יום שישי, 17 בנובמבר 2017

זה לא קמח


"התסריט הוא קמח שאתו הבמאי מכין עוגה", הסביר לי פעם במאי צעיר, בוגר אחד מבתי הספר לקולנוע המובילים בארץ. "זה אפילו לא המתכון?", שאלתי. "לא", פסק הבמאי בביטחון, והוסיף: "רק קמח".
מופתע אך מפוכח, ניסיתי להקשות: האם המחזה "חלום ליל קיץ" הוא יצירתו המקורית של במאי התאטרון, בעוד ששייקספיר בסך הכל סיפק את הקמח? האם המילים והלחן של "עטור מצחך" הם הקמח ממנו אריק איינשטיין יצר את השיר? האם הספר "אישה בורחת מבשורה" הוא יצירתו של מפיק הדפוס, ולא של הסופר דויד גרוסמן? (טוב, הדוגמה הזו פרובוקטיבית, אבל ברור שלא, וברור שאפשר להמשיך כך הלאה עוד ועוד, ולשאול, למשל: האם פטנט לטיפול בסרטן, עליו שקדו מדענים משך שנים ארוכות, הוא רק הקמח שבו משתמש מנהל המפעל ליצירת תרופת הפטנט, והאם אותו מנהל מפעל יכול היה למצוא את הקמח בכל מעבדה אחרת? ואם כן, כיצד היה נראה אז ענף התרופות?)
"זה לא אותו דבר", ענה הבמאי, ומיד חתר לשורה התחתונה: "ברור שבלי קמח אין עוגה, אבל בלי במאי - קמח נשאר קמח".
הטענה הזו נכונה בחלקה – שהרי בלי במאי, תסריט יישאר קובץ דפים בן 90 עמודים. אבל התסריט הוא בוודאי לא מרכיב יסוד גנרי כמו קמח. 
ההתייחסות לתסריט כאל מצרך זמין, זול וחסר ייחוד כמו קמח, איננה פרי מחשבתו הבלעדית של אותו במאי. הוא למד על זה בבית הספר לקולנוע. הטענה הזו באה לשרת את המסר שהבמאי הוא היוצר הבלעדי של היצירה, בין אם הוא כתב אותה ובין אם לא, היות ומה שהופך את הסרט למיוחד הוא ייחודו של הבמאי. את הגישה הזו, שעוברת מדור לדור, ניסחה קבוצת מבקרי קולנוע צרפתיים שהיו לבמאים, אי שם באמצע המאה ה-20. "הפוליטיקה של האוטר" הם קראו לזה, ובצדק רב – כי זוהי פוליטיקה שבאה על חשבון האמנות (ועל חשבון התסריטאי). רק מאוחר יותר הפכה הפוליטיקה הזו לתיאוריה – מהלך פוליטי בפני עצמו. התיאוריה הזו מעצבת עד היום את תעשיית הקולנוע, ומוציאה לשוק מדי שנה עוד ועוד במאים בינוניים.
בתי הספר לקולנוע מקדמים את הגישה הזו ובכך מחנכים דורות שלמים לבינוניות. התופעה התפשטה אל מעבר לעולם הקולנוע: זמרים רוצים להיות חתומים על היצירה, גם במחיר ויתור על שיר טוב של מלחין מוכשר. תיאוריית הסינגר-סונגרייטר, אם תרצו. לא סתם המוזיקה של ימינו גרועה כל כך.
ביני לבין עצמי, אני תוהה: האם המובן מאליו נסתר מעיני תעשייה שלמה? מה היה קורה לשייקספיר לו היה חי בימינו ובוחר להיות תסריטאי קולנוע? האם הוא היה מובטל, או סתם מתבאס מזה שגונבים לו את הקרדיט? 
במודע או שלא, גם מרבית מבקרי הקולנוע מנסחים את הביקורות שלהם באופן שגורם לקורא להסיק בטעות כי הבמאי הוא שיצר את הדמויות, פיתח את העלילה וכתב את הדיאלוגים. ואם במאי של סרט כושל הוא גם התסריטאי של הסרט, לעולם לא מופיעה ההערה: "הוא מביים נהדר, אבל הוא לא יודע לספר סיפור. חבל שהוא לא עובד עם תסריטאי", או: "אם הוא היה במאי טוב, הוא היה יודע לבחור תסריט טוב. כמו קלינט איסטווד, למשל"
במקום להכשיר תסריטאים מוכשרים לעבודת הבימוי, בתי הספר מכשירים במאים לכתיבת תסריטים, בידיעה ברורה שרובם לעולם לא יהיו טובים בזה – מהטעם הפשוט שכישרון לא ניתן ללמד או ללמוד. לכן הדגש של בתי הספר הוא אך ורק על הסיפור האישי. בעיניי זוהי טעות. כמה סיפורים אישיים יש לבנאדם? מה יעשה הבמאי בסרטו השלישי והרביעי? האגו שלו לא יאפשר לו לחפש תסריט טוב של מישהו אחר, הוא הרי "אוטר". ככה חינכו אותו. אמנם אי אפשר ללמד כישרון, אבל אפשר לפתח חשיבה מקורית ויצירתיות ולחנך לסקרנות, לחשיבה ביקורתית ולניתוח ביקורתי של טקסט. כך שאם כבר, הסיפור האישי חשוב לשלב הלמידה הראשוני. השלב השני הוא ללמוד להתרחק ממנו.
עשרות במאים צעירים יוצאים מבתי הספר לקולנוע בישראל מדי שנה ומתחילים לגשש את דרכם בסבך האפור והצפוף של תעשיית הקולנוע המקומית, התחרותית והענייה. רבים מהם – גם המוכשרים ובעלי הפוטנציאל – חסרים את הכלים המקצועיים לכתוב סרטים עלילתיים טובים. ברי המזל שביניהם יכתבו שלושה סרטים – הראשון הוא הסיפור האישי, השני הוא  וריאציה על הסיפור האישי, השלישי הוא לרוב שאריות שלא נכנסו לתסריט הראשון. בודדים יממשו את הפוטנציאל הגלום בהם לאורך שנים. חשוב לומר שהדבר לא מייחד את ישראל. זה ככה בכל העולם, ואת התוצאה כולנו רואים על המסך.  

אני לא בטוח שהגישה הזו אי פעם תשתנה. ככה העולם עובד, וסדרי עולם הלוא נוטים להשתמר. אבל בסופו של דבר, אדם צריך להחליט מהי תרומתו לעולם ומהי תרומתו לעצמו ולסביבתו. על אדם יוצר לראות בתכונת הכנות ערך עליון. 




יום רביעי, 15 בנובמבר 2017

הזדהות עם דמויות




סיפורים שבהם מניע נסתר, חזק ובלתי נשלט, מוביל את הגיבור או את הגיבורה לפעולה שלילית קיצונית, לכאורה לא הגיונית, לעתים בלתי נתפסת, מרתקים אותי יותר מכל. 
דמויות כאלה קשה להבין, ולפיכך קשה ועד בלתי אפשרי להזדהות עמן, אבל שווה לספר את סיפוריהן גם במחיר אי ההזדהות (למרות שתמיד יש לשאוף לכך). 
לאחרונה נזכרתי בסיפור המטורף של האסטרונאוטית ליסה נובאק, סיפור שיום אחד – אין לי בכלל ספק – יעובד לסרט קולנוע. נובאק, אז בת 43, נשואה ואם לשלושה, ובשיא תהילתה, נעצרה על-ידי המשטרה בנמל-התעופה הבינלאומי של אורלנדו, כחשודה בניסיון לרצח בת זוגו של מאהבה לשעבר, אסטרונאוט אף הוא. זמן קצר לפני מעצרה, נובאק תקפה את בת הזוג, קולין שיפמן, שהצליחה להימלט ולהזעיק משטרה. האחרונה נותרה בהלם – כמו ארצות הברית כולה – כשהתבררה זהותה של התוקפת. ברכבה של נובאק נמצאו אקדח וסכין, וכן מפת דרכים לביתה של שיפמן, ומה שעוד הדהים היה סיכום החקירה של נובאק, ממנו עלה כי זו נהגה במשך 12 שעות רצופות מיוסטון לאורלנדו, כדי להגיע בזמן לנמל-התעופה במועד נחיתתה של שיפמן. על מנת שלא להותיר עקבות וגם כדי לא להתעכב, נובאק לבשה חיתולים (מהסוג שאסטרונאוטים עוטים בטיסות חלל) וחבשה פאה נוכרית בניסיון להסוות את זהותה. המניע, לדברי המשטרה, היה שילוב של קנאה ותחושת השפלה. נובאק נכנסה לכלא, פוטרה מנאס"א ומחיל האוויר האמריקני, ולאחר מכן התגרשה ונעלמה מעין הציבור. היא מעולם לא התראיינה על הפרשה.

