קווים לדמותו של אדם מאושר – כעס ותוקפנות (פוסט שלישי בסדרה)

 

בפוסט הקודם בסדרה הבטחתי שאתעכב מעט על שהותו של עידו אדלשטיין, הדמות שכעת בפיתוח, בסדנה לטיפול בכעסים. זה היה התנאי של גלי, בת הזוג שלו, להתקדמות ביחסים ביניהם. היא אף רכשה עבורו את שובר ההשתתפות בסדנה. בלי זה, היא אמרה לו (ובצדק) - אין חתונה. כי באמת, עם כל האהבה שלה אליו, היא לא תאפשר לילדים העתידיים שלהם ולה עצמה לחיות באווירה מאמללת. נכון, היא יודעת שיש כאלה שחוזרים מהסוג הזה של הסדנאות במן היי של התחדשות ושל שינוי, ואחרי שבועיים מסתבר שכל ה"שינויים" האלה לא מחזיקים. אבל היא משוכנעת שעידו לא כזה. היא בטוחה שהסדנה תועיל לו. היא מכירה אותו. הלב שלו במקום הנכון. אלו הן רק נסיבות החיים, שהפכו את ההערכה העצמית שלו לרבודה. כמו סלע משקע.

לסדנה לקוראים אדמה - ראשי תיבות של אמפתיה, דמיון, מגע, והומור. כמו עידו, הסדנה היא בדיונית (בכל זאת – אנחנו מדמים כתיבה של תסריט לסרט עלילתי), והיות שהיא כזו, המתודה שלה מבוססת הן על ניסיון אישי שלי בסדנאות שונות - לאו דווקא של כעס, אבל כן באזורים השונים של הרגש, והן על התנסות אישית שלי על עצמי: הדרכים אותן אני מוצא יעילות עבורי בהתמודדות שלי עם כעסים. אני לא יכול להמליץ עליהן לאיש, אבל אני כן יכול לחלוק בהן, והפוסט הזה הוא בעיניי הזדמנות טובה לעשות זאת.

*

כעס, במשמעותו העמוקה, הוא אות מצוקה. הוא נובע מהקושי להתמודד עם קושי. היות ורובנו מתקשים להתמודד עם קשיים שונים שהסביבה תכופות מזמנת, תחושות תסכול וכעס אינן זרות לנו. הביטוי הפיזי הנפוץ של כעס הוא בדרך של פורקן תסכול – כזה שהצטבר באופן לא מודע לאורך זמן רב (אגירה שנועדה למנוע חיכוך ודחייה) והתפרץ כתגובה לאירוע. לעתים הכעס מופנה כלפי עצמנו, אך לרוב הוא מופנה כלפי אחרים, היות שעבור האדם הכועס, כעס זה הנו בבחינת כעס מוצדק. העוררות הרגשית השלילית וחוויית ההצפה הרגשית, מבטאות תחושת חוסר צדק סובייקטיבי – כזה הנובע בעיקר מאכזבה קדומה אגורה, מחוסר שביעות רצון ותסכול שכבר קיימים.

לכן, גם כאשר אירוע שמביא להתפרצות של כעס הוא חסר משמעות, התגובה כלפיו תהיה לא מידתית, והיא עלולה להוביל לכדי תוקפנות (פיזית או מילולית). תוקפנות היא עדות לחולשה, וככזו היא כלי הישרדותי שלרוב פועל לרעתנו - כזה שמוביל להחלטות גרועות. עידו יכול להעיד על עצמו שהבעת תוקפנות מצדו היא סיטואציה רגשית שבה בוחן המציאות שלו מתעוות – הכל נחווה ביתר דרמטיות ובאופן מוגזם. נסיבות חיים ואירועים בהיסטוריה הפרטית שלו, כאבי ילדות, כאבי גדילה נצחיים, חולשות למיניהן – בהתגנב הטריגר, הכל מושלך אל תוך הסיר המבעבע אשר בפנים הקרקפת.

בתום המפגש הראשון בסדנה הוא סיפר לגלי שהדבר הכי חשוב שהוא למד היום הוא בעיניו אבן היסוד בתהליך: "לתעל את הכעס – לראות לא רק את עצמנו. גם אהבתי את המשפט שאחד המדריכים אמר, ש"גם האחר סובל". כשהמשפט הזה ככה צרוב בתודעה, יותר קל ללמוד להקשיב למחשבות, ולצרכים, ולתחושות של מי שמסביבנו. ז'תומרת להבין שאדם אחר חושב אחרת, ושהוא מתבטא אחרת ומפרש אחרת, והוא גם סובל  - אם לא כמונו, אז אחרת. לפעמים הוא בכלל לא התכוון לפגוע, אלא רק להגן על עצמו. מה שעוד למדנו זה, שלחשוב בהיגיון זה אומר גם להקטין ציפיות. כי ציפייה יוצרת אכזבה, ואז הכעס הוא בסוף גם על עצמי, כי אני לא יכול להימנע מלהאשים את הציפיות שלי. לא זוכר מי אמר פעם, שיש משהו לא הגיוני בלדרוש מהאחר משהו שהוא לא יכול לתת. יכול להיות שאת זאת שאמרת?"

"לא, לא נראה לי. בטח קראת את זה איפשהו בטוויטר"

"אולי זה אני אמרתי את זה ושכחתי?"

"יכול להיות. מתאים לך לשכוח"

במהלך השבוע עידו התאמן עם גלי על איך לתקשר את התחושות. איך לדבר ולא לאגור. איך להגיד במפורש, ובעיקר ברוגע, מה הוא מרגיש, מה הוא מצפה ממנה. גלי הציבה מולו מראה - היא שיקפה לו את הקושי שלו בלדעת להציב גבולות. בלמצוא את דרך האמצע.

"כשאתה מבקש ממני משהו ואני לא מסכימה, איך אני מגיבה?"

"את מתבצרת"

"תגדיר מתבצרת"

"את מתנגדת כאילו..."

"מה זה אומר שאני מתנגדת? איך אני מתנגדת?"

"את נשמעת כמו תקליט שבור"

"ממ...יש בזה משהו. כן. זה יפה. תקליט שבור. נכון"

"יפה?"

"יפה שהגדרת את זה ככה. כי מה זה אומר בעצם? שאני החלטית. אני חוזרת על התשובה המוחלטת שלי. ברוגע ובלי להתנצל. ובלי להסביר למה. אני לא מרגישה שאני צריכה לספק הסברים להחלטות שלי. ושים לב שאחרי פעמיים או שלוש פעמים שאני אומרת לא, או שאני אומרת שלא מעוניינת, אתה מפסיק לבקש.

"אני יכולה להגיד את זה הכי בשקט, הכי בעדינות, ויהיה לזה יותר אפקט מאם אני אנסה להתגונן או להתעצבן או להסביר לך למה זה לא בסדר שאתה מבקש ממני את הבקשה המעצבנת הזאת שלך. אז קדימה, בוא תתאמן בלהיות תקליט שבור"

במפגש השני של הסדנה עידו שיתף את המשתתפים ואת המדריכים בתהליך שעבר עם גלי. עינב, המנחה, הנהן בחיוב ובשלב מסוים קטע את עידו ואמר ש"מצוין. שימו לב - ברגע שאנחנו יודעים מהם הגבולות שלנו, ואנחנו מתווכים כהלכה ובנינוחות מהם הגבולות שלנו, אפשר באמת לפתח אמפתיה. כי אז גם המשא ומתן שלנו מול בני זוג, או מול העולם, הוא ממקום לא מאוים".

עידו התפרץ לדברים בלי לשים לב שהוא מתפרץ, ואמר שהוא לא מוצא קשר בין אמפתיה לבין משא ומתן. ושברור שיש אמפתיה לבת הזוג או לסביבה הקרובה או בכלל, וגם אם יש עודף של אמפתיה, זה לא מקדם אסרטיביות.

עינב היסס מעט לפני שאמר שבשביל להיות אסרטיבי צריך להרגיש לא מאוים, ובשביל לא להרגיש מאוים, צריך לחוש אמפתיה. "אבל חכה, עידו, הכי חשוב עכשיו זה לתרגל איך לא להרגיש מאוים".

"קודם כל, צריך לזכור שאי אפשר לחנך אנשים אחרים. אבל אפשר לנסות לא לקחת דברים באופן אישי, ולזכור שההתנהגות המטומטמת של האחר שייכת לאחר. זה לא תמיד מצליח, ואם זה לא מצליח - וסביר שזה לא מצליח, כי הרבה פעמים נדמה שהכל אישי, אפשר להגיד לעצמנו שלהיעלב אפשר תמיד אחר כך. כי בתכלס, זה לא אמור להשפיע על מי שאנחנו. אנחנו יודעים מה אנחנו שווים, אנחנו מודעים לאיכויות שלנו. עכשיו תחזרו אחרי, גם אתה עידו, תצעקו חזק: "אני לא מאוים". עכשיו יותר חזק, אני בקושי שומע אתכם. תצעקו"

*

כל מה שנכתב עד כה לא בהכרח יופיע בתסריט, אבל הוא הכרחי לתסריט. המחשבה היא ליצור עולם בדיוני ממשי, על מנת שאחווה ממשות של דמות. זה מעבר לחשיבות של להכיר ולהבין אותה. זה בכלל לא משנה אם מדובר בדמות ראשית או בדמות משנית.

