תפישות שגויות בקרב תסריטאים

 

התקופה הקרובה תספק לנו זמן נרחב למחשבה, על כן מצאתי לנכון לעמוד על חמש תפישות שגויות נפוצות בקרב תסריטאים (ייתכן ובהמשך אוסיף עוד). 

1. לגיבור יש רצון שמוביל אותו

הרצון של הגיבור לא רלוונטי. מה שרלוונטי הוא הצורך שלו. המסע הרגשי של הגיבור הוא מסע הישרדותי. גם אם לא מיד מבחינים בכך, ככה (לכל הפחות) ראוי להתייחס אליו. צריך לזכור: אנחנו לא רק רוצים לשתות מים. אנחנו צריכים לשתות מים, אחרת לא נשרוד.

רצון לא מודע, להבדיל, הוא רצון להימנע. הוא קיים בדמות והוא מלווה אותה מתחילת התסריט ועד לרגע השיא. הרצון הלא מודע הוא הפחד העמוק ביותר שלנו, שמקורו בביטחון עצמי נמוך. שני הפחדים העמוקים ביותר הם פחד מנטישה ופחד מאינטימיות, ואקדיש לכך בקרוב פוסט נפרד.

2. הדמות תתפתח יחד עם העלילה (או, אם לצטט את בלייק סניידר ז"ל, מחבר "להציל את החתול": "הדמויות צריכות להתפתח דרך המכות שהן חוטפות")

ממש לא. אנחנו לא יכולים לכתוב על דמות שאנחנו לא מכירים – מאותה סיבה שאנחנו לא יכולים לקלוע למטרה שאנחנו לא רואים. הדמות היא אדם עם אישיות מורכבת, שמנסה כל חייה להבין את עצמה ואת ההתנהגות שלה (הכרה עצמית), ולכן אנחנו חייבים להכיר את הדמות קודם על מנת לבנות אותה בצורה אמינה. 

אגב, מחסום כתיבה נובע ברוב המקרים מחוסר היכרות מספקת עם הדמות הראשית. אנחנו מגלים שלדמות אין תודעה, ובאופן טבעי מפקפקים בעצמנו וחווים תסכול מכך שהתנהגותה של הדמות עמומה או חסרת פשר ופעולותיה נדמות שרירותיות.

3. המטרה של הגיבור: להשיג.

לא. המטרה של הדמות היא לא להשיג משהו. לא את הבחור או את הבחורה, לא 'לנצח את הרעים', לא להוכיח משהו למישהו, לא להימנע מסבל, וגם לא 'לחזור הביתה בשלום'. ממש לא. מה שמניע את הדמות, במודע או בתת מודע, הוא לחוות אושר. כשהדמות תגיע לשלב הקונפליקט המרכזי, היא תפעל על פי מה שעשוי להקנות לה אושר, ולכן היא תבחר במה שהיא באמת צריכה. זה לא בהכרח יהיה האביר על הסוס הלבן.

יוצאים מן הכלל: מצבים בהם האושר נדמה כבלתי אפשרי (דמויות בעלות נטיות אובדניות), סרטי אקשן בהם הדמות במנוסה מתמדת בשל סכנת חיים, ודמויות אשר שבויות בלולאת צרכים בלתי מסופקים.

4. חובה ליצור הזדהות עם דמויות

לא. הצופים לא חייבים להזדהות עם הדמויות, מספיק שהן יעוררו בהם עניין. עדיף, כמובן, שהן יעוררו גם הזדהות וגם עניין, אבל הזדהות לבדה לא מספיקה. אגב, ליהוק נכון עשוי לפתור את סוגיית ההזדהות, באותה מידה שליהוק לא נכון עשוי לחבל בה - אם השחקן או השחקנית מעוררים אנטגוניזם, אף שורה בתסריט לא תעזור. זה עובד, כאמור, גם בכיוון ההפוך – שחקנים אהובים, או יפים מאוד, או בעלי קסם מיוחד, יכבשו את הקהל בקסמיהם בכל מקרה.

5. העבר הוא שקובע את ההווה – או במילים אחרות: "המיתוס של הסוד הגדול". 

המוטו של הפסיכואנליזה, ש'כשהדמות תגלה את טראומת הילדות המודחקת שלה, או אז היא תוכל לעבור שינוי', אינו מספק מבחינה קולנועית (או ספרותית). שינוי נוצר על ידי פעולה אקטיבית מתמשכת, ששיאה בהכרעה מוסרית גורלית (ע"ע קונפליקט מרכזי).