יש שיגידו שקנאה הינה מניע תסריטאי בנאלי, ושנקמה הינה פעולה תסריטאית בנאלית לא פחות. אך אין שום דבר בנאלי בסיפור הקיצוני הזה. נובאק, אסטרונאוטית פעילה, אהובה ומוערכת, אשת משפחה שכל עתידה לפניה, נכנסה למערבולת רגשית שאת השלכותיה, על פניו, קשה להסביר. מה שבטוח הוא, שעל מנת לתווך את הסיפור לצופה, המפיק שביום מן הימים ירכוש את הזכויות לסיפור הזה (או ייזום סיפור דומה, בהשראתו) יחפש תסריטאי בעל יכולות מניפולטיביות מוכחות. כזה שיציג את נובאק כדמות חיובית ונוגעת ללב, אך בעלת חולשות אנושיות, וכך יגרום לצופה להזדהות עם המצוקה שלה ששיבשה את שיקול דעתה, או לפחות ינסה לעורר בצופה סימפטיה כלפיה. אולי אף יגדיל התסריטאי לעשות ויציג באופן משכנע את גרסתה של נובאק למשטרה, לפיה לא התכוונה לרצוח את שיפמן אלא רק לשוחח עמה בדיסקרטיות (גרסה שלא עולה בקנה אחד עם ההיגיון הסביר, ויותר לכך – עם הממצאים ברכבה).

מה באמת אמור לעשות תסריטאי על מנת לכתוב תסריט שישקף נאמנה את הסיפור יוצא הדופן הזה, מבלי לעשות לדמות הראשית הנחות כלשהן?
נכון הוא שככל שהדמות מעוצבת בצורה מעמיקה, אמינה ואינטליגנטית יותר, אנו, כצופים, נוכל להזדהות עמה, להאמין לה, להשליך באמצעותה על החיים שלנו, ואף להיות מושפעים ממנה (לטוב ולרע). אך מה לגבי דמות שניסתה ליטול חיים של אדם חף מפשע? האם עיצוב דמות בצורה מעמיקה יביא בהכרח להזדהות של הצופה עמה? התשובה הטובה ביותר לשאלה הזו היא שלא תמיד צריך להזדהות עם דמות ראשית. לפעמים מספיק להתעניין בה. הזדהות היא עניין סובייקטיבי, ולעתים צופה (בדומה לתסריטאי) יתקשה להזדהות עם דמות שפעלה באופן שלילי ולהיות סלחן כלפיה, ולו מחשש להתדרדרות מוסרית.
צריך לקחת בחשבון שהלקטורים בקרנות הקולנוע עלולים לגלות הסתייגות מדמויות כאלה, אבל אסור ששיקול זה יערער את האופן שבו הדמות תוצג בתסריט. מה שכן ניתן וצריך לעשות זה לפתח באותה העמקה ובאותה אמינות את דמויות המשנה.  


המאמר לקוח ממערך הלימוד של הסדנה לכתיבת דמויות, שתיפתח ב-3 בינואר 2018. הסדנה מיועדת לכותבות וכותבים המעוניינים ללמוד תסריטאות ברצינות, ואם אתם מכירים כאלה, או נמנים עמם, היכנסו לאתר מהראש למסך, או כתבו לי לכתובת המייל shiramatan@gmail.com


יום שלישי, 7 בנובמבר 2017

התנהגות שקרית (מילולית ולא מילולית) של דמות




השקר הינו מרכיב שכיח ביותר בסרטים, אף שלחלק גדול מהתסריטאים והבמאים (וגם השחקנים) חסרה המיומנות הנדרשת לאבחן שקרים. לשם כך, בעיקר, נכתב מאמר זה.

מדוע אנחנו משקרים?

הסקרנות המחקרית-אקדמית סביב הנוכחות של השקר בחברה האנושית, הולידה זה מכבר ספרות מקצועית ענפה. מספר רב של מחקרים אשר עסקו בניתוח תופעת השקר (רבים מהמחקרים החלו להתפרסם רק בשנות ה- 70 של המאה הקודמת), תפשו את השקר כאיום על הסדר הקיים, אך גם כחלק בלתי נפרד ממנו. לעתים, המסקנה אליה הגיע חלק ניכר מהחוקרים היא שהשקר הוא נורמה שלילית החיונית להישרדותנו כיצורים חברתיים. אלה הבחינו בין שקרים שהחברה מוכנה לספוג (למשל: התנסחות בסגנון "פוליטיקלי קורקט" ושקרים מוסכמים נוספים, המכונים בשפת העם "שקרים לבנים"), לבין שקרים הנושאים עמם סנקציות חברתיות או פליליות (מטבע הדברים, חומרת השקר הינה תלוית נסיבות). ראוי לציין כי אחדות דעים כמן זו אינה שוררת סביב הסיבות להיווצרותם של שקרים, וזו מעסיקה את החוקרים גם כיום.
סיבה אפשרית אחת היא הצורך הנפשי הבסיסי ביותר של האדם להרגיש טוב יותר עם עצמו. מכיוון שכולנו סובלים ממידה זו או אחרת של ביטחון עצמי נמוך, ולא פחות מכך- מדימוי עצמי נמוך, חיזוק האמונה העצמית ושיפור האופן שבו אדם רואה את עצמו ביחס לאחרים, עומדים בבסיס סיפוק אותו צורך. השקר, על סוגיו השונים, מהווה אפוא זרז.

לצורך העניין, על פי תפישה זו, הסכמה פומבית עם דעה מוטעית רווחת (רלוונטי מאוד לתחום ביקורת קולנוע) – נורמה פיקטיבית שמקורה בחשש מפני דחייה חברתית, כמוה כשקר. החשש מפני דחייה מהווה, בהקשר זה של אימוץ דעה יד שנייה, קרקע להונאה עצמית, אך הוא בעיקר גורם מניע להיווצרותם של שקרים נוספים, שכל תכליתם לרצות את הזולת ולהימנע מנזק חברתי (למשל: שתיקה המונעת גילוי מידע מפליל נגד אדם מפורסם שתקף מינית נשים).

אף שהניסיונות (המתמשכים) לרומם את הדימוי העצמי באמצעות שימוש בשקרים נבדלים מאדם לאדם - שהרי לכל אדם מבנה אישיות שונה, ועל אותו משקל, הן תדירות השימוש בשקרים והן אופי השקרים משתנים מאדם לאדם - שיפוט מוסרי לקוי זה הנו המקור לכל שקר באשר הוא.
במהלך העבודה על פיתוח הדמות, על התסריטאי לבחון לא רק כיצד השקר משרת את הדמות המשקרת, אלא גם כיצד האישיות של הדמות המשקרת משפיעה על טיב העברת המסר השקרי.
למשל, אדם יהיר שהצורך להרשים הוא תכונה בולטת אצלו, עלול להתגלות כבעל נטייה להגזים ולהשוויץ, ואף להמציא סיפורי בדים שמטרתם להקנות לו, לכאורה, יתרון איכותי על אחרים.
אדם תחרותי המעוניין בהשגת יתרונות חומריים כבסיס השוואתי-מעמדי, לא יבחל באמצעים כמו חנופה, מניפולציה, ושקרים שיש בהם פוטנציאל לתועלת אישית. במקרי קיצון הוא עשוי אף לשלם או לקבל שוחד.
אדם שהוא תאב בצע, סביר שישקר וירמה בכל הזדמנות שתאפשר לו למקסם רווחים על חשבונם של אחרים. באותה מידה, ובהעדר נקיפות מצפון, הוא ישקר בניסיון לחמוק מעונש.

