מהראש למסך - סדנה לפיתוח דמויות

סרט הוא בראש ובראשונה סיפורה של דמות. לרוב זוהי דמות ראשית, שכל עניינה – עניינם של הצופים. יצירת דמות אמינה, מעניינת ומורכבת, היא לב לבה של המלאכה התסריטאית, והיא דורשת בראש ובראשונה יצירתיות, יכולת התבוננות עמוקה, וכמובן השקעה ניכרת של זמן. זוהי מלאכה קשה, שיש להתמקד בה, ורק בה, בטרם ניגשים לכתיבת התסריט. המהלכים של הדמות, סגנון הדיבור שלה, וכל פעולה שהיא מבצעת, נגזרים מאישיותה, ועל כן, יותר מכל, אופייה של הדמות הוא שמעצב את העלילה. ככל שהדמות מעוצבת בצורה מעמיקה, אמינה ואינטליגנטית יותר, אנו, כצופים, נוכל להזדהות עמה, להאמין לה, להשליך באמצעותה על החיים שלנו, ואף להיות מושפעים ממנה (לטוב ולרע). דמות שמאפייני האישיות ודפוסי ההתנהגות שלה מעוצבים כהלכה, מן הסתם תעורר בנו רגשות ואף תוביל את עלילת הסרט באופן אמין ומרתק. להבדיל מסרט אשר הדמויות שבו לא זכו לממשות אישיותית (וכתוצאה מכך פעולותיהן נדמות כשרירותיות, באופן שלא מתיישב עם התנהגות אנושית טבעית). סרט שכזה – כישלונו מובטח.

         כיצד דמויות חושבות?

כתסריטאים, אנחנו 'מבלים' זמן רב בלחיות חיים של אחרים, כולל את של אלה שאישיותם שונה באופן קיצוני משלנו. ההזדמנות הזו - לאמץ לזמן מה את דפוסי ההתנהגות של הדמויות שאנחנו 'בוראים', ואף להיכנס אל מתחת לעור של כל אחת ואחת מהן, מאפשרת לנו לרכוש מיומנויות התנהגותיות וחברתיות מגוונות (כמו למשל: איך לנצח בוויכוח, איך ללמוד לומר "לא" בלי להרגיש אשמים, איך להיות יותר אסרטיביים, יותר אמפתיים, ובמיוחד איך לגלות שמשקרים לנו).  יתרה מכך - תסריטאים רציניים וסקרנים מונעים בין היתר מתוך דחף להבין אנשים, ובאמצעות זאת הם זוכים לא רק ביצירה בעלת עומק, אלא גם ביכולת להבין טוב יותר את עצמם. לכן, בסופו של דבר, עבודה מעמיקה של עיצוב, בנייה ופיתוח של דמות, מאפשרת לנו לטפל בעצמנו – לנסות ולשפר היבטים באישיות שלנו שאנו חלשים בהם, לעורר את המודעות העצמית שלנו, לעודד את הערך העצמי שלנו, ובשורה התחתונה: לשפר את איכות חיינו (למרבה הצער, לא מבחינה כלכלית).

על מנת להיכנס לראשה של דמות, עלינו להכיר את הדמויות שלנו בדומה לאופן שבו פסיכולוג מכיר את מטופליו. עיצוב דמויות בצורה מעמיקה, יאפשר לבצע את פעולותיהן הטבעיות בהתאם לאישיותן, כך שהשימוש במידע נרחב אודות הדמויות, יהפוך כל סצנה בתסריט לרגע אמיתי.

הסדנה הינה עיונית ומעשית, ומטרתה להעניק למשתתפים בה ערכים וכלים משמעותיים לכתיבת תסריט מקורי. עיקרם:

*לפתח, לעצב ולבנות דמויות אמינות, מורכבות ובעלות עומק

*לפתח יצירתיות וחשיבה יצירתית.

*לאמץ תהליכי חשיבה ביקורתית ולשפר את יכולת ההתבוננות הפנימית

*לרכוש מיומנות בפיתוח רעיון לכדי תסריט או סיפור כתוב

הסדנה היא בת חמישה מפגשים. המועד הקרוב ייפתח ביום ד', ה-1 בינואר 2020.

