יום שבת, 17 בפברואר 2024

הוא לא הספיק הרבה

 



"הוא לא הספיק הרבה", אמר השבוע אחד מכתבי ערוץ 12, בסיומה של כתבת הספד על חייל נוסף שמת, במסגרת הרוטינה שהמציאות המלחמתית מאלצת אותנו לספוג כמעט מדי יום.

בעוד שהנפש כבר הסתגלה למליצות מסוג "גיבור אמיתי" ו"מטובי בנינו" ולחותמת "יהי זכרו ברוך", לאמירה המסכמת כך חיים של ילד בן 20, נפשי לא גילתה עמידות. המשפט הקצר הזה, "הוא לא הספיק הרבה", הכאיב.

אותו משפט, שכמו נאמר על דרך אגב, הדהד את המחיר הכבד שצעירות וצעירים כה רבים נאלצים לשלם. ילדים שביקשו לעשות דרכם בעולם, אך נהרגו בטרם הספיקו.

"סופנו שנצא מלבנון, וסופם של המתים שזה סופם", כתב אריה כספי, בדרכו הנבואית והנוקבת, כחמש שנים לפני היציאה של צה"ל מלבנון.

בסוף גם המלחמה הזו תיגמר, ואנחנו נמשיך להצדיק את המחיר היקר, הנצחי. הן עבור התמורה המאלחשת "השם יקום דמם", ובעיקר עבור שקט מלאכותי.

 

התמונה: מתוך צילום דף באתר צה"ל


יום רביעי, 7 בפברואר 2024

השבוע בישראל, ארבעה חודשים למלחמה

 



בעודנו נכבשים מבחוץ ומבפנים באיטיות מדודה, גמר כוכב נולד לאירוויזיון נראה כמו פרק סיום גרוטסקי של מדינה חסרת מודעות עצמית. עיצוב נוצץ של קניון. דמעות מפלסטיק. שלל ביטויים רגשיים שעברו זילות בעת האחרונה, כמו "האמת שלי", "חיים שלי", "שליחות". וכמובן, "התפכחנו". כאילו שאפשר להתפכח מהריאליזם. כאילו ההיגיון הוא אשליה.
ועדיין, זה לא מדגדג את הציניות של נתניהו, שבאחד מימי השבוע ביקר חייל פצוע בבית החולים. ישוב על מיטתו של הנתין המשתקם, נתניהו נוגע בו, במשאב הזול שלידו, כמו עובר מול המצלמות תהליך של האנשה. שלא נחשוד, חלילה, שלא אכפת לו. שנאמין לו כשהוא מכריז בבטחה "עד הניצחון המוחלט".
"
הניצחון המוחלט", שכמובן אינו ערובה לביטחון מוחלט. כיוון שניצחון הוא תחושה סובייקטיבית, ולא ערך אבסולוטי, מדיד, או אפילו מתכלה - כמו ערך חיי אדם, למשל. נתניהו לא הוציא מפיו אף אמירה שאינה ריקה, בדבר הצלת חייהם של תושבי הדרום שנחטפו על-ידי מחבלים מבתיהם. חלילה לפגום בחוזקת הבערות האופטימית.
כהרגלו, נתניהו מכוון את דבריו בעיקר לאותם אלה השבויים בקסמיו - ולא לאלה השבויים תחת שלטונו, או לאלה השבויים בידי החמאס ברצועת עזה.
כתמיד, הוא מבטיח 'יותר' לאנשים שמרגישים שיש להם פחות. אנשים שבמהותם הם כמוהו – תמיד אין להם מספיק בשביל לחיות בשלום עם עצמם.
נכון לעכשיו, עשרות החטופים ישלמו בחייהם על התנהגות של פוליטיקאי שאישיותו נותרה לא מפותחת. אדם שגם בעשור השמיני לחייו לא מבין מה חשוב בחיים. אם לא נתעורר ונצא בהמונינו לרחובות, הקיום הטרגי של נתניהו יהפוך לטרגדיה של כולנו.

יום שני, 15 בינואר 2024

עבור המתמחים באמנות הכתיבה: שאלות שחשוב שתשאלו את הדמויות

 


יש הבדל בין להבין דמות לבין להכיר אותה. כפי שאת עצמנו אנחנו לא מבינים במידה מלאה, למרות שאנחנו מכירים את עצמנו היכרות לא רעה בכלל. ייתכן שלעולם לא נבין את עצמנו במידה מלאה, אבל ככל שנפנה שאלות אישיות המכוונות אל המניעים הלא מודעים שלנו, נגלה יותר על עצמנו. אני לא בעמדה להמליץ על זה לכל אחד, אני כן מעודד את מי שמתמחה באמנות הכתיבה להפנות את השאלות הללו לדמויות ולבקש מהן שיענו, או (במידה וקשה לדמיין) לענות בשמן. אז הנה: שבע שאלות שחשוב שתשאלו כל אחת מהדמויות: 

*איך היא רוקדת עם עצמה כשהיא לבד?

