כתיבה היא הרבה פעמים בריחה נעימה

 

"כשעצוב, הולכים לפסנתר", אמרה פעם הזמרת פיונה אפל. שלוש מילים שמסבירות בפשטות את מחולל מעשה האמנות: כאב מסוגו של העצב הנו מקור ההשראה הגדול ביותר (ואחריו הפחד, לעניות לדעתי, אבל זה כבר לפוסט אחר).

נזכרתי במשפט הזה לפני כמה ימים, כשהתקשיתי לשוב אל המחשב, חרף ייסורי העצבות. כי בתכלס, איך אפשר לכתוב קומדיה רומנטית בתקופה של אבלות ושל כלכלת נפש? ומה לעשות שזה מה שבתפריט כרגע.

מרוקן נפשית, ולחילופין מוצף רגשית, שמתי נעלי ספורט ויצאתי לרוץ, בעיקר כדי לשרוף קצת כאב, או לכל הפחות להצליח להסיח את הדעת.

למרות שהבטחתי לעצמי שכאשר חוש ההומור יחזור הקומדיה הזו תהיה מצחיקה, קומדיה רומנטית הסרט הזה כבר לא יהיה. בעוד כחודשיים צריך להגיש את התסריט, ואני לא יכול להתעלם מההשפעה של המציאות על היצירה. ארצה או לא, הכל מחלחל. אני מקווה שלפחות הסרט יהיה דרמה קומית, או דרמה עם קורטוב הומור - בכל זאת, אני צריך למצוא דרך לשעשע את עצמי (ועל הדרך להמשיך לטפל בעצמי - כי למרות שהעלילה בדיונית, זה הסיפור הכי אישי שאי פעם כתבתי).  

 *

כתיבה היא הרבה פעמים בריחה נעימה. בריחה ממשימות דחופות. מתחושת דכדוך. מצרות היומיום. מהתמודדות עם המציאות. כל אחד והבריחה הנעימה שלו, שהיא חווייתית וסוחפת עד כדי כך, שאפשר, מבלי משים, להישאב ואף להשתעבד לה.

כמו במצב מדיטטיבי עמוק, רק כזה הנמשך שעות ספורות ואף יותר, ובו אנחנו, הכותבים, נשאבים לתוך העולם הבדיוני שבראנו. עולם שהוא במובן מסוים מציאות חליפית, כמעט ממשית, אשר בגבולותיה אנחנו נהנים משליטה מוחלטת על ארגון סדר האירועים, על מהלכי העלילה השונים, ועל קווי האישיויות של הדמויות, שבין היתר מכתיבים רגשות, התנהגויות ופעולות.

אלא שהבחירות שעושות הדמויות משקפות את הלא מודע שלנו. מה שאומר שבשלב מסוים הבריחה נעשית פתאום הרבה פחות נעימה. כי האמת יוצאת החוצה, ואנחנו אמורים להתמודד איתה. ומשום שלא ניתן לומר כי 'המפלט הוא מפני מציאות החיים, אך לא מפני המודעות', נגזר עלינו לברך את המודעות בברכת "לעזאזל, ברוכה הבאה", ולדמם את המילים החוצה. במילים אחרות: עלינו לכתוב בכנות מוחלטת.

אין זה פשוט כלל וכלל. הפחד להיות אותנטיים – הן כיחידים מול הסביבה, והן כלפי עצמנו - הוא פחד עמוק, שלרוב מונע מאתנו להיות מי שאנחנו באמת. פחד שהוא ממאפייני התקופה (עד כדי כך שברשתות החברתיות זיוף הפך לאותנטי) גם עבור אלו אשר מתהלכים תדיר במרחב הפגיעות – ביצירה כמו בחיים.

אורי, גיבור הסרט שלי, הוא דוגמה למישהו שסובל מהפחד הזה. הוא מתמודד עם הקושי לקבל את עצמו כפי שהוא, ועל זה בעצם הסרט. הוא יעבור שינוי רק כשהוא יבין שלמרות שאנחנו משלמים לעתים מחיר יקר על כנות, אין מחיר כבד יותר מלחיות בחוסר כנות עם עצמנו.

לחיות בכנות עם עצמנו לא מסתכם בלחדול לשקר לעצמנו. זה אומר, בין היתר, להכיר בכך שמרבית הבעיות שלנו עם הסביבה נובעות מהבעיות שלנו עם עצמנו. וזה אומר גם לדאוג לטפח ענווה.  

צריך תמיד לזכור שגם אם הדמות הראשית בסרט או בסדרה מבוססת עלינו, הדמות היא לא אנחנו. כך שגם אם אנחנו כותבים "על עצמנו" ולא רק "את עצמנו" – הדמות היא ישות חדשה, עצמאית, עם הוויה משל עצמה (היא לרוב גם אמיצה יותר מאתנו), אבל כזו הנושאת את ה-DNA הרגשי שלנו. הדבר נכון לגבי כל הדמויות.

אחד הרגעים הכי יפים בסדנאות שאני מנחה ("הסדנה לפיתוח דמויות") הוא זה שבו אנחנו נכנסים לתוך העור של הדמות, ומגלים שהמחשבות והרגשות שלה מנוגדים כמעט לכל ההנחות שהנחנו לגביה קודם לכן.