יום רביעי, 29 ביולי 2009

רק רסק








עשר הערות ותהיות בעקבות המשדר המיוחד אתמול בערב בערוץ הראשון, שעסק ביחסי הון ושלטון, במעמד שידור הסרט "שיטת השקשוקה" של מיקי רוזנטל וסרט התגובה מטעם משפחת עופר ששודר אחריו, "העובדות דווקא כן חשובות"


1. לגבי סרט התגובה: איך לעזאזל שודר בערוץ ציבורי סרט שלא נשקלו לגביו טעמים אומנותיים, עיתונאיים ואיכותיים? והאם קיים ספק בכך שאם לא היה מדובר במשפחת עופר העשירה והמחוברת לעטיני השלטון, אף נשוא סרט שכזה, כמו "שיטת השקשוקה" לא היה זוכה לשדר סרט כתגובה?

2. לאחר הצפייה בסרטים התקיים דיון באולפן. הדיון נסב סביב מצבה הקשה של העיתונות, בעיקר זו החוקרת, ומנגד- כוחם הבלתי מוגבל כמעט, של בעלי הון בתקשורת.
על מצבה הקשה של העיתונות החוקרת ניתן ללמוד מהרכב הפאנל: אף לא עיתונאי חוקר אחד הוזמן אליו. בערוץ הראשון העדיפו דווקא את נוכחותו של עיתונאי מזן אחר: כזה שמצוי בקשרי חברות עם משפחת עופר ועם פוליטיקאים מושחתים. זהו ארי שביט מ"הארץ", שאחד מחבריו הקרובים ביותר הוא העבריין המורשע והח"כ לשעבר עומרי שרון. בנוסף לשביט, השתתפו בדיון העיתונאים מתי גולן ורינו צרור.

3. המרוויחים האמיתיים מהמשדר אמש היו הערוץ הראשון, עם רייטינג של 14.4 אחוזים, וחברת "יכין", שנתנה חסות למשדר ופרסמה את רוטב השקשוקה החדש שלה.
לפני המשדר, כדי שלא נשכח שבערוץ 1 מדובר, שודרה כתבה על מאכל השקשוקה: מניין בא, כיצד השתרש בתרבות הישראלית, ועוד פרטים מייגעים. לצורך הכתבה הארכאית והמיותרת הזו גייסו את השף חיים כהן ואת ד"ר אבשלום קור.

4. המפסידים: משפחת עופר. במשך שנים הם בחרו שלא להגיב לתקשורת (טעות כבירה, בהנחיית היחצ"ן רני רהב, שעשה קריירה ממתן שוחד לעיתונאים, אבל בניהול משברים אין לו מושג).
כעת, עם אסטרטגיה חדשה ולא פחות גרועה, הם משחקים לידיים של מיקי רוזנטל: תחילה, פעלו למניעת שידורו של הסרט בכל גופי השידור המסחריים, אחר כך הגישו תביעה משפטית נגד רוזנטל בסכום של 3.5 מיליון ₪ בגין הוצאת דיבה, ואתמול- סרט התדמית המטופש וההיסטרי שהפיקו, שלא תרם לתדמיתם מאום. האחים יכלו לעשות לעצמם שירות טוב אם רק היו בוחרים שלא להסתתר, ובאים הם עצמם לאולפן כדי להציג את אי הדיוקים והמניפולציות הרבות בסרטו הדמגוגי והפופוליסטי של מיקי רוזנטל.
סמי עופר הקים את "בית הספר סמי עופר לתקשורת". אולי כדאי שייכנס לאחד השיעורים.

5. אם רוזנטל היה פחות חוצפן, ולא מציג עצמו כעיתונאי חוקר ואמיץ, העשוי ללא חת- כזה שאין כדוגמתו בתקשורת הישראלית הפחדנית- בעוד שהוא עצמו לא חקר מאום, אלא נבר בארכיונים ושלה משם תחקירים חשובים של עיתונאים "פחדנים", הוא יכול היה לעשות שירות טוב לעיתונות הישראלית.