*איזה פרצופים היא עושה מול המראה?

*חמישה דברים שאיש לא יודע אודותיה?

*אילו דברים היה עדיף שהיא לא הייתה לומדת?

*במה היא הכי גאה בעצמה?

*לאיזה מהעקרונות שלה היא הכי נאמנה?

*איזה מהחלומות שלה היא הגשימה?

בהצלחה!

אם הדמויות עדיין לא מעוצבות במידה מספקת, הפיחו בהן חיים (לחצו כאן)

יום ראשון, 7 בינואר 2024

תחקיר על הדמוקרטיה



עצוב שהחטופים שילמו את מחיר הסיסמה "יחד ננצח". עכשיו כבר אין יותר "יחד ננצח". התחמושת הרגשית אזלה, ובזה האמריקנים לא יכולים לסייע. מה עושים? "מלחמת לבנון השלישית", ורק אחריה אולי הוא ישיב על שאלות. כי במלחמה אין זמן לפוליטיקה. עובדה: אפילו בערוץ הטלוויזיה שהוקם עבורו - מטעמים לא פוליטיים, כמובן - אומרים שבמלחמה זה לא הזמן.

למה יש זמן? להזיות. הזיות דתיות על העולם הבא, על יישוב עזה, על טרנספר לערבים. ולכל מיני דיבורים על תחקיר.
התחקיר שיסתיים אחרי שיסתיים המשפט. שיסתיים אחרי הבחירות. שיסתיימו אחרי הדמוקרטיה.
אם כל בעלי התפקידים הבכירים עדיין מפחדים מהבכיר שמפחד לקחת אחריות, אולי צריך תחקיר על הדמוקרטיה.

יום חמישי, 7 בדצמבר 2023

כשהאמת מתגנבת מהפריפריה של התודעה אל מרכזה

 



דבר ידוע הוא, שאחת הטקטיקות של ראש הממשלה נתניהו להלך קסם על בני שיחו, היא לומר בטון שקט שהוא יודע דברים שאיש מלבדו אינו יודע ולא אמור לדעת. להבהיר כי אלו סודות השמורים לאישיות יוצאת דופן. דברים חשאיים עד כדי כך, שמתמצא בהם רק מי שנמצא שנים רבות בראש המערכת – ולא סתם בראש המערכת, אלא בתפקיד ראש ממשלה שהוא רמה בפני עצמה - "ליגה אחרת", כפי שהכריז על עצמו זה מכבר.

בעשותו כך, נתניהו נטע את הרושם כי בהיותו "ליגה אחרת", הדברים החשאיים שהוא יודע, אלו כשלעצמם מהווים יתרון מול כל אויב. הטקטיקה הזו הרשימה רבות לאורך השנים – החל במעריציו רפי השכל, מהסוג שמאכלס את אולפני ערוץ 14 משני צדדיו, ועד למנהיגים פוליטיים שונים, שבחרו לא לעשות עניין משלושה כתבי אישום ומהרס ממסדי ומדיני מתמשך. מעניין מה הם חושבים עכשיו, בשעות בהן הם לבד עם עצמם, בחושך. מפתה לחשוב כי חלקם עושים בדק בית. ייתכן שהם שואלים את עצמם כיצד סונוורו, ומה זה אומר עליהם, כמי שראו בנתניהו מנהיג בעל שיעור קומה? שהרי כושר השיפוט שלהם לקוי גם אם ראו בו מנהיג בעל אמות מידה סבירות. 

אם היה מולם מנהיג בעל אמות מידה סבירות, הוא היה מתמסר למטרות להן המידע הסודי נועד לשמש: שיקוף מציאות אובייקטיבית - תמונת מצב אותה ניתן להעריך בכלים מקצועיים, רציונליים, תבוניים, על מנת להוביל לקבלת החלטות שקולה ורצינית. אם נתניהו היה מכיר במטרות הללו, ובמקביל מתרברב ב'רכוש' החשאי המצוי בידיו, לא היה נגרם שום אסון. 

