קווים לדמותו של אדם מאושר – משהו אישי על הכללי (פוסט אחרון בסדרה)

 

קצת משונה לכתוב על אושר בימים בהם מתבצע טבח המוני אכזרי בבני אדם, אבל מחר הוא יום האושר הבינלאומי, וחלק מרכזי מהעיסוק בסוגיית האושר השנה הוא בהתמודדות עם הדואליות הקיומית – האושר האישי לצד הסבל הכללי (זאת במידה ואנחנו, כחברה גלובאלית, אכן ערים לסבל הכללי הקיים). מבחינה אישית, ליום האושר הבינלאומי אין כל משמעות עבורי, אבל לתאריך עצמו יש, כי זהו היום שבו הוערתי לחיים. ככה שזה החג הפרטי שלי.

בשמונת החודשים האחרונים, מאז הפוסט הראשון בסדרה, שאלתי עשרות אנשים מהו אושר בשבילם, והאם הם מאושרים, ואם כן – מה גורם להם להיות מאושרים? על המאושרים שביניהם הקשיתי: האם בעיניהם האושר הוא יחסי? האם הוא בא בהכרח לצד תחושת נינוחות פנימית? או עם השלמה עצמית? או עם אומץ? והאם נדרשה עבודה פנימית נכבדה בכדי להגיע לאותו מחוז אושר? את חלקם שאלתי האם כשהיו ילדים חונכו לסלוח לעצמם, והאם גדלו בסביבה מטפחת ואוהבת? 

אני מוכרח לומר שלא הייתה תשובה אחת הדומה לאחרת, ואם הייתי חלילה חוטא בהטיית אישוש כלשהי, הייתי כנראה מסתכסך עם עצמי כהוגן. מה שכן, כל האנשים שהגדירו את עצמם כמאושרים, הודו שהם מרגישים שהם ברי מזל, שהם שלמים עם הבחירות שלהם בחיים, ושהם לא היו רוצים לחיות חיים של מישהו אחר.

המבדק הצנוע הזה שעשיתי לא נועד אלא לספק את סקרנותי ולסייע לי להבין את מקומי. כלומר, היה זה ניסיון לבחון תפישות שונות של אושר ולהעמידן מול האושר שאני כיוונתי אליו כמשאלת לב עתידית. משהו מרוח המשאלה הזו מהדהד כעת, אם כי במהלך התקופה הבנתי מהו האושר הפוטנציאלי עבורי. הבנתי עד כמה הוא שונה מאותה פנטזיה מרחיקת לכת בה הרהרתי, אי שם בשלהי אוגוסט. זה לא שאינני יכול להרשות לעצמי, לפחות בפוטנציה, לחוות את אותה 'מאושרות' עילאית לאורך זמן, או שאין בי את היכולת הנפשית להתמיד בה. אני פשוט לא מאמין שאפשר באמת לחיות ככה.

 

"אושר זה כשנעים. כשמרגיש נעים", פסקתי, ובכך סיימתי לנסות ולנסח מהו האושר הפוטנציאלי עבורי. ובאמת היה לי שבוע כזה, שחלק נכבד ממנו היה נעים, והצלחתי להתמסר לזה. כשהפסיק להיות נעים, הרגשתי שמשהו השתבש. עברה בי מחשבה, שאולי בשביל לשמר את ה'נעים', צריך לתחזק את התחושה - כמו שריר תפוס שצריך לשחרר, שיש לעסות כדרך קבע.

עשיתי רשימה קטנה של מחשבות לתחזוקת ה'נעים'. בראש הרשימה: להזכיר לעצמי שלא נעים כשנמנעים. גם מהדברים הקטנים לכאורה, דברים ברמה של דחיינות, אבל גם מדברים בעלי משקל - ובשלב זה של חיי אני לא מבקש ליצור לעצמי הדחקות והכחשות לסוגיהן.

הימנעות היא אסטרטגיה מרכזית מורכבת, שהיא עלובה ומתוחכמת כאחת, שמטרתה להימנע מכאב. היא מתוחכמת כי לעתים קרובות היא לא מודעת, והיא עלובה כי היא בריחה מדומה. בסופו של דבר אנחנו לא יכולים לברוח מעצמנו - מה שאומר שבריחה היא בהכרח בחירה ברמייה עצמית.

מכיוון שאנחנו מעדיפים לא לחשוב על עצמנו כמי שמרמים את עצמם, אנחנו נוטים להרגיש שאנחנו מגנים על עצמנו מפני איומים שהם בטווח הקרוב. זו הדרך שלנו להתמודד עם הפחד העמוק שלנו – על-ידי אי התמודדות. במבוא לספרה המצוין "לקפוץ למים", מציעה הפסיכולוגית ד"ר אנאבלה שקד ניסוח שאני, באופן אישי, מאוד מחבב: "הימנעות היא אסטרטגיה יצירתית לשמירה על תחושת הערך, המספקת לנו הגנה מפני כישלון".   

