25 שנה לאסון המסוקים. אנחנו עדיין שם

 

את הטקסט הזה כתבתי לפני עשר שנים. ערכתי אותו עכשיו קצת - שינוי פה שינוי שם. ניסיתי לגעת כמה שפחות. הטקסט פורסם בזמנו בבלוגיה שכבר לא קיימת, והוא היה חסר לי בבלוג הזה, אבל לא היו לי הכוחות לפרסם אותו שוב. השנה מציינים 25 שנה לאסון, אז החלטתי שכדאי. באיזשהו שלב חשבתי לכתוב מחדש, או להוסיף, אבל עכשיו הכל מציף ואין לי כוחות לכתוב יפה. לא על זה. זה גם לא סיפור שאמור להיות מסופר יפה. פעם חשבתי שכן. עכשיו אני רק רוצה לא להיות מותש מזה. אני גם ככה כבר די עייף, היה בוקר קשה. זה רעיון גרוע לעשות חיפוש בוויקיפדיה על אסון שאתה חלק ממנו.

כנראה הייתי כותב את הטקסט אחרת היום. בכל זאת, טיפה התבגרתי. גם הכתיבה השתנתה. יש דברים שאני כבר לא יכול לתבל בהומור. גם לא יכול להתבונן בעצמי מהצד בסיטואציה הזו. אבל מזל שאז יכולתי.

לפני כמה חודשים קיבלתי גם אני את אות המערכה ברצועת הביטחון בלבנון. 25 שנה אחרי. אני של לפני עשר שנים בטח היה כותב שזה "בדיוק מה שלא היינו צריכים. מרצ'נדייז שמעורר את הצורך של בני אדם ממין זכר להיתפס כגיבורים". אבל כאמור, טיפה התבגרתי. אני כבר מסוגל להכיר בחשיבות של האתוס בהקשר הקולקטיבי. וגם בהיבט האישי יותר, אנחנו צריכים את האתוס כדי לא להידפק לגמרי מהידיעה שחברים שלנו מתו לחינם. אנחנו צריכים את האתוס כדי לא לחשוב שהסיוטים בלילה, גם 25 שנה אחרי, הם לחינם. כדי לא לחשוב שהדיכאון וחוסר המנוחה – כנראה נחלת כל מי שהיה קרוב מדי לזירה, לגזרה, לתקופה - הם לחינם.  

אני אשמור את הסיכה הזו כדי להעניק לה משמעות אחרת - כזכר לתקופה אחרת. זכר להתבוננות אחרת - התמימות, האמונה העיוורת במערכת, בממסד. זכר למדינה שהתבוננו בה אחרת.

אני אשמור את הסיכה הזו גם עבור היום שבו אנקה את עצמי מאשמה, למרות שאני בספק אם היום הזה יגיע. אחרי תהליך ארוך שנים אני יודע שלא ניתן לחסל מחשבות. אפשר רק לנסות להקטין אותן.

המציאות המחורבנת הזו שנקלענו אליה גרמה לכך שתפסתי מקום של מישהו בחיים האלה. כי השם שלי נמחק מרשימת המוות, ובמקומו שם אחר נוסף.

זה הטקסט:

ינואר 1997, מעלה גמלא, רמת הגולן.

חודשיים וחצי לפני השחרור מצה"ל. יומיים  לפני העלייה לקו אחרון בלבנון.

יומיים לפני העלייה לקו, ומסתבר שאף מפקד לא מוכן לעלות על הטנק ולפקד על הצוות שלנו. בצדק- היינו לא ממושמעים, בלשון המעטה. המ"פ ניגש אלי ואומר שהחליט לפרק את הצוות. "תשכח מזה", אמרתי. "אני חתום על הטנק הזה, ואם תפרק את הצוות, אני מרוקן את הטנק ומזדכה על הזיוודים. תגיד למפקד האוגדה שיש לך טנק ריק, יומיים לפני עלייה ללבנון".