התנהגות שקרית לא מילולית

שקרן מתוחכם קרוב לוודאי מכיר את הסימנים שנהוג לייחס לדפוסי ההתנהגות של אדם שמשקר (כמו מצמוץ בעיניים, תשובה איטית מהוססת, התנהגות עצבנית, צחוק מלאכותי, בריחה מקשר עין – רובם שגויים, אגב), והוא יימנע מהצגת הסימנים הללו. הוא יקפיד להישיר מבט, לדבר באופן קצר, ענייני וקולח, וירבה לחייך.
כמו השחקן, המוציא מעצמו את הרגש אותו הוא מעוניין להביע, כך גם שקרן מיומן יודע לשלוט בהבעות הפנים שלו. בעוד ששקרן זה לא ייפול לסטריאוטיפים או לקלישאות התנהגותיות לא מילוליות, הוא עלול שלא להימנע מביטוי של סימנים מסגירים – כמו נוקשות באצבעות הידיים, עיניים פעורות ואישונים שמתרחבים, שפתיים מעוקמות או נוקשות. התבוננות ממושכת (כדקה עד שתי דקות) עשויה לחשוף אותנטיות או חוסר אותנטיות של רגש מובע. מבט חודר יקשה על השקרן להסתיר את רגשותיו האמתיים. הקלישאה לפיה העיניים הם "חלון הנפש" היא קלישאה נכונה. חיוך מתחיל בעיניים, ואם החיוך מלאכותי – העיניים יחשפו זאת.
הצופה הממוצע אינו מיומן דיו על מנת להבחין בהבלחות של הבעות שקריות. על התסריטאי לכתוב תיאור מדויק של אותו רגע (שתיים-שלוש שניות) שבו הוא מעוניין לאפשר לצופה לאבחן את ההבעה הרגעית הבלתי נשלטת, ובכך להסגיר את הכוונה השקרית של הדמות.
התסריטאי לרוב לא נמצא על הסט, ובוודאי שאין הוא מעורב בעבודה עם השחקנים (למעט כאשר התסריטאי הוא גם במאי הסרט). לכן, במידה ויש צורך, ואף שבמאים שונאים זאת, ובצדק – מומלץ לרשום הוראת מצלמה ספציפית, נניח: "קלוז אפ על כפות הידיים".
למרות האמור לעיל, חוקר מיומן ככל הנראה יעיד שאין להסתמך במאת האחוזים על סימנים מסגירים אלה, היות וגם סימנים שלכאורה מסגירים שקר, עשויים לנבוע ממצבים רגשיים אחרים, ולכן פעולה תסריטאית סטריאוטיפית תגרור בהכרח הנחיית בימוי שגויה. על מנת ליצוק אמינות, רצוי ליצור דיאלוג בין הדמות המשקרת לבין הדמות המולכת שולל.

התנהגות שקרית מילולית

התנהגות שקרית מילולית הינה בעלת חמישה אפיונים עיקריים:

1.התנסחות על דרך השלילה: ("אני לא גנבתי"), ("לא אני כתבתי את הצוואה"), ("לא היה כלום כי אין כלום"). אדם ישר אומר "אני אדם ישר", "תמיד אפעל בהגינות"

2.ערפול: תשובות לא הגיוניות ולא ענייניות (דוברי עיריות וגופים ממשלתיים מתמחים בזה)

3.דרמטיזציה: ("עשו לי רצח אופי") ("אתם תקעתם לי סכין בלב")

4.ניסוח מקוצר ומהודק (לרוב ניסוח מוכן מראש)

5. הרחקה עצמית מהאירוע.

עיתונאי מנוסה או חוקר מיומן ישאל יותר מפעם אחת את אותה שאלה (בניסוח מעט שונה, וכמובן לא ברצף), ירכך את המרואיין, ישלב מפעם לפעם שאלות אישיות, ויחתור לקבל פירוט כרונולוגי מיטבי של האירועים, מעצם הידיעה שקיים סיכוי שהמרואיין או הנחקר לא שמר על מבנה הגיוני של סיפור, או שלא זכר לפרטי פרטים את גרסתו הראשונית.
שיטת חקירה זו נהוגה גם במשא ומתן בין איש מכירות מקצועי לבין רוכש פוטנציאלי (בין שקרן לבין קורבן, אם תרצו). כשאיש המכירות יזהה נסיגה או מכשול, הוא ינהל מעין חקירה נגדית – יבקש מאותו הרוכש נימוק פרטני לחששותיו או לסירובו, ויחתור שוב ושוב אל האישי (אם אתם כעת בתהליך כתיבת תסריט, נסו להציב את הדמויות שלכם בסיטואציה מסוג זה, כאשר את מקום החוקר יחליף בן זוג, חבר במעגל החברים הקרוב, אב או בן או קרוב משפחה אחר).

במוסף השבועי של עיתון הערץ מתפרסם מזה מספר שנים מדור שבועי מרתק של העיתונאי ניר גונטז' בשם "על הקו". גישת המדור היא של חקירת פתע ספונטנית וגלויה (און רקורד) של מרואיינים, בחלקם הגדול משרתי ציבור, שהתבטאות יוצאת דופן שלהם או מעשה בעייתי שעשו, או שנטלו בו חלק, עלו לסדר היום הציבורי. העיקרון המנחה של המראיין הוא לפסוח על הנוהג של פנייה למתווך המייצג, שהוא הדובר (איש תקשורת מיומן שתפקידו העיקרי הוא להדוף ביקורת תקשורתית) ולטלפן ישירות אל המרואיין, ועל ידי כך לחשוף את הצביעות בהתנהלותו, או לתפוש אותו (בשנית) בקלקלתו. לרוב המראיין מצליח. מעטים הם המרואיינים שמשיבים בכנות. מרביתם, שאינם מתורגלים במצב לחץ לא נוח שכזה - ללא הכנה מוקדמת וללא סיוע מגונן של דובר - מתגוננים באמצעות התחמקות ממתן תשובה עניינית, הן מתוך חשש לפגיעה בתדמיתם הציבורית, והן מחשש לפגיעה בדימוי העצמי החיובי שיש להם על עצמם.
אף שאותם מרואיינים נאחזים בתשובות מעורפלות ומתחמקות, אין הדבר מקנה להם יתרון כלשהו. ההתחמקות מתשובה עניינית הינה שקר, שכן התחמקות היא למעשה שקר הגנתי, וככזה הוא מורכב מהתכחשות לאמת, הטעיה, העמדת פנים, הכשלה והסתרה. אחד הטקסטים המאלפים שניפק המדור הוא ראיון שערך גונטז' ב-6.7.2017 עם חברת הכנסת שירן השכל ממפלגת הליכוד.
השכל היא צמחונית מגיל צעיר מתוך אידאולוגיה, וגם פעילה, לדבריה, למען בעלי חיים. כשחברים מתוך האופוזיציה העלו הצעת חוק לאיסור מסחר בשנהב, שכידוע מתבסס על ציד פילים והריגתם, הצביעה השכל, שמפלגתה חברה בקואליציה, נגד החוק. הצבעתה זו העמידה את חברת הכנסת כבעלת מוסר כפול, והציגה אותה כאדם שאינו נאמן לעקרונותיו, בלשון המעטה. כשגונטז' התקשר להשכל על מנת שתפתור, לכל הפחות, את הסתירה הפנימית הזו, זכה האחרון לשורה ארוכה של התחמקויות מתמיהות.