6. אם רוזנטל היה מתעסק פחות בעצמו ובהאדרת דמותו, ובמקום, נצמד לעובדות ולא מנסה להטעות את הצופים וליצור מניפולציות, הסרט גם היה יוצא אמין יותר, ועדיין, האחים עופר היו יוצאים כפי שהם: אנשי עסקים שהתעשרו גם בזכות יכולתם לספק את יצר תאוות הבצע של פוליטיקאים חמדנים ופקידים בכירים לשעבר במשרד האוצר, שהאינטרס הציבורי לא היה נר לרגליהם.

7. אם נושא איכות הסביבה ומניעת זיהומה באמת בנפשו של רוזנטל, לא היה נכון יותר מצדו לא לעשן בכל סצנה שנייה, ולפרסם חינם אין כסף יצרניות סיגריות?


8. "שיטת השקשוקה" מועמד לפרס אופיר (האוסקר הישראלי) על הסרט הדוקומנטארי הטוב ביותר לשנת 2009. יהיה זה 'בון טון' לבחור בו, ויהיה זה רע מאוד אם ייבחר. ההעדפה שלי: "הגלגול", אחד ההישגים הגדולים ביותר של הקולנוע הישראלי מאז ומעולם. ובכלל, הסרט "שיטת השקשוקה" אינו סרט דוקומנטארי. הוא סרט דו-כמו-מנטארי.
הערה כללית: ההבחנה בין סרט דוקומנטארי לסרט עלילתי אינה נכונה. כי הרי גם סרט דוקומנטארי הוא סרט עלילתי - יש בו עלילה ותסריט מכוון. דוקומנטארי הוא למעשה תת-ז'אנר של הסרט העלילתי.

9. הגדיל לעשות מבקר הטלוויזיה של "הארץ", ירון פריד, שהפעם (אחרי ההופעה של שביט אמש) היה זה תורו לבזות את מוסד העיתונות. כך הוא כותב הבוקר על רוזנטל (לא נגעתי): "...זכותו לטעות פה ושם בפרטים, לא לדייק, ועל אחת כמה וכמה לעשות מניפולציות, שלא לומר שקשוקה בעובדות, כפי שעשו לפניו טובי הדוקומנטריסטים הפופוליסטים (לא מילה גסה), כמו הלוחם הגדול בתאגידים, מייקל מור. משפחת עופר משוכנעת ש"עובדות" זה גלגל ההצלה שלה, אבל לא מבינה שלעובדות פנים רבות ולשקשוקה ריח אחד ויחיד, שגם תתרנים גמורים יכולים להריח, וסתימת נחיריים לא תועיל".
שקשוקה, עד כמה שזכור לי (משלשום) לא מדיפה ריח רע. לעומת זאת, קו המחשבה הלא עיתונאי והלא מוסרי של פריד, מריח כמו פגר.

10. על עובדות ועל פרספקטיבה נכונה, בתחקיר של איתי רום: http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1000449548

יום שישי, 3 ביולי 2009

על סופרים לא מהמרים!

פחות מחודש לאחר שהסופר אלון חילו זכה בפרס "ספיר" לספרות (מיסודו של מפעל הפיס), על ספרו "אחוזת דג'אני", החליט מפעל הפיס כי חילו לא ראוי לפרס. הפרס, אשר בצדו מענק בסך 150 אלף שקלים, נלקח ממנו אמש. חילו, שהיה עד שלשום על גג העולם, נאלץ לקרוא בכלי התקשורת על החרטה שהביע מפעל הפיס על הבחירה בו.
איש מהנהלת מפעל הפיס לא מצא לנכון להרים טלפון לחילו טרם הפרסום בעיתונים. נראה שחברי ההנהלה היו כה עסוקים בניסוח ההודעה על ההחלטה המשפילה לכלי התקשורת, עד שלא נותר להם זמן לעדכן את חילו מבעוד מועד. אולי חשבו כי אין כל טעם בכך, באקט בסיסי של מתן כבוד אנושי. הרי כבודו של הסופר יירמס עם שחר בכל מקרה.