איך יודעים עד כמה להמשיך ולהעמיק? זה כבר עניין של בחירה. ברור לי שאני יכול להגיד לעצמי שחלאס, הבנתי, שהנה, "כבר יש לי את הדמות". לעומת זאת, אני יכול לעשות תהליך עמוק ומשמעותי עם הדמות ועם עצמי, ולדמיין עד הסוף את הסדנה הזו ואת עידו ואת שאר המשתתפים.

ברור שצריך לאהוב לעשות את זה, ואני עושה את זה בהנאה רבה, מתוך חדוות יצירה ועם הרבה תשוקה. אחרת, מה הטעם? וכמובן שישנו גם הערך של ההתבוננות הפנימית. בסוף יש לי עניין להתמודד עם החולשות שלי ולהתגבר על הפחדים שלי, ולהיות האדם שאני שואף להיות.

אני יכול להחליט שעידו מייצג קול פנימי מהעבר, ושגלי מייצגת קול פנימי מההווה, ושעינב מייצג קול פנימי מהעתיד. אני יכול להניח שהבחירות של הדמויות משקפות את הלא מודע שלי (בואו - אני אכן יוצא מנקודת ההנחה הזו), ואז לבחון את האותנטיות של הבחירות הללו. יכול להיות ששני קולות סותרים משקפים איזשהו קונפליקט פנימי עמוק, ושכדאי לי להתמודד אתו דרך התבוננות בדמויות כבר בשלב הזה. כלומר, אני משתמש בדמויות כדי לנסות לחטט בתת ההכרה, או במילים אחרות: אני למעשה משתמש בדמיון על מנת להביא את עצמי למודעות. תנסו את זה, זה כיף.

יש אנשים שחוששים לדמיין, כי אז יצטיירו בעיני עצמם כילדותיים. זהו חשש שהוא בעצמו ילדותי, אבל אני לא שופט. להפך: זה כל העניין - אנחנו לא באמת מתבגרים. רובנו סוחבים לכל אורך החיים את הפחדים מהילדות, את הביטחון העצמי הנמוך המולד, את האמונות העצמיות הכוזבות, ואת ההרגלים המטומטמים - כמו למשל לשקר, להיעלב ולריב על שטויות, וכמובן: לסרב לראות מה שאנחנו רואים - לרמות את עצמנו, או כל ניסיון אחר שאנחנו עושים על מנת לצמצם את המודעות. כך שבמקום להתבגר, כל אחד גורר את כלא הפגיעות האישי שלו ממקום למקום.

ואני רוצה עתיד אחר עבור עידו. כיוון שמלאכת כתיבת התסריט היא מסע בדמיון, אני רוצה לחוות את עידו באמצעות ההשתתפות שלו בסדנת הטיפול בכעסים, ובכך גם לדמות את עצמי במן סדנה שכזו, שבה יש תרגילים מאתגרים, כמו למשל התרגילים האלה:

* כשלב ראשון בהגברת המודעות: להיכנס לדמות של האדם שעליו אנחנו כועסים. לנסות לחשוב כמו שהוא חושב, להרגיש את מה שהוא מרגיש ולשאול למה הוא מרגיש מה שהוא מרגיש? אילו כלים וכישורי חיים יש לו על מנת להתמודד עם מה שהוא מרגיש?

*ננסה להציע פירוש מחודש למילים שנאמרו ושנפגענו מהם, למעשים שנפגענו מהם. לנסות להזדהות עם הקושי של אלה שפגעו בנו.

כמובן שהמטרה אינה להשלים בכל מחיר עם פגיעה, או חלילה לגלות חמלה אוטומטית. יש דברים שאין להם מחילה, יש אנשים שנמצא אותם כלא ראויים לחמלה. אבל ישנם מספיק מקרים שאינם בבחינת מקרי קצה שניתן להתייחס אליהם, וחשוב לי שהמדריכים בסדנה הבדיונית הזו שבחדרה ידגישו בפני המשתתפים את ההערה הזו

*להיכנס לדמות שהיא דמות מגשרת - שתפקידה להשכין שלום בינינו לבין אותם אלה שנפגענו מהם, ולנסות להגיע להשלמה, למחילה או לפשרה אפשרית

*תרגיל "מכונת הכביסה" המעולה, הידוע גם בשם "סיפורי בדים", שהוא בעיקרון תרגיל כתיבה לתסריטאים, אבל לא רק. 

*תרגיל "מכתב מהעתיד", שהוא אולי התרגיל הכי קשה מבחינה רגשית: לכתוב מכתב מעצמך בן ה-80 לעצמך כיום, או: שהדמות הראשית תכתוב מכתב לעצמה הצעירה יותר- ממרומי גיל 80 אל הגיל העכשווי שלה. מה האורך? 500 מילה לפחות. 

*          

ימי ראשון 16:00 עד 20:00, ימי רביעי 16:00 עד 19:00. אלו שעות הפעילות של הסדנה לטיפול בכעסים. חצי השעה הראשונה של כל מפגש מוקדשת לתרגילי מתיחות ולנשימות עמוקות. בימי רביעי, חצי השעה השנייה מוקדשת למגע.

המטרה: הרגעה של הגוף ושל הנפש, ובנוסף ללמוד ליצור אינטימיות. לא אינטימיות מינית, אלא אינטימיות רגשית. יש לנו צורך לא מסופק במגע אנושי. לכולנו, לא רק למשתתפים בסדנת "אדמה". ישנם רבים שמתנגדים לזה, לאינטימיות, והסיבה לכך שצריך ללמד אנשים מבוגרים לנרמל תחושות שהן חיוביות, לדעתי נעוצה בחברה שאנחנו חיים בתוכה.

אנחנו חיים בתרבות שלא נוגעת. תרבות של ריחוק. של אי נוחות ומבוכה מקשר עין. של הימנעות ממגע שאינו אילוסטרציה של מגע - כמו טקס נשיקה על הלחי, או לחיצת יד רשמית, או חיבוק מרוחק. זהו מגע שטוח, ריק.

נסו לחשוב עליכם ועל האנשים הקרובים אליכם. האם תהיו מסוגלים להחזיק זו או זה בכפות ידיו של זה, ולהביט עמוק בעיניים למשך עשרים שניות? מה הסיכוי שתעזו לעשות זאת? האם תהיו מסוגלים לאחוז האחד בשקעי הלסת של האחר, ולהביט זה בעיני זה, או זו, למשך משהו כמו עשרים שניות?

האם תוכלו לברך חברים או מכרים באמצעות חיכוך גב אל גב - חיכוך שיש בו גם חקירה וגילוי? עם יד על הלב, עד כמה ממושך החיבוק שלכם? האם הייתם רוצים לפעמים להאריך את משכו?

*עצמו עיניים ודמיינו דמות. היא עם הגב אליכם. עשו לה מסז' – כן, מסז' באוויר – במשך שתי דקות. זה אולי יישמע מצחיק או הזוי, אבל מה אכפת לכם, אף אחד לא רואה. נסו. כלומר, עסו. שתי דקות בערך, או עד שהדמות שלפניכם תסיים את הווידוי שלה. אין צורך לשדל אותה להתוודות. פשוט הטו אוזן והקשיבו.

למתלבטים שביניכן או ביניכם: תופתעו לגלות עד כמה הדבר מסייע לשחרור לחץ בכתפיים ולגמישות האצבעות בכפות ידיים, וכן להרגעה כללית.

עבור עידו, כמו לשאר המשתתפים בסדנה, התרגול היה קשה כשם שהוא היה משמעותי, והוא היטיב להגדיר זאת כ"התרגול הזה מרכך".

"אני רוצה שנריב", הוא אמר לגלי כשחזר הביתה. "אני רוצה לנסות משהו"

גלי חייכה. "אבל תבטיח לי שבסוף נשלים"

"לא, כלומר כן, ז'תומרת - כל העניין הוא שלא נצליח באמת לריב"

"אה, כן? באמת? אני רוצה לראות את זה קורה".