להלן קטע מתוך הראיון, ובצדו, בסוגריים, חלוקה לאפיוני שקר מילולי:

נראה שהצבעת נגד הפילים רק כי ההצעה הגיעה מהאופוזיציה.
האופוזיציה מעלה כל שני וחמישי איזשהו חוק ועם החוק הזה מנסה לנגח את הקואליציה. אם הנושאים האלו היו כל כך חשובים לאופוזיציה — הנושאים של בעלי חיים וסביבה — הם היו נכנסים לקואליציה מזמן על מנת לקדם את הנושאים האלו, שאני מנסה לקדם.

(הרחקה עצמית מהאירוע, ערפול, דרמטיזציה)

אשכרה זנחת את הפילים בגלל שהם לא הצטרפו לממשלה?
תראה, אנחנו יכולים לחוקק 20 חוקים שונים שנשמעים כמו וריאציות לאותו דבר. אבל אנחנו מבינים שזה פופוליזם זול של כל מיני ח"כים, ליצור כותרת.

(הרחקה עצמית מהאירוע, ערפול)

מה הבעיה עם החוק? כרגע חוקי לסחור בשנהב בישראל.
אתה לא יכול לייבא שנהב.

(ערפול)

מצחיק. בכל חנויות האמנות כמעט יש את הדקורציות העדינות האלו משנהב.
יכול להיות שזה משהו שנעשה לפני שנים. יכול להיות שהבעיה היא האכיפה וצריך לכוון לשם את האצבע האשמה.

(הרחקה עצמית מהאירוע)

לא הבנתי מה כואב כל כך להצביע בעד חוק טוב ומיטיב של האופוזיציה.
כי אני יכולה להמציא לך עכשיו 50 חוקים… עם כל הכבוד אין בזה צורך. אם אתה חושב שהבעיה היא באכיפה... כרגע, כאילו, אסור. כחלק מהאמנה הזאת. אסור לסחור. אתה לא יכול לייבא ולייצא.

(הרחקה עצמית מהאירוע, ערפול)

אבל מותר לסחור במה שנמצא כאן. למה פרלמנטרית צעירה וחובבת חיות מצביעה נגד זה?
אתה יכול אולי ללכת לחנות ולמצוא שמה מוצרים מסוימים. אני לא יודעת איך הצליחו להכניס אותם למדינת ישראל. אולי פה הבעיה.

(ערפול)

הבעיה אחרת. עוררת מלא תקוות עם כניסתך. צעירה, אידיאליסטית ופעם אחר פעם את מצביעה נגד השקפת העולם שלך ומתרצת את זה בתירוצים מאוד מוזרים. למה?
אז בוא אני אסביר לך, ניר. אלף כל, גם כאשר יש נושאים חשובים שנאבקתי עליהם — כבר הוכחתי שהצבעתי בניגוד לעמדת הממשלה. למשל החוק לאי הפללה של צרכני קנאביס. הצבעתי בעד למרות שהקואליציה הצביעה נגד.

זוכר.
אני חלק מקבוצה שנקראת קואליציה, ואנחנו צריכים לפעול כקבוצה.

נגד איסור מסחר בשנהב.
אי אפשר לפעול כמחוקק בכנסת ולהעביר חוקים ובעצם לנהל אותה, אם אתה לא פועל במסגרת הקבוצה הזאת.

אז אכפת לך מחיות הבר עד שזה מגיע לקואליציה נגד אופוזיציה. סבבה, הבנתי.
גם מבחינת בעלי החיים אני מקדמת חקיקה בכלים שניתנים לי. האופוזיציה לא רצתה להיכנס, לא רצתה להיות חלק מהקבוצה הזאת. תפקידה באופוזיציה זה לבוא ולפקח.

(ערפול, הרחקה עצמית מהאירוע)

גם לחוקק. הם מחוקקים כמוך.
נכון גם מבחינת חקיקה לנסות להעלות את זה, וגם בהבנה שאין להם את הרוב ולכן מרבית החקיקות שלהם לא יעברו.

גם חוקים טובים שלהם לא יעברו בגלל אנשים כמוך.
אם החוק הזה היה בדמם, אני אומרת בואו תצטרפו לקואליציה.

אם הם היו מצטרפים ומעלים את החוק הזה בדיוק, היית מצביעה בעדו?
ניר, אני חלק מקבוצה. לפעמים צריך להתפשר.

היית מצביעה בעדו?
אני אומרת לך...

כן או לא?
שנייה, במידה שהם היו בקואליציה זה היה עובר גלגולים. הם היו מעבירים אותו בתנאים שלא סותרים איזושהי אמנה.

(ערפול)

מה? הצעת החוק לא סותרת את האמנה, היא מחזקת אותה.
הם לא עשו עבודה מול המשרדים. איך אנחנו אמורים לדעת?

(התנסחות על דרך השלילה, הרחקה עצמית מהאירוע)

את מאמינה לעצמך?
תקשיב, אני עוברת את התהליך הזה יום־יום עם חקיקות שאני מנסה לקדם. צריך לעבוד מול השרים. אתה לא מעלה הצעת חוק בלי להתייעץ עם המשרדים ולהגיע איתם להסכמה. צריך גוף שיאכוף את זה. מי מביא את הגוף? מה הנהלים?

(ערפול, הרחקה עצמית מהאירוע)

(...)

אז שוב, מה הבעיה הקונקרטית עם החוק הזה? למה הצבעת נגדו?
למה? כי אני חלק מהקואליציה. בקואליציה שלנו יש משחק קבוצתי. אנחנו לרוב מצביעים יחד על הדברים האלו.

*

אסכם בציטוט מפי איש הדת והרוח דווייט ל. מודי (Dwight L. Moody), שפעל בארצות הברית במאה ה-19, שאמר ש"דמות היא מי שאתה כשאתה בחושך". על ציטוט זה אוסיף את הציטוט הידוע מפי השופט לואיס ברנדייס, אמריקני אף הוא, שאמר שלפעמים, "אור השמש הוא חומר החיטוי הטוב ביותר"

קריאה נוספת:

איתן אלעד, "הפסיכולוגיה של השקר ושיטות לחשיפתו", הוצאת אונ' בר אילן, 2005.
דן אריאלי, "האמת על באמת", הוצאת כנרת-זמורה ביתן-דביר, 2013
אדוארד קאופמן, "פסיכותרפיה של מתמכרים", הוצאת אח, 2004
פמלה מאייר, "איך לגלות שקרים", הוצאת כנרת, 2014


המאמר לקוח ממערך הלימוד של "הסדנה לכתיבת דמויות", שתיפתח ב-3 בינואר 2018. הסדנה מיועדת לכותבות וכותבים המעוניינים ללמוד תסריטאות ברצינות, ואם אתם מכירים כאלה, או נמנים עמם, היכנסו לאתר מהראש למסך, או כתבו לי לכתובת המייל shiramatan@gmail.com



יום שבת, 21 באוקטובר 2017

תרגילים לפיתוח דמויות (לא לתסריטאים בלבד)





        תרגיל 1 - פיתוח אישיות של דמות

"הנערה האלמונית", סרטם האחרון של האחים הבמאים לוק וז'אן פייר דארדן, הוא במידה מסוימת דוגמה  אקטואלית לסרט שנכשל בשל רשלנות תסריטאית בפיתוח הדמויות. הרשלנות הזו נחשפה ברגע השיא של הסרט, האפילה על הישגיו (הלא מבוטלים) עד לאותו רגע, פגמה באמינותו של הסרט כולו, והותירה בי תחושת אכזבה. בדמות הראשית האחים דווקא השקיעו, כאשר יצרו דמות ראשית מושלמת, כזו שקל להזדהות איתה באופן מיידי: ג'ני (אדל האנל, בתצוגת משחק פנטסטית) היא רופאה צעירה ויפה, המתגלה כבר בתחילת הסרט כמקצוענית, קרת רוח, אמיצה ובעלת עקרונות. תחושת אשמה שאינה מרפה ממנה, מובילה אותה לחקור את נסיבות הירצחה של מהגרת צעירה. באותה נקודת שיא, ניכר היה שהאחים התקשו להחליט על איזו דמות להפיל את מעשה הרצח. הבמאים ניסו לצאת מזה בשלום באמצעות הדרכת שחקנים מיומנת, אבל הסרט, שהיה עד אז במרחק נגיעה משלמות, נהרס כאמור (לא דבר שכיח בקריירה של הבמאים הנ"ל). אם דמויות המשנה היו יותר מאשר דמויות משורטטות, הדארדנים כלל לא היו צריכים להתלבט בסוגיית הרוצח, כיוון שהאישיות של הרוצח הייתה מתגלה עוד בשלב פיתוח התסריט.