ליווי אישי - ייעוץ ועריכת תסריט

במהלך השנים תרמתי מניסיוני בניתוח סרטים לשורה ארוכה של תסריטאים ובמאים. עם הזמן ניסחתי כמה כללים מנחים לשימוש עצמי – כעת לשימושכם:

*להיצמד תמיד לרעיון המקורי

*להיות כנים כלפי היצירה וכלפי עצמכם (שזה אותו הדבר)

*התסריטאי הוא הפוסק האחרון (ולא עורך התסריט)

*אין נושא שהוא טאבו – יש נושא שלא מטופל לעומק

*להתעלם מקולות דמיוניים שמפריעים לנו להיות נאמנים לעצמנו.

*להיזהר מצנזורה עצמית, מסירוס עצמי – מקורם בפחד מפני דחייה

*לזכור שבני אדם מסוגלים להכל (אבל צריכה להיות להם סיבה מנומקת)

*המציאות לא עולה על כל דמיון – המציאות היא פרי הדמיון

*חוסר חמלה כלפי דמות מעיד בעיקר על היכרות לא מעמיקה עם הביוגרפיה שלה

*החוכמה היא להעביר ביקורת חריפה  בעדינות יתרה

נוסף על היכולת להעריך איכות של תסריט ושל רעיונות עלילתיים, צריך להיות טוב בלהדריך, ולא פחות מכך - צריך לאהוב להדריך. לשמחתי, גיליתי שאני מאוד אוהב להדריך. זה הביא אותי לנסח כלל נוסף, שהוא למעשה ה"אני מאמין" שלי לגבי מה זה אומר להיות תסריטאי ומה נחוץ לטפח:

לחקור את נפש האדם, את הרחוב, את החיים המשתנים ללא הרף. ללמוד כל הזמן, לכתוב כל הזמן, לקרוא, להתנסות, להשקיע משאבים אישיים על מנת להתפתח אישית ומקצועית, ולשאוף למצוינות. 

אשמח לעבוד עם כותבים שלוקחים את הכתיבה ברצינות.

צרו קשר ונדבר,

מתן שירם   

054-6377965

shiramatan@gmail.com

הדמויות שאנחנו לובשים (תקציר הרצאה)

"אנחנו מה שאנחנו מעמידים פנים שאנחנו, כך שעלינו להיות זהירים מאוד לגבי מי שאנחנו מתיימרים להיות" (קורט וונגוט)

בין אם נודה בכך ובין אם לא, קיים פער בין מי שאנחנו לבין הדמות שאנחנו לובשים. פער זה נוצר במרחב שבין המודע ללא מודע - בשילוב שבין חוסר כנות מודעת (עיצוב פרסונה) לבין חוסר כנות לא מודעת (חוסר מודעות עצמית). זהו פער שחשוב לצמצם, כיוון שעלינו לשאוף להיות מי שאנחנו באמת ולחיות את חיינו בכנות - להיות אותנטיים כלפי עצמנו, מה שיוביל באופן טבעי לאותנטיות ביחסים בינינו לבין הסביבה (על פי הבודהיזם, חוסר כנות מוביל לחוסר כנות בתודעה, מה שעלול להוביל לאבדן דרך).

אם נשאל את עצמנו מדוע לכולנו יש בעיות עם הסביבה, ככל הנראה נגיע ליותר מאשר מסקנה אחת, אולם סביר כי המסקנה אליה רובנו נגיע היא שהבעיות שלנו עם הסביבה נובעות בהכרח מהבעיות שלנו עם עצמנו. המסקנה הזו אינה נעימה, אך היא עשויה לסייע לנו להתמודד עמה בבואנו לברוא דמות בדיונית, כיוון שכמו על המסך, כך בחיים: המסע שעובר הגיבור הוא לעולם מסעו הפנימי של האדם הכותב אותו.