השפתיים של גלי מצאו את השפתיים של עידו. אצבעות כפות ידיה התירו את אבזם חגורת המכנסיים שלו. היא חייכה שוב, ואז הדפה אותו ממנה, והוסיפה ש"אבל אי אפשר לזייף ריב, בוא פשוט נחכה עד שתתעצבן על איזה משהו מטופש"

משהו מטופש. שמעורר מחשבה שלילית, שמעוררת רגש לא מידתי ותחושת קהות שמטלטלים את הגוף. יש תרגיל כזה, שבו כותבים את המחשבה ואז קוראים, ועוצמים עיניים ומדמיינים את המילים הופכות לכדור קופצני עם צחוק צווחני שמקפץ סביבנו ואז בתוכנו ואנחנו לא מצליחים לתפוס אותו כל עוד אנחנו לא אדישים אליו. לא לגמרי אדישים, כי אי אפשר לחסל מחשבות, אבל אדישים לצחוק הצווחני המעצבן ולקפיצות, ואז הקפיצות של הכדור הולכות והופכות כבדות וקטנות, והצחוק הצווחני הופך לצחוק מתנשף ולאה, ואנחנו משליכים לעבר הכדור מקל שבקצהו רשת ומנסים לתפוס את הכדור. הוא מנסה להתנגד, הוא עדיין מתחמק, אבל אנחנו מתרכזים בלהיות אדישים עד שבכוח המחשבה לוכדים לבסוף את הכדור בתוך הרשת. הכדור מנסה לקפץ בתוכה ולהשתחרר, ואז – זה תלוי במידת ההומור של כל אחד – חורצים את גורלו היחסי (כי כאמור, אפשר רק להקטין מחשבה, לא ניתן לחסל אותה). עידו דמיין מעלית שנפתחת (קצת כמו המעלית לחניון בכיכר גבעון בתל-אביב, למי שמכיר), ולתוכה הוא משליך את המקל עם הרשת והכדור המקפץ, ואז הוא בחר קומה: הוא התלבט אם לשלוח את הכדור לקומה מינוס 217, או אל קומת האש, או אל קומת התהום. בסוף הוא בחר ("תהום. קלאסי"), ודלת המעלית נסגרה, ופתאום  - שקט. המעלית נעלמה ובמקומה הופיעה מכונת שירים ישנה מהפיפטיז, עם מלא שירים של אלביס ושל האחים אברלי ושל מטאליקה, אבל עידו לא ידע איך מפעילים אותה אז הוא אמר "היי סירי, פליז פליי שוגרמן", אבל כלום לא קרה. לפתע קול נשי מתכתי ענה לו בעברית: "שים מטבע, אידיוט".

"אה, נכון. זה כזה של פעם"

עידו הוציא מהכיס סוכרייה על מקל, בחן אותה מקרוב, סובב את המקל, ואמר: "זה אמור לעבוד", ואז הכניס את הסוכרייה לתוך האשנב של המכונה.  

יש עוד תרגיל נחמד ומוצלח, אבל אני שומר אותו לפוסט הבא, שיעסוק בשביעות רצון, ובהבטחה קטנה לעתיד. ועכשיו שיר

   

 

 

 

עשרה כללים שצריך להכיר כשניגשים לכתוב תסריט

1. סיפור עוסק בצרכים רגשיים של דמויות

כל סיפור. גם סיפור מלחמה

2. חשוב להיות אנושיים כלפי הדמויות ולחוש הזדהות עמן

חוסר חמלה כלפי דמות מעיד בעיקר על היכרות לא מעמיקה עם הביוגרפיה שלה.

3. האירוע המחולל יכול להיות פנימי, לא רק חיצוני

ולפעמים הוא מתרחש עוד לפני שהסרט התחיל

4. שאלה שצריכה להישאל: האם מה שהדמות רוצה הוא גם מה שהדמות  צריכה?

שאלה שאנחנו צריכים לשאול את עצמנו על עצמנו (לפחות פעם אחת ביום)

5. כמו גם השאלה: האם מה שהדמות רוצה הוא למעשה המכשול?

אגב, מה שהדמות צריכה הוא לעולם לא המכשול, ולא בכדי.

6. לזכור שבני אדם מסוגלים להכל

אבל צריכה להיות להם סיבה מנומקת

7. להיות כנים כלפי היצירה וכלפי עצמנו זה בדיוק אותו הדבר

תהיו כנים

8. אין נושא שהוא טאבו – יש נושא שלא מטופל לעומק

תהיו אמיצים

9. להיזהר מצנזורה עצמית, מסירוס עצמי – מקורם בפחד מפני דחייה.

הווה אומר: להתעלם מקולות דמיוניים שמפריעים לנו להיות נאמנים לעצמנו.

10. המציאות לא עולה על כל דמיון – המציאות היא פרי הדמיון

ובתסריט, כמו בחיים: מה שצריך לקרות יקרה - כל עוד לא נעזור לו לא לקרות.

 

לאתר הסדנאות של מהראש למסך: shirams.com 

בתמונה: פוסטר הסרט "אדפטיישן" (2002)

דברים שלמדתי על הסדנאות שלי

 

 לקראת סדנאות 2022, ובכלל - בשם ובשל הציפייה לקראת השנה החדשה, חשבתי שיהיה נכון (וגם נחמד) לוורבל את המחשבות שחולפות בראשי (הן תמיד חוזרות, כי שכחו משהו) - הן בכובעי כמנחה והן ככותב שהוא גם מנחה.

הגרסה הארוכה של הכותרת, אגב, היא "דברים שהמשתתפים בסדנאות לימדו אותי על עצמי, על הסדנאות שלי, על עצמם, וגם על סדנאות באופן כללי".

האמת שלמדתי הרבה, גם כי בשנתיים האחרונות העברתי לא מעט סדנאות, וגם כי אני אוהב ללמוד. חלק מהדברים באופן טבעי אשמור לעצמי, אבל חלק מהדברים ראויים לעוד עיניים, ולכן בחרתי למקד את הרשימה בדברים שהפתיעו אותי במיוחד. למשל:

*עבור רבים מהמשתתפים החוויה חשובה לא פחות מהתוכן הנלמד (ההבנה הזו קצת אכזבה אותי בהתחלה, אני מוכרח להודות. לקח לי זמן להבין ששווי חשיבותם של שני המרכיבים חיוני ליצירת תהליך)

*תיאום ציפיות מוקדם הוא קריטי – לא רק בין המשתתפים לבין המנחה, אלא גם בין המשתתפים לבינם.

*שני מפגשים נחוצים למשתתפים בשביל להיפתח, שני מפגשים נחוצים על מנת להיפרד.

*היחס בין משתתפות נשים למשתתפים גברים: 65 – 35. ייתכן שזה קשור לאופי הסדנאות, שעיקרו עיסוק ברגשות (מקווה שאני לא יורה לעצמי עכשיו ברגל. גברים יקרים, זו הייתה בסך הכל הכללה לצורך הכללה).

*הנטייה הטבעית שלנו לבסס את הדמות הראשית על עצמנו, נובעת לאו דווקא מטעמי נוחות (ההיכרות שלנו עם עצמנו, הבעיות שלנו עם עצמנו), אלא מהצורך לשים את עצמנו במרכז – דבר שחלקנו מתקשים בו בחיי היומיום.

*הקושי הגדול של מרבית המשתתפים הוא עיצוב הקונפליקט המרכזי של הדמות הראשית. זהו קושי פתיר, היות והסדנה שמה דגש על לימוד אינטרוספקטיבי.

*גיליתי שעבורי, כמנחה, כל סדנה היא מקור לצמיחה.

צילום: גילעד שירם

תרגיל לפיתוח דמות (לא לתסריטאים בלבד) - סיפורי בדים

 

הדגש בסדנאות הוא על לימוד אינטרוספקטיבי. התרגיל הוא טעימה מזה, והוא עשוי לשמש גם את מי שלא מתכוונים ללמוד תסריטאות (כאמור בכותרת - לא לתסריטאים בלבד).

התרגיל נקרא "סיפורי בדים" והוא אחד התרגילים האהובים עלי, ובו הדמות שלנו הפכה באחת למכונת כביסה רגישה ומשוכללת - כזו שלא רק שולטת על עוצמת הסחיטה, על עוצמת סיבוב התוף, על מידת המים הנחוצה ועל כמות אבקת הכביסה, אלא גם מאפשרת לעצמה לכבס רגשות, להלבין תחושות, וכמובן לרכך אותן.

לפני שהיא מפעילה את עצמה היא משתהה בהתאם לצורך. היא יכולה לשים לעצמה מוזיקה ברקע, אם בא לה. היא יכולה להחליט שהיא מפסיקה לכבס. 

זו יכולה להיות מכונת כביסה במכבסה לשירות עצמי, מכונת כביסה ביתית, מכונת כביסה בקיבוץ, או בבית מלון, היא יכולה להיות מכונת כביסה נודדת ("כרונולוגיה של מכונת כביסה", רעיון נחמד לסרט)

את התרגיל יש לפתור בתנאי רוגע - לבד וכששקט. רצוי לקרוא פעמיים לפני שמתחילים

משימות:

1. היכנסו לדמות (מומלץ לעצום עיניים). אתם מרגישים את הבגדים שנערמים בתוך התוף. נסו לחשוב למי שייך כל בגד, ואילו זיכרונות ורגשות כל בגד ובגד מעלה?

2. עצמו עיניים שוב. נסו לחוש את מגע הבד. מהו סוג הבד? איזו תחושה מותיר בכם הבגד? מהו הניחוח שלו?

3. איזו מוזיקה נשמעת ברקע? האם המוזיקה משתנה במהלך הכיבוס? אם כן, מדוע?

*כתבו את התשובות על גבי עמוד (בין 300 ל-500 מילה)

בהצלחה 

לתרגילים נוספים לחצו כאן

קווים לדמותו של אדם מאושר – פוסט המשך

 

דמות נולדת עם פחד. פחד עמוק, כזה אשר טבוע בה. לאורך חייה ילבש הפחד צורות שונות, היות שהאישיות שלה מעוצבת במידה רבה על-פיו: הוא ישפיע על התכונות הנפשיות שלה ועל הזהות שלה, וכתוצאה מכך גם על ההתנהגות שלה, על הבחירות שלה, ועל תפישת עולמה.