מה עושים אחרי ההגשה לקרן הקולנוע?

האדרנלין מסחרר את הגוף, יש חוסר שקט פנימי, יש התלהבות. יש אלטר אגו שצריך להדוף אותו בנוקשות - כל פעם שהוא אומר "יצא תסריט בן זונה", והוא אומר את זה מלא, אני נוזף בו ומציין את הסטטיסטיקה האכזרית של העוברים לשלב השני (של הפרזנטציות). 

אז מה עושים אחרי ההגשה? ללכת לים אי אפשר, כי חורף והמים קפואים רצח ובחוץ קור פלצות. לכתוב אי אפשר כי האצבעות נפוחות מכמה שבועות של שכתובים בלתי פוסקים. וללכת לשתות בירה גם אי אפשר, כי לשתות בירה זה כמו לשתות פיתה, ופיתה, כידוע, זה משמין.

אז החלטתי להעלות על הכתב קצת תחושות ומחשבות של אחרי ההגשה, שבאה אחרי שלוש שנים של עבודה (לא רציפה אמנם, אבל הדמויות חיו בראשי כל העת הזו), במהלכן היו כמה הגשות שלא נשאו פרי, אבל הערות שקיבלתי מהלקטורים סייעו לי לשפר את הסיפור. בכלל, הערות זה טוב. אני יודע שעבור רבים קבלת ביקורת היא לא עניין פשוט, אבל אין ברירה, באמת שאין. בסופו של דבר, ביקורת תגיע מהרגולציה האמנותית (היועצים האמנותיים של קרנות הקולנוע). אבל גם אם התסריט יצלח את הרגולציה למרות שהוא לא טוב מספיק, והוא יצולם ויעלה על המסך, גזר הדין עלול להיות קולקטיבי. וזה הכי כואב.

לכן (וגם כי אני קצת חזיר פידבקים), אני אוהב להיעזר באחרים. בחברים, שחלקם מהתעשייה וחלקם פשוט בעלי יכולת ניתוח מופלאה. לשמחתי ולמזלי, הביקורות שלהם לעולם לא באות לנשוא חן. הן תמיד כנות, תמיד בונות, וגם כשהן כואבות הן מסייעות לי להשתפר. כל ביקורת כזו היא מתנה, וממתנות אסור לפחד.

מתי יודעים אם זה טוב? התשובה: בסוף. ידיעה בלתי מעורערת. יחד עם זאת, השאלה שאני שואל את עצמי תמיד היא באיזו מידה התת מודע של הקורא או הצופה משפיע על היכולת להזדהות עם הדמויות שעל הנייר או על המסך. כי אם נרצה או לא נרצה, נוצרת השתקפות של החיים האישיים שלנו במהלך חוויית הצפייה (או הקריאה). האופן שבו אנחנו מעבדים את הסיפור ברובד הרגשי, הוא לעולם שיפוטי. גם כלפי עצמנו.

אני מרגיש שהרצון שלי לגונן על הדמויות מפני השיפוטיות של הקהל העתידי, דחף אותי לוודא שהדמויות יסבירו את עצמן טוב יותר, גם עבור עצמן. הכי קשה היה עם הדמויות הנשיות, כי החברה שלנו לא סלחנית כלפי נשים שחורגות מהתכתיב. הרבה פעמים הייצוגיות המעושה, הסירוס העצמי כלפי חוץ, מקורו בדרישה חברתית לא כתובה לפעול על פי נורמה שהיא כוזבת. אנחנו הרבה פעמים פועלים על פי הנורמה הכוזבת, כי אנחנו עבדים של ציפיות חברתיות. כאילו שלמישהו באמת אכפת מאתנו. זה בכלל לא משנה אם אלו לא ציפיות אמיתיות. זה הפחד מפני בוז. ומפני ההוקעה החברתית והחדירה לפרטיות.