בתחתית הרשימה לתחזוקת ה'נעים': אין הווה בלי עתיד.

בפסיכולוגיה החיובית, כמו גם בניאו-בודהיזם הקפיטליסטי, מציעים לנו להתרכז בהווה. רק שאין הווה. הווה הוא רעיון שמטרתו לנסות ולשמר רגע בזמן, מעצם הפחד שהוא יחלוף. רעיון זה, שמנסה להתעלות על הפחד מפני העתיד, למעשה מציף את הפחד. כך שגם במובן הזה, ההווה טמון בעתיד.

להבדיל, היכולת להיות "נוכח ברגע" מחייבת חשיבה שמהותה ביטול החשיבה. הישארות לכאורית עם החוויה הדיכוטומית; ניתוק רגשי, או עוצמת יתר רגשית. לתחושתי זוהי אליה וקוץ בה: מה שבהכרח הופך את אותו הרגע לנטול דאגות לכאורה, הופך אותו גם למעמד שהינו פחות משמעות.

לעצמי אני מציע להתרכז בעתיד. יש לי מחברת שעל כריכתה רשמתי: "יומן לתכנון העתיד האפשרי". זה מרגיע אותי. זה מלהיב אותי. זה עושה לי נעים.

רושם לעצמי: להרחיב בנושא. בעתיד, כמובן :)

 

קווים לדמותו של אדם מאושר – פוסט המשך

 

דמות נולדת עם פחד. פחד עמוק, כזה אשר טבוע בה. לאורך חייה ילבש הפחד צורות שונות, היות שהאישיות שלה מעוצבת במידה רבה על-פיו: הוא ישפיע על התכונות הנפשיות שלה ועל הזהות שלה, וכתוצאה מכך גם על ההתנהגות שלה, על הבחירות שלה, ועל תפישת עולמה.

הפחד העמוק הוא כעץ מניב. פירותיו, צורתם כשל פחדים נלווים - מעין שלוחות של אותו הפחד. פעמים רבות הפירות הללו מרעילים את בוחן המציאות, הופכים אותו מתועתע

להבדיל מאתנו, דמות לא נבראת בגיל ינקות. אולם אם נחזור לאחור על ציר הזמן הכרונולוגי ונדמיין את ילדותה, אנחנו אמורים למצוא שם את הפחד הזה, זה אשר טבוע גם בנו.

הפחד העמוק הוא לעתים חרדה קיומית - תחושה רגשית ששורשיה בתת ההכרה. לעתים החרדה נדמית או נחווית כרדומה, ולעתים, בהתאם לנסיבות החיים, היא נחווית כמצב ממתמשך של מתח ודאגה, כזה הפוגע בתפקוד הרגשי והפיזי. 

הפחדים העמוקים משותפים לכלל האנושות, והשכיחים שבהם הנם פחד מדחייה ופחד מנטישה - בין אם ננטשנו או לא, בין אם נדחינו או לא.

פחדים אלה נובעים, כפי הנראה, מתחושת חוסר ביטחון עצמי מולדת, מעצם היותנו זן דואלי: אנחנו יצורים אינטרסנטים כשם שאנחנו יצורים חברתיים – סתירה שלא קל לצמצם, על אחת כמה וכמה ליישב. רובנו נעשה את מה שנחוץ על-מנת לשרוד, אך סביר שלא נוכל לשרוד בגפנו. תחושת השייכות חיונית לקיומנו כשם שחיוניים לנו מזון, שתיה, שינה וסקס.  

הספרות המקצועית מבחינה בין פחד רציונאלי (לרוב זהו פחד רגעי, תגובתי) לבין פחד שאינו רציונאלי (פחד המבוסס על הערכה לא מציאותית של סכנות), אולם פחד עמוק הוא באותה מידה רציונאלי ולא רציונאלי - כשם שחשיבה אמוציונאלית מכילה אובייקטיביות לצד ערכים וצרכים רגשיים.

מה זה אומר עלינו – אנשים בוגרים בעלי בשלות רגשית סבירה (מי יותר, מי פחות), שעודם נושאים את פחדי ילדותם? זה אומר שאנחנו פגיעים. חלקנו עובדים קשה על מנת להסוות את הפגיעות הזו מהסביבה ומעצמם, חלקנו עמלים על ניסיונות להתחסן מפניה, וחלקנו משלימים עמה ומחפשים דרכים לחיות מבלי שפגיעות זו תנהל אותם.

כשאנחנו ניגשים לבנות דמות, עלינו לזכור שהפגיעות היא המקור לפחד העמוק, ושהפחד הוא מקור ההתנהגות. בנוסף, עלינו להכיר בכך שהתמודדות בריאה עם הפחד דורשת חתירה מיטבית למודעות.

