‏הצגת רשומות עם תוויות אנאבלה שקד. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות אנאבלה שקד. הצג את כל הרשומות

יום שישי, 27 במאי 2022

נכון אדלר

 


היום לפני 85 שנה הלך לעולמו אדם מיוחד וחכם, בעל פילוסופיית חיים הומניסטית, נאורה ויפה. שמו היה אלפרד אדלר, ומעבר לכך שהוא היה יהודי, ורופא, הוא היה אבי הפסיכולוגיה האינדיבידואלית (ממנה צמחו, בין השאר, הפסיכולוגיה החיובית והפסיכולוגיה ההומניסטית).

התיאוריות של אדלר הן בית ספר מעולה גם לתסריטאות ובעיקר לחיים, ולמי מכם שנחשפים לשמו לראשונה כעת, אני יותר מאשר ממליץ לקרוא מהמעט שתורגם לעברית ("משמעות חיינו", "הכרת אדם") ובנוסף את שכתבו ממשיכי דרכו ותלמידיו בארץ ובחו"ל (נגישים ובעברית: "לקפוץ למים" המעולה של אנאבלה שקד, "לומדים זוגיות" של זיוית אברמסון).

מה שאני בעיקר לקחתי ממשנתו של אדלר זה שעבודה פנימית היא המפתח לנטרול איומים פוטנציאליים מבחוץ - היות שהאיומים נעלמים ברגע שבו אתה מבין שכלום מבחוץ לא באמת מהווה עבורך איום. או אז, חוויית האיום החיצוני מתגמדת לכדי חשש שהוא טבעי - כזה שניתן להתמודד אתו בצורה בריאה.

זה נכון גם בהיבט המקצועי: כשפועלים מתוך שאיפה למצוינות, ההתגברות על מכשולים פנימיים היא ההישג האמיתי, והישג זה הנו מקור לצמיחה ולהתפתחות.

באופן שאינו מפתיע, משנתו של אדלר רלוונטית מאוד לתקופתנו. תקופה שאדלר לא "זכה" להכיר – תקופה מוזרה ומורכבת של שפע חומרי לצד נסיגה אינטלקטואלית, של קפיטליזם מעוות שיצא משליטה, של מרדף הדוניסטי אחר הבלתי מושג, של הכרה בזיוף כביטוי אותנטי. תקופה שבה דעיכת הסולידריות בחברה הישראלית הפכה מוחשית כל כך.

כמי שפועלים בענף תחרותי ורווי אכזבות, תסריטאיות ותסריטאים צריכים לאמץ גישה בריאה שתאפשר התמדה עיקשת במלאכה – להמשיך קדימה ולא לוותר, ובטח שלא להיכנע. גישה שתעודד ותניע אותנו ללמוד עוד ועוד, ולהשתפר כל הזמן, וגם תסייע לנו לזכור שגם אם לא עברנו קרן, או שלא קנו את הסדרה שלנו, זה לא אומר ששוב נכשלנו, או שאנחנו כישלונות – זה אומר שעדיין לא הצלחנו (זה אדלר, אגב). אין מה לעשות, אופטימיות היא עבודה קשה (כמעט כמו תסריטאות), וההישג האיכותי תלוי אך ורק בנו, בכישרון שלנו ובמידת המחויבות שלנו. 


*מקור איור: ויקיפדיה

יום שבת, 19 במרץ 2022

קווים לדמותו של אדם מאושר – משהו אישי על הכללי (פוסט אחרון בסדרה)

 


קצת משונה לכתוב על אושר בימים בהם מתבצע טבח המוני אכזרי בבני אדם, אבל מחר הוא יום האושר הבינלאומי, וחלק מרכזי מהעיסוק בסוגיית האושר השנה הוא בהתמודדות עם הדואליות הקיומית – האושר האישי לצד הסבל הכללי (זאת במידה ואנחנו, כחברה גלובאלית, אכן ערים לסבל הכללי הקיים). מבחינה אישית, ליום האושר הבינלאומי אין כל משמעות עבורי, אבל לתאריך עצמו יש, כי זהו היום שבו הוערתי לחיים. ככה שזה החג הפרטי שלי.

בשמונת החודשים האחרונים, מאז הפוסט הראשון בסדרה, שאלתי עשרות אנשים מהו אושר בשבילם, והאם הם מאושרים, ואם כן – מה גורם להם להיות מאושרים? על המאושרים שביניהם הקשיתי: האם בעיניהם האושר הוא יחסי? האם הוא בא בהכרח לצד תחושת נינוחות פנימית? או עם השלמה עצמית? או עם אומץ? והאם נדרשה עבודה פנימית נכבדה בכדי להגיע לאותו מחוז אושר? את חלקם שאלתי האם כשהיו ילדים חונכו לסלוח לעצמם, והאם גדלו בסביבה מטפחת ואוהבת? 

