אפשר רק לקנא בנחישות של מעצבי דעת הקהל האיראני, המנהיגים את העם הנלחם על זכויותיו. בישראל המצב שונה בתכלית: מעצבי דעת הקהל בישראל, אמנים בעיקר, כפופים לפוליטיקאים ולקופה הציבורית.
תעשיית הקולנוע באיראן תומכת באופן גלוי ורשמי במוסאווי, שהפסיד בבחירות האחרונות לנשיא המכהן אחמדינג'אד: למעלה מ-400 קולנוענים איראניים חתמו בסוף השבוע האחרון על עצומה לבדיקה חוזרת של תוצאות הבחירות, הנחשדות כמזויפות. עצומה זו מחזקת את ההמון הזועם, אשר מאז הבחירות יצא להפגין ברחובות טהראן, כשהוא מסרב להשלים עם התוצאות שפרסם השלטון.
בכנס של האיחוד האירופי שהתקיים בסוף השבוע שעבר בבריסל, הסופרת והבמאית האיראנית מרג'אן סטראפי ("פרספוליס"), הקריאה מכתב שכתבה לעלי חמינאי, מנהיגה הרוחני של איראן, ובו דרישה להכריז על מוסאווי כזוכה. כפי שהדבר נראה כעת, ספירה חוזרת של קולות הבוחרים לא תתקיים, אך בבחירות הבאות, הדחתו של אחמדינג'אד הינה בלתי נמנעת.
אנו, כציבור ישראלי, יכולים רק לקנא בנחישותם של מעצבי דעת הקהל האיראני, המנהיגים את העם הנלחם על זכויותיו (כמובן אין להתקנא באותו ציבור הנשלט על ידי המשטר האיראני החשוך). בישראל המצב שונה בתכלית, כיוון שמעצבי דעת הקהל כפופים לפוליטיקאים ולפקידיהם- לידיים האוחזות בקופה הציבורית. וכשהממשלה היא הספונסר של התרבות, מציון לא תצא מהפכה.
נסו להיזכר, מתי בפעם האחרונה צפיתם בסרט עלילתי על פוליטיקאים שסרחו? או בדרמה על מערכת שלטונית מושחתת? נכון, ב-1964. קומדיה סאטירית בשם "סלאח שבתי", שגם היא השתדלה שלא להרגיז יותר מדי. בישראל שנת 2009, 100 אחוז מהסרטים העלילתיים ממומנים על ידי קרנות קולנוע ממשלתיות. לכן גם לא קיים חשש שאי פעם תצפו בסרט מחאה פוליטי. או כזה שבלבו מסר או רעיון להפיכה חברתית.
אותו דבר גם בתיאטרון. אם יש מחאה, הרי שהיא על משכורות. שחקני התיאטרון עולים לכנסת מדי הצבעה על תקציב כדי להשפיע על אי צמצומו של תקציב התרבות. כתמיד נמצאת שם גילה אלמגור, לוחמנית ודעתנית, וצועקת נגד קיפוח התרבות, בעוד שכרה השנתי ב"הבימה" עומד על למעלה מ-1.2 מיליון ₪ בשנה. האם אלמגור וחבריה זעקו אי פעם כנגד משרד האוצר, זה המרפד את כיסיהם, בנושאים שאינם נוגעים לכיסם הפרטי (כמו נגד הירשזון, שר האוצר לשעבר שהואשם בפלילים)? לא בטוח. שחקני התיאטרון הממסדי אפילו לא גינו באופן פומבי את הנהלת "אמנות לעם" לאחר פרסום דו"ח מבקר המדינה על השחיתות בעמותה.