המודעות לקיומו של הפחד אינה מספיקה. נדרשת מאתנו המודעות לקיומן של דרכי התמודדות מוטעות. לשם כך עלינו להכיר בדרכים המתוחכמות של הנפש להימנע מהתמודדות עם הפחד העמוק, ולאחר מכן לאפיין היטב את המנגנון הנפשי שאמור להוביל את הדמות לחתור תחת עצמה – תחת הרצון הלא מודע שלה להימנע מהתמודדות עם אותו פחד. מודעות זו היא שתוביל בסופו של דבר את הדמות להימנע מלהימנע. היא זו שתוביל את הדמות להכריע בקונפליקט הצפוי לה.  

מאירועי הפוסט הקודם

הפוסט הקודם עסק בניסיון לפתח דמות של אדם שהוא מאושר. הפוסט הנוכחי הוא המשכו של אותו ניסיון. הדמות היא כמובן אותה דמות: עידו אדלשטיין, בן 38, תושב הרצליה. גנן במקצועו, מאורס לגלי, בת גילו. כפי שעשיתי בפוסט הקודם, גם כעת אחזור לנקודה בחייו של עידו שבה הוא הרגיש שהוא רחוק מלהיות מאושר. שהוא כמעט ולא זוכר מה זה להיות שמח. שיש בו טונות של כעס אגור, שהוא הפך עם השנים לפצצה מתקתקת. שהוא, ששונא שמשקרים לו, מוצא את עצמו משקר דרך קבע לבת זוגו, גלי  – מסתיר ממנה משך חודשים ארוכים שאביו הוא קבצן ונרקומן. הוא ידע שהבושה, הפחד והאשמה, הם צלעותיו של משולש הרסני. זה עלה לו בכמה מערכות יחסים בחייו, וזה קיבע את מערכת היחסים המעורערת שלו עם עצמו.

בשנת הזוגיות הראשונה שלו עם גלי ולכל אורכה, עידו פחד שגלי תעזוב אותו. הפחד היה עד כדי כך משכנע, שעידו היה אומר לעצמו שיכול להיות שגלי עוד לא יודעת שהיא הולכת לעזוב אותו, אבל היא בוודאות תעזוב. ההתנהגות שלו הסגירה במידה מסוימת את המחשבה הזו (ראו "אפקט פיגמליון" – נבואה שמגשימה את עצמה).

פעם עידו סיפר על זה ללאה, אמו. "הפחד הזה, להיות בלעדיה, גורם לי לפעמים להרגיש כמו על סף התקף לב". לאה הזכירה לו שכשהוא נעזב בעבר, הוא תמיד ידע לעמוד על הרגליים, ושיש בכך כדי ללמד על העתיד. למרות שהיא חושבת שהוא טועה לגבי גלי – "היא מאוהבת בך, אתה רק צריך לא להרוס", אמרה, ואז הוסיפה את אחד המשפטים האהובים עליה: "מה שצריך לקרות יקרה, כל עוד לא נעזור לדברים לא לקרות". אז כן, גם בעתיד, הוא יודע, אם גלי והוא ייפרדו הוא יתפקד. כן. הוא יודע שהוא יתפקד. אבל הכאב יקשה עליו את היומיום. הוא ישתלט עליו, ירדוף אותו ויאמלל אותו לאורך זמן.

הפחד מדחייה היווה מניע בסיסי להתנהגות השקרית של עידו גם במערכות יחסים קודמות, כמו גם בעבודה, ובקרב חבריו למשחק הכדורסל השבועי. הפחד שלו מדחייה התפתח לחרדה והתקיים לצדה.

בד בבד, הבושה הלכה וגדלה. מובן שאיש לא ידע על אבא שלו. הוא ניסה מול חברים להתנהג ההפך, שלא ירגישו שחסר לו משהו. היה תמיד נדיב כמו מישהו שיש לו, שלא יהיה משהו שישייך אותו לאביו. שאיש, חלילה, לא יחשוד שפגמיו של אביו ניכרים בו. הבושה הייתה מהולה תמיד בכעס. הכעס על אבא שלו על שנטש, על שלא היה ככל האבות. על שלא היה. ועל כך שאמו, הוא ואחותו הקטנה נאלצו מפעם לפעם להצטמצם מאוד גם במזון בסיסי. הוא נזכר איך כשהיה חייל, עוד כשאבא שלו היה גר בבית, היה מעדיף להישאר שבת בבסיס רק כדי לאכול כמו שצריך. הזיכרון הזה היה כמו פצע עתיר מוגלה. בית הדפוס של אביו עוד איכשהו פעל באותה תקופה, אבל הכסף היה מדמם החוצה. הדוד שלו, אלי, היה מדווח ללאה בייאוש על בעלה, ש"הוא כל היום יושב, נותן באף". עידו זוכר היטב (ולעולם לא ישכח) איך לפעמים, כשהיה חסר לו כסף, הוא היה הולך לפסז' ליד הסניף של ברגר קינג, איפה שאביו היה יושב בזמנו, ולוקח מקופסת המטבעות שלו. על תחושת ההתבזות הזו הוא כיסה בטענה מוטעית של צדק. בגיל 27 הוא הפסיק לקחת, ולמעשה מאז ניתק כל קשר עם אביו.