אני חושב שיותר משיש בי את הרצון לגונן על הדמויות, הייתי רוצה שיתאהבו בהן. לא מספיק לי שהקהל יזדהה איתן. בפנטזיה, הייתי רוצה לפתוח את הסרט עם כתובית נגטיב ששואלת את הצופות והצופים שתי שאלות: מה אתם מרגישים כשאתם מתאהבים? ומה אתם מרגישים כשאתם לא מצליחים להגיע ללב של מישהו או של מישהי? הנה דוגמה למישהי שעשתה את זה מושלם ולמרות זאת לא הצליח לה:

https://www.youtube.com/watch?v=Y_BY_YgEkNk

התמונה מתוך הסרט התיעודי "אל תיגע בי". איך זה קשור לפוסט? לא קשור, אבל משהו בתמונה נראה לי מתאים

מחשבות על כמה מהסרטים שיוקרנו בפסטיבל הסרטים הבינלאומי חיפה 2018

פסטיבל הסרטים הבינלאומי חיפה ייפתח במוצ"ש, והתיק שלי כבר ארוז ומוכן. נשאר לי רק לארוז מזוודה קטנה, וזה מתעכב כי אני מנסה לגהץ חולצה. אני לא מצליח להיות טוב בזה, תמיד זה נשרף לי ליד הכפתורים. גם הפעם.

יש קסם מיוחד בעיר חיפה בתקופת הפסטיבל, שאותו אני מקפיד לפקוד מדי שנה. יש משהו באוויר, מלבד זיהום מהמפרץ, שקשה להסביר. צריך להיות שם כדי להבין. כבר כעת, בעת כתיבת שורות אלה, אופפת אותי תחושת ערב חג. מן ציפייה נרגשת לספוג שוב את האווירה החגיגית ברחובות הכעורים של מרכז הכרמל, אלה הסמוכים למתחם הפסטיבל. אווירה שמחה ושקטה, שלעת ערב הופכת צבעונית ורועשת וחמה. כזו שאמורה לגרום לכל עובר אורח להרגיש שפסטיבל הקולנוע הוא לא בבחינת אסופה בלתי נגמרת של סרטים, אלא הרבה יותר מזה. עבורי, המפגש האנושי חשוב לא פחות מהסרטים. יש מעט מאוד הזדמנויות כאלה, לפגוש כמות כזו של אנשים שחולקים אהבה משותפת, ולא פחות מכך, לפגוש אנשים שאתה מכיר, שגם הם, כמוך, עובדים קשה מאוד בשביל החלומות שלהם. 

*

"גלאובנברג" (מתוכו התמונה למעלה) ו-"אלה שעובדים", שניים מהסרטים הטובים ביותר שראיתי בשנים האחרונות, יוקרנו השנה בפסטיבל. שניהם, אגב, משוויץ, וזה מעניין, כי בדרך כלל התוצרת הקולנועית של שוויץ לא מאוד מרשימה. "כשהעצים נופלים", סרט שמתחיל נהדר אך מנקודה מסוימת הולך ומאכזב, יוקרן אף הוא. הנה המחשבות שלי על שלושתם:  

גלאובנברג. במאי: תומס אימבאך (שוויץ, 2018)

הסיטואציה הקיצונית שבה נרקמים יחסים אינטימיים בין אח לאחות, בין אם בהסכמה ובין אם לא, הינה סוג גילוי עריות השכיח ביותר. מנתונים שחשפו מחקרים שנעשו בנושא בארץ ובעולם, אשר חלקם הסתמכו על מקרים מדווחים וחלקם גם על סקרים, עולה כי שכיחותה של התופעה גבוהה מאוד: 1 מתוך 5 חוו מגע מיני מצד אח או אחות. מה לגבי רגשות מודחקים? אפשר רק לתהות עד כמה נפוצה סיטואציה כמו זו המתרחשת בסרט זה – בה נערה מפתחת רגשות רומנטיים כלפי אחיה. השאלה הראשונה שעולה בהקשר של גילוי עריות, ובפרט של רגשות רומנטיים מובהקים או משיכה ארוטית שאינם מגיעים לידי מימוש, נוגעת לקושי להתמודד עמה - באיזו גישה רצוי לנקוט? האם להתעלם בתקווה שזה יעבור? האם לפנות לטיפול? לפתוח את הנושא בעדינות? האם להדחיק? מה שבטוח הוא, שכשהדברים לא מונחים על השולחן, הם אף פעם לא נפתרים. וזה בדיוק מה שקורה בסרט - השתיקה המשפחתית סביב העניין. לנה בת ה-16 מודעת לנורמות החברתיות, אך היא בוחרת לחתור תחתן. היא יפה, שמחה, חברותית, חכמה ומחוזרת. בוגרת מספיק בשביל להציב לעצמה גבול. ההתאהבות שלה באחיה תמימה, אותנטית, אך לא מוסברת מבחינה עלילתית-פסיכולוגית. נואה, אחיה, לא רוצה לפגוע ברגשותיה, אבל אין לו כלים כיצד לפעול. הוא במצוקה: הוא אוהב את אחותו, אז הוא בוחר להתרחק ככל שאפשר, ואף מחליט לעבור להתגורר במדינה אחרת. זה כמובן לא מונע מלנה לאתר אותו ולנסוע אחריו. נואה לא משתף את הוריו, אבל אמו יודעת. היא לא בהכחשה - מרגישים עליה שהיא יודעת. היא מעדיפה לטמון ראשה בחול, ובכך היא מאפשרת ללנה לפתח אובססיה, זו שתוביל בסופו של דבר לטרגדיה. הסרט הוא הישג אמנותי יוצא מן הכלל, והוא עלול להותיר בלבם של הצופים בו עצבות וכאב רב.