יום לפני העלייה ללבנון

מסדר אלוף הפיקוד (צפון) עמירם לוין עומד להתחיל, וצריך להחביא היטב-היטב את מצבור בקבוקי האלכוהול מיום ההולדת שלי שנערך כמה שבועות קודם לכן. וגם לצחצח ולהבריק עוד קצת את פלדת הטנק, שייראה יפה. רושם חיצוני, אתם יודעים איך זה. כל השאר כבר פחות חשוב.

המסדר מתחיל. האלוף עמירם לוין נכנס לחדר הטחוב, בעל תקרת האזבסט, מלווה במח"ט, במג"ד, במ"פ ובסמ"פ ובעוד כל מיני קצינים שזהותם לא זכורה. "יש מישהו מכם שלא רוצה לעלות ללבנון?" שאל אלוף הפיקוד לוין, והוסיף ש"אם כן, שירים יד". הרמתי יד. תריסר זוגות עיניים ננעצו בי באחת.

"כן חייל, למה אתה לא רוצה לעלות ללבנון, בוא נשמע"

כחכחתי קצרות בגרון והבטתי בנוכחים, שמקצתם חש כי משהו ממש לא טוב הולך לקרות עכשיו. "האלוף", אמרתי, "קודם כל, אין סיבה להיות שם. אנחנו לא מגנים על יישובי הצפון. זו סתם סיסמא לא נכונה. אחרי שני קווים ארוכים בלבנון אני יכול להגיד שאנחנו מגנים רק על עצמנו, וגם זה בקושי. ודבר שני, אני לא סומך על המ"פ. כל החיילים לא סומכים עליו, כי הוא לא אדם אמין"

שקט מחריש אוזניים השתרר בחדר. ומבוכה. מבוכה גדולה. הייתי אמור לשלם על המילים הללו ביוקר. בפועל, הן הצילו את חיי. ואת חיי הצוות שלי. אבל צוות אחר שילם על כך בחייו.

רשימת הסבבים של הקו כבר הייתה מוכנה: שני צוותים עולים לבופור, צוות אחד נשאר בבית. שבועיים בפנים, שבוע בחוץ. הייתה לי מן אמונה כזו, שאם אני מתחיל את הסבב בבית, הקו יעבור בשלום- כפי שקרה בשני הקווים הקודמים. יותר נכון, אמרתי שיש לי אמונה כזו, כי רציתי להרוויח כמה שיותר זמן בבית. לכן ביקשתי שגם בקו הזה הצוות שלי יעלה ללבנון בסבב השני- אחרי שבוע של חופשה. בקשתי מולאה, והרשימה פורסמה במתכונת הזו. שמחתי: אנחנו יוצאים הביתה!

אבל לאחר המסדר, המ"פ רתח. פניו האדימו והוא הביט בי במבט המלווה בניע ראש אלכסוני, שאומר משהו כמו "חכה, חכה". אם היה יכול, הוא היה שולח אותי לכלא לנצח. אמנון המג"ד היה עצבני לא פחות. מאוחר יותר, בערב, הודיע לי המ"פ שהרשימה שונתה. שהוא שינה את הסבב, ושאנחנו עולים ראשונים – מחר בבוקר – למוצב הבופור.

שלהי ינואר, מבצר הבופור, הגזרה המזרחית, דרום לבנון.