 

גרגר חול סורר ביבשת הסדר הקיים

לפני כשנה עידו החליט לאמץ גישה חיובית ייחודית לחיים, על מנת לחוות אושר. אם אושר הוא קודם כל בחירה –  עידו בהחלט בחר. אבל הוא גילה שהאושר מצריך ממנו לא רק שינוי חשיבה מהפכני - הוא מצריך עבודת תחזוקה מחשבתית יומיומית והוא גם מצריך את ההבנה שהאושר אינו תחושה סטרילית. הוא גם מגלה שלוקח זמן לבסס את כל זה, ולשמחתו הוא מגלה עוגנים נוספים עבור האושר האישי שלו, כמו למשל סביבה תומכת ואוהבת (גלי, לאה, אחותו ענבר, ולימים גם התינוקת שבבטן, שהוא מרגיש שהיא כבר אוהבת), ותחושת משמעות עמוקה הנובעת מכך. אך עדיין - משהו היה חסר.

הוא ניהל יומן, או יותר נכון: ניהל דיאלוגים עם עצמו ותיעד אותם במחברת. גם לשם הצפת מידע חופשי, שאולי תוביל לפיצוח הדבר שהוא הרגיש שחסר על מנת להיות מאושר באמת. לפעמים היו אלה מונולוגים עם כל מיני מיני-תובנות, שנשמעים קצת כמו משהו שאני הייתי כותב אחרי כמה שוטים של וויסקי. דברים כמו: "אני בגישה שלבני אדם יש ייעוד בחיים, בין אם הם מודעים לכך ובין אם לא. בין אם הם פועלים לממש אותו ובין אם הם פועלים לממש ייעוד אחר. אולי אין שליטה על הייעוד. אולי ייעוד הוא מילה גדולה מדי. אולי מדובר בתפקיד. אולי בהטבעת חותם או בהותרת מורשת. בכל מקרה, זוהי תפיסה שבאה ואומרת שלכל אדם יש משמעות יחסית. גם אם אותו אדם חושב על עצמו שהוא בסך הכל עוד גרגר חול סורר ביבשת הסדר הקיים".

ועדיין משהו היה חסר.

עידו היה מודע לא רק לפחד ולחרדת הדחייה שלו, אלא גם לפחד שלו מפני דחייה עצמית -  אבל הוא לא היה מודע להשפעות של הפחדים האלה על הזהות האישית שלו, מה גם שהוא נהג לנתק בין הפחדים – הוא לא ראה את ההזנה ההדדית ביניהם. הוא היה נוהג להגיד לעצמו שהיחסים שלו עם עצמו משמעותיים לא פחות מאשר הקשרים שלו עם אחרים, לרבות הקשר עם גלי. הוא תמיד היה בטוח שאם ידחה את עצמו, זה יותר גרוע מאשר דחייה חברתית או רומנטית. ושהסיבה שהוא צריך את האישור מהסביבה היא בגלל שחשוב לו בעיקר מה הוא חושב על עצמו. כלומר, לא בשביל קבלה חברתית, אלא בשביל קבלה עצמית. מן היזון חוזר הפוך. הוא ידע שזה נשמע חריג. הוא הכחיש שזה מנגנון הגנה. הוא גם לא ראה איך הדבר משליך על תחושת האושר החסרה שלו.  

התפנית, כדרכן של תפניות, התרחשה באופן לא צפוי. לאחר שהתברר לגלי שהקבצן שעידו והיא נתקלו בו ברחוב הוא לא אחר מאשר אביו של עידו (תיאור המפגש בפוסט הקודם), ולאחר שהזמינה את האב לחתונה על דעת עצמה, דבר שגרם לפיצוץ בינה לבין עידו, קרו שלושה דברים:

*החתונה עמדה זמנית בסכנת ביטול

*עידו ניצב בפני קונפליקט – האם לבטל את ההזמנה שקיבל אביו, או לראות בהזמנה זו הזדמנות להשלמה ביניהם, ובנוסף הזדמנות להשלמה עם מי שהוא אביו. במעמד הקונפליקט, עידו התמודד עם הפחדים העמוקים שלו ולבסוף בחר בחירה כנה - הוא בחר לתת תוקף להזמנה, ובכך הוא גם זכה להשלמה עם מי שהוא. עם כל הכבוד לצ'קים, באמת - כבודם במקומם (בכספת) מונח, קבלה עצמית היא מתנה נהדרת לחתונה. אבל הקבלה עדיין לא הייתה שלמה.