אני מוכרח לומר שלא הייתה תשובה אחת הדומה לאחרת, ואם הייתי חלילה חוטא בהטיית אישוש כלשהי, הייתי כנראה מסתכסך עם עצמי כהוגן. מה שכן, כל האנשים שהגדירו את עצמם כמאושרים, הודו שהם מרגישים שהם ברי מזל, שהם שלמים עם הבחירות שלהם בחיים, ושהם לא היו רוצים לחיות חיים של מישהו אחר.

המבדק הצנוע הזה שעשיתי לא נועד אלא לספק את סקרנותי ולסייע לי להבין את מקומי. כלומר, היה זה ניסיון לבחון תפישות שונות של אושר ולהעמידן מול האושר שאני כיוונתי אליו כמשאלת לב עתידית. משהו מרוח המשאלה הזו מהדהד כעת, אם כי במהלך התקופה הבנתי מהו האושר הפוטנציאלי עבורי. הבנתי עד כמה הוא שונה מאותה פנטזיה מרחיקת לכת בה הרהרתי, אי שם בשלהי אוגוסט. זה לא שאינני יכול להרשות לעצמי, לפחות בפוטנציה, לחוות את אותה 'מאושרות' עילאית לאורך זמן, או שאין בי את היכולת הנפשית להתמיד בה. אני פשוט לא מאמין שאפשר באמת לחיות ככה.

 

"אושר זה כשנעים. כשמרגיש נעים", פסקתי, ובכך סיימתי לנסות ולנסח מהו האושר הפוטנציאלי עבורי. ובאמת היה לי שבוע כזה, שחלק נכבד ממנו היה נעים, והצלחתי להתמסר לזה. כשהפסיק להיות נעים, הרגשתי שמשהו השתבש. עברה בי מחשבה, שאולי בשביל לשמר את ה'נעים', צריך לתחזק את התחושה - כמו שריר תפוס שצריך לשחרר, שיש לעסות כדרך קבע.

עשיתי רשימה קטנה של מחשבות לתחזוקת ה'נעים'. בראש הרשימה: להזכיר לעצמי שלא נעים כשנמנעים. גם מהדברים הקטנים לכאורה, דברים ברמה של דחיינות, אבל גם מדברים בעלי משקל - ובשלב זה של חיי אני לא מבקש ליצור לעצמי הדחקות והכחשות לסוגיהן.

הימנעות היא אסטרטגיה מרכזית מורכבת, שהיא עלובה ומתוחכמת כאחת, שמטרתה להימנע מכאב. היא מתוחכמת כי לעתים קרובות היא לא מודעת, והיא עלובה כי היא בריחה מדומה. בסופו של דבר אנחנו לא יכולים לברוח מעצמנו - מה שאומר שבריחה היא בהכרח בחירה ברמייה עצמית.

מכיוון שאנחנו מעדיפים לא לחשוב על עצמנו כמי שמרמים את עצמם, אנחנו נוטים להרגיש שאנחנו מגנים על עצמנו מפני איומים שהם בטווח הקרוב. זו הדרך שלנו להתמודד עם הפחד העמוק שלנו – על-ידי אי התמודדות. במבוא לספרה המצוין "לקפוץ למים", מציעה הפסיכולוגית ד"ר אנאבלה שקד ניסוח שאני, באופן אישי, מאוד מחבב: "הימנעות היא אסטרטגיה יצירתית לשמירה על תחושת הערך, המספקת לנו הגנה מפני כישלון".   

בתחתית הרשימה לתחזוקת ה'נעים': אין הווה בלי עתיד.

בפסיכולוגיה החיובית, כמו גם בניאו-בודהיזם הקפיטליסטי, מציעים לנו להתרכז בהווה. רק שאין הווה. הווה הוא רעיון שמטרתו לנסות ולשמר רגע בזמן, מעצם הפחד שהוא יחלוף. רעיון זה, שמנסה להתעלות על הפחד מפני העתיד, למעשה מציף את הפחד. כך שגם במובן הזה, ההווה טמון בעתיד.

להבדיל, היכולת להיות "נוכח ברגע" מחייבת חשיבה שמהותה ביטול החשיבה. הישארות לכאורית עם החוויה הדיכוטומית; ניתוק רגשי, או עוצמת יתר רגשית. לתחושתי זוהי אליה וקוץ בה: מה שבהכרח הופך את אותו הרגע לנטול דאגות לכאורה, הופך אותו גם למעמד שהינו פחות משמעות.

לעצמי אני מציע להתרכז בעתיד. יש לי מחברת שעל כריכתה רשמתי: "יומן לתכנון העתיד האפשרי". זה מרגיע אותי. זה מלהיב אותי. זה עושה לי נעים.

רושם לעצמי: להרחיב בנושא. בעתיד, כמובן :)