בבסיס ההרצאה עומדת גישה ייחודית אשר מציעה לבחון את עצמנו באמצעות ההתנהגות של הדמויות שאנחנו, ככותבים, בוראים. על פי גישה זו, התבוננות בבחירות של הדמויות שלנו תעלה את רמת המודעות העצמית שלנו ותוביל אותנו להתבוננות פנימית. אנחנו נבין את עצמנו טוב יותר דרך הבחירות של הדמויות, כי בבחירות שלהן, הדמויות משקפות את הלא מודע שלנו. למעשה, זהו מסע חיפוש – מסע אל מעמקי הנפש, ששיאו בהתגלות של תובנה עמוקה אשר תשפיע על שארית חיינו.   

זהו כוחה של האמנות, וזו מהותה - האמנות היא שמאפשרת הסתכלות פנימית כנה, נקייה מהשלכה או מכל רמייה עצמית אחרת. היא מאפשרת לנו להבין את האחר, לגעת באחר, להבין את עצמנו טוב יותר, ועל-ידי כך גם לטפל בעצמנו.

במהלך ההרצאה נבחן גם את עצמנו וגם את הדמויות שיצרנו במגוון סיטואציות מחיי היומיום, נלמד איך להיכנס לראש של דמות וכיצד דמויות חושבות, ונקבל הצצה לתהליך היצירתי אותו עובר תסריטאי בעודו מפתח סיפור פרי דמיונו.

משך ההרצאה: כשעה וחצי, כולל שאלות ותשובות 

לילה בחיפה

עולה במדרגות אל מרכז הכרמל
רגל אחת לפנים, רגל שנייה ללא תחושה
כה הולם את סופה של תקופה לא צפויה.
אני די בטוח שפעם היו כאן יותר מדרגות
ייתכן שמשנה לשנה הן נעלמות, או שהזיכרון שלי בוגד בי,
או שהן נעלמו כמו שנעלם כל מה שאפשר לבנות עליו או במקומו
כפי שנעלמים בעלי החיים שאין בהם צורך מתועש.

*

אם המצלמה שבמרכז התקרה
בחדר בית המלון הצנוע לכאורה
הייתה יכולה לצלם הזיות
מבעד אגלי זיעה
ועור רותח מחום
ודם שנקרש בפס גומיית הגרביים
היה זה צילום מפואר
של מחשבות בלהה בערות מוחלטת.

לילה בחיפה. אדם קודח
ועד שהוא נרדם, וגם כשהוא נרדם
במת תאטרון עגולה מעץ סובבת מעליו
שחקנים דוברי שפות זרות מאופרים בכבדות
מושכים אותו אל מחוץ למיטה
וכשהוא מתנגד, חלל החדר לפתע מתרחב
והחלון הופך למרפסת רחבה
ובחוץ שדה קרב. יריות ועוד פגז. ואבק סופה
וצרחות חיילים ואמהות ותיירים
ובדלת שירות חדרים
שחקנית מחופשת למישהי מהעבר
מניחה על הסדין מגש ועליו ארוחת בוקר.
מנסה להגיד לה: זה לא הגיוני, עכשיו לילה בחיפה
ובוערת לי הרגל, ובאוויר החדר ריח סכנת כריתה
והיא מושכת בכתפיים כמו לא מבינה שום דבר,
ונוקבת בסכום, שאם היה לי אותו אז כנראה שבאמת
הייתי מזמין ארוחת בוקר בשירות חדרים
ולעזאזל השעה

ובבוקר. מיטה מוכתמת זיעה
ורגל נפוחה מזוהמת, בסכנת כריתה

פסטיבל הסרטים חיפה 2019 - רשמים מוקדמים

ברוסיה של ימינו, הכבוד העצמי של נשים איבד את ערכו - זו התימה המרכזית ב-"בית ספר לפיתוי", סרטה התיעודי החדש של הבמאית אלינה רודניצקאיה, שיוקרן בפסטיבל הסרטים הבינלאומי חיפה שייפתח במוצ"ש הקרוב. 

במהלך שבע שנים ליוותה רודניצקאיה שלוש נשים צעירות, החל מהתקופה בה היו תלמידות מסורות בבית הספר לפיתוי – מוסד שתנאי הקבלה אליו קשים, אבל מהסיבות ההפוכות – ואל מעבר לתקופה בה מומשה מטרתן: מציאת גבר בן המעמד הסוציו-אקונומי הבינוני (לכל הפחות), ומיסוד היחסים עמו. 