אלה שעובדים. במאי: אנטואן רוסבאך (שוויץ, 2018)

קשה להאמין שהדרמה המעולה והמותחת הזו היא סרט ביכורים (באורך מלא), אבל אחרי קריאת הרזומה המקצועי של רוסבאך (זה הדבר הראשון שעשיתי לאחר הצפייה. הדבר השני היה לנסות לשים יד על הסרטים הקצרים שלו), הדבר בהחלט מתקבל על הדעת: הבמאי הוא קודם כל תסריטאי חרוץ, פורה ועסוק. למעלה מעשור שהוא בעיקר כותב תסריטים. עשר שנות כתיבה רציפה בהחלט מאפשרות לתסריטאי כישרוני להגיע לרמת מיומנות גבוהה, ורוסבאך הוא הרבה יותר מתסריטאי כישרוני. הבנאדם הזה הוא תסריטאי מבריק. אנטואן, הדמות הראשית בסרט, הוא דוגמה לבנייה מופתית של דמות.    מרכיב הזהות העיקרי של אנטואן (בשנות החמישים לחייו) הוא היותו אדם עובד ומפרנס. הוא עובד מסביב לשעון, ובכך מאפשר לבני משפחתו רמת חיים גבוהה. הוא הדמות הסמכותית בבית, אף שהוא כמעט ואינו נמצא בו. גם כשהוא בבית, הוא כמעט ואינו מורגש. הוא שתקן, מופנם, מתקשה בהבעת רגש (ואף מעיד על עצמו כאדם לא רגיש וחסר חמלה).

אנשים מסוגו של אנטואן, שהדימוי העצמי שלהם נשען על מרכיב זהות חיצוני, פועלים מתוך תחושת הישרדות תמידית. כך שכאשר מתעורר משבר במקום עבודתו של אנטואן, בפעילות אשר באחריותו, הישרדותו בחברה - ובחיים בכלל, לתפישתו - תלויה בהיחלצות מהמשבר. הוא מפעיל שיקול דעת קר ואכזרי, ועובר עבירה בעלת אופי פלילי. כשלמעסיקיו נודע דבר העבירה, הוא מפוטר לאלתר. גרסתו, שההחלטה נבעה מרגע של לחץ, כשטובת החברה עמדה לנגד עיניו, לא שינתה את גזר דינו.

כעת, לראשונה בחייו, אנטואן מצטרף למעגל האבטלה הלא אטרקטיבי. הוא במשבר זהות עמוק. הוא מסתיר את המצב ממשפחתו. הדימוי העצמי שלו אט-אט נסדק. הבושה מציפה מבפנים והחוצה (בושה על היותו מובטל, לא על המעשה החמור שעשה). אין ביקוש לעובדים בגילו, ובנישה המצומצמת בה פעל, סיבת פיטוריו ידועה לכל, ואיש אינו מעוניין להעסיקו. בשלב זה הוא מחליט לבלות זמן עם משפחתו. הוא מנסה לפצות על כך שהוא כמעט ולא היה מעורב בגידול ילדיו, לא היה חלק מחייהם. אבל השמועה על הסיבה שהובילה לפיטוריו מגיעה לאוזניהם ולאוזניי רעייתו, ואנטואן מרגיש דחוי גם בביתו שלו. הוא מרגיש שהוא לבד בעולם, הוא מיואש, והוא מתכנן לשים קץ לחייו.