השיירות נדחו שוב ושוב והאספקה החלה אוזלת, והשבועיים הפכו ל-25 יום. כמעט חודש בלי שינה רציפה ובלי מקלחת ובלי יום ללא כדורים שורקים ויריות והדי הדף של פצצות, ובלי רגע אחד שבו אתה עם עצמך. ומתעצם הגעגוע לבית. למשפחה. וגעגוע לחום ולרוגע ולפרדסים ולרחובות צבעוניים ולמוזיקה שמחה ולמוזיקה רועשת. ולמסיבות בקיבוצי האזור בלילות שישי, ולערבי רוק ברוקסן ולהופעות של להקת "היהודים" (הם נקראו אז "תום והפצצה", כי לסולן קראו תום והסולנית הייתה פצצה - וכידוע, היא עדיין) וגעגוע ללילות ללא פחד, ולמקלחת הגונה, ולטיול בשדות שליד הבית. גם כאן יפה, יפה מאוד אפילו, אלא שהנוף משקר. המוות, הייתי אומר לעצמי, מסתתר מאחורי איזה עץ.

4 בפברואר 1997, שבע בערב.

היה מפחיד כי היה מסוכן והיה קר וגשום ומדכא והנחמה היא שתיכף עפים מכאן. שממש עוד מעט ניבלע בלוע מסוק היסעור – נו, שיגיע כבר, ונטוס ארצה. אבא כבר יודע לחכות לי בשדה דב, ותיכף- עניין של שעות, אקלף את הגרביים שדבקו לכפות הרגליים כתחבושות, ואת התחתונים, שנצמדו לגוף כשכפ"ץ מהודק וקשיח. ותיכף נשיקות לאבא ואימא ואז מקלחת. אבל קודם צריך לטפס את הגבעה הבוצית המחורבנת הזו בחושך הקודר הזה עם עוד שלושים ומשהו חיילים הנושאים על גביהם שלושים וקצת קיטבגים ואפודים ונשק ותיקים אישיים. הנה המנחת, ורק שלא יירו עלינו, או על המסוק. כמה חיכינו לרגע הזה. עוד רגע הוא כאן. רגע לפני שנטרפת עלינו דעתנו.

שבע ועשרים במנחת הבופור. השמיים מתקדרים ומתכסים בערפל וגשום ומלוכלך ואנחנו מתקשים לראות אחד את השני. מראש השיירה, שלא הייתה אלא דבוקה פתלתלה, מדווחים לנו לחזור לאחור, אל אזור המגורים. משהו קרה למסוק. לא יודעים מה בדיוק. העצבים הפכו רופפים ואנחנו מקללים לא מעט וחוזרים אל לב המוצב המבוטן בהליכה איטית, מובסת.

בחדר החמ"ל, שהיה צמוד לכוך המגורים שלנו, התגודדו כולם. באותן דקות שלט מן בלבול היסטרי, מלווה בערבוביה של בכי וצרחות בקשר. בשלב הזה עוד לא הבנו מה בדיוק קורה. ולפתע, דממה. תדהמה מוחלטת. אי בהירות שהתפוגגה פתע. מודיעים לנו שהמסוק שהיה בדרך אלינו התנגש בשמיים עם מסוק אחר, זה שהיה בדרכו למוצב "דלעת" הסמוך. המסוקים התרסקו. כל החיילים שישבו דרוכים בבטן המסוק נהרגו. בקשר מקריאים את השמות אחד-אחד. לאט ובקול אשר הולך ונסדק. נשימות כבדות בין שם לשם. הבשורה מתעכלת מהר. המוות נוכח ומפיל כבדותו, ופאזל רפאים מתרכב לו. שמות החיילים שהוקראו בקשר ברשימה הארוכה הזו מהדהדים עד היום, חמש עשרה שנה אחרי.

צ’יף, גוטמן ואני הסתגרנו בחדר ועישנו בשרשרת. מועלם, מפקד המוצב, שהיה נוזף בנו כל בוקר על שאנחנו מעשנים במבנה ושזה אסור, לא הופיע כדי לנזוף. הוא עלה על המסוק שהיה בדרך הנה.