אותו דבר בתחום הספרות. פרס "ספיר" לספרות מוענק על ידי "מפעל הפיס", הקזינו הממשלתי של ישראל. פרס כספי פוטנציאלי בשווי 150 אלף שקלים עשוי להשתיק הרבה מאוד סופרים בבואם למחות נגד, נניח, הקמת קזינו באילת, הימורים חוקיים על סוסים, על כך שמשפחות שלמות נהרסות בשל התמכרות להימורים, או על ביטול פטור מע"מ על פירות וירקות. נכון שיש יוצאים מן הכלל, כמו למשל הסופרים דוד גרוסמן ועמוס עוז, המביעים עמדה פוליטית בלתי מסויגת, אך עיקר התייחסותם היא לסוגיית הדו-קיום בישראל, לא מעבר לכך.
מעצבי דעת הקהל בטלוויזיה ובתקשורת עובדים תחת אילי הון הזקוקים לדלת פתוחה במשרדי הממשלה. עושה רושם שאף מעסיקיהם לא חלמו על התגייסות טוטאלית שכזו: בזכיינית ערוץ 2 "קשת", מגיש העיתונאי יאיר לפיד את "אולפן שישי", תוכנית אקטואליה מרכזית. לפיד הוא חברו של ראש הממשלה לשעבר אולמרט, דבר שהתבטא רבות בתכנים המגמתיים בטורו השבועי ב"7 ימים" של ידיעות אחרונות ובתוכנית הראיונות הקודמת שהגיש, שהפכה במת חנופה מרכזית לאולמרט ולחבריו המושחתים (הירשזון, למשל). לפיד גם מיודד עם נתניהו- ראש הממשלה הנוכחי- כפי שציין בגאווה לא פעם בטוריו.
סדרת הדרמה הקומית החביבה "פולישוק" ("רשת", ערוץ 2) מציגה תככים ומזימות מאחורי הקלעים של הכנסת, אך חלילה לא את הסירחון האמיתי: עיתונאים שהפכו עורם, ובעודם משמשים כעיתונאים, היו לשופרם של פוליטיקאים והטו את השחיתות הפוליטית מעיני הציבור, במסווה של פרשנות עיתונאית אובייקטיבית. ומדוע שתיכתב כזו עלילה? אמנון דנקנר, מכוכבי הסדרה "פולישוק", שימש עד לא מכבר כדוברו הלא רשמי של חברו הטוב, ראש הממשלה לשעבר אולמרט, בעודו עורך את "מעריב". חנוך דאום, מקורבו של ראש הממשלה בנימין נתניהו והיחצ"ן הלא רשמי שלו, משמש בתפקיד בכיר ב"רשת", ו"פולישוק" היא תחת אחריותו. במקביל, בכובעו כעיתונאי, דאום כותב מאמרי דעה למוסף השבת של "ידיעות אחרונות", ודעותיו על נתניהו, כצפוי מיחצ"ן, טובות עד מאוד. דוברו הרשמי של נתניהו, ניר חפץ, היה עד לפני שבוע עורך מוסף "7 ימים" של ידיעות אחרונות.
עכשיו תשאלו את עצמכם, כיצד בכלל ניתן להילחם בשחיתות שלטונית, בחוסר השקיפות, בעוני הפשט בחברה ובעוולות חברתיות רבות ושונות, בעוד הממשל מחבק אנשי תקשורת מגויסים, המפיצים מידע מסולף או שקרי כמידע מדויק ואמין. או במקרה הפחות חמור, מובילי דעת קהל מתחומי התרבות השונים, שממלאים פיהם מים.
תעשיית הקולנוע באיראן תומכת באופן גלוי ורשמי במוסאווי, שהפסיד בבחירות האחרונות לנשיא המכהן אחמדינג'אד: למעלה מ-400 קולנוענים איראניים חתמו בסוף השבוע האחרון על עצומה לבדיקה חוזרת של תוצאות הבחירות, הנחשדות כמזויפות. עצומה זו מחזקת את ההמון הזועם, אשר מאז הבחירות יצא להפגין ברחובות טהראן, כשהוא מסרב להשלים עם התוצאות שפרסם השלטון.
