חודש למלחמה

 

חודש למן פרוץ המלחמה. הירח סיים מהלכו, ונתניהו עדיין מבקש מאתנו להמתין עד שייווצרו התנאים המתאימים לדון באחריותו. עד שיבשילו פירות הניצחון המדומה. לתפיסתו הכמעט פילוסופית, מוטב מאוחר מדי מאשר עכשיו. לזכותו ייאמר, שהוא עובד שעות נוספות על מנת להקדים את המאוחר מדי. כמו באותו יום מכונן של מסיבת העיתונאים המשותפת עם גלנט וגנץ, שבו עבד עד אחרי אחת בלילה. בציוץ לילי מבעית בטוויטר, שעות לאחר שהרמטכ"ל נסך בחייליו את הביטחון ללכת אחריו באש ובמים, דאג נתניהו להזהיר את הציבור מפני אותו רמטכ"ל. הזהיר, ובכך גם עודד את החמאס וחיזבאללה. תפס שתי ציפורי נפש במכה.

במקום לומר לאזרחי ישראל – אנחנו, הקבינט, 'יחידת עילית' אחת – נתניהו הדגים את משמעות הצד השני של ה'אנחנו': אזרחי ישראל, אתם לא לבד. ראשי מערכת הביטחון שמנהלים עכשיו את המלחמה, הם גם לא מקצועיים וגם לא אמינים, אבל אני אתכם. המשימה שניצבת לפני ברורה. אנחנו נרסק את החמאס. ביחד ננצח.

על הציוץ הזה נתניהו התנצל התנצלות מעושה, וכעת, גורמים בסביבתו - אלו שזועקים שאין זה הזמן לחפש אשמים, לוחשים באוזניי התקשורת ש"הסרבנים אשמים". אז מה אם הם נלחמים עכשיו בעזה ומסכנים את חייהם. פעם בוגדים, תמיד בוגדים.   

דומה שהדבר היחיד שמשכנע בטיעון הצפוי הזה, הוא שרוחו של נתניהו לא נפלה. זה מסביר את הלך הרוח הכללי. את התחושה המעיקה הזו באוויר, של מציאות משונה שמתפשטת. מציאות שמאפשרת זלזול בחיי אדם ובכבודם. מציאות שבה החטופים, הנרצחים, ובני משפחותיהם, אינם שווים יריקה. האם, מבחינתו של נתניהו, זהו היחס הראוי למי שהעזו לסייע לכינונה של ממשלת בנט-לפיד? לא מן הנמנע שכן. הסב-טקסט ממש זועק לשמיים: כך ייעשה לבוגדים שסייעו להפלת ראש ממשלה מכהן.

פחות אדום

 

במוצאי השבת בה נרצח ראש הממשלה יצחק רבין, הייתי בפעילות מבצעית בדרום הר חברון, שם תפסה הפלוגה קו. אני זוכר את עצמי עומד שפוף על גג של בית במרכז העיר דאהרייה, כשלפתע עולים בקשר דיווחים על כך שרבין נרצח. הייתי בהלם. כולנו היינו בהלם. ותוך שאנחנו בהלם, הדהדו בקשר קרעי שידורים ממהדורות החדשות: הפזמון של "שיר לשלום" בגרסה החד-פעמית של כיכר מלכי ישראל. קולות הירי שנורה מאקדחו של יגאל עמיר. "מדינת ישראל מודיעה בתדהמה". המולת ההמון ברקע.

לאור החשש מהתפרעויות ספונטניות בגזרה, נקראנו לתגבר נוכחות בעיר היהודית השכנה קרית ארבע. בהגיענו לשם, לא האמנו למראה עינינו ולמשמע אזנינו. כלום לא הכין את הנפש לשמחת המקומיים באותם רגעים.

שמחה שהיא אקסטאזה - כמו נגלה אות משמיים, כמו נחווה שוב מעמד ההר. השמחה של אותם תושבים בקרית ארבע טלטלה את הווייתי. חייל בן 19, שפתאום מרגיש כמי שחי כל חייו בבועה. שגילה פתאום שהמציאות היא למעשה עולם לא מוכר.

זה לא נראה לי אפשרי שמישהו ישמח. המוכר בדוכן השווארמה במרכז העיר הציע לנו שווארמה וקולה בחינם, לרגל האירוע החגיגי והמשמח. "ותגידו לכל החבר'ה שלכם, שיבואו, כולם יקבלו בחינם, באהבה". אמרתי לאיש הדוחה שאף אחד מהפלוגה שלי לא יבוא לאכול אצלו באף יום. הוא הופתע. מביט בי כשואל "מה? איך זה שאתה לא שמח?".

גם עכשיו אני מתקשה להבין עוצמה כזו של שנאה וטירוף. שנאת האחר, מתוקף קיומו המאיים לכאורה - בין אם הוא ערבי ובין אם הוא שמאלני. פחד, טירוף ורוע. לא משנה הסדר.

הידיעה, ששניים מהמסיתים העיקריים לרצח רבין הם אלו שמנהלים כיום את המדינה, בוודאי שאינה מרגיעה. לא רק שראש הממשלה נתניהו והשר לביטחון פנים, איתמר בן גביר, מתעלמים מחוסר האונים של אזרחים שחוו לפני פחות מחודש את האסון הנורא מכל, הם אף מנצלים את המצב לטובתם. בעוד נתניהו קונה זמן יקר לריסוק סופי ומוחלט של הדמוקרטיה בישראל, בן גביר בונה את כוחו, מתחמש. בנוסף, אולי גם כדי להבטיח שאיש לא יעז להגיד בקול רם שהוא ניזון מגופותיהם של הנופלים, השושבין של רצח רבין ושל הטבח ביישובי העוטף מנסה להעביר בכנסת את הזכות החוקית לירות ולהרוג במתפרעים – ובמקביל, מחלק נשק בחופשיות יתרה. אין צורך בחושים נבואיים על מנת להבין את משמעות הדברים. נצטרך להתרגל לזה. הכל יהיה עכשיו קיצוני יותר. שהרי ביטול עילת הסבירות אינו בגדר מהלך משפטי-חוקתי – הוא מהווה תפיסת עולם, לפיה אין דבר שהוא בלתי סביר. למעט, אולי, חתימה על הסכם שלום.