אנשים יותר אמיתיים בתקופות כאלה

אנשים יותר אמיתיים בתקופות כאלה, תקופות של חוסר וודאות ופחד מתמשך.

כשאמיתיים בתקופות כאלה, חולקים חולשה משותפת: חוסר אונים, פחד מפני הבאות, או צורך להשתייך.

למעשה, חולשה משותפת אחת גורמת לנו לחלוק מחשבה משותפת אחרת:

ששוב הופתענו לגלות שכולנו די דומים. שחוסר ביטחון הוא מנת חלקנו 
במידה זו או אחרת (מבחוץ כמו מבפנים), ושאנחנו מרגישים פתאום כל כך קטנים - 
כמו ג'וקים בגלקסיה (רק שג'וקים שורדים). כי לפתע האיום הוא לא האחר, כלומר: האחר או האחרים לא מהווים איום, אלא משהו גדול יותר, חזק יותר, מאיים באמת.

כך שמה שהיה עד כה לא בטוח, הופך לבטוח, ואנשים מאפשרים לרגשות חיוביים לצאת. מפגינים את הטוב שבהם כלפי אחרים. הזוטות שהפכו לאסונות הופכים שוב לזוטות. כמו במלחמות. כמו על סף תהום, כשנותרת הזדמנות אחרונה להיפרד יפה. 

מחסום מחיקה

מעולם לא חוויתי מחסום כתיבה. עד עכשיו. חתיכת מחסום. שואל את עצמי איך ממשיכים הסיפורים כשהעתיד פתאום נעשה לא ידוע? ולאיזו תקופה מיועדים הסיפורים? צריך להיות אופטימי כדי לחשוב. האם הסיפורים שנכתבו עד עכשיו יהיו רלוונטיים בעתיד? כלומר, האם העתיד ישתנה עד כדי כך שהוא ישנה בהכרח את אופיים של הסיפורים? ואם כן, באיזו מידה?

אומר לעצמי שאני חייב לדמיין שהשגרה של לפני המגפה תחזור. לקבוע את העלילה לעוד שנתיים, נניח. אומר - ולא מצליח להפנים, ומנסה בכל זאת, אבל שוב לא מצליח. אני מוטרד מהמציאות - מהתקופה הזו - עד כדי כך שהבעיות של הדמויות מהסיפור שלי פחות מעסיקות אותי.

לעזאזל. אם דוד פוגל, בעודו כלוא, כתב בהיחבא את "רומן וינאי" על פתקאות בגודל של קופסת גפרורים, איך אני יכול להרשות לעצמי להצדיק את המעצור בשטף הכתיבה? 

אני לא. פותח את הקובץ, בוהה בו, ואז עושה את הדבר שאנשים כותבים עושים בזמן שהם כותבים: מוחקים. אז אני מוחק. ועוד קצת מוחק. ואז, פתאום, אני לא מצליח למחוק יותר. אפילו לא מילה. יושב מול המחשב, וכלום. מוזר. מעולם לא חוויתי מחסום מחיקה