המשימה:

אחת הדרכים המאתגרות והמהנות להתוודע כהלכה אל הדמויות שאנו כותבים, היא להציב אותן בסיטואציות מחיי היום יום. אפשר ללמוד הרבה על דמות באמצעות ההתמודדות שלה עם נציג מכירות (של סלקום, נניח), או עם מוכר במכולת שעשה טעות לרעתכם בחשבון, עם חבר שביקש טובה קטנה (לכאורה) ומעצבנת, ובמהלך מריבה בין הדמות לבין בת/בן זוגה.
נסו לשחזר דיאלוג יומיומי שכזה שקיימתם לאחרונה, שעל פניו נראה כמשא ומתן לגיטימי, וחישבו כיצד התנהגתם במהלכו. זכרו שהאמונות שלנו לגבי עצמנו מאפשרות לאנשים אחרים לשלוט בהתנהגות שלנו, בין היתר כדי לגרום לנו למלא את רצונותיהם. כעת רשמו כיצד תתנהגו בפעם הבאה שתיקלעו לדיאלוג דומה, ואיך הצד השני עשוי להגיב לכך, ולאחר מכן כתבו את הדיאלוג. הכלל החשוב ביותר הוא, שכל דמות צריכה להשתמש במיומנות האישיותית שלה באופן עקבי.

בהצלחה.

(בתמונה: מתוך הסרט "הנערה האלמונית". צילום: יח"צ)


            תרגיל 2- הסביבה האמורפית

אם נשאל את עצמנו מדוע לכולנו יש בעיות עם הסביבה, ככל הנראה נגיע ליותר מאשר מסקנה אחת, אולם סביר כי המסקנה אליה רובנו נגיע היא שהבעיות שלנו עם הסביבה נובעות בהכרח מהבעיות שלנו עם עצמנו. המסקנה הזו אינה נעימה, אך היא עשויה לסייע לנו (להתמודד עמה) בבואנו לברוא דמות בדיונית, כיוון שכמו בחיים, כך גם על המסך: כל דמות נושאת מנגנוני נפש שונים, והפער בין המנגנונים הללו מהווה תשתית ליצירת מתח (חיובי או שלילי).
תרגיל זה עשוי להימצא כיעיל גם עבור מי שאינם עוסקים בכתיבה. נקודת המוצא של התרגיל היא שמעבר לסביבתנו הקרובה או המורחבת, אנחנו מושפעים גם מסביבה נוספת, אותה אני מכנה "הסביבה האמורפית" - מין סביבה מדומה, עמה אנחנו מנהלים יחסים. הסביבה הזו פועלת בעולם הדימויים הפנימי שלנו, והשפעותיה משליכות באופן ישיר על יחסינו עם הסביבה הפיזית שלנו (הקרובה, כמו גם המורחבת). בשל היותנו יצורים חברתיים הסובלים מביטחון עצמי נמוך, לעתים קרובות הסביבה האמורפית שלנו מתעצבת על-פי ההשלכה מהפרט אל הכלל (זו, אגב, אחת הסיבות לכך שאנחנו כל כך חוששים מדחייה), וזו גם הסיבה לכך שחרף העובדה שיש סוגי אישיות רבים, יש הרבה פחות תבניות חברתיות (רובן שמרניות), ועוד פחות מכך נקודות התייחסות אותנטיות בין אדם לסביבתו (ובהקשר הזה אצטט את קורט וונגוט, שטען כי "אנחנו מה שאנחנו מעמידים פנים שאנחנו, כך שעלינו להיות זהירים מאוד לגבי מי שאנחנו מתיימרים להיות"). 

המשימה:

1. תארו במילים כיצד הסביבה האמורפית שלכם מיוצגת בדמיונכם. אם סביבה זו הייתה מיוצגת בדמות אנושית אחת, כיצד הדמות הזו הייתה נראית? כיצד היא הייתה נשמעת?

2. כעת נסחו עבור הדמות הזו מסמך המלמד אודותיכם. מי אתם בעיניה? מה היא חושבת עליכם? במה היא טועה לגביכם? במה היא לא טועה? מהו הפער בין מי שאתם בעיני עצמכם לבין ההשקפה של הדמות הזו עליכם?

3. כתבו דיאלוג בין הדמות הראשית בסיפור שלכם לבין הדמות המייצגת את הסביבה האמורפית שלה.



      תרגיל 3 – שעון הדמויות

תרגיל זה, בדומה לתרגילים הקודמים, מצריך מכם את מרב הכנות (אם אין לכם עדיין דמויות מוגדרות, נסו את התרגיל על עצמכם)



1. כוונו את מחוגי השעון על שתי הדמויות שהדמות הראשית שלכם (או אתם, אם תרצו), הכי מושפעת מהן. בחרו בדמות אחת שמייצגת דפוס שלילי ובדמות אחת המייצגת דפוס חיובי

2. רשמו מהו סוג היחסים בין הדמות הראשית/בינכם לבין שתי הדמויות הללו, ונסו להשיב: מדוע בחרתם דווקא בהן? אילו תחושות דמויות אלו מעוררות בדמות הראשית/בכם? איזו ציפייה הדמויות אינן ממלאות?

3. רשמו דוגמאות לחוויות מאכזבות עם כל אחת מהדמויות

4. רשמו דוגמאות לחוויות מספקות/מהנות עם כל אחת מהדמויות

5. נסחו כתב הגנה עבור הדמות שמייצגת דפוס שלילי, ביחס אליכם/לדמות הראשית בתסריט

6. כעת, כוונו את המחוגים על שתי דמויות שאתם מאמינים שיכולות להשתנות (זה יכול להיות הדמויות שבחרתן, כמו גם דמויות אחרות) ורשמו: במה הדמות הראשית הייתה רוצה שהן ישתנו? במה הן יכולות להשתנות? מה עשוי לעזור להן להשתנות?

7. שעון הפוך: כוונו את המחוגים על הדמויות שאתם חושבים שאתם (או הדמות הראשית) מייצגים עבור אדם אחר. בחרו דפוס אחד שלילי ואחד חיובי. כיתבו מכתב אישי אל האדם שאתם מייצגים עבורו דפוס שלילי, ומכתב נוסף אל האדם שאתם מייצגים עבורו דפוס חיובי.

בהצלחה.