הפחד העמוק הוא כעץ מניב. פירותיו, צורתם כשל פחדים נלווים - מעין שלוחות של אותו הפחד. פעמים רבות הפירות הללו מרעילים את בוחן המציאות, הופכים אותו מתועתע

להבדיל מאתנו, דמות לא נבראת בגיל ינקות. אולם אם נחזור לאחור על ציר הזמן הכרונולוגי ונדמיין את ילדותה, אנחנו אמורים למצוא שם את הפחד הזה, זה אשר טבוע גם בנו.

הפחד העמוק הוא לעתים חרדה קיומית - תחושה רגשית ששורשיה בתת ההכרה. לעתים החרדה נדמית או נחווית כרדומה, ולעתים, בהתאם לנסיבות החיים, היא נחווית כמצב ממתמשך של מתח ודאגה, כזה הפוגע בתפקוד הרגשי והפיזי. 

הפחדים העמוקים משותפים לכלל האנושות, והשכיחים שבהם הנם פחד מדחייה ופחד מנטישה - בין אם ננטשנו או לא, בין אם נדחינו או לא.

פחדים אלה נובעים, כפי הנראה, מתחושת חוסר ביטחון עצמי מולדת, מעצם היותנו זן דואלי: אנחנו יצורים אינטרסנטים כשם שאנחנו יצורים חברתיים – סתירה שלא קל לצמצם, על אחת כמה וכמה ליישב. רובנו נעשה את מה שנחוץ על-מנת לשרוד, אך סביר שלא נוכל לשרוד בגפנו. תחושת השייכות חיונית לקיומנו כשם שחיוניים לנו מזון, שתיה, שינה וסקס.  

הספרות המקצועית מבחינה בין פחד רציונאלי (לרוב זהו פחד רגעי, תגובתי) לבין פחד שאינו רציונאלי (פחד המבוסס על הערכה לא מציאותית של סכנות), אולם פחד עמוק הוא באותה מידה רציונאלי ולא רציונאלי - כשם שחשיבה אמוציונאלית מכילה אובייקטיביות לצד ערכים וצרכים רגשיים.

מה זה אומר עלינו – אנשים בוגרים בעלי בשלות רגשית סבירה (מי יותר, מי פחות), שעודם נושאים את פחדי ילדותם? זה אומר שאנחנו פגיעים. חלקנו עובדים קשה על מנת להסוות את הפגיעות הזו מהסביבה ומעצמם, חלקנו עמלים על ניסיונות להתחסן מפניה, וחלקנו משלימים עמה ומחפשים דרכים לחיות מבלי שפגיעות זו תנהל אותם.

כשאנחנו ניגשים לבנות דמות, עלינו לזכור שהפגיעות היא המקור לפחד העמוק, ושהפחד הוא מקור ההתנהגות. בנוסף, עלינו להכיר בכך שהתמודדות בריאה עם הפחד דורשת חתירה מיטבית למודעות.

המודעות לקיומו של הפחד אינה מספיקה. נדרשת מאתנו המודעות לקיומן של דרכי התמודדות מוטעות. לשם כך עלינו להכיר בדרכים המתוחכמות של הנפש להימנע מהתמודדות עם הפחד העמוק, ולאחר מכן לאפיין היטב את המנגנון הנפשי שאמור להוביל את הדמות לחתור תחת עצמה – תחת הרצון הלא מודע שלה להימנע מהתמודדות עם אותו פחד. מודעות זו היא שתוביל בסופו של דבר את הדמות להימנע מלהימנע. היא זו שתוביל את הדמות להכריע בקונפליקט הצפוי לה.  

מאירועי הפוסט הקודם

הפוסט הקודם עסק בניסיון לפתח דמות של אדם שהוא מאושר. הפוסט הנוכחי הוא המשכו של אותו ניסיון. הדמות היא כמובן אותה דמות: עידו אדלשטיין, בן 38, תושב הרצליה. גנן במקצועו, מאורס לגלי, בת גילו. כפי שעשיתי בפוסט הקודם, גם כעת אחזור לנקודה בחייו של עידו שבה הוא הרגיש שהוא רחוק מלהיות מאושר. שהוא כמעט ולא זוכר מה זה להיות שמח. שיש בו טונות של כעס אגור, שהוא הפך עם השנים לפצצה מתקתקת. שהוא, ששונא שמשקרים לו, מוצא את עצמו משקר דרך קבע לבת זוגו, גלי  – מסתיר ממנה משך חודשים ארוכים שאביו הוא קבצן ונרקומן. הוא ידע שהבושה, הפחד והאשמה, הם צלעותיו של משולש הרסני. זה עלה לו בכמה מערכות יחסים בחייו, וזה קיבע את מערכת היחסים המעורערת שלו עם עצמו.

בשנת הזוגיות הראשונה שלו עם גלי ולכל אורכה, עידו פחד שגלי תעזוב אותו. הפחד היה עד כדי כך משכנע, שעידו היה אומר לעצמו שיכול להיות שגלי עוד לא יודעת שהיא הולכת לעזוב אותו, אבל היא בוודאות תעזוב. ההתנהגות שלו הסגירה במידה מסוימת את המחשבה הזו (ראו "אפקט פיגמליון" – נבואה שמגשימה את עצמה).

פעם עידו סיפר על זה ללאה, אמו. "הפחד הזה, להיות בלעדיה, גורם לי לפעמים להרגיש כמו על סף התקף לב". לאה הזכירה לו שכשהוא נעזב בעבר, הוא תמיד ידע לעמוד על הרגליים, ושיש בכך כדי ללמד על העתיד. למרות שהיא חושבת שהוא טועה לגבי גלי – "היא מאוהבת בך, אתה רק צריך לא להרוס", אמרה, ואז הוסיפה את אחד המשפטים האהובים עליה: "מה שצריך לקרות יקרה, כל עוד לא נעזור לדברים לא לקרות". אז כן, גם בעתיד, הוא יודע, אם גלי והוא ייפרדו הוא יתפקד. כן. הוא יודע שהוא יתפקד. אבל הכאב יקשה עליו את היומיום. הוא ישתלט עליו, ירדוף אותו ויאמלל אותו לאורך זמן.

הפחד מדחייה היווה מניע בסיסי להתנהגות השקרית של עידו גם במערכות יחסים קודמות, כמו גם בעבודה, ובקרב חבריו למשחק הכדורסל השבועי. הפחד שלו מדחייה התפתח לחרדה והתקיים לצדה.

בד בבד, הבושה הלכה וגדלה. מובן שאיש לא ידע על אבא שלו. הוא ניסה מול חברים להתנהג ההפך, שלא ירגישו שחסר לו משהו. היה תמיד נדיב כמו מישהו שיש לו, שלא יהיה משהו שישייך אותו לאביו. שאיש, חלילה, לא יחשוד שפגמיו של אביו ניכרים בו. הבושה הייתה מהולה תמיד בכעס. הכעס על אבא שלו על שנטש, על שלא היה ככל האבות. על שלא היה. ועל כך שאמו, הוא ואחותו הקטנה נאלצו מפעם לפעם להצטמצם מאוד גם במזון בסיסי. הוא נזכר איך כשהיה חייל, עוד כשאבא שלו היה גר בבית, היה מעדיף להישאר שבת בבסיס רק כדי לאכול כמו שצריך. הזיכרון הזה היה כמו פצע עתיר מוגלה. בית הדפוס של אביו עוד איכשהו פעל באותה תקופה, אבל הכסף היה מדמם החוצה. הדוד שלו, אלי, היה מדווח ללאה בייאוש על בעלה, ש"הוא כל היום יושב, נותן באף". עידו זוכר היטב (ולעולם לא ישכח) איך לפעמים, כשהיה חסר לו כסף, הוא היה הולך לפסז' ליד הסניף של ברגר קינג, איפה שאביו היה יושב בזמנו, ולוקח מקופסת המטבעות שלו. על תחושת ההתבזות הזו הוא כיסה בטענה מוטעית של צדק. בגיל 27 הוא הפסיק לקחת, ולמעשה מאז ניתק כל קשר עם אביו.

 

גרגר חול סורר ביבשת הסדר הקיים

לפני כשנה עידו החליט לאמץ גישה חיובית ייחודית לחיים, על מנת לחוות אושר. אם אושר הוא קודם כל בחירה –  עידו בהחלט בחר. אבל הוא גילה שהאושר מצריך ממנו לא רק שינוי חשיבה מהפכני - הוא מצריך עבודת תחזוקה מחשבתית יומיומית והוא גם מצריך את ההבנה שהאושר אינו תחושה סטרילית. הוא גם מגלה שלוקח זמן לבסס את כל זה, ולשמחתו הוא מגלה עוגנים נוספים עבור האושר האישי שלו, כמו למשל סביבה תומכת ואוהבת (גלי, לאה, אחותו ענבר, ולימים גם התינוקת שבבטן, שהוא מרגיש שהיא כבר אוהבת), ותחושת משמעות עמוקה הנובעת מכך. אך עדיין - משהו היה חסר.