בכנס של האיחוד האירופי שהתקיים בסוף השבוע שעבר בבריסל, הסופרת והבמאית האיראנית מרג'אן סטראפי ("פרספוליס"), הקריאה מכתב שכתבה לעלי חמינאי, מנהיגה הרוחני של איראן, ובו דרישה להכריז על מוסאווי כזוכה. כפי שהדבר נראה כעת, ספירה חוזרת של קולות הבוחרים לא תתקיים, אך בבחירות הבאות, הדחתו של אחמדינג'אד הינה בלתי נמנעת.
אנו, כציבור ישראלי, יכולים רק לקנא בנחישותם של מעצבי דעת הקהל האיראני, המנהיגים את העם הנלחם על זכויותיו (כמובן אין להתקנא באותו ציבור הנשלט על ידי המשטר האיראני החשוך). בישראל המצב שונה בתכלית, כיוון שמעצבי דעת הקהל כפופים לפוליטיקאים ולפקידיהם- לידיים האוחזות בקופה הציבורית. וכשהממשלה היא הספונסר של התרבות, מציון לא תצא מהפכה.
נסו להיזכר, מתי בפעם האחרונה צפיתם בסרט עלילתי על פוליטיקאים שסרחו? או בדרמה על מערכת שלטונית מושחתת? נכון, ב-1964. קומדיה סאטירית בשם "סלאח שבתי", שגם היא השתדלה שלא להרגיז יותר מדי. בישראל שנת 2009, 100 אחוז מהסרטים העלילתיים ממומנים על ידי קרנות קולנוע ממשלתיות. לכן גם לא קיים חשש שאי פעם תצפו בסרט מחאה פוליטי. או כזה שבלבו מסר או רעיון להפיכה חברתית.
אותו דבר גם בתיאטרון. אם יש מחאה, הרי שהיא על משכורות. שחקני התיאטרון עולים לכנסת מדי הצבעה על תקציב כדי להשפיע על אי צמצומו של תקציב התרבות. כתמיד נמצאת שם גילה אלמגור, לוחמנית ודעתנית, וצועקת נגד קיפוח התרבות, בעוד שכרה השנתי ב"הבימה" עומד על למעלה מ-1.2 מיליון ₪ בשנה. האם אלמגור וחבריה זעקו אי פעם כנגד משרד האוצר, זה המרפד את כיסיהם, בנושאים שאינם נוגעים לכיסם הפרטי (כמו נגד הירשזון, שר האוצר לשעבר שהואשם בפלילים)? לא בטוח. שחקני התיאטרון הממסדי אפילו לא גינו באופן פומבי את הנהלת "אמנות לעם" לאחר פרסום דו"ח מבקר המדינה על השחיתות בעמותה.
אותו דבר בתחום הספרות. פרס "ספיר" לספרות מוענק על ידי "מפעל הפיס", הקזינו הממשלתי של ישראל. פרס כספי פוטנציאלי בשווי 150 אלף שקלים עשוי להשתיק הרבה מאוד סופרים בבואם למחות נגד, נניח, הקמת קזינו באילת, הימורים חוקיים על סוסים, על כך שמשפחות שלמות נהרסות בשל התמכרות להימורים, או על ביטול פטור מע"מ על פירות וירקות. נכון שיש יוצאים מן הכלל, כמו למשל הסופרים דוד גרוסמן ועמוס עוז, המביעים עמדה פוליטית בלתי מסויגת, אך עיקר התייחסותם היא לסוגיית הדו-קיום בישראל, לא מעבר לכך.