*הסדנה. חודש לפני החתונה. "אם אתה לא הולך לסדנה הזו אני לא אתחתן איתך", אמרה גלי והניחה בידו של עידו שובר של סדנת טיפול בכעסים. 24 מפגשים דו שבועיים. בחדרה. או, אם להשתמש במילותיו של עידו ההמום, "בפאקינג חדרה".

"כן, בפאקינג חדרה, ואתה תיסע לשם פעמיים בשבוע ותטפל בעצמך, ואתה תדע איך לנתב את הכעסים המשוגעים האלה שלך. אתה יודע כמה זמן לקח לי לאסוף את ההזמנות האלה מהשדרה?"

אני אקדיש לסדנת הכעסים שבה השתתף עידו פוסט נפרד (אגב, הוא עכשיו חושב שחדרה היא עיר לא רעה בכלל), עם התייחסות נרחבת למושג "פירוש מחודש" שהמאפשר לנתב כעסים בקלות יתרה (אעשה זאת לא בפוסט הבא, אלא בזה שאחריו. הפוסט הבא הוא בסימן תרגילים חדשים לפיתוח דמויות). ההרחבה אודות סדנת הכעסים תסייע לי להציף את מערכת יחסים בין עידו לבין אימא שלו (לאה) ובינו לבין אחותו הקטנה (ענבר). הוא בתקשורת טובה עם לאה, אבל רק בסדנה הוא יתמודד עם צדדים באישיותה שגרמו ועדיין גורמים לו לקושי.  

*

יכול להיות שהדמות של עידו תמצא את עצמה כדמות שולית בסיפור של דמות אחרת. אני מרגיש שבאופן הפומבי שבו פיתחתי את הדמות של עידו (למרות שנותרו עוד שני פוסטים במסגרת פיתוח הדמות שלו) כבר סיפרתי את הסיפור שלו, כך שמהבחינה הזו אני מסופק.

אבל כמו שציינתי בסוף הפוסט הקודם, בשל נסיבות עגומות שלא תלויות בו, עידו לא יישאר מאושר לאורך זמן.

עכשיו כבר אפשר לספר שעידו מגלה שחבר ילדות שלו, עמוס, עומד למות מסרטן. עידו משתף את גלי בחדשות הרעות. מוסיף ש"קצת אחרי שגילו, דנה נפרדה ממנו. דורון סיפר לי, הוא היה אצלו לא מזמן". דמעות הציפו את עיניה של גלי, ועידו, משום מה זה הלחיץ אותו, והוא הסתובב סביב עצמו בניסיון לחפש עבור גלי משהו שיספוג.

"איך אפשר לעשות דבר כזה? לעזוב אותו כשהוא במצב כזה?"

"לא יודע. אני באמת לא יודע מה היה שם"

"עידו, זה בכלל לא משנה מה היה שם – לא עוזבים מישהו במצב כזה"

"אבל אי אפשר לשפוט, אנחנו לא...את יודעת...אולי הייתה לה...

"אם היית עוזב אותי במצב כזה הייתי הורגת אותך!"

למחרת עידו ניסה להשיג את עמוס. לא הצליח לתפוס אותו כל היום. גם לא למחרת. הוא התקשר לדורון, חבר משותף, ושאל אותו מה כדאי לעשות, אם כדאי פשוט לבוא אליו הביתה, או לחכות שיענה.

"חכה שהוא יענה"

"אני פוחד שיהיה מאוחר מדי, שאני לא אספיק ל...

"ברור, אני מבין. אבל זה המצב. אין מה לעשות. פשוט תחכה"

 

קווים לדמותו של אדם מאושר (פוסט אפוסטריורי)

 

"נסה לכתוב דמות של אדם מאושר. בוא נראה אותך מצליח", אמרתי לעצמי בהתרסה יום אחד, כלומר שלשום, בזמן שפרקתי מזוודה מחופשה משפחתית ממנה חזרתי לפני למעלה משבוע.

האמת? הניסיון להגדיר מישהו כמאושר ולפי זה לבנות את הדמות שלו, זו חתיכת משימה. כזו שלא הייתי דורש מעצמי לבצע, אלמלא המחשבה שהעסיקה אותי במהלך החופשה (והאמת שבעיקר אחריה) – האם אי פעם אהיה מאושר?

היות ולמונח "אושר" לא נמצאה עד היום הגדרה גורפת, ומכיוון שאני עצמי לא חוויתי את תחושת המאושרות כפי שאני תופש אותה - לפיה אדם מאושר הוא זה שעבורו אושר הוא הווייה, שגרת חיים, מצב טבעי של קיום - מה שאני יכול לעשות הוא להשתמש בכלים שלי כתסריטאי על מנת לבחון מה מייחד את הדמות כמאושרת, מה הפך אותה לכזו, ואז להוסיף ולפתח אותה.