הוא ניהל יומן, או יותר נכון: ניהל דיאלוגים עם עצמו ותיעד אותם במחברת. גם לשם הצפת מידע חופשי, שאולי תוביל לפיצוח הדבר שהוא הרגיש שחסר על מנת להיות מאושר באמת. לפעמים היו אלה מונולוגים עם כל מיני מיני-תובנות, שנשמעים קצת כמו משהו שאני הייתי כותב אחרי כמה שוטים של וויסקי. דברים כמו: "אני בגישה שלבני אדם יש ייעוד בחיים, בין אם הם מודעים לכך ובין אם לא. בין אם הם פועלים לממש אותו ובין אם הם פועלים לממש ייעוד אחר. אולי אין שליטה על הייעוד. אולי ייעוד הוא מילה גדולה מדי. אולי מדובר בתפקיד. אולי בהטבעת חותם או בהותרת מורשת. בכל מקרה, זוהי תפיסה שבאה ואומרת שלכל אדם יש משמעות יחסית. גם אם אותו אדם חושב על עצמו שהוא בסך הכל עוד גרגר חול סורר ביבשת הסדר הקיים".

ועדיין משהו היה חסר.

עידו היה מודע לא רק לפחד ולחרדת הדחייה שלו, אלא גם לפחד שלו מפני דחייה עצמית -  אבל הוא לא היה מודע להשפעות של הפחדים האלה על הזהות האישית שלו, מה גם שהוא נהג לנתק בין הפחדים – הוא לא ראה את ההזנה ההדדית ביניהם. הוא היה נוהג להגיד לעצמו שהיחסים שלו עם עצמו משמעותיים לא פחות מאשר הקשרים שלו עם אחרים, לרבות הקשר עם גלי. הוא תמיד היה בטוח שאם ידחה את עצמו, זה יותר גרוע מאשר דחייה חברתית או רומנטית. ושהסיבה שהוא צריך את האישור מהסביבה היא בגלל שחשוב לו בעיקר מה הוא חושב על עצמו. כלומר, לא בשביל קבלה חברתית, אלא בשביל קבלה עצמית. מן היזון חוזר הפוך. הוא ידע שזה נשמע חריג. הוא הכחיש שזה מנגנון הגנה. הוא גם לא ראה איך הדבר משליך על תחושת האושר החסרה שלו.  

התפנית, כדרכן של תפניות, התרחשה באופן לא צפוי. לאחר שהתברר לגלי שהקבצן שעידו והיא נתקלו בו ברחוב הוא לא אחר מאשר אביו של עידו (תיאור המפגש בפוסט הקודם), ולאחר שהזמינה את האב לחתונה על דעת עצמה, דבר שגרם לפיצוץ בינה לבין עידו, קרו שלושה דברים:

*החתונה עמדה זמנית בסכנת ביטול

*עידו ניצב בפני קונפליקט – האם לבטל את ההזמנה שקיבל אביו, או לראות בהזמנה זו הזדמנות להשלמה ביניהם, ובנוסף הזדמנות להשלמה עם מי שהוא אביו. במעמד הקונפליקט, עידו התמודד עם הפחדים העמוקים שלו ולבסוף בחר בחירה כנה - הוא בחר לתת תוקף להזמנה, ובכך הוא גם זכה להשלמה עם מי שהוא. עם כל הכבוד לצ'קים, באמת - כבודם במקומם (בכספת) מונח, קבלה עצמית היא מתנה נהדרת לחתונה. אבל הקבלה עדיין לא הייתה שלמה.

*הסדנה. חודש לפני החתונה. "אם אתה לא הולך לסדנה הזו אני לא אתחתן איתך", אמרה גלי והניחה בידו של עידו שובר של סדנת טיפול בכעסים. 24 מפגשים דו שבועיים. בחדרה. או, אם להשתמש במילותיו של עידו ההמום, "בפאקינג חדרה".

"כן, בפאקינג חדרה, ואתה תיסע לשם פעמיים בשבוע ותטפל בעצמך, ואתה תדע איך לנתב את הכעסים המשוגעים האלה שלך. אתה יודע כמה זמן לקח לי לאסוף את ההזמנות האלה מהשדרה?"

אני אקדיש לסדנת הכעסים שבה השתתף עידו פוסט נפרד (אגב, הוא עכשיו חושב שחדרה היא עיר לא רעה בכלל), עם התייחסות נרחבת למושג "פירוש מחודש" שהמאפשר לנתב כעסים בקלות יתרה (אעשה זאת לא בפוסט הבא, אלא בזה שאחריו. הפוסט הבא הוא בסימן תרגילים חדשים לפיתוח דמויות). ההרחבה אודות סדנת הכעסים תסייע לי להציף את מערכת יחסים בין עידו לבין אימא שלו (לאה) ובינו לבין אחותו הקטנה (ענבר). הוא בתקשורת טובה עם לאה, אבל רק בסדנה הוא יתמודד עם צדדים באישיותה שגרמו ועדיין גורמים לו לקושי.  

*

יכול להיות שהדמות של עידו תמצא את עצמה כדמות שולית בסיפור של דמות אחרת. אני מרגיש שבאופן הפומבי שבו פיתחתי את הדמות של עידו (למרות שנותרו עוד שני פוסטים במסגרת פיתוח הדמות שלו) כבר סיפרתי את הסיפור שלו, כך שמהבחינה הזו אני מסופק.

אבל כמו שציינתי בסוף הפוסט הקודם, בשל נסיבות עגומות שלא תלויות בו, עידו לא יישאר מאושר לאורך זמן.

עכשיו כבר אפשר לספר שעידו מגלה שחבר ילדות שלו, עמוס, עומד למות מסרטן. עידו משתף את גלי בחדשות הרעות. מוסיף ש"קצת אחרי שגילו, דנה נפרדה ממנו. דורון סיפר לי, הוא היה אצלו לא מזמן". דמעות הציפו את עיניה של גלי, ועידו, משום מה זה הלחיץ אותו, והוא הסתובב סביב עצמו בניסיון לחפש עבור גלי משהו שיספוג.

"איך אפשר לעשות דבר כזה? לעזוב אותו כשהוא במצב כזה?"

"לא יודע. אני באמת לא יודע מה היה שם"

"עידו, זה בכלל לא משנה מה היה שם – לא עוזבים מישהו במצב כזה"

"אבל אי אפשר לשפוט, אנחנו לא...את יודעת...אולי הייתה לה...

"אם היית עוזב אותי במצב כזה הייתי הורגת אותך!"

למחרת עידו ניסה להשיג את עמוס. לא הצליח לתפוס אותו כל היום. גם לא למחרת. הוא התקשר לדורון, חבר משותף, ושאל אותו מה כדאי לעשות, אם כדאי פשוט לבוא אליו הביתה, או לחכות שיענה.

"חכה שהוא יענה"

"אני פוחד שיהיה מאוחר מדי, שאני לא אספיק ל...

"ברור, אני מבין. אבל זה המצב. אין מה לעשות. פשוט תחכה"

 

קווים לדמותו של אדם מאושר (פוסט אפוסטריורי)

 

"נסה לכתוב דמות של אדם מאושר. בוא נראה אותך מצליח", אמרתי לעצמי בהתרסה יום אחד, כלומר שלשום, בזמן שפרקתי מזוודה מחופשה משפחתית ממנה חזרתי לפני למעלה משבוע.

האמת? הניסיון להגדיר מישהו כמאושר ולפי זה לבנות את הדמות שלו, זו חתיכת משימה. כזו שלא הייתי דורש מעצמי לבצע, אלמלא המחשבה שהעסיקה אותי במהלך החופשה (והאמת שבעיקר אחריה) – האם אי פעם אהיה מאושר?

היות ולמונח "אושר" לא נמצאה עד היום הגדרה גורפת, ומכיוון שאני עצמי לא חוויתי את תחושת המאושרות כפי שאני תופש אותה - לפיה אדם מאושר הוא זה שעבורו אושר הוא הווייה, שגרת חיים, מצב טבעי של קיום - מה שאני יכול לעשות הוא להשתמש בכלים שלי כתסריטאי על מנת לבחון מה מייחד את הדמות כמאושרת, מה הפך אותה לכזו, ואז להוסיף ולפתח אותה.

להבדיל מהפסיכולוגיה, שתפקידה לחתור להאחדה קטגורית על מנת לאפיין דפוסים, כתסריטאים ניתנת לנו הזדמנות לפשט את הספציפי. לחקור את מסתרי הנפש האחת, הבודדת.

אי לכך, וגם מכיוון שהדמויות מלמדות אותנו לשנות את ההסתכלות שלנו על מצבים בחיים, אני מעוניין לפגוש את הדמות כשהיא עדיין לא מאושרת. כשמשהו חוסם אותה. מכשיל אותה. מאמלל.