שלג החל לרדת ויצאנו כדי לנסות ולנשום וכדי למצוא מישהו שיפריך את כל אשר אירע בשעה החולפת. חיכינו שידווחו משהו בחדשות. בטלוויזיה שבחדר התדריכים השידור היה מטושטש. שידרו את "רמת אביב גימל", ונאלצנו לצפות. עד שמונולוג של יעל בר זוהר נקטע באמצע: שקופית מעוצבת הכריזה, לבן על גבי שחור: "אסון המסוקים", בעוד קולות רקע דרמתיים של סרט מלחמה בוקעים מן המכשיר, מולו יושבים אנחנו. מדווחים על האסון שלנו. התמונה מוחשית עכשיו.

ובחדשות מדווחים בטעות שהמסוקים שהיו בדרכם ארצה מהבופור ומדלעת התנגשו בשמיים והתפוצצו. ובבית אבא ואימא בטוחים שהבן שלהם נהרג. הרי אמרו שאין ניצולים באסון הזה.

ולנו אסור להתקשר ולהודיע. דממת אלחוט, גרסת המקור. ואחר כך הדיווח משתנה, וכבר לא בטוחים, שם בחדשות, אם מדובר במסוק שירד מדלעת שהתנגש במסוק שעלה לבופור, או להיפך.

והקריין מכריז שבשאר ישוב מצאו חלקים מהמסוק. ברק, שהסיע את חיילי הפלוגה למנחת במחניים, נדרש למלאכת זיהוי הגופות. אחר כך יספר לנו שחלק מהגופות היו מרוטשות עד כדי כך שאי אפשר היה לזהות. ולעומת זאת, היו כמה שמתו ללא שריטה. "יפים כשהיו בחייהם".

בכוך המגורים שלנו במעבה המוצב מיטות יתומות וציודים הנושאים את שמותיהם של החיילים שלא יזכו להם. והסיפורים שעל הקירות הם עדויות אחרונות, כאלו שלא ניתן לתעד. אך אין זמן לבהות בדברים, אנחנו נאלצים לעלות למארב, במקום הצוות שכבר לא יגיע. כמעט ואין זמן להודיע להורים. מי שמצליח – מצליח. תור ארוך של חיילים בוכים משתרך מאחורי הטלפון המטכ"לי.

במארב, בלילה, אנחנו בוכים. על כולם ועל כל אחד. על שגיא ארזי, הסמל הטכני, שהסכים לבקשתנו להשבית את הטנק באימון רק כי היינו שבוזים מדי, חסרי כל רצון להתאמן. על אביב החובש, שהיה כותב שירי אהבה תמימים ומקריא אותם מחוץ לחמ"ל עבור כל החפץ בכך. ועל שגיא ברקוביץ’, הראשון שפגשתי באוטובוס ביום הראשון בבקו"ם, בן של חברים (מלכה אמרה לי ש"אם תראה ילד ג’ינג’י חמוד עם עיניים כחולות תדע שזה שגיא") שהתעקש להפוך לקצין ולעלות ללבנון. "התגייסנו ביום שבו קורט קוביין תקע לעצמו כדור בראש. מה לעזאזל חשבנו לעצמנו?", שאלתי. הוא צחק. לפני שיצא הביתה לבלי שוב, נתתי לו חמישים שקלים כדי שיקנה לנו קצת צ’ופרים ואמרתי לו "תיסע בזהירות, שלא יקרה כלום לשטר". נזכרתי בזה שנים אחר כך, כשהוזמנתי ליום הולדת שערכו עבורו משפחה וחברים. היה כיבוד וישבנו באמפיתיאטרון של תיכון "גלילי" בכפר סבא ושרנו שירים של הביטלס, ששגיא אהב. חבר ילדות הוציא גיטרה וכולנו זייפנו ב"לט איט בי", אבל זה בכלל לא משנה. לפני כן, הקרינו על הקיר שקופיות של חפצים של שגיא, שלימים הפכו אוצרות יקרי ערך. מכתבים ומחברות ותעודות הוקרה ופריטים משעשעים, כמו מכתב שכתב לבחורה שאותה הוא כנראה יפגוש במועדון וכנראה שהוא לא יידע כיצד לחזר אחריה.

