הוא לא הספיק הרבה

 

"הוא לא הספיק הרבה", אמר השבוע אחד מכתבי ערוץ 12, בסיומה של כתבת הספד על חייל נוסף שמת, במסגרת הרוטינה שהמציאות המלחמתית מאלצת אותנו לספוג כמעט מדי יום.

בעוד שהנפש כבר הסתגלה למליצות מסוג "גיבור אמיתי" ו"מטובי בנינו" ולחותמת "יהי זכרו ברוך", לאמירה המסכמת כך חיים של ילד בן 20, נפשי לא גילתה עמידות. המשפט הקצר הזה, "הוא לא הספיק הרבה", הכאיב.

אותו משפט, שכמו נאמר על דרך אגב, הדהד את המחיר הכבד שצעירות וצעירים כה רבים נאלצים לשלם. ילדים שביקשו לעשות דרכם בעולם, אך נהרגו בטרם הספיקו.

"סופנו שנצא מלבנון, וסופם של המתים שזה סופם", כתב אריה כספי, בדרכו הנבואית והנוקבת, כחמש שנים לפני היציאה של צה"ל מלבנון.

בסוף גם המלחמה הזו תיגמר, ואנחנו נמשיך להצדיק את המחיר היקר, הנצחי. הן עבור התמורה המאלחשת "השם יקום דמם", ובעיקר עבור שקט מלאכותי.

 

התמונה: מתוך צילום דף באתר צה"ל

השבוע בישראל, ארבעה חודשים למלחמה

 

בעודנו נכבשים מבחוץ ומבפנים באיטיות מדודה, גמר כוכב נולד לאירוויזיון נראה כמו פרק סיום גרוטסקי של מדינה חסרת מודעות עצמית. עיצוב נוצץ של קניון. דמעות מפלסטיק. שלל ביטויים רגשיים שעברו זילות בעת האחרונה, כמו "האמת שלי", "חיים שלי", "שליחות". וכמובן, "התפכחנו". כאילו שאפשר להתפכח מהריאליזם. כאילו ההיגיון הוא אשליה.
ועדיין, זה לא מדגדג את הציניות של נתניהו, שבאחד מימי השבוע ביקר חייל פצוע בבית החולים. ישוב על מיטתו של הנתין המשתקם, נתניהו נוגע בו, במשאב הזול שלידו, כמו עובר מול המצלמות תהליך של האנשה. שלא נחשוד, חלילה, שלא אכפת לו. שנאמין לו כשהוא מכריז בבטחה "עד הניצחון המוחלט".
"הניצחון המוחלט", שכמובן אינו ערובה לביטחון מוחלט. כיוון שניצחון הוא תחושה סובייקטיבית, ולא ערך אבסולוטי, מדיד, או אפילו מתכלה - כמו ערך חיי אדם, למשל. נתניהו לא הוציא מפיו אף אמירה שאינה ריקה, בדבר הצלת חייהם של תושבי הדרום שנחטפו על-ידי מחבלים מבתיהם. חלילה לפגום בחוזקת הבערות האופטימית.
כהרגלו, נתניהו מכוון את דבריו בעיקר לאותם אלה השבויים בקסמיו - ולא לאלה השבויים תחת שלטונו, או לאלה השבויים בידי החמאס ברצועת עזה.
כתמיד, הוא מבטיח 'יותר' לאנשים שמרגישים שיש להם פחות. אנשים שבמהותם הם כמוהו – תמיד אין להם מספיק בשביל לחיות בשלום עם עצמם.
נכון לעכשיו, עשרות החטופים ישלמו בחייהם על התנהגות של פוליטיקאי שאישיותו נותרה לא מפותחת. אדם שגם בעשור השמיני לחייו לא מבין מה חשוב בחיים. אם לא נתעורר ונצא בהמונינו לרחובות, הקיום הטרגי של נתניהו יהפוך לטרגדיה של כולנו.

עבור המתמחים באמנות הכתיבה: שאלות שחשוב שתשאלו את הדמויות

 

יש הבדל בין להבין דמות לבין להכיר אותה. כפי שאת עצמנו אנחנו לא מבינים במידה מלאה, למרות שאנחנו מכירים את עצמנו היכרות לא רעה בכלל. ייתכן שלעולם לא נבין את עצמנו במידה מלאה, אבל ככל שנפנה שאלות אישיות המכוונות אל המניעים הלא מודעים שלנו, נגלה יותר על עצמנו. אני לא בעמדה להמליץ על זה לכל אחד, אני כן מעודד את מי שמתמחה באמנות הכתיבה להפנות את השאלות הללו לדמויות ולבקש מהן שיענו, או (במידה וקשה לדמיין) לענות בשמן. אז הנה: שבע שאלות שחשוב שתשאלו כל אחת מהדמויות: 

*איך היא רוקדת עם עצמה כשהיא לבד?

*איזה פרצופים היא עושה מול המראה?

*חמישה דברים שאיש לא יודע אודותיה?

*אילו דברים היה עדיף שהיא לא הייתה לומדת?

*במה היא הכי גאה בעצמה?

*לאיזה מהעקרונות שלה היא הכי נאמנה?

*איזה מהחלומות שלה היא הגשימה?

בהצלחה!

אם הדמויות עדיין לא מעוצבות במידה מספקת, הפיחו בהן חיים (לחצו כאן)

תחקיר על הדמוקרטיה

עצוב שהחטופים שילמו את מחיר הסיסמה "יחד ננצח". עכשיו כבר אין יותר "יחד ננצח". התחמושת הרגשית אזלה, ובזה האמריקנים לא יכולים לסייע. מה עושים? "מלחמת לבנון השלישית", ורק אחריה אולי הוא ישיב על שאלות. כי במלחמה אין זמן לפוליטיקה. עובדה: אפילו בערוץ הטלוויזיה שהוקם עבורו - מטעמים לא פוליטיים, כמובן - אומרים שבמלחמה זה לא הזמן.

למה יש זמן? להזיות. הזיות דתיות על העולם הבא, על יישוב עזה, על טרנספר לערבים. ולכל מיני דיבורים על תחקיר.

התחקיר שיסתיים אחרי שיסתיים המשפט. שיסתיים אחרי הבחירות. שיסתיימו אחרי הדמוקרטיה.

אם כל בעלי התפקידים הבכירים עדיין מפחדים מהבכיר שמפחד לקחת אחריות, אולי צריך תחקיר על הדמוקרטיה.