התרגילים הללו הם טעימה מתוך "הסדנה לכתיבת דמויות" שתיפתח ב-3 בינואר 2018. 
הסדנה מיועדת לכותבות וכותבים המעוניינים ללמוד תסריטאות ברצינות, 
ואם אתם מכירים כאלה, או נמנים עמם, היכנסו לאתר מהראש למסך
אם יש לכן/לכם שאלות לגבי התרגילים, הערות כלשהן, הצעות, או אם בא לכם לשלוח אלי  
את התרגילים שביצעתם, כתבו לי shiramatan@gmail.com

מתן




יום שלישי, 25 ביולי 2017

סיכום פסטיבל קולנוע ירושלים 2017





כמו לאחר צפייה בסרט טוב, כך גם בסיומו של פסטיבל סרטים – צריך קצת זמן כדי לעכל. לא רק את הסרטים, אלא גם את מצבור החוויות במהלך שבוע אינטנסיבי של מפגשים אנושיים מלבבים, סרטים והרצאות, אלכוהול (בירה שפירא – אתם אלופים), מוזיקה, מיני מזונות, וסיורים מטעם עצמי באתרים שונים בעיר (שהצטמצמו בשל המתיחות סביב הר הבית). במדשאת הפסטיבל הייתה אווירה של מסיבה כל ערב, ובאופן חריג למדי היו השנה הרבה חבר'ה צעירים.
ככה שעכשיו אני מנסה להתרחק מנקודת המבט הסובייקטיבית שלי, שיש בה סנטימנטים לרוב, ושנובעת גם מתחושה מוזרה של שייכות לקהילה המשונה הזאת של תעשיית הקולנוע בארץ, ולהתמקד בהנאה הרבה שהסבה לי השהייה בסינמטק הירושלמי השוקק – השנה אף יותר מאשר בעבר.  
כמו כל חובב קולנוע ממוצע, אני מחפש סרטים שיעוררו בי רגש ויעצרו את נשימתי. הז'אנר, הלאום, משך הסרט – אין זה משנה. סרטים שיש בהם כנות ואמינות, סרטים שמספקים תובנות חדשות על החיים פה, על בני האדם, על רגשות – אני רוצה כמה שיותר מהם. פסטיבל קולנוע אמור לספק את התאווה הזו, אולם פסטיבל ניזון בראש ובראשונה מהטבע - ממעין היצירה הנובע. וכפי שסרטים הם מטאפורה לחיים, כזה הוא גם תהליך היווצרותם או אי היווצרותם: לעתים הטבע נרמס תחת כוחנות, פוליטיקה ותאוות בצע, לעתים השפע הוא מלאכותי, ולעתים הזיוף ניכר, צף על פני השטח. אולי זו הסיבה שכיום כבר לא נעשים סרטים כמו אלה של הבמאי הצרפתי הדגול ז'אן פייר מלוויל, שהמחווה ליצירתו הייתה בעיניי גולת הכותרת של הפסטיבל השנה.
לצד הרטרוספקטיבה של מלוויל, הפסטיבל הציב כמה עוגנים מרשימים. על שניים מהם, "איש של יושרה" ו"אנה אהובתי" המצוינים, כתבתי בפוסט הקודם. על חלקם אכתוב בהמשך השבוע ובמהלך החודש הקרוב, שיוקדש לקולנוע, לפסטיבלי קולנוע, ולייסוריו של האדם הכותב. בפוסט הנוכחי אני רוצה להתמקד בכמה סרטים בולטים, לטוב ולרע, שהוקרנו במהלך הפסטיבל.

על פי תחושות הקהל, כפי שהגיעו לאוזניי ועל פי המהירות שבה אזלו הכרטיסים להקרנות הראשונות, "גוד טיים" (ארה"ב, 2017) הוא אחד משני להיטי הפסטיבל. מיהרתי להשיג כרטיס לסרט, אך את ההקרנה של הלהיט השני – "פאטי קייקס" – לצערי החמצתי, ואני מתנחם בכך שהסרט יופץ (בקרוב?) על ידי רשת בתי הקולנוע "לב". "גוד טיים" - ואני עדיין מופתע כשאני כותב את זה, הוא הסרט הטוב ביותר מבין הסרטים בהם צפיתי בפסטיבל השנה, למעט, כאמור, הסרטים ברטרוספקטיבה של מלוויל. כבר כעת אציין שאין 'גוד טיים' ב"גוד טיים", אפילו לא לרגע. הסרט כמו תופס את הצופים בצוואר מתחילתו ועד סופו ולא מרפה. הקצב מהיר, פס הקול עוצמתי ומסחרר, העלילה אינטנסיבית, מותחת, בסיפור הכואב והיפה הזה של האחים ג'וש ובני ספדי (האחרון אף מככב בסרט בתפקיד אופי מרשים), סיפור שהוא למעשה טרגדיה, ומכאן לא רק שהמסר המובנה מתעצם בסופו (למרות חיבתי לספוילרים, הפעם אמנע מכך), אלא שהתחושה היא שהסוף, אף שאינו צפוי כלל, נדמה בדיעבד ככזה אשר ידוע מראש.
עלילת הסרט עוקבת אחר הסתבכותם המתמשכת של שני אחים, ניק (ספדי), הסובל מפיגור קל, וקוני (רוברט פטינסון הכה מוכשר, בתפקיד דרמתי אדיר) שמגונן עליו ומשתמש בו לסירוגין. השניים שודדים בנק, ומכיוון שלא מדובר בשודדים מיומנים, אלא בצעירים שנולדו בלי הרבה מזל, החיים באזורי הביבים של העיר, הביצוע של השוד אינו מזהיר או זהיר במיוחד. הדמות המעניינת והדומיננטית היא הדמות של קוני, ואחת הבעיות עם אנשים כמו קוני היא השכנוע העצמי שלהם. סביר להניח שאתם מכירים אנשים כאלה, שחושבים שהם יודעים טוב מכולם איך לפעול, כי הם חכמים מכולם, אבל לא שמים לב שהם שבויים במן מעגל שהופך לטבעת חנק. במקרה של קוני, העיוורון שלו חזק ממנו, ותפישת המציאות המעוותת הזו מסוכנת, ולא רק עבורו. חרף כל זאת, ההזדהות עמו מוחשית ואף טורדת מנוחה – וזהו אחד ההישגים הגדולים של הסרט.  

"מאהב כפול" (צרפת, 2017) הוא המפגש האחרון בהחלט ביני לבין סרטים של פרנסואה אוזון. הייתה לי תקווה מסויגת שהסרט יהיה טוב, למרות שלא ראיתי סרט טוב אחד שאוזון ביים. אני יכול להבין למה כל כך אוהבים אותו – הוא מוכר בינוניות, והוא כריזמטי ומוחצן. עבור מובילי דעה בתחום הקולנוע בצרפת זהו ככל הנראה שילוב מושלם.
בסרט, פציינטית צעירה ויפה מגיעה לפסיכולוג. הוא מתאהב בה ועל כן מפסיק את הטיפול. הם עוברים לגור ביחד. היא לא מאוהבת בו אבל די אובססיבית לגביו. היא חושדת שיש לו רומן מהצד – בעודה נוסעת בתחבורה הציבורית היא מזהה מישהו שדומה לו לצד מישהי. הוא מכחיש. היא לא מאמינה ומגיעה שוב לאותו מקום באותה שעה. היא רואה שוב את אותו אדם ועוקבת אחריו, ומגלה שזה אחיו התאום, אף הוא פסיכולוג. ואין לו קוד אתי, להבדיל מאחיו. הוא בעניין של סקס. גם היא. כשהיא מגיעה הביתה היא שואלת את בן זוגה אם יש לו במקרה אח תאום. הוא עונה (בשוויון נפש) שלא. הוא גם לא נראה מופתע מהשאלה, הוא לא שואל מאיפה היא יודעת, ומה היא יודעת. למה הוא משקר? גם לה לא ברור. אז היא מחפשת בגוגל, ומהחיפוש מסתבר שמדובר בתאומים בעלי עבר בעייתי. במקום להתעמת את בן זוגה, היא ממשיכה להיפגש במקביל עם אחיו התאום. מכאן העלילה הולכת והופכת למופרכת ועילגת עוד יותר, מה שלא הפריע לאוזון לזכות בכבוד מלכים בתחרות היוקרתית של פסטיבל קאן ולגרוף שבחים ממבקרי קולנוע. אפשר לדבר בלי סוף על כך שאמנות היא עניין של טעם, אולם אמינות איננה עניין של טעם. סיפור לא אמין הוא כמו בניין שקירותיו מתפוררים לעיני כל. זה כמובן לא מונע מאיש לעצום עיניים ולהלל את קבלן השלד ואת האדריכל ולשזור כתרים לראשיהם.