להבדיל מהפסיכולוגיה, שתפקידה לחתור להאחדה קטגורית על מנת לאפיין דפוסים, כתסריטאים ניתנת לנו הזדמנות לפשט את הספציפי. לחקור את מסתרי הנפש האחת, הבודדת.

אי לכך, וגם מכיוון שהדמויות מלמדות אותנו לשנות את ההסתכלות שלנו על מצבים בחיים, אני מעוניין לפגוש את הדמות כשהיא עדיין לא מאושרת. כשמשהו חוסם אותה. מכשיל אותה. מאמלל.

עיצוב זהות, למי שקרא את הפוסט המוקדש לנושא, היא אחת המשימות הראשונות לביצוע כשניגשים לבנות דמות. על-פי המודל שאני מציע בפוסט הנ"ל, על מנת ליצור דמות שאישיותה מעוצבת, יש לחתור לאיזון בריא בין מרכיבי הזהות השונים שלה, שהם: רקע ונסיבות (אובייקטיבי), דימוי עצמי (מידת ההערכה העצמית), אמונות פנימיות ודעות קדומות, מקורות ערך חיצוניים (כגון: מקצוע, מעמד, מקום מגורים, מצב משפחתי, קהילה/חברים) ומקורות ערך פנימיים (שליליים או חיוביים). איזון בריא בין המרכיבים ייווצר בזכות ההכרה בחשיבותם של מקורות ערך פנימיים חיוביים, כמו למשל: אותנטיות, מודעות, יכולת התבוננות פנימית, יושרה, יציבות מוסרית, קבלה עצמית (הכוללת את היכולת לקבל את הלבד שלנו), ואחריות אישית.

טוב, אז בואו נתחיל. עידו אדלשטיין, ברוך הבא.

*מי אני? (עדיף לענות בשם הדמות. זו הזדמנות טובה לחפש את סגנון הדיבור ואת השפה הספציפית שלה)

אהלן, נעים מאוד. אני עידו, בן 38, גנן במקצועי. אני גר בהרצליה עם גלי, ארוסתי, שהיא בת גילי. אנחנו כבר שנה ושמונה חודשים ביחד. אני הבן הצעיר מבין ארבעה אחים (יש לי אחות בכורה ושני אחים – שלושתם מתגוררים בחו"ל), ההורים – אימא שלי היא פנסיונרית של התעשייה הביטחונית הישראלית – לא חשוב איזו חברה. אבא שלי היה לו בית דפוס והוא...הוא פשט את הרגל לפני 15 שנה.

יש לי תואר...עשיתי תואר ראשון במדעי המחשב, אבל אני מתעב את התחום הזה. אני כבר למעלה מעשר שנים גנן. הייתה לי איזושהי אפיזודה חולפת, נקרא לזה, כחקלאי באחד הכרמים בעמק האלה, אבל אין לי מה להכביר מילים פה. הבנתי שאת הענבים אני הכי אוהב כשהם כבר יין...החלום שלי, האמת, היה להיות וטרינר. אבל החיים, אתה יודע

*מה אני אוהב בעצמי ועם מה קשה לי?

בסך הכל מחזיק מעצמי בנאדם סבבה. יש לי יכולת להתחבר לאנשים. אני בן אדם של אנשים. אוהב לדבר, איש שיחה. יש לי קליטה טובה ומהירה לאנשים. יש לי הרבה לקוחות קבועים מרוצים, שהם כבר מזמן לא רק לקוחות.  

אני חושב שאני אדם נדיב. שאני בנאדם שנוהג לתת בלי לחשוב על לקבל בחזרה. ככה אני. ככה אימא חינכה אותי. גם בזוגיות אני ככה.

מה לא? אני לא בנאדם רגוע, אבל אני יודע להיות רגוע. זה הופך אותי לבנאדם יותר רגוע ממה שהייתי לפני שנה, בטח לפני חמש שנים. אבל בעיניי זה עדיין לא מספיק. מבחינת ביטחון עצמי...לא תמיד יציב. יש תקופות ויש תקופות.

*מה המטרות שלי? לאן אני חותר?

להקים משפחה, ולהיות משמעותי עבורה

*מה מקומי בחברה? איך אני מסתדר עם אחרים?