אלא שהמניעים האישיים של נתניהו, המואשם בפלילים, כלל לא מאפשרים לו לראות את המציאות בצורה אובייקטיבית. כפי הנראה, פה טמון שורש הבעיה - נתניהו ורעייתו אינם מוכנים לקבל מציאות שאינה נוחה להם, ולכן, החלטה שהייתה עשויה למנוע את אסון הנורא שפקד אותנו בשביעי באוקטובר, לא התקבלה.

המציאות הפוליטית העגומה, שהיא תולדה של הניסיון של נתניהו לחמוק מהגורל הצפוי לו במשפט הפלילי התלוי נגדו, מלמדת כי ההחלטה היחידה המתבקשת - למנוע סכנה ממשית לביטחונה של מדינת ישראל - כלל לא הייתה יכולה להתקבל. הפיטורים הזמניים של שר הביטחון יואב גלנט מהווים ראייה לכך. אלו אמנם בוטלו בשל לחץ ציבורי, אך הספיקו להיצרב בתודעתם של הרמטכ"ל, ראש אמ"ן, ראש השב"כ, וראש המוסד. היה ברור להם אז, כמו גם היום, כי במידה ולא ימעלו בתפקידם, סביר שלא יישארו בתפקידם.  

אין הכוונה לטעון שהנ"ל מעלו בתפקידם באופן אקטיבי ומודע, אבל טבעי להניח שכאשר חרב הפיטורים מרחפת סביב הצוואר, האמת המתגנבת מן הפריפריה של התודעה אל מרכזה, ממהרת לעשות את הדרך ההפוכה. 

אין ספק שהם כולם מתחרטים על התנהגותם הפחדנית. כולם - למעט נתניהו, שממשיך להרחיק עצמו מהאירוע. הם לכל הפחות לקחו אחריות. אמנם נטילת אחריות חסרת נימוק - הם, מן הסתם, לא יודו כי הסיבה שמילאו את פיהם מים הייתה הפחד לאבד את משרותיהם הבכירות, אבל הזמן שיחלוף לבטח יחשוף את האמת המצמררת. 

לראות את נתניהו הפחדן בורח מאחריות, זה בהחלט מחזה דוחה. הארטיסט מתנהג כאילו שהוא היה בגלות בסיביר בעשרים השנים האחרונות. איכשהו על הישראלים זה עובד, זה מצליח לו. הוא מכיר היטב את נפשותיהם, יודע היטב עד כמה בקלות הם מרדימים את מצפוניהם. הוא כאן בשביל להישאר, ואנחנו - אם יתמזל מזלנו, לא נחווה חורבן בזמן הקרוב. בכל יום שעובר, קל לנו יותר להסתגל למציאות הזו. 


יום ראשון, 5 בנובמבר 2023

חודש למלחמה

 



חודש למן פרוץ המלחמה. הירח סיים מהלכו, ונתניהו עדיין מבקש מאתנו להמתין עד שייווצרו התנאים המתאימים לדון באחריותו. עד שיבשילו פירות הניצחון המדומה. לתפיסתו הכמעט פילוסופית, מוטב מאוחר מדי מאשר עכשיו. לזכותו ייאמר, שהוא עובד שעות נוספות על מנת להקדים את המאוחר מדי. כמו באותו יום מכונן של מסיבת העיתונאים המשותפת עם גלנט וגנץ, שבו עבד עד אחרי אחת בלילה. בציוץ לילי מבעית בטוויטר, שעות לאחר שהרמטכ"ל נסך בחייליו את הביטחון ללכת אחריו באש ובמים, דאג נתניהו להזהיר את הציבור מפני אותו רמטכ"ל. הזהיר, ובכך גם עודד את החמאס וחיזבאללה. תפס שתי ציפורי נפש במכה.

במקום לומר לאזרחי ישראל – אנחנו, הקבינט, 'יחידת עילית' אחת – נתניהו הדגים את משמעות הצד השני של ה'אנחנו': אזרחי ישראל, אתם לא לבד. ראשי מערכת הביטחון שמנהלים עכשיו את המלחמה, הם גם לא מקצועיים וגם לא אמינים, אבל אני אתכם. המשימה שניצבת לפני ברורה. אנחנו נרסק את החמאס. ביחד ננצח.

על הציוץ הזה נתניהו התנצל התנצלות מעושה, וכעת, גורמים בסביבתו - אלו שזועקים שאין זה הזמן לחפש אשמים, לוחשים באוזניי התקשורת ש"הסרבנים אשמים". אז מה אם הם נלחמים עכשיו בעזה ומסכנים את חייהם. פעם בוגדים, תמיד בוגדים.   