"נפש עדינה" (צרפת, גרמניה, ליטא, הולנד, 2017)
הסרט של הבמאי הרוסי סרגיי לוזניצה התחיל נהדר, ולמעשה 110 הדקות הראשונות היו מעולות מכל בחינה – תסריט, משחק, צילום, עיצוב אמנותי מוקפד בכל פריים ופריים. אבל אז הבמאי לא ידע איך לסיים את הסרט שלו, והוא הגה סיקוונס ארוך ומיותר של חלום (רק בדיעבד התברר שזה חלום), הכולל סצנת אונס מיותרת לכשעצמה, ובסיומו חתם את הסרט. מי שחולמת את החלום היא הדמות הראשית, ואני לא הרגשתי שזהו חלום שהדמות הראשית חלמה. הדמות הזו, אשת אסיר שמנסה ללא הצלחה יתרה להעביר לבעלה חבילת מצרכים, שומרת על אותה הבעה קפואה במשך כל הסרט. כלום בהתנהגותה לא שיקף, אף לא במרומז, עולם דימויים כה עשיר, הומוריסטי, אינטלקטואלי ופארודי, כפי שבא לידי ביטוי בחלום. עולם דימויים צבעוני ומרהיב זה הוא עולמו של הבמאי – לא של הדמות. עדיף היה לוותר על החלק הזה, שכאמור גם לא סייע להתפתחות העלילתית.

"האי היפה ביותר" (ארה"ב, 2017) סרטה של אנה אסנסיו, אותו כתבה וביימה ובו היא מככבת, הוא לא סרט טוב במיוחד, אבל הוא מעניין. הן מבחינת התוכן הקשה (נשים ניו-יורקיות, לרוב מהגרות, ממעמד סוציו-אקונומי נמוך, המתפרנסות ממשחק בידורי סאדיסטי מפוקפק ואף מסוכן), והן מבחינת בניית המתח הדרמתי (כמעט ללא אמצעים חזותיים או מילוליים). הייתה חסרה לסרט מערכה נוספת, שלישית, שתסגור את מערכת היחסים בין שתי הדמויות הראשיות ובנוסף תציע סוף (סגור או פתוח), או לכל הפחות התרה כלשהי. יכול להיות שהיה חוסר בתקציב (מורגש שההפקה הייתה ענייה) ומסיבה זו הסרט נסגר אחרי שתי מערכות. לא יודע. אי אפשר באמת לדעת. בכל אופן, אני מבסוט שהלכתי לסרט, הנושא שלו חשוב, והוא בהחלט עובד, ובכלל – סרטים שעלילתם מתרחשת ברובה בלוקיישן אחד תמיד מסקרנים אותי.

 "רוחות קרות", סרטו של השחקן, התסריטאי והבמאי הפעלתן טיילור שרידן (התסריטאי של "סיקאריו", למי שראה). אם להתעלם מהסטראוטיפים ההוליוודיים העבשים – אישה לא יכולה לשרוד בלי גבר חזק מאחוריה, גם אם היא סוכנת FBI והוא אפילו לא שוטר, ואם להתעלם מכתוביות הסיום המגוחכות, שמסבירות לצופים שמה שראו כרגע איננו עוד מותחן, אם כי דרמה בעלת ערכים חברתיים שבאה להציף את העוול המתמשך אשר נגרם לנשים ממוצא אינדיאני, אפשר בהחלט לומר ש"רוחות קרות" הוא מותחן לא רע בכלל, אפילו טוב, עם צילום יפהפה ומשחק מעולה של אליזבת' אולסן וג'רמי רנר, ותסריט שמרני (כאמור) אך מותח ואינטליגנטי, שעלילתו מגוללת את הניסיון להתחקות אחר זהותו של רוצח, לאחר שגופתה אישה צעירה, עליה סימני תקיפה, התגלתה במרחב המושלג בתחומי עיירה מבודדת, בה מתגוררת אוכלוסייה מעורבת – אמריקנים וילידים (אינדיאנים). שרידן שיחק אותה מבחינתו – בסרט הביכורים שלו כבמאי, הוא הוכיח כישרון לא מבוטל. יש לקוות שסרטיו הבאים יהיו מקוריים ועמוקים יותר, שהנשים יזכו לאישיויות מורכבות, וכמו שנוהג לומר אורי קליין: שיהיה בהם "יותר נפח".


תמונה עליונה: מתוך גוד טיים. תמונה תחתונה: מתוך נפש עדינה

יום שלישי, 11 ביולי 2017

חג פסטיבל שמח: יומיים לפתיחת פסטיבל הקולנוע ירושלים 2017




אני מוכרח להודות שראיתי מעט מאוד סרטים השנה. גם ספרים בקושי קראתי. הייתי עסוק בגמר ההפקה של הסרט הקצר שלי ובשיווקו (בינתיים הסרט התקבל לפסטיבל קולנוע בפיטסבורג, ארה"ב) ובכתיבה של תסריט חדש, ולא נשאר כמעט זמן לכל דבר שהוא מעבר. מהמעט שצפיתי, יצא שלרוב התאכזבתי. פה, למשל.
אבל עכשיו זו מן תקופה כזו של תיקון, כלומר - תקופה שעיקרה צפייה רצופה בהמון-המון סרטים: עשרות הסרטים המועמדים לפרסי אופיר, שאני מחויב לצפות בכולם, מרתון פסטיבלי קולנוע שהתחיל בחודש שעבר בשדרות (פסטיבל קולנוע דרום), המשיך בתל אביב (הפסטיבל הבינלאומי לסרטי סטודנטים) וכעת זהו פסטיבל הקולנוע הבינלאומי ירושלים, שייפתח בעוד יומיים (חמישי) והשנה תהיה זו השנה העשירית ברציפות שאני פוקד אותו ושוהה בו כמעט לכל אורכו. מדי שנה, למשך שבוע, הופך בניין הסינמטק הירושלמי לביתי השני (כולל שנ"צ בהקרנות של סרטים צרפתיים), ובתי הקפה ברחביה, בקעה, ובמושבה הגרמנית, הופכים לבתי הקפה השכונתיים שלי. זה לא זול, הסיפור הזה, ובאין עיתון המכסה חלק מהעלויות, השנה אאלץ לממן את התענוג מתקציב הדייטים הלא מנוצל שלי.