מעצבי דעת הקהל בטלוויזיה ובתקשורת עובדים תחת אילי הון הזקוקים לדלת פתוחה במשרדי הממשלה. עושה רושם שאף מעסיקיהם לא חלמו על התגייסות טוטאלית שכזו: בזכיינית ערוץ 2 "קשת", מגיש העיתונאי יאיר לפיד את "אולפן שישי", תוכנית אקטואליה מרכזית. לפיד הוא חברו של ראש הממשלה לשעבר אולמרט, דבר שהתבטא רבות בתכנים המגמתיים בטורו השבועי ב"7 ימים" של ידיעות אחרונות ובתוכנית הראיונות הקודמת שהגיש, שהפכה במת חנופה מרכזית לאולמרט ולחבריו המושחתים (הירשזון, למשל). לפיד גם מיודד עם נתניהו- ראש הממשלה הנוכחי- כפי שציין בגאווה לא פעם בטוריו.
סדרת הדרמה הקומית החביבה "פולישוק" ("רשת", ערוץ 2) מציגה תככים ומזימות מאחורי הקלעים של הכנסת, אך חלילה לא את הסירחון האמיתי: עיתונאים שהפכו עורם, ובעודם משמשים כעיתונאים, היו לשופרם של פוליטיקאים והטו את השחיתות הפוליטית מעיני הציבור, במסווה של פרשנות עיתונאית אובייקטיבית. ומדוע שתיכתב כזו עלילה? אמנון דנקנר, מכוכבי הסדרה "פולישוק", שימש עד לא מכבר כדוברו הלא רשמי של חברו הטוב, ראש הממשלה לשעבר אולמרט, בעודו עורך את "מעריב". חנוך דאום, מקורבו של ראש הממשלה בנימין נתניהו והיחצ"ן הלא רשמי שלו, משמש בתפקיד בכיר ב"רשת", ו"פולישוק" היא תחת אחריותו. במקביל, בכובעו כעיתונאי, דאום כותב מאמרי דעה למוסף השבת של "ידיעות אחרונות", ודעותיו על נתניהו, כצפוי מיחצ"ן, טובות עד מאוד. דוברו הרשמי של נתניהו, ניר חפץ, היה עד לפני שבוע עורך מוסף "7 ימים" של ידיעות אחרונות.
עכשיו תשאלו את עצמכם, כיצד בכלל ניתן להילחם בשחיתות שלטונית, בחוסר השקיפות, בעוני הפשט בחברה ובעוולות חברתיות רבות ושונות, בעוד הממשל מחבק אנשי תקשורת מגויסים, המפיצים מידע מסולף או שקרי כמידע מדויק ואמין. או במקרה הפחות חמור, מובילי דעת קהל מתחומי התרבות השונים, שממלאים פיהם מים.
מתן-כל הכבוד, מאמר דעה לעניין
השבמחקאלוף הארץ בחומוס-פול-ביצה
מה עם שיטת השקשוקה?
השבמחק"שיטת השקשוקה" אינו סרט עלילתי. זה סרט דמוי תיעודי, ז'אנר שבעיני הוא פסול.
השבמחקאם שיטת השקשוקה היה סרט עלילתי, זה היה יכול להיות נפלא.
סיפור על עיתונאי חוקר שחושף את שערוריית חלוקת המתנות (מפעלים השייכים לציבור, שאנחנו אמורים להיות בעלי מניות בהן)לאחים עופר על ידי פוליטיקאים ופקידים בכירים שקיבלו שוחד חוקי (ג'ובים למחרת פרישתם בחברת האחים עופר).תענוג.
אבל מה שמיקי רוזנטל עשה זה סרט מגמתי ומתוסרט שנועד להאדיר את שמו כתחקירן אמיץ, עשוי ללא חת. הוא אסף מהארכיונים תחקירים וכתבות על האחים עופר, והציג אותן כהישגים אישיים, תוצאה של עמל כפיו. בסרט הוא אומר לבנו, ללא כל בושה, שכל שאר העיתונאים פחדנים ורק הוא אמיץ מספיק בשביל להתמודד מול האחים עופר. בנוסף, הסרט עמוס לעייפה באי דיוקים מכוונים, בעיוותים של עובדות ושאר מניפולציות