דומה שהדבר היחיד שמשכנע בטיעון הצפוי הזה, הוא שרוחו של נתניהו לא נפלה. זה מסביר את הלך הרוח הכללי. את התחושה המעיקה הזו באוויר, של מציאות משונה שמתפשטת. מציאות שמאפשרת זלזול בחיי אדם ובכבודם. מציאות שבה החטופים, הנרצחים, ובני משפחותיהם, אינם שווים יריקה. האם, מבחינתו של נתניהו, זהו היחס הראוי למי שהעזו לסייע לכינונה של ממשלת בנט-לפיד? לא מן הנמנע שכן. הסב-טקסט ממש זועק לשמיים: כך ייעשה לבוגדים שסייעו להפלת ראש ממשלה מכהן.


פחות אדום

 


במוצאי השבת בה נרצח ראש הממשלה יצחק רבין, הייתי בפעילות מבצעית בדרום הר חברון, שם תפסה הפלוגה קו. אני זוכר את עצמי עומד שפוף על גג של בית במרכז העיר דאהרייה, כשלפתע עולים בקשר דיווחים על כך שרבין נרצח. הייתי בהלם. כולנו היינו בהלם. ותוך שאנחנו בהלם, הדהדו בקשר קרעי שידורים ממהדורות החדשות: הפזמון של "שיר לשלום" בגרסה החד-פעמית של כיכר מלכי ישראל. קולות הירי שנורה מאקדחו של יגאל עמיר. "מדינת ישראל מודיעה בתדהמה". המולת ההמון ברקע.

לאור החשש מהתפרעויות ספונטניות בגזרה, נקראנו לתגבר נוכחות בעיר היהודית השכנה קרית ארבע. בהגיענו לשם, לא האמנו למראה עינינו ולמשמע אזנינו. כלום לא הכין את הנפש לשמחת המקומיים באותם רגעים.

שמחה שהיא אקסטאזה - כמו נגלה אות משמיים, כמו נחווה שוב מעמד ההר. השמחה של אותם תושבים בקרית ארבע טלטלה את הווייתי. חייל בן 19, שפתאום מרגיש כמי שחי כל חייו בבועה. שגילה פתאום שהמציאות היא למעשה עולם לא מוכר.

זה לא נראה לי אפשרי שמישהו ישמח. המוכר בדוכן השווארמה במרכז העיר הציע לנו שווארמה וקולה בחינם, לרגל האירוע החגיגי והמשמח. "ותגידו לכל החבר'ה שלכם, שיבואו, כולם יקבלו בחינם, באהבה". אמרתי לאיש הדוחה שאף אחד מהפלוגה שלי לא יבוא לאכול אצלו באף יום. הוא הופתע. מביט בי כשואל "מה? איך זה שאתה לא שמח?".

גם עכשיו אני מתקשה להבין עוצמה כזו של שנאה וטירוף. שנאת האחר, מתוקף קיומו המאיים לכאורה - בין אם הוא ערבי ובין אם הוא שמאלני. פחד, טירוף ורוע. לא משנה הסדר.

הידיעה, ששניים מהמסיתים העיקריים לרצח רבין הם אלו שמנהלים כיום את המדינה, בוודאי שאינה מרגיעה. לא רק שראש הממשלה נתניהו והשר לביטחון פנים, איתמר בן גביר, מתעלמים מחוסר האונים של אזרחים שחוו לפני פחות מחודש את האסון הנורא מכל, הם אף מנצלים את המצב לטובתם. בעוד נתניהו קונה זמן יקר לריסוק סופי ומוחלט של הדמוקרטיה בישראל, בן גביר בונה את כוחו, מתחמש. בנוסף, אולי גם כדי להבטיח שאיש לא יעז להגיד בקול רם שהוא ניזון מגופותיהם של הנופלים, השושבין של רצח רבין ושל הטבח ביישובי העוטף מנסה להעביר בכנסת את הזכות החוקית לירות ולהרוג במתפרעים – ובמקביל, מחלק נשק בחופשיות יתרה. אין צורך בחושים נבואיים על מנת להבין את משמעות הדברים. נצטרך להתרגל לזה. הכל יהיה עכשיו קיצוני יותר. שהרי ביטול עילת הסבירות אינו בגדר מהלך משפטי-חוקתי – הוא מהווה תפיסת עולם, לפיה אין דבר שהוא בלתי סביר. למעט, אולי, חתימה על הסכם שלום.