הלב יוצא אל חילו. בתוך יממה הפך מחתן פרס יוקרתי לסופר שהגיע למעמד המכובד שלא ביושר. כבודו נרמס, מעמדו נפגע, וגם שמו הטוב נפגם- כמי נקשר לקנוניה. למרות שהקנוניה היחידה בכל הסיפור, היא זו אשר נרקמה נגדו.

לפני כשלוש שנים בחר מפעל הפיס בשר לשעבר יוסי שריד לעמוד בראש חבר השופטים של פרס ספיר. על פי הרקורד הציבורי והספרותי של שריד, הרי שזוהי בחירה ראויה. שריד הוא איש ציבור ותיק, דעתן, פוליטיקאי לשעבר שלא דבק בו רבב (ופוליטיקאי בעל תדמית נקייה אינו דבר מובן מאליו בימינו), איש ספר. פובליציסט. בדיעבד, הסתבר לבכירי מפעל הפיס שלשריד קשר משפחתי עם רנה ורבין, עורכת ספרות המקור בהוצאת "ידיעות ספרים" וזו שערכה באופן אישי את הספר של חילו. עיתון "מעריב", ש"חשף את הפרשה" (עורך מעריב עד לפני שנה, אמנון דנקנר, וכיום כותב בעיתון, היה מועמד לפרס ספיר על ספרו "חייו ומותו של הדודה אווה". הוצאת "ידיעות ספרים" נמצאת בבעלות העיתון המתחרה, "ידיעות אחרונות"), טען לניגוד עניינים בו מצוי שריד, והאשים אותו בכך שבחר בספר של חילו מטעמים פסולים.
מפעל הפיס קרא והפנים. בהחלטה חפוזה, היסטרית, החליט זה לשפוט את שריד, להטיל דופי בבחירתו, ולפסוק כי פעל ממניעים פסולים, תוך ניגוד עניינים. יושרו הציבורי של שריד לא העניק לו אף לא נקודת זכות בודדה. מה שעמד לנגד עיניהם של בכירי מפעל הפיס היה תדמיתו הצחורה של בית ההימורים שהם מנהלים, שעלולה להיפגע. רק זה חסר, שמפעל הפיס ייתפס בעיני הציבור כמי שהטה תוצאות. או כמי שהימר לא נכון.

מה לגבי חילו? האם ספרו כה אינו ראוי לזכייה, עד כדי כך שמפעל הפיס לא יכול להשלים עם הבחירה, ולפתור את העניין בהפקת לקחים לבאות? התשובה שלילית, כיוון שאיכות הספר אינה הנקודה. חילו הוא רק כלי במשחק. ספר הוא עוד מאפיין תרבותי שמפעל הפיס מעוניין לספח, על מנת לחזק את מצג המהות לפועלו: עשייה למען החינוך והתרבות. הענקת משאבים לפיתוח, היכן שהמדינה, הרשויות המקומיות ומשרד החינוך לא נוחלים הצלחה יתרה.

מדיניות ממשלות ישראל לדורותיהן מובילות להזנחה ולעוני, ובמקביל, הקזינו הממשלתי מטפח אשליית שווא של תקווה, ומתעשר בזכות שארית כספם של בני המעמדות הנמוכים.
חילו יכול להתנחם בכך שאל חשבון הבנק שלו לא זרמו כספים שהיו אמורים לשמש פת לחם לילדיהם של מכורים להימורים, כאלו שמגיל צעיר פוטמו בסיסמאות פרסומיות המבטיחות שבלי מפעל הפיס, שכונת המצוקה שלהם תיוותר מוזנחת, ומצבם הכלכלי לעולם לא ישתפר.