רשימת הסרטים שאני מתכנן לצפות בהם הולכת ומתארכת ככל שנוקפים הימים, ונכון לכתיבת שורות אלה, הרשימה כוללת בין היתר את "רוחות קרות" (כי אליזבת' אולסון, כוכבת הסרט, היא שחקנית מעולה שיודעת לבחור תפקידים מעניינים, ולא חוששת מלצאת להרפתקה עם במאים צעירים וחסרי ניסיון – ע"ע "מרתה מרסי מיי מרלן"), "מאהב כפול" (מצד אחד אני לא מחסידיו של הבמאי הצרפתי פרנסואה אוזון. מצד שני, הבנאדם סובל מפיצול אישיות, כך שלא מן הנמנע שאופתע לטובה, מה גם שהטריילר מאוד מבטיח. הפסטיבל השנה מקרין שני סרטים של הבמאי, ואם אהנה מ"מאהב כפול", יש מצב שאלך לסרט השני, ששמו "פרנץ"), "הפיתוי" של סופיה קופולה (רוב המבקרים אהבו, בפסטיבל קאן היללו, מקווה שלא אתאכזב), "הדרך למנדליי", עליו שמעתי מפי הבמאי, צ'או טא-יין, המוכר כ-מידי זי (השם הקולנועי שאימץ), בביקורו אשתקד בפסטיבל קולנוע דרום. עד כה אהבתי את כל סרטיו, שאמנם אינם נעימים לצפייה (סיפוריו נעדרים כל תקווה), ו"הדרך למנדליי" הוא סיפור אהבה בין בני המעמד הנמוך במיניאמר, אשר לגיבוריו, להבדיל מגיבורי סרטיו הקודמים של הבימאי, יש מה להפסיד. ככל הנראה אלך גם ל-"גוד טיים" של צמד האחים הבמאים ג'וש ובני ספדי. "השד יודע מה", הסרט האחרון שלהם שראיתי, היה בבחינת יציאה ריאליסטית קשוחה ומעניינת. הסרט היה די חסר עלילה, ויותר תיאר תמונת מצב של ניו יורקית צעירה שבחיים לא הייתם מאמינים שהיא נרקומנית. בסך הכל נהניתי ממנו, ומעניין אותי לראות את ההתקדמות הקולנועית של האחים.
במידה ואהיה במצב רוח הנכון, אלך לראות את "יציאות זהב" של אלכס רוס פרי. הוא קצת זיין שכל, הבמאי הזה. הוא מעמיס כל כך הרבה מונולוגים מיותרים, שפשוט "חונקים" את העלילה. הסרט הקודם שלו בו צפיתי ("תקשיב, פיליפ") לא היה כל כך טוב, בעיקר בגלל הפטפטת, כאמור, שלא חיפתה על עלילה חלשה, וגם כי היה בלתי אפשרי לסבול את הדמות הראשית, של פיליפ, שהוא סופר יהודי צעיר, מתנשא וסוציופת. אבל היה בסרט יותר מאשר  ניצוץ של תשוקה קולנועית, והיה עיצוב אמנותי ראוי לשבח (השראה ברורה מסרטיו של קסאווטס) והליהוק היה מושלם. והיה לו, לרוס פרי, מה להגיד על האנשים שחיים בעולם הזה, בעיקר בסצנה הספרותית של העיר ניו יורק, וזה כבר יפה. הפסטיבל עורך השנה מחווה לבמאי הצרפתי הדגול ז'אן-פייר מלוויל, ויקרין רבים מסרטיו, וזו הזדמנות טובה עבור הדור הנוכחי, שלא הכיר את סרטיו של מלוויל (מרביתם פילם נוארים טהורים ובעלי עומק) להתוודע ליצירותיו של אמן נדיר, שהצורך (הנואש לעתים) ליצור סרטים הניע, ואולי אף קיצר, את חייו.



וכעת, לפינה הנשכחת "ראו הומלצתם": גם השנה טרחתי קצת קודם, וצפיתי מבעוד מועד בכמה סרטים מתוך תוכניית הפסטיבל:

"אנה אהובתי". במאי: קלין פטר נצר (רומניה, 2017)
בתוכניה נרשם כי הסרט זכה בפרס בינלאומי עבור חדשנות קולנועית, אך בסרט אין כל סממן לחדשנות שכזו, והאמת – לא הייתה נחוצה כל חדשנות שהיא. מספיק שהסרט הוא טוב, זה כבר הישג לא מבוטל בימינו, ו"אנה אהובתי" הוא סרט טוב מאוד. השחקנים בתפקידים הראשיים מעולים, ולרשותם עמד תסריט מצוין אודות זוג צעיר שסיפור אהבתו החל בהתאהבות גדולה, ובהדרגה הלך ודעך, כאשר הסרט נע בין העבר להווה – מעברים חדים, קיצוניים, בין ימי ההתאהבות לבין התפוררות היחסים. המבנה הלא לינארי של הסרט והמסגרת העלילתית הזכירו לי את "בלו וולנטיין", ולא מן הנמנע שהושפע ממנו, ואם כך היה, אז בצדק. אני אוהב את הסגנון הלא לינארי הזה כשהוא משרת את הסיפור; כשהמעברים יוצרים אפקט רגשי, ובנוסף חושפים את הצופים לעולמן הפנימי של הדמויות. לפעמים זהו הגורם המבדיל בין סרט בנאלי על מערכת יחסים שבאה אל סופה, לבין יצירה מורכבת וכנה על מערכת יחסים זוגית שנשחקת לאורך השנים. "אנה אהובתי" (כמו גם "בלו ולנטיין") משתייך לקבוצה השניה. יש לציין שלא חשתי הזדהות עם אף דמות ראשית בסרט, ושזה בסדר גמור. לא תמיד צריך להזדהות עם דמות ראשית, לפעמים מספיק להתעניין בה. ואותי עניין מה יקרה לזוג הזה, מה יעלה בגורל מערכת היחסים המתפוררת שלהם.

"אש חופשית". במאי: בן ויטלי (בריטניה, 2017)
קומדיית פשע מסוגננת, עתירת כוכבים, שעלילתה מתרחשת ברובה בלוקיישן אחד. על פניו: אתנחתא פסטיבלית מרעננת בין סרט כבד אחד למשנהו. בתכלס: זהו עוד סרט שטחי ולא אמין על קרב יריות בין גנגסטרים, קרב יריות בו כל המשתתפים נהנים. אפשר בהחלט לעשות סרט כזה, שיהיה כיף טהור, הן עבור היוצרים והן עבור הצופים, ועדיין – על הבמאי לנסות ולחשוב מה עובר בראשו של אדם שזה עתה ירו עליו. יכול להיות שלדמות אחת או שתיים יש תשוקת מוות, או צורך להתגרות במוות, או טיפשות יתרה, אבל לא יכול להיות שכולם כאלה. צרור כדורים שנורה לעבר אדם, או כדור שנפלט לעברו, אמור לעורר מידה מסוימת של אימה. גם בקרב המנוסים ביותר במצבים מסוג זה. כשאני חושב על זה, אני מתקשה להיזכר בסרט שיש בו ביטוי אמין לאספקט המבעית של ירי על אדם שירו בו.

"אדם של יושרה". במאי: מוחמד רסולוף (איראן, 2017)
סרט נהדר עם מסר עצוב: במציאות שבה השלטון מושחת, הדרך היחידה לשרוד היא להשחית את עצמך. גיבור הסרט, ראזה, הוא חקלאי שנלחם כדי לשרוד. פרנסתו נפגעת פעם אחר פעם על ידי תאגיד המנסה בכוח להשתלט על נחלתו. באיראן, בדומה למציאות אצלנו, בעלי הון מחוברים כמו בחבל טבור לגורמים בשלטון, וכל ניסיונותיו של ראזה להילחם בתאגיד בדרכים המקובלות בחסות החוק, לא רק נבלמים, אלא גם מערערים את ביטחונם האישי שלו ושל הדיס, רעייתו (מנהלת בית הספר המקומי), ומחמיר עוד יותר את מצבם הכלכלי.

כמה הערות לפני סיום:

*אני מנוע מלכתוב ביקורות על סרטים ישראלים, אבל אם אתם מגיעים לפסטיבל, אני מבקש שלא תחמיצו אותם. לא את הארוכים ולא את הקצרים. הפסטיבל הוא המקום שבו נחשפות יצירות חדשות של יוצרים ואנשי צוות ישראלים, וותיקים וחדשים, נחשפים בהם שחקניות ושחקנים מקומיים, והחגיגה הזו היא קודם כל שלהם ולכבודם. מעבר לכך, חלק מהסרטים ממש מעולים.

*אני מרגיש שכתבתי מעט, כי התוכניה מאוד עשירה ומגוונת, ויש עוד הרבה אירועים – חלקם בחינם, חלקם בזול – ברחבי העיר, שלא הספקתי להתייחס אליהם, ואשתדל לעשות זאת במהלך שהייתי בעיר הבירה היפה ונטולת הלחות. אז היכנסו לאתר הפסטיבל ושוטטו בו: www.jff.org.il

*התמונות: העליונה מתוך "רוחות קרות" של טיילור שרידן, התחתונה מתוך "הסמוראי" של מלוויל.

שיהיה חג פסטיבל שמח