למרות שהבטחתי להוריו ולהורים אחרים להיות בקשר. לא עמדתי בהבטחה הזו. ולא שלא יכולתי לעמוד בזה, אבל התקשיתי להתמודד עם התחושה המשונה של להיות פריט באתר הנצחה מהלך. בעיקר לא הצלחתי להתמודד עם אותם קולות דמיוניים בראשי שגוערים בי: "אתה עם הפה הגדול שלך. הם נהרגו במקומך".

5 בפברואר 1997, בוקר.

בפנקס שבו נאספו בעיקר שירי אהבה ושכול, הוספתי בלילה עוד שיר. על העצב הזה שבאוויר, שמזמן לא ידע עצב שכזה. ועל השקט, שמזמן לא היה בכזה מן שקט. ועל שלא ידעתי כמה כבדות יכולות להיות דמעות. וכמה שורות על מה שחשנו, שאנחנו היינו אמורים להיות על המסוק. לא הם. לא הצוות של שגיא. יניב, המפקד, סיפר שצירפו אותו לצוות שלנו בדקה התשעים, ושבתכנון המקורי שגיא היה אמור לפקד עלינו, אלא שהחשש של סגל הפלוגה מכך שקצין חדש יתקשה לפקד על צוות של מופרעים, שינה את הציוות והפיל את הפור. כעוד נדבך שהופר בחוקיות המשתנה של הגורל.

חשבתי להגיד לו שזו מחשבה פולנית. לשקר ולנחם אותו, שזו הלקאה עצמית משוללת כל יסוד. ושאני מצטער, אגב, אבל התפקיד של הפולני תפוס, כיוון שיש לי בלעדיות על זה. אני לא סתם פולני, אני - בכלל מגיעים לי תמלוגים על המצאת הז’אנר. אבל לא היה מקום לכל זה, מה גם שאווירת הנכאים רק החלה. לפנות בוקר, כשירדנו מהמארב, נדרשנו למיין את הציודים של הצוות שנהרג. מה שייך למי. נעליים. חולצות צבאיות. מגבות. אפודים וקיטבגים- לצה"ל. ציוד אישי – למשפחות. אם רק את הסיפורים שעל הקיר יכולנו לקלף.

אחרי שלושים וחמישה ימים ואחרי שכל ההלוויות כבר התקיימו, הגענו סופסוף הביתה. הארץ כמו חזרה לשגרתה. למחרת נסענו, כל הפלוגה, לתל אביב, לבקר את משפחתו של ולדיסלב. ההורים שלו לא ידעו מילה בעברית, וניכר היה שהביקור מכביד עליהם. שעדיף היה אלמלא היינו באים. משם מסענו לכפר יונה, למשפחת ארזי. סיפרנו להם על היכרותנו עם הבן שלהם. אחד שלא ידע להגיד לא. לא משהו שהיה חדש להם. חסכנו מהם את הסיפור על השבתת הטנק באימון. ההורים הנהנו כאומרים: כזה הוא היה, בדיוק כך. גם להם הבטחנו שנהיה איתם בקשר.

השנים חולפות מהר ומעט מדי פעמים אתה עוצר לחשוב על אותן משפחות שהכול נעצר אצלן. משפחות שנותרו עם געגועים בלתי פוסקים לילדים שלהן. ילדים שלעולם יישארו בני עשרים, ילדים שלא ידפקו יום אחד בדלת.

כתבתי לא מזמן, בהקשר אישי אחר, שבמובן מסוים, החיים הם מעין מסע פרידה מתמשך. מאנשים, ממקומות. ואף שזה טבעו של עולם, הידיעה הזו לעולם אינה מנחמת. עכשיו כשאני חושב על זה, שכבר עברו חמש עשרה שנה מיום האסון הנורא, אני מתנחם בכך שאין ביכולתי לשכוח.