הצגת צדדים אנושיים של דמות שלעתים נדמה שהאנושיות הינה ממנה והלאה, באופן שמעורר בצופים הזדהות, איננה עניין של מה בכך. מאידך, מתבקש לשאול באיזו מידה הבעת חמלה כלפי דמות שכזו מעידה עלינו, הצופים? מה זה אומר עלינו, על אמות המידה המוסריות שלנו, אם אנחנו מניחים את השיפוטיות בצד ומקווים בשביל הדמות שדברים יסתדרו בעבורה? אני מניח שהבמאי, ששמו הפרטי הוא כשמה של הדמות, מותיר שאלה זו כנקודה למחשבה עבור כל אחד ואחד מהצופים.

כשהעצים נופלים. במאית: מריסיה ניקיטיוק (אוקראינה, 2018)

שם כל כך פיוטי לסרט. צילום כה מרהיב. משחק מצוין של צוות השחקנים. עיצוב אמנותי משובח. דומה שבהכל השקיעו בסרט הזה, חוץ מאשר בתסריט. וזה חבל, כי ניקיטיוק, שגם כתבה את התסריט, מוכיחה בסרט הזה כישרון בימוי לא מבוטל. מרשימות במיוחד הן הסצנות המורכבות, המסובכות לבימוי, ויש לא מעט כאלו: סצנות חוץ ליליות מרובות משתתפים, עם שינויי קצב ומעברי מצלמה מנוגדים, אשר יוצרים תחושה חזקה של מתח. בכלל, סצנות הפשע בסרט עובדות נפלא. אבל מה הטעם בכל זה, אם המרכיב החשוב ביותר בסרט פגום? גיבורת הסרט היא  לאריסה, בחורה צעירה המתגוררת באזור כפרי באוקראינה, נתונה למרותן של אמה וסבתה, שמנסות לחנך אותה כראוי ולהרחיק אותה מגברים, שלא ייצא לה שם של בחורה מופקרת. היא חשה ייראה כלפיהן, ויחד עם זאת, היא נחושה לברוח ולחלוק חיים עירוניים וחופשיים עם הגבר שלה, עבריין יליד אותו כפר. הוא נעלם יום אחד בנסיבות פליליות מסתוריות, ולאריסה מתייסרת מגעגועים אליו, מבדידות, ומשגרת החיים האפורה. לימים היא מתחתנת עם מישהו שהיא לא אוהבת. בן עשירים מפונק ודוחה, שהמשפחה שלה שידכה לה. גם אם הסיפור נשמע נדוש – והוא אכן נדוש, לא זו הבעיה בסרט. הבעיה היא לא העובדה שהיא מתחתנת עם אותו בחור, אלא למה בכלל היא מתחתנת איתו? מישהו הכריח אותה? זה לא שאין לה עוד אפשרויות (היא צעירה, יפה, כל החיים לפניה), ולמרות שברון הלב שהיא חשה, היא לא חיה בתחושה שהחיים "סוגרים עליה". הבחירות התמוהות והלא מוסברות של לאריסה, הן שהופכות אותה לדמות לא אמינה. אנשים לא מתנהגים ככה במציאות. מוכרחה להיות סיבה להתנהגות מסוימת. התסריט אמור להסביר התנהגות. בקיצור, זה לא עובד.

הזדהות עם דמויות

סיפורים שבהם מניע נסתר, חזק ובלתי נשלט, מוביל את הגיבור או את הגיבורה לפעולה שלילית קיצונית, לכאורה לא הגיונית, לעתים בלתי נתפסת, מרתקים אותי יותר מכל. 

דמויות כאלה קשה להבין, ולפיכך קשה ועד בלתי אפשרי להזדהות עמן, אבל שווה לספר את סיפוריהן גם במחיר אי ההזדהות (למרות שתמיד יש לשאוף לכך). 