כמו שאמרתי, יש לי יכולת להתחבר לאנשים. מרגיש שיש לי את היכולת לגעת באחרים. אני בנאדם פתוח סך הכל, מה שאתה רואה זה מה שאתה מקבל. איך אני עם גלי? ת'שמע, היא האהבה של החיים שלי, אין ספק. אני אוהב אותה ואני מעריץ אותה, היא מהממת. אם תשאל אותה היא תגיד לך שאני אומר לה את זה כל הזמן. מן הסתם אנחנו רבים מדי פעם, כמו כל זוג, אבל משלימים מהר יחסית. אני אגיד לך מה בעיניי עושה טוב לזוגיות: להתמודד עם בעיות ביחד, לבשל ביחד, ולרקוד בסלון. וכמו שאמרתי, לתת בלי לחשוב על לקבל. כשאנחנו רבים, אחרי עשרים דקות אחד מאתנו הולך לסלון ושם מוזיקה. משם אנחנו מתחילים להשלים.

*מה מקומי במשפחה?

אח טוב. בן טוב. עוזר תמיד כשצריך. משתדל לבקר את אימא שלי לפחות פעם בשבוע. אבא שלי? לא מעוניין לדבר עליו כרגע. אנחנו לא בקשר כבר כמה שנים. עשר שנים כמעט

*מהם העקרונות שלי?

וואלה יש לי הרבה. אספתי. קודם כל, הכי חשוב בעיניי זה להיות חכם בלב. האנשים שחכמים בלב הם האנשים הכי חכמים. ככה אני מאמין. דבר שני, זה משהו שלמדתי לא מזמן, שהתנהגות מטומטמת של אחרים שייכת לאחרים. לא לקחת אישי, זה לא קשור אלי. זה שלהם, זה בעיה שלהם. עוד משפט שאני מאמין בו הוא שאהבה לא יכולה להיות גם שדה חרציות וגם שדה קרב. ויש עוד אחד, מקווה שאני זוכר נכון: "חרדה מפני העתיד משבשת את היכולת שלנו להתמודד עם ההווה". וכמובן, להתרחק מרוע. כשאתה מרגיש שיש מסביבך אנשים שנוטף מהם רוע – לא משנה מה, תתרחק מהם כמו מאש.

*מהם תחומי העניין שלי?

אוהב בעלי חיים, טבע, טיולים, אוהב לבשל, מוזיקה כמובן. אני מאוד אוהב את העבודה שלי, אוהב את האינטראקציה עם הלקוחות שלי. למרות שכמו שכבר אמרתי, החלום שלי היה להיות וטרינר. אבל איך אני תמיד אומר? "לפעמים חלומות מתגמשים".

עכשיו אני אענה בשביל עידו (אני בעצם מתחיל לשרטט ביוגרפיה):

*מה עלול לערער את הזהות של הדמות?

שלילה עצמית. חרדה

*מה עלול לגרום לה למשבר זהות?

אובדן ערך עצמי, תחושת ריקנות וכישלון, חוויית דחייה

*האם הדמות חוותה, חווה, או עתידה לחוות משבר זהות?

כן. היא חוותה. לצורך העניין, ולטובת התחקות אחר אותן אמונות עצמיות ודעות קדומות של עידו, נחזור כמה שנים אחורה, לתקופה בה עידו חש שחייו הם פספוס אחד גדול. הוא כמעט ונרשם ללימודי וטרינריה. אבל אז לקה בחרדת "תסמונת המתחזה" - הוא היה בטוח שהוא טעה לגבי עצמו. שהוא לא מספיק טוב, שהוא ייכשל. שהציפיות שלו מעצמו היו מוגזמות, הזויות אפילו, שתפיסת המציאות שלו השתבשה. ככל שהוסיף להאשים את הציפיות שלו מעצמו, כך הלכה וגדלה השלילה העצמית שלו, עד שהדימוי העצמי שלו התרסק אך תוך שלולית של חרדה. ולחרדה הזו יש תוצר לוואי: שיתוק עצמי.

עידו נסע להתבודד למשך שבוע במדבר, ושם, כשהוא שכוב על האדמה הצחיחה ומעליו רקיע מרוצף כוכבים, הוא התחיל לשאול את עצמו מספר לא מבוטל של שאלות, שכמו הוכנו עבורו מראש על-ידי תסריטאי מיוסר: "למה אני חושב על עצמי בצורה שלילית?", "למה אני חושש להיכשל?", "ממה אני שואב עידוד? מה עשוי לעודד את רוחי?", "אילו תשובות אני מחפש?", "לאן הובילה אותי עד כה התפישה העצמית שלי?", "מה גורם לי להיות גאה בעצמי?", "עם אילו מצבים בעבר התמודדתי בצורה מוצלחת? אילו מקרים הותירו אותי מצולק?", "מה המטרה הכי חשובה שלי?", "מה הייתי רוצה לשנות באישיות שלי, ומדוע? מה ימנע ממני לשפר או לשנות? מה יכול לסייע לי לשפר או לשנות?", ו-"האם אוכל להשלים עם מי שאני במידה ולא אצליח להשתפר או להשתנות?"

