בזכות תגובה של קול מהימין לפוסט שכתבתי אמש בפייסבוק, עלה לי רעיון: אם נפשט וננגיש מושגים מדיניים שנשמעים מסובכים, תהיה זו
פנייה לשכל הישר של אנשים. כך נוכל להחליש את כוחה של הדמגוגיה.
על-ידי שימוש במטאפורות מעולמות תוכן
מוכרים, נצליח לתווך את המשמעויות של תהליכים שמתרחשים בשדה הפוליטי, וליותר אנשים
יהיה קל לזהות מיהם הפוליטיקאים שמוכרים להם שקרים, שדופקים אותם.
זו לא תהיה מהפכה של יום אחד, זה בטוח. חלק
גדול מהציבור סובל מהצפה של דיס-אינפורמציה, וחלק אחר בוחר ב'בורות מרצון' – מצב נפשי
שבו המוח מסנן עובדות שמאיימות על הנרטיב הרגשי שלו. מה גם שהממשל משקיע משאבים עצומים
בתעמולה, בעיצוב תודעה כוזבת. בערוצי התעמולה האנטי דמוקרטיים, יושבים אנשי תקשורת מפוקפקים
ומתפרנסים מהפצת שקרים, ובינתיים זה עובד.
אחד הנושאים שבראש סדר היום הציבורי הוא
ההפיכה המשטרית. הפיכה שמקדם השלטון, תחת השם המכובס "רפורמה". גולת
הכותרת של ה"רפורמה" היא ביטול הפרדת הרשויות – הכפפת מערכת המשפט לממשלה.
המצדדים ב"רפורמה" זועקים שהשינוי הנדרש הוא מן הצדק, בטענה שעצמאות מערכת
המשפט מהווה השתלטות עוינת על מוסדות השלטון. הנימוק לטענה הזו הוא שהדבר נעשה
בניגוד לרצון הבוחר, שכן דמוקרטיה היא שלטון הרוב, ועל כן העם הוא הריבון – ולא השופטים.
האמת היא שקשה להשיב לטענה זו מבלי להתמצא
ברזי המושגים. דמוקרטיה היא לא רק שלטון הרוב, היא מערכת של בלמים ואיזונים. בלי בלמים ואיזונים, אין
דמוקרטיה. הסיבה שהממשלה רוצה לשלוט גם במערכת המשפט, היא כדי שלא יהיו לא בלמים ולא
איזונים. כדי שראש ממשלה נאשם בפלילים יוכל גם לשנות את החוקים, וגם להיות השופט
של עצמו. זה כבר קורה בפועל, זה פשוט לא הושלם עדיין. צעד אחר צעד, הממשלה בראשותו
קובעת חוקים שמסייעים לו להימלט מהמשפט הפלילי שתלוי נגדו.
איך אפשר להשיב טיעון מוחץ לטענה של תומכי
ומצדדי ה"רפורמה"? הדרך שבחרתי היא זו שגם קל להסביר אותה, וגם אפשר
באמצעותה לשכנע שכבות רבות בציבור שהרפורמה היא למעשה הפיכה שלטונית מסוכנת. איך? במילה
אחת: כדורגל. בשתי מילים: משחק כדורגל.
הפרדת רשויות היא כמו משחק כדורגל: יש
חוקים למשחק, יש שחקנים שמשחקים, ויש שופטים. אם השחקן היה גם השופט, הוא בחיים לא
היה שורק לעצמו "נבדל", או מוציא לעצמו כרטיס אדום (שמוציא אותו מהמשחק).
נתניהו רוצה להיות גם השופט שקובע את החוקים תוך כדי משחק, גם השחקן שבועט, וגם זה
שמחליט אם היה גול. בכדורגל, אף אוהד לא היה מסכים לקנות כרטיס למשחק כזה, כי זה
כבר לא ספורט – זה משחק מכור.
בפוליטיקה, הציבור הוא לא רק הקהל ביציע;
הוא הבעלים של המועדון. הממשלה היא השחקנים – אנחנו שוכרים אותם כדי שיביאו
תוצאות, אבל הם חייבים לשחק לפי הכללים. בלי שופט עצמאי, המגרש הופך
לג'ונגל, ובג'ונגל – האוהדים תמיד מפסידים. מערכת המשפט חייבת להיות מסוגלת להוציא
"כרטיס אדום" לממשלה, כשזו עוברת על החוק.
אפשר ואף כדאי לקנח בשאלה: אם זה היה ראש
ממשלה מהשמאל, היית רוצה שיהיה לו כוח לשנות את החוקים כדי לבטל לעצמו משפט?
