מזל שאף אחד לא רואה את הילד ששותל עכשיו
פרחים ומשקה את האדמה שמסביב.
זה קצת לא נעים ככה, לראות ילד גדול מדבר
לעצמו ושותל ושואל אם הפרחים יפים בעינייך.
והוא שואל האם יש איזשהו פרק זמן שבו
מתאפשר לך לראות.
אולי כמה שניות בכל יום. נקודת זמן שבה אפשר לשוטט, ולו לרגע, להציץ במתרחש ולנופף,
לעשות סימן. לבדוק שהכול בסדר.
ואם יש נקודה כזו, איך אפשר מפה להבחין? כי לדמיין זה לא מספיק.
אבל עכשיו בדמיון את מחייכת ואומרת שהפרחים מאוד יפים. ואיך שפעם ידעת לזהות את כולם
כבר הרבה זמן שהטלפון לא מצלצל בשמונה
לערך.
תוהה האם יש טלפון אחר שמצלצל אצלי כל
ערב, כי אני מתאמץ ולא מצליח לשמוע.
חושב שאולי את מתאכזבת שאני לא עונה. אולי
את מודאגת שמשהו קרה.
אולי את יודעת שאני לא יכול לשמוע, וזה
מעציב אותך בכל פעם מחדש
מכתב לאימא,
2011
נגעת ללב.
השבמחקתודה קלרה 3>
מחק