עיצוב זהות, למי שקרא את הפוסט המוקדש לנושא, היא אחת המשימות הראשונות לביצוע כשניגשים לבנות דמות. על-פי המודל שאני מציע בפוסט הנ"ל, על מנת ליצור דמות שאישיותה מעוצבת, יש לחתור לאיזון בריא בין מרכיבי הזהות השונים שלה, שהם: רקע ונסיבות (אובייקטיבי), דימוי עצמי (מידת ההערכה העצמית), אמונות פנימיות ודעות קדומות, מקורות ערך חיצוניים (כגון: מקצוע, מעמד, מקום מגורים, מצב משפחתי, קהילה/חברים) ומקורות ערך פנימיים (שליליים או חיוביים). איזון בריא בין המרכיבים ייווצר בזכות ההכרה בחשיבותם של מקורות ערך פנימיים חיוביים, כמו למשל: אותנטיות, מודעות, יכולת התבוננות פנימית, יושרה, יציבות מוסרית, קבלה עצמית (הכוללת את היכולת לקבל את הלבד שלנו), ואחריות אישית.

טוב, אז בואו נתחיל. עידו אדלשטיין, ברוך הבא.

*מי אני? (עדיף לענות בשם הדמות. זו הזדמנות טובה לחפש את סגנון הדיבור ואת השפה הספציפית שלה)

אהלן, נעים מאוד. אני עידו, בן 38, גנן במקצועי. אני גר בהרצליה עם גלי, ארוסתי, שהיא בת גילי. אנחנו כבר שנה ושמונה חודשים ביחד. אני הבן הצעיר מבין ארבעה אחים (יש לי אחות בכורה ושני אחים – שלושתם מתגוררים בחו"ל), ההורים – אימא שלי היא פנסיונרית של התעשייה הביטחונית הישראלית – לא חשוב איזו חברה. אבא שלי היה לו בית דפוס והוא...הוא פשט את הרגל לפני 15 שנה.

יש לי תואר...עשיתי תואר ראשון במדעי המחשב, אבל אני מתעב את התחום הזה. אני כבר למעלה מעשר שנים גנן. הייתה לי איזושהי אפיזודה חולפת, נקרא לזה, כחקלאי באחד הכרמים בעמק האלה, אבל אין לי מה להכביר מילים פה. הבנתי שאת הענבים אני הכי אוהב כשהם כבר יין...החלום שלי, האמת, היה להיות וטרינר. אבל החיים, אתה יודע

*מה אני אוהב בעצמי ועם מה קשה לי?

בסך הכל מחזיק מעצמי בנאדם סבבה. יש לי יכולת להתחבר לאנשים. אני בן אדם של אנשים. אוהב לדבר, איש שיחה. יש לי קליטה טובה ומהירה לאנשים. יש לי הרבה לקוחות קבועים מרוצים, שהם כבר מזמן לא רק לקוחות.  

אני חושב שאני אדם נדיב. שאני בנאדם שנוהג לתת בלי לחשוב על לקבל בחזרה. ככה אני. ככה אימא חינכה אותי. גם בזוגיות אני ככה.

מה לא? אני לא בנאדם רגוע, אבל אני יודע להיות רגוע. זה הופך אותי לבנאדם יותר רגוע ממה שהייתי לפני שנה, בטח לפני חמש שנים. אבל בעיניי זה עדיין לא מספיק. מבחינת ביטחון עצמי...לא תמיד יציב. יש תקופות ויש תקופות.

*מה המטרות שלי? לאן אני חותר?

להקים משפחה, ולהיות משמעותי עבורה

*מה מקומי בחברה? איך אני מסתדר עם אחרים?

כמו שאמרתי, יש לי יכולת להתחבר לאנשים. מרגיש שיש לי את היכולת לגעת באחרים. אני בנאדם פתוח סך הכל, מה שאתה רואה זה מה שאתה מקבל. איך אני עם גלי? ת'שמע, היא האהבה של החיים שלי, אין ספק. אני אוהב אותה ואני מעריץ אותה, היא מהממת. אם תשאל אותה היא תגיד לך שאני אומר לה את זה כל הזמן. מן הסתם אנחנו רבים מדי פעם, כמו כל זוג, אבל משלימים מהר יחסית. אני אגיד לך מה בעיניי עושה טוב לזוגיות: להתמודד עם בעיות ביחד, לבשל ביחד, ולרקוד בסלון. וכמו שאמרתי, לתת בלי לחשוב על לקבל. כשאנחנו רבים, אחרי עשרים דקות אחד מאתנו הולך לסלון ושם מוזיקה. משם אנחנו מתחילים להשלים.

*מה מקומי במשפחה?

אח טוב. בן טוב. עוזר תמיד כשצריך. משתדל לבקר את אימא שלי לפחות פעם בשבוע. אבא שלי? לא מעוניין לדבר עליו כרגע. אנחנו לא בקשר כבר כמה שנים. עשר שנים כמעט

*מהם העקרונות שלי?

וואלה יש לי הרבה. אספתי. קודם כל, הכי חשוב בעיניי זה להיות חכם בלב. האנשים שחכמים בלב הם האנשים הכי חכמים. ככה אני מאמין. דבר שני, זה משהו שלמדתי לא מזמן, שהתנהגות מטומטמת של אחרים שייכת לאחרים. לא לקחת אישי, זה לא קשור אלי. זה שלהם, זה בעיה שלהם. עוד משפט שאני מאמין בו הוא שאהבה לא יכולה להיות גם שדה חרציות וגם שדה קרב. ויש עוד אחד, מקווה שאני זוכר נכון: "חרדה מפני העתיד משבשת את היכולת שלנו להתמודד עם ההווה". וכמובן, להתרחק מרוע. כשאתה מרגיש שיש מסביבך אנשים שנוטף מהם רוע – לא משנה מה, תתרחק מהם כמו מאש.

*מהם תחומי העניין שלי?

אוהב בעלי חיים, טבע, טיולים, אוהב לבשל, מוזיקה כמובן. אני מאוד אוהב את העבודה שלי, אוהב את האינטראקציה עם הלקוחות שלי. למרות שכמו שכבר אמרתי, החלום שלי היה להיות וטרינר. אבל איך אני תמיד אומר? "לפעמים חלומות מתגמשים".

עכשיו אני אענה בשביל עידו (אני בעצם מתחיל לשרטט ביוגרפיה):

*מה עלול לערער את הזהות של הדמות?

שלילה עצמית. חרדה

*מה עלול לגרום לה למשבר זהות?

אובדן ערך עצמי, תחושת ריקנות וכישלון, חוויית דחייה

*האם הדמות חוותה, חווה, או עתידה לחוות משבר זהות?

כן. היא חוותה. לצורך העניין, ולטובת התחקות אחר אותן אמונות עצמיות ודעות קדומות של עידו, נחזור כמה שנים אחורה, לתקופה בה עידו חש שחייו הם פספוס אחד גדול. הוא כמעט ונרשם ללימודי וטרינריה. אבל אז לקה בחרדת "תסמונת המתחזה" - הוא היה בטוח שהוא טעה לגבי עצמו. שהוא לא מספיק טוב, שהוא ייכשל. שהציפיות שלו מעצמו היו מוגזמות, הזויות אפילו, שתפיסת המציאות שלו השתבשה. ככל שהוסיף להאשים את הציפיות שלו מעצמו, כך הלכה וגדלה השלילה העצמית שלו, עד שהדימוי העצמי שלו התרסק אך תוך שלולית של חרדה. ולחרדה הזו יש תוצר לוואי: שיתוק עצמי.

עידו נסע להתבודד למשך שבוע במדבר, ושם, כשהוא שכוב על האדמה הצחיחה ומעליו רקיע מרוצף כוכבים, הוא התחיל לשאול את עצמו מספר לא מבוטל של שאלות, שכמו הוכנו עבורו מראש על-ידי תסריטאי מיוסר: "למה אני חושב על עצמי בצורה שלילית?", "למה אני חושש להיכשל?", "ממה אני שואב עידוד? מה עשוי לעודד את רוחי?", "אילו תשובות אני מחפש?", "לאן הובילה אותי עד כה התפישה העצמית שלי?", "מה גורם לי להיות גאה בעצמי?", "עם אילו מצבים בעבר התמודדתי בצורה מוצלחת? אילו מקרים הותירו אותי מצולק?", "מה המטרה הכי חשובה שלי?", "מה הייתי רוצה לשנות באישיות שלי, ומדוע? מה ימנע ממני לשפר או לשנות? מה יכול לסייע לי לשפר או לשנות?", ו-"האם אוכל להשלים עם מי שאני במידה ולא אצליח להשתפר או להשתנות?"

חלק מהשאלות (האחרונות בעיקר) נשאלו על ידיו עוד בשבוע שקדם לנסיעה למדבר - שבוע שהיווה מבחינתו נקודת שפל אישית, כיוון שבשבוע הזה הוא עשה מעשה שכמעט עלה לו בחייו.