התימה השניה של הסרט היא האחריות של המציאות השלטונית, הן הנוכחית והן ההיסטורית, למצבן החברתי ולמעמדן הלא מזהיר של נשים ברוסיה בהשוואה לגברים (שגם מעמדם לא מדהים במיוחד). 

מבחינתן של לידה, ויקה ודיאנה – שלוש הדמויות הראשיות בסרט, הרשמה לבית הספר המפוקפק הזה היא בבחינת האופציה האחרונה לשיפור מצבן. לידה מנהלת רומן עם גבר נשוי שלא מראה סימנים של רצון להפרד מאשתו, ויקה מרגישה אבודה בעולם וללא ביטחון כלכלי שיבטיח יציבות לה ולבנה הצעיר, שנולד במסגרת יחסים קודמים, ודיאנה, שמחפשת מישהו שיעמוד בקריטריון היחיד, כך נראה, שהיא מציבה: מישהו שיהיה טחון בכסף. 

בבית הספר הן לומדות ריקוד, עמידה בטוחה, ובעיקר הן לומדות מה שגברים לכאורה רוצים, ומי שמלמד אותן "מה גברים רוצים" הוא גבר בגיל העמידה שברמה הכי פרימיטיבית מחבר אותן למיניות שלהן, לביטוי חושני אותנטי, ולרגש אקסטטי, יצרי. זה כמובן עובד. האם זה מספיק? בואו נגיד שלא צריך ספוילר בשביל לגלות את התשובה.

לפני שלוש שנים הוקרן בפסטיבל חיפה "פיתוי בע"מ", סרט תיעודי ישראלי אותו ביימה ענת וובנובוי, שעסק בפופולריות העכשווית של סדנאות שמטרתן להכשיר גברים רווקים (תל אביבים בעיקר) להשיג בחורות. על פניו, ההשוואה בין "פיתוח בע"מ לבין "בית ספר לפיתוי" היא יותר מאשר מתבקשת. מעבר לעובדה שבשני הסרטים אף תלמיד או תלמידה לא באו במטרה לחפש אהבת אמת, שני הסרטים צולמו באותה תקופה, במדינות שונות אך בעלות מאפיינים תרבותיים, חברתיים וכלכליים די דומים. בסרט הישראלי, הקונספט של המדריכים היה ללמד את התלמידים איך להקטין את ביטחונן העצמי של נשים על מנת להעלות את הביטחון העצמי האישי שלהם. בסרט הרוסי, סט הכלים שרוכשות התלמידות מאפשר להן לשדר לגבר הפוטנציאלי שמולו ניצבת אישה קטנה, כנועה, אבל כזו שלא משעממת במיטה. מישהי שהיא גם מרצה וגם סקסית, ואם יש לה בעיות אישיות- שפשוט תסתיר אותן. האם בכך מסתכמת ההשוואה? הייתי רוצה להגיד שכן, ובכך לפתור את עצמי מהתעסקות לא נעימה בסוגיות חברתיות נפיצות.

.

"לב העולם" (רוסיה, 2018). איזה יופי של סרט. מגיע אלינו באיחור של שנה 

(הוא הוקרן לראשונה בפסטיבל טורונטו אשתקד), אבל כמה טוב שהגיע.

אני יכול לכתוב בלי סוף על כמה שהסרט הזה הוא הישג קולנועי מדהים. 

לעבוד על הסט עם כל כך הרבה בעלי חיים, להפוך אותם לדמויות אינטגרליות בעלילה, זה מצריך אינספור ימי צילום. זאת כמעט התאבדות מבחינה הפקתית. ולהציג תוצאה כל כך מושלמת, כל כך אורגנית מבחינת חוויה, זה בלתי נתפש כמעט. לא ברור לי איך זה שהסרט משובץ בקטגוריה זניחה יחסית ולא במסגרת התחרותית החשובה של הפסטיבל ("תחרות כרמל לקולנוע בינלאומי"). אולי בגלל שהוא ישן? לא, זו לא סיבה מספיק טובה. לא יודע. יודעים מה, אני אברר את זה.