לאחרונה נזכרתי בסיפור המטורף של האסטרונאוטית ליסה נובאק, סיפור שיום אחד – אין לי בכלל ספק – יעובד לסרט קולנוע. נובאק, אז בת 43, נשואה ואם לשלושה, ובשיא תהילתה, נעצרה על-ידי המשטרה בנמל-התעופה הבינלאומי של אורלנדו, כחשודה בניסיון לרצח בת זוגו של מאהבה לשעבר, אסטרונאוט אף הוא. זמן קצר לפני מעצרה, נובאק תקפה את בת הזוג, קולין שיפמן, שהצליחה להימלט ולהזעיק משטרה. האחרונה נותרה בהלם – כמו ארצות הברית כולה – כשהתבררה זהותה של התוקפת. ברכבה של נובאק נמצאו אקדח וסכין, וכן מפת דרכים לביתה של שיפמן, ומה שעוד הדהים היה סיכום החקירה של נובאק, ממנו עלה כי זו נהגה במשך 12 שעות רצופות מיוסטון לאורלנדו, כדי להגיע בזמן לנמל-התעופה במועד נחיתתה של שיפמן. על מנת שלא להותיר עקבות וגם כדי לא להתעכב, נובאק לבשה חיתולים (מהסוג שאסטרונאוטים עוטים בטיסות חלל) וחבשה פאה נוכרית בניסיון להסוות את זהותה. המניע, לדברי המשטרה, היה שילוב של קנאה ותחושת השפלה. נובאק נכנסה לכלא, פוטרה מנאס"א ומחיל האוויר האמריקני, ולאחר מכן התגרשה ונעלמה מעין הציבור. היא מעולם לא התראיינה על הפרשה.

יש שיגידו שקנאה הינה מניע תסריטאי בנאלי, ושנקמה הינה פעולה תסריטאית בנאלית לא פחות. אך אין שום דבר בנאלי בסיפור הקיצוני הזה. נובאק, אסטרונאוטית פעילה, אהובה ומוערכת, אשת משפחה שכל עתידה לפניה, נכנסה למערבולת רגשית שאת השלכותיה, על פניו, קשה להסביר. מה שבטוח הוא, שעל מנת לתווך את הסיפור לצופה, המפיק שביום מן הימים ירכוש את הזכויות לסיפור הזה (או ייזום סיפור דומה, בהשראתו) יחפש תסריטאי בעל יכולות מניפולטיביות מוכחות. כזה שיציג את נובאק כדמות חיובית ונוגעת ללב, אך בעלת חולשות אנושיות, וכך יגרום לצופה להזדהות עם המצוקה שלה ששיבשה את שיקול דעתה, או לפחות ינסה לעורר בצופה סימפטיה כלפיה. אולי אף יגדיל התסריטאי לעשות ויציג באופן משכנע את גרסתה של נובאק למשטרה, לפיה לא התכוונה לרצוח את שיפמן אלא רק לשוחח עמה בדיסקרטיות (גרסה שלא עולה בקנה אחד עם ההיגיון הסביר, ויותר לכך – עם הממצאים ברכבה).

מה באמת אמור לעשות תסריטאי על מנת לכתוב תסריט שישקף נאמנה את הסיפור יוצא הדופן הזה, מבלי לעשות לדמות הראשית הנחות כלשהן?

נכון הוא שככל שהדמות מעוצבת בצורה מעמיקה, אמינה ואינטליגנטית יותר, אנו, כצופים, נוכל להזדהות עמה, להאמין לה, להשליך באמצעותה על החיים שלנו, ואף להיות מושפעים ממנה (לטוב ולרע). אך מה לגבי דמות שניסתה ליטול חיים של אדם חף מפשע? האם עיצוב דמות בצורה מעמיקה יביא בהכרח להזדהות של הצופה עמה? התשובה הטובה ביותר לשאלה הזו היא שלא תמיד צריך להזדהות עם דמות ראשית. לפעמים מספיק להתעניין בה. הזדהות היא עניין סובייקטיבי, ולעתים צופה (בדומה לתסריטאי) יתקשה להזדהות עם דמות שפעלה באופן שלילי ולהיות סלחן כלפיה, ולו מחשש להתדרדרות מוסרית.

צריך לקחת בחשבון שהלקטורים בקרנות הקולנוע עלולים לגלות הסתייגות מדמויות כאלה, אבל אסור ששיקול זה יערער את האופן שבו הדמות תוצג בתסריט. מה שכן ניתן וצריך לעשות זה לפתח באותה העמקה ובאותה אמינות את דמויות המשנה.  

המאמר לקוח ממערך הלימוד של הסדנה לפיתוח דמויות, שתיפתח בתחילת ינואר 2020. הסדנה מיועדת לכותבות וכותבים המעוניינים ללמוד תסריטאות ברצינות, ואם אתם מכירים כאלה, או נמנים עמם, צרו איתי קשר בטלפון 054-6377965, או במייל shiramatan@gmail.com