עידו נסע בכביש איילון צפון, כשלפתע נהג הרכב שמאחוריו – רכב מסוג ניסאן ג'וק, שהיה אז באופנה - ניסה לחתוך אותו בפראות. כעבור כמה רגעים, כשנהג הניסאן החליט לעקוף ולהעיף את עידו מהנתיב, עידו נבהל והסיט את ההגה ימינה במהירות שיא, ובכך מנע התנגשות. עידו הרגיש כיצד הדופק שלו משתולל. ראשו בער מרוב כעס. הוא הגביר מהירות, ואז הגביר עוד, ואז, כשהגיע למרחק של כמאתיים מטר מלפני אותו רכב, חזר לנתיב, ואז, כשנהג הניסאן החל לסגור פער, עידו לחץ לחיצה חזקה וממושכת על דוושת הברקס. מבעד המראה הקדמית הוא ראה את נהג הניסאן מאבד שליטה על הרכב. הניסאן סטתה שני נתיבים ונעצרה כשהחלק הקדמי שלה נגד כיוון התנועה. שני הרכבים שנסעו בנתיבים הסמוכים הצליחו לחמוק מהניסאן באורח נס. בשלב זה הרגליים של עידו רעדו. הוא ניסה לייצב את הרגל על דוושת הגז תוך כדי ניסיון האצה, וליתר ביטחון הוסיף את רגלו השמאלית. איכשהו הוא הצליח. כשעצר להירגע בתחנת הדלק, לא רחוק מביתו, כל הגוף שלו רעד. עידו הבין שיש לו בעיה.

בשלב זה לעידו לא היו תשובות. זה לגמרי הגיוני, כי בכל זאת – רק התחלתי לעצב את הזהות שלו. השאיפה שלי היא שהאופן שבו אעצב את זהותו יביא לכך שבסופו של התהליך (שרובו ככולו לא יופיע כלל בתסריט, אם בכלל ייכתב תסריט. כרגע אנחנו מעצבים זהות ובמקביל בונים ביוגרפיה) עידו יצליח להתגבר על פחדיו העמוקים (שעדיין לא נגענו בהם) ולנקות מעל עצמו את מרבית רגשותיו השליליים, להיות שבע רצון מעצמו ובכך להפוך לאדם שעמוק בפנים הוא ביקש להיות: אדם מאושר.

השאלות שעידו שאל את עצמו בהיותו במדבר, התסכול והפספוס שהוא חש, וכמובן הדברים שלא נאמרו על ידו באופן גלוי (סאב טקסט), הם בבחינת מידע חופשי. הם נותנים לי מושג לגבי מספר סממני אופי שאבחר להשתמש בהם.

אז מה אני יודע על עידו עד כה? שהוא אדם שמייחס חשיבות רבה לזיכרונותיו הטובים. שהוא מסוגל ליצור תקשורת כנה, לדבר על רגשות בפתיחות, ואף לחיות בכנות פנימית. שהוא אדם עם שאיפה תמידית לשיפור עצמי: שאיפה לפתח את הרגש שלו, את היכולת להתבונן בעצמו. אלו הם מקורות ערך פנימיים חיוביים, ולעידו יש עוד מאותם מקורות: הוא נדיב, גלוי לב, סקרן, בעל חוש הומור מפותח, והוא אדם שמבקש להבין את עצמו - ואדם שמבקש להבין את עצמו הוא אדם שמוכן להשקיע בלשפר את האישיות שלו ולהתפתח אישיותית. הוא יחתור למצב בו יהיה משוחרר לגמרי מאותן אמונות עצמיות שגויות ומדעות קדומות לגבי עצמו. אני רק צריך להביא אותו למצב שבו הדעה שלו על עצמו תהיה חיובית, ושהיא תהיה חשובה לו הרבה יותר מאשר דעות של אחרים לגביו - או מה שהוא מדמיין שאחרים חושבים עליו. זה עשוי לצמצם במידה ניכרת את מקורות הערך השליליים שלו. אבל הדבר לא יקרה מעצמו. שינוי חשיבה לבדו, שאינו בכפוף לפעולה, לא סביר שיתרחש.

טוב, אז בלי ששמנו לב, מועד החתונה של גלי ועידו מתקרב. ההזמנות כבר מוכנות, הן הגיעו טריות מבית הדפוס ועכשיו הן בארגז קרטון שעל השולחן בפינת האוכל. יש גם הזמנה שתישלח במייל (בכל זאת, יש גם צעירים בקהל. הרבה מהם הם החברים של גלי - חברי ילדות וחברים מבית הספר למשחק, שעם רובם היא שומרת על קשר). עכשיו גלי ועידו בעיצומו של סיבוב קניות בתל אביב, שכלל גם קפיצה זריזה לחייט (מכפלת במכנסיים של עידו) ואצל מעצבת שמלת הכלה (אלגנטית, בלי הרבה תוספות ותוספים). כבר בין ערביים, והשניים צועדים בחלק היותר מטונף של רחוב אלנבי, כאשר לפתע, גלי מצביעה על חנות ביגוד פינתית, ובלי לשים לב היא דורכת על קופסת המטבעות של הקבצן המבוגר ששכב בסמוך. דומה שצלילי המטבעות שהשתקשקו בקופסת הפח העירו את הקבצן משנתו, שכן הוא התמתח והזדקף באחת

"אוי, סליחה, אני ממש מתנצלת" אמרה גלי לקבצן, ומיהרה להוסיף לקופסה כמה מטבעות.

רק אז היא הבחינה במשהו מוזר שמתרחש. הקבצן אחוז התרגשות, הוא נועץ מבטו בעידו והוא מנסה להגיד משהו, והוא קורא "עידו! עידו!"

עידו מחסיר פעימה, מעווה פניו, תופס לגלי את היד, ומושך אותה משם. היא מופתעת לחלוטין. הקבצן קם, מתקדם כמה צעדים, מבטו אל הזוג המתרחק

"עידו! בוא רגע, בבקשה..."

עידו מרוכז בעצמו, צועד בצעדים גדולים ומדויקים, ולגלי קצת קשה עם הקצב

"מי זה? מאיפה הוא מכיר אותך?"

עידו לא עונה.

"נכנסת ממש לפאניקה"

עידו מסיט אליה את מבטו, מאט את הקצב

"איזה פאניקה?! מה, מהקבצן הנרקומן הזה? (לוקח נשימה) הוא היה גר פעם מול הבית של ההורים שלי".

גלי מסתכלת עליו, מתקשה להאמין לו. מאורח יותר, כשהם בדירה, תוך שהיא שוקדת על הכנסת הזמנות לחתונה לתוך מעטפות, גלי נזכרת לשאול.

"יש לו משפחה אתה חושב?"

"למי?"

"לקבצן הזה"

"טוב חלאס עם זה. לא יודע וזה גם לא מעניין אותי"

"אבל אם הוא היה גר מול הבית שלכם, בטח הכרת את המשפחה שלו. את הילדים שלו...אם היו לו"

עידו פוער פה מול עיניה הבוחנות של גלי. הוא משתהה למשך כמה רגעים, כמו רוצה לומר משהו ואז מתחרט, ואז אומר: "יש לנו דברים יותר חשובים להתעסק איתם מאשר בקבצן המסריח הזה" והולך לחדר השינה.

עוברות עשרים דקות – גלי מוודאת בהצצה בשעון – והיא ניגשת לסלון ושמה שיר. היא ממתינה, ועידו לא בא. היא מגבירה את הווליום, ועדיין.

לא קשה לנחש לאן רגליה של גלי הובילו אותה למחרת. נכון – לפינת הרחוב בה היא ועידו פגשו את אותו קבצן. הוא שם, הקבצן, והיא מתיישבת לידו. תכף היא תשלוף מהתיק הזמנה לחתונה.

מפאת קוצר היריעה (לא אתן לפלטפורמה המקוונת להפריע לי להשתמש בביטוי) אין מנוס מלעשות ספוילר ולספר שהתגובה של עידו הייתה מאוד-מאוד קיצונית. המפגש של גלי עם הקבצן, שכעת כבר מובן לכל שהוא אביו של עידו, כמעט הרג את היחסים בין גלי לבין עידו. כשהיא סיפרה לו שהיא הזמינה את אביו על דעת עצמה, מרוב עצבים עידו לקח את הארגז עם ההזמנות לחתונה ורוקן אותו אל מחוץ לחלון המטבח. גשם של מעטפות ירד מהקומה הרביעית אל השדרה. לקח לעידו חמישה ימים רק להירגע מהמעשה של גלי. כשהוא נרגע, הוא ארז תיק ונסע לכמה ימים. פתח אוהל בשבי ציון, קרוב לשפת הים, וחשב. הוא חשב הרבה, ואז הוא גילה שהוא בקונפליקט. האם עליו לדאוג לכך שההזמנה לחתונה שקיבל אביו תבוטל, או לראות בכך הזדמנות לסלוח, ואולי אפילו לחדש את הקשר ולאחות את השברים. עידו שוחח על כך עם אמו, שבאופן מפתיע החזירה את האחריות אליו: "חתונה שלך. אתה תחליט".

עידו החליט. לא לסלוח, אבל גם לא לבייש את אביו. הוא ביקש מגלי לגשת שוב לפינה הזו באלנבי, ולשאול את אבא שלו אם הוא צריך בגדים לחתונה, ואם לארגן לו הסעה. לפני שגלי יצאה לדרך, עידו אמר לה תודה. כשהיא סגרה את הדלת היא שמעה אותו בוכה. היא בחיים שלה לא שמעה מישהו בוכה ככה.