הסרט מדבר על הצורך להיות נאהב ועל חוסר היכולת להרגיש נאהב, על הכמיהה לחום ולאהבה והפחד להיקשר בשל החשש להינטש, ועל המחיר שמשלמים על פצעי נפש שלא מגלידים. איגור, וטרינר בשנות העשרים לחייו, הוא גיבור הסרט. הוא חווה ילדות קשה והוא ניתק קשר עם אמו ומשפחתה. הוא עובד וחי בחווה חקלאית משפחתית באזור מבודד יחסית. משפחת החוואים היא הדבר הקרוב ביותר למשפחה – מבחינתם הוא חלק מהמשפחה. השקט והנוף והטיפול בבעלי החיים מעניק לו שלווה יחסית, אך איגור הוא פוסט טראומטי לא מטופל, וכשבתו של בעל החווה מנסה להתקרב אליו אינטימית, כשבמקביל נוצרים חילוקי דעות מקצועיים בינו לבין אביה – חילוקי דעות שגולשים אל מעבר ליחסים המקצועיים ויוצרים אווירה של כעס ומתח, הסערה הפנימית הולכת וגועשת. כשאיגור מתבשר על מותה של אמו, המוצפות הרגשית מאיימת להשתלט ולהחריב הכל.

אנושיות היא תכונה חשובה והיא כלי קולנועי יקר ערך. האנושית של התסריטאית והבמאית נטליה משצ'אנינובה כלפי הדמויות, הרגישות שבה כל דמות מטופלת, זה מורגש היטב. ביד אמן בוטחת ובמיומנות יוצאת דופן היא מנווטת בין העולמות של כל אחת מהדמויות, ויוצרת עולם עלילתי שלם ונוגע ללב.  

אני רוצה שתלכו לסרט האנושי והמקסים הזה.

"סוג של שתיקה" סרט הביכורים של מישל הוגנאוור (צ'כיה, הולנד, לטביה, 2019) מבוים נהדר, אבל כתוב לא נכון. הוגנאוור ראוי להערכה על עבודת שחקנים מרשימה, על שפע של רעיונות ויזואליים מעניינים, על כך שהסרט אסתטי מאוד ומהוקצע. 

אבל הוגנאוור לא נכנס לראש של מיה, הדמות הראשית, הוא לא עיצב את האישיות שלה מספיק בשביל לנמק את השינוי הקיצוני בהתנהגות שלה, ולכן המהלך הפסיכולוגי שהיא עוברת לא מוצדק ולא משכנע. והמהלך הזה הוא לב הסיפור. כשהמהלך הפסיכולוגי של הדמות לא משכנע, כל המסע הרגשי שלה הופך מלאכותי, וזה מה שמוטט את הסרט. 

עיצוב דמות בצורה מעמיקה, היה מאפשר לדמות לבצע את פעולותיה הטבעיות בהתאם לאישיותה. לכתוב מותחן פסיכולוגי מבלי להבין את ה-DNA הרגשי של הדמות, ומבלי לשרטט את הרקע הפסיכולוגי של הדמות, זהו מעשה אבסורד. מישהו בהפקה המושקעת  הזו היה צריך להסב את לבו של הבמאי לכך.

וזה לא הכל. הסרט מספר סיפור על משפחה, על התנהגות מוזרה של הורים, על שיטות חינוך שאמורות היו לעבור מן העולם. לקראת סוף הסרט, מתברר שמשהו מופרע עומד מאחורי האג'נדה החינוכית המשפחתית. משהו שמשותף לקהילה לה שייכת המשפחה. אבל הסיפור האמיתי מתגלה רק כשהסרט מסתיים – על גבי כתוביות הסיום, ומותיר טעם של פספוס. אותי הוא הותיר משתאה: אז זה בעצם סיפור על כת עם סניפים בכל העולם, מה שראינו עכשיו? זה לא סיפור של קהילה קטנה? זה מבוסס על אירועים שקרו? מדובר בתוכנית שטנית מתוכננת היטב? האמת, נשמע כמו רעיון טוב לסרט.

קרדיט תמונות: יח"צ הפסטיבל. התמונה למעלה היא מתוך "סוג של שתיקה", התמונה באמצע היא מתוך "בית ספר לפיתוי" והתמונה התחתונה היא מתוך "לב העולם".