תפישות שגויות בקרב תסריטאים

 

התקופה הקרובה תספק לנו זמן נרחב למחשבה, על כן מצאתי לנכון לעמוד על חמש תפישות שגויות נפוצות בקרב תסריטאים (ייתכן ובהמשך אוסיף עוד). 

1. לגיבור יש רצון שמוביל אותו

הרצון של הגיבור לא רלוונטי. מה שרלוונטי הוא הצורך שלו. המסע הרגשי של הגיבור הוא מסע הישרדותי. גם אם לא מיד מבחינים בכך, ככה (לכל הפחות) ראוי להתייחס אליו. צריך לזכור: אנחנו לא רק רוצים לשתות מים. אנחנו צריכים לשתות מים, אחרת לא נשרוד.

רצון לא מודע, להבדיל, הוא רצון להימנע. הוא קיים בדמות והוא מלווה אותה מתחילת התסריט ועד לרגע השיא. הרצון הלא מודע הוא הפחד העמוק ביותר שלנו, שמקורו בביטחון עצמי נמוך. שני הפחדים העמוקים ביותר הם פחד מנטישה ופחד מאינטימיות, ואקדיש לכך בקרוב פוסט נפרד.

2. הדמות תתפתח יחד עם העלילה (או, אם לצטט את בלייק סניידר ז"ל, מחבר "להציל את החתול": "הדמויות צריכות להתפתח דרך המכות שהן חוטפות")

ממש לא. אנחנו לא יכולים לכתוב על דמות שאנחנו לא מכירים – מאותה סיבה שאנחנו לא יכולים לקלוע למטרה שאנחנו לא רואים. הדמות היא אדם עם אישיות מורכבת, שמנסה כל חייה להבין את עצמה ואת ההתנהגות שלה (הכרה עצמית), ולכן אנחנו חייבים להכיר את הדמות קודם על מנת לבנות אותה בצורה אמינה. 

אגב, מחסום כתיבה נובע ברוב המקרים מחוסר היכרות מספקת עם הדמות הראשית. אנחנו מגלים שלדמות אין תודעה, ובאופן טבעי מפקפקים בעצמנו וחווים תסכול מכך שהתנהגותה של הדמות עמומה או חסרת פשר ופעולותיה נדמות שרירותיות.

3. המטרה של הגיבור: להשיג.

לא. המטרה של הדמות היא לא להשיג משהו. לא את הבחור או את הבחורה, לא 'לנצח את הרעים', לא להוכיח משהו למישהו, לא להימנע מסבל, וגם לא 'לחזור הביתה בשלום'. ממש לא. מה שמניע את הדמות, במודע או בתת מודע, הוא לחוות אושר. כשהדמות תגיע לשלב הקונפליקט המרכזי, היא תפעל על פי מה שעשוי להקנות לה אושר, ולכן היא תבחר במה שהיא באמת צריכה. זה לא בהכרח יהיה האביר על הסוס הלבן.

יוצאים מן הכלל: מצבים בהם האושר נדמה כבלתי אפשרי (דמויות בעלות נטיות אובדניות), סרטי אקשן בהם הדמות במנוסה מתמדת בשל סכנת חיים, ודמויות אשר שבויות בלולאת צרכים בלתי מסופקים.

4. חובה ליצור הזדהות עם דמויות

לא. הצופים לא חייבים להזדהות עם הדמויות, מספיק שהן יעוררו בהם עניין. עדיף, כמובן, שהן יעוררו גם הזדהות וגם עניין, אבל הזדהות לבדה לא מספיקה. אגב, ליהוק נכון עשוי לפתור את סוגיית ההזדהות, באותה מידה שליהוק לא נכון עשוי לחבל בה - אם השחקן או השחקנית מעוררים אנטגוניזם, אף שורה בתסריט לא תעזור. זה עובד, כאמור, גם בכיוון ההפוך – שחקנים אהובים, או יפים מאוד, או בעלי קסם מיוחד, יכבשו את הקהל בקסמיהם בכל מקרה.

5. העבר הוא שקובע את ההווה – או במילים אחרות: "המיתוס של הסוד הגדול". 

המוטו של הפסיכואנליזה, ש'כשהדמות תגלה את טראומת הילדות המודחקת שלה, או אז היא תוכל לעבור שינוי', אינו מספק מבחינה קולנועית (או ספרותית). שינוי נוצר על ידי פעולה אקטיבית מתמשכת, ששיאה בהכרעה מוסרית גורלית (ע"ע קונפליקט מרכזי).