בחודשיים שנותרו עד לחתונה עידו נפגש עם אביו פעמיים. אחרי הפגישה השנייה החליט ללכת לטיפול פסיכולוגי אצל אחד הלקוחות שלו, פסיכולוג בעל שם - עסקת בארטר שעידו מאוד גאה בה - ואף רואה הקבלה בין תחזוקת הנפש לתחזוקת גינה ("הפסיכולוג אמר שיונג אמר שיש צורך להיות תמיד בהתפתחות ובצמיחה"). לראשונה בחייו עידו שיתף אדם אחר בכעס שנצבר בו בעקבות הנתק של אביו מהמשפחה, אותו חווה כנטישה. בבושה שחש בעקבות מצבה הכלכלי של המשפחה, החובות והנושים, והשמועות על כך שאביו נעלם, שקע בחובות נוספים, נפל לסמים קשים. בדיעבד עידו הבין את מידת ההשפעה של כל זה על הדימוי העצמי שלו. הוא התוודה על תחושת השכפול של אבא שלו, שרובצת עליו.  

שנה חלפה. עידו נרשם ללימודי הווטרינריה ופרש בתום השנה הראשונה. "גלי התאכזבה בעיקר בשבילי. אבל אני אמרתי לה שאני מבסוט. אנחנו שוקלים לפתוח ביחד פנסיון לכלבים ולחתולים.

"האמת שפשוט התגעגעתי לגינון, ללקוחות. הבנתי שלהיות וטרינר זו פנטזיית ילדות שהייתה לי. אין לי תשוקה אמיתית לזה. גיליתי שאני מאושר מעצם זה שאני חי. לפעמים אני קם בבוקר ואומר לעצמי "איזה כיף זה להתעורר", ואני עף על זה".

מתי לראשונה הרגיש שהוא מאושר? הוא עצמו לא מצליח לשים את האצבע על הנקודה. הוא חושב שהיה זה הרגע שבו הבין שאף גורם או אדם לא יוכל לערער את הביטחון העצמי שלו, או את מצב הרוח שלו. אבל במחשבה שניה, הוא לא בטוח שמדובר ברגע הזה או ברגע אחר. הוא גם לא יודע לומר מה גרם לזה. "בסוף", הוא אומר, "בסוף אלו הדברים הקטנים. זה עניין של הסתכלות על החיים. להסתכל על מה שיש ולהיות אסיר תודה. לא לקחת שום דבר כמובן מאליו. להשלים עם מי שאתה, ולחייך חיוך פנימי קטן. זה הכל אמיתות פשוטות, מה שאני אומר לך.

"תבין, האושר לא תלוי במשהו חיצוני – זה לא עניין של הישגים או של כסף, וגם לא אם יש זוגיות או אין זוגיות, או אם יש לך או אין ילדים. אפרופו ילדים, גלי עכשיו בחודש השישי".

כמה הערות:

יכול להיות שאני, בחיי האישיים, לעולם לא אחווה את הווית האושר הזו, אבל תחושת האושר האישי של עידו, ה'מאושרות' שלו, היא חוויה שאני חווה כאשר אני בנעליים שלו. כשאני נתון בהוויית עולמו, בתוך הרגע הזה ביחד איתו. ממד זמן שמרגיש כמו רגע אמיתי בחיים.

וזה שהצלחתי להרגיש מה עידו, שהוא ישות פיקטיבית, מרגיש כשהוא חווה את התחושה הזו – זה יפה בעיניי. וזה קרוב מאוד לאושר.

*המשך פיתוח הדמות של עידו בפוסט הבא. רמז: בשל נסיבות עגומות שלא תלויות בו, הוא לא יישאר מאושר לאורך זמן. החיים, אתם יודעים איך זה

*התמונה מתוך הסרט "אושר" של טוד סולונדז (ארה"ב, 1998)

 

כתיבה היא הרבה פעמים בריחה נעימה

 

"כשעצוב, הולכים לפסנתר", אמרה פעם הזמרת פיונה אפל. שלוש מילים שמסבירות בפשטות את מחולל מעשה האמנות: כאב מסוגו של העצב הנו מקור ההשראה הגדול ביותר (ואחריו הפחד, לעניות לדעתי, אבל זה כבר לפוסט אחר).

נזכרתי במשפט הזה לפני כמה ימים, כשהתקשיתי לשוב אל המחשב, חרף ייסורי העצבות. כי בתכלס, איך אפשר לכתוב קומדיה רומנטית בתקופה של אבלות ושל כלכלת נפש? ומה לעשות שזה מה שבתפריט כרגע.

מרוקן נפשית, ולחילופין מוצף רגשית, שמתי נעלי ספורט ויצאתי לרוץ, בעיקר כדי לשרוף קצת כאב, או לכל הפחות להצליח להסיח את הדעת.

למרות שהבטחתי לעצמי שכאשר חוש ההומור יחזור הקומדיה הזו תהיה מצחיקה, קומדיה רומנטית הסרט הזה כבר לא יהיה. בעוד כחודשיים צריך להגיש את התסריט, ואני לא יכול להתעלם מההשפעה של המציאות על היצירה. ארצה או לא, הכל מחלחל. אני מקווה שלפחות הסרט יהיה דרמה קומית, או דרמה עם קורטוב הומור - בכל זאת, אני צריך למצוא דרך לשעשע את עצמי (ועל הדרך להמשיך לטפל בעצמי - כי למרות שהעלילה בדיונית, זה הסיפור הכי אישי שאי פעם כתבתי).  

 *

כתיבה היא הרבה פעמים בריחה נעימה. בריחה ממשימות דחופות. מתחושת דכדוך. מצרות היומיום. מהתמודדות עם המציאות. כל אחד והבריחה הנעימה שלו, שהיא חווייתית וסוחפת עד כדי כך, שאפשר, מבלי משים, להישאב ואף להשתעבד לה.

כמו במצב מדיטטיבי עמוק, רק כזה הנמשך שעות ספורות ואף יותר, ובו אנחנו, הכותבים, נשאבים לתוך העולם הבדיוני שבראנו. עולם שהוא במובן מסוים מציאות חליפית, כמעט ממשית, אשר בגבולותיה אנחנו נהנים משליטה מוחלטת על ארגון סדר האירועים, על מהלכי העלילה השונים, ועל קווי האישיויות של הדמויות, שבין היתר מכתיבים רגשות, התנהגויות ופעולות.

אלא שהבחירות שעושות הדמויות משקפות את הלא מודע שלנו. מה שאומר שבשלב מסוים הבריחה נעשית פתאום הרבה פחות נעימה. כי האמת יוצאת החוצה, ואנחנו אמורים להתמודד איתה. ומשום שלא ניתן לומר כי 'המפלט הוא מפני מציאות החיים, אך לא מפני המודעות', נגזר עלינו לברך את המודעות בברכת "לעזאזל, ברוכה הבאה", ולדמם את המילים החוצה. במילים אחרות: עלינו לכתוב בכנות מוחלטת.

אין זה פשוט כלל וכלל. הפחד להיות אותנטיים – הן כיחידים מול הסביבה, והן כלפי עצמנו - הוא פחד עמוק, שלרוב מונע מאתנו להיות מי שאנחנו באמת. פחד שהוא ממאפייני התקופה (עד כדי כך שברשתות החברתיות זיוף הפך לאותנטי) גם עבור אלו אשר מתהלכים תדיר במרחב הפגיעות – ביצירה כמו בחיים.

אורי, גיבור הסרט שלי, הוא דוגמה למישהו שסובל מהפחד הזה. הוא מתמודד עם הקושי לקבל את עצמו כפי שהוא, ועל זה בעצם הסרט. הוא יעבור שינוי רק כשהוא יבין שלמרות שאנחנו משלמים לעתים מחיר יקר על כנות, אין מחיר כבד יותר מלחיות בחוסר כנות עם עצמנו.

לחיות בכנות עם עצמנו לא מסתכם בלחדול לשקר לעצמנו. זה אומר, בין היתר, להכיר בכך שמרבית הבעיות שלנו עם הסביבה נובעות מהבעיות שלנו עם עצמנו. וזה אומר גם לדאוג לטפח ענווה.  

צריך תמיד לזכור שגם אם הדמות הראשית בסרט או בסדרה מבוססת עלינו, הדמות היא לא אנחנו. כך שגם אם אנחנו כותבים "על עצמנו" ולא רק "את עצמנו" – הדמות היא ישות חדשה, עצמאית, עם הוויה משל עצמה (היא לרוב גם אמיצה יותר מאתנו), אבל כזו הנושאת את ה-DNA הרגשי שלנו. הדבר נכון לגבי כל הדמויות.

אחד הרגעים הכי יפים בסדנאות שאני מנחה ("הסדנה לפיתוח דמויות") הוא זה שבו אנחנו נכנסים לתוך העור של הדמות, ומגלים שהמחשבות והרגשות שלה מנוגדים כמעט לכל ההנחות שהנחנו לגביה קודם לכן.