חלק מהשאלות (האחרונות בעיקר) נשאלו על ידיו עוד בשבוע שקדם לנסיעה למדבר - שבוע שהיווה מבחינתו נקודת שפל אישית, כיוון שבשבוע הזה הוא עשה מעשה שכמעט עלה לו בחייו.

עידו נסע בכביש איילון צפון, כשלפתע נהג הרכב שמאחוריו – רכב מסוג ניסאן ג'וק, שהיה אז באופנה - ניסה לחתוך אותו בפראות. כעבור כמה רגעים, כשנהג הניסאן החליט לעקוף ולהעיף את עידו מהנתיב, עידו נבהל והסיט את ההגה ימינה במהירות שיא, ובכך מנע התנגשות. עידו הרגיש כיצד הדופק שלו משתולל. ראשו בער מרוב כעס. הוא הגביר מהירות, ואז הגביר עוד, ואז, כשהגיע למרחק של כמאתיים מטר מלפני אותו רכב, חזר לנתיב, ואז, כשנהג הניסאן החל לסגור פער, עידו לחץ לחיצה חזקה וממושכת על דוושת הברקס. מבעד המראה הקדמית הוא ראה את נהג הניסאן מאבד שליטה על הרכב. הניסאן סטתה שני נתיבים ונעצרה כשהחלק הקדמי שלה נגד כיוון התנועה. שני הרכבים שנסעו בנתיבים הסמוכים הצליחו לחמוק מהניסאן באורח נס. בשלב זה הרגליים של עידו רעדו. הוא ניסה לייצב את הרגל על דוושת הגז תוך כדי ניסיון האצה, וליתר ביטחון הוסיף את רגלו השמאלית. איכשהו הוא הצליח. כשעצר להירגע בתחנת הדלק, לא רחוק מביתו, כל הגוף שלו רעד. עידו הבין שיש לו בעיה.

בשלב זה לעידו לא היו תשובות. זה לגמרי הגיוני, כי בכל זאת – רק התחלתי לעצב את הזהות שלו. השאיפה שלי היא שהאופן שבו אעצב את זהותו יביא לכך שבסופו של התהליך (שרובו ככולו לא יופיע כלל בתסריט, אם בכלל ייכתב תסריט. כרגע אנחנו מעצבים זהות ובמקביל בונים ביוגרפיה) עידו יצליח להתגבר על פחדיו העמוקים (שעדיין לא נגענו בהם) ולנקות מעל עצמו את מרבית רגשותיו השליליים, להיות שבע רצון מעצמו ובכך להפוך לאדם שעמוק בפנים הוא ביקש להיות: אדם מאושר.

השאלות שעידו שאל את עצמו בהיותו במדבר, התסכול והפספוס שהוא חש, וכמובן הדברים שלא נאמרו על ידו באופן גלוי (סאב טקסט), הם בבחינת מידע חופשי. הם נותנים לי מושג לגבי מספר סממני אופי שאבחר להשתמש בהם.

אז מה אני יודע על עידו עד כה? שהוא אדם שמייחס חשיבות רבה לזיכרונותיו הטובים. שהוא מסוגל ליצור תקשורת כנה, לדבר על רגשות בפתיחות, ואף לחיות בכנות פנימית. שהוא אדם עם שאיפה תמידית לשיפור עצמי: שאיפה לפתח את הרגש שלו, את היכולת להתבונן בעצמו. אלו הם מקורות ערך פנימיים חיוביים, ולעידו יש עוד מאותם מקורות: הוא נדיב, גלוי לב, סקרן, בעל חוש הומור מפותח, והוא אדם שמבקש להבין את עצמו - ואדם שמבקש להבין את עצמו הוא אדם שמוכן להשקיע בלשפר את האישיות שלו ולהתפתח אישיותית. הוא יחתור למצב בו יהיה משוחרר לגמרי מאותן אמונות עצמיות שגויות ומדעות קדומות לגבי עצמו. אני רק צריך להביא אותו למצב שבו הדעה שלו על עצמו תהיה חיובית, ושהיא תהיה חשובה לו הרבה יותר מאשר דעות של אחרים לגביו - או מה שהוא מדמיין שאחרים חושבים עליו. זה עשוי לצמצם במידה ניכרת את מקורות הערך השליליים שלו. אבל הדבר לא יקרה מעצמו. שינוי חשיבה לבדו, שאינו בכפוף לפעולה, לא סביר שיתרחש.

טוב, אז בלי ששמנו לב, מועד החתונה של גלי ועידו מתקרב. ההזמנות כבר מוכנות, הן הגיעו טריות מבית הדפוס ועכשיו הן בארגז קרטון שעל השולחן בפינת האוכל. יש גם הזמנה שתישלח במייל (בכל זאת, יש גם צעירים בקהל. הרבה מהם הם החברים של גלי - חברי ילדות וחברים מבית הספר למשחק, שעם רובם היא שומרת על קשר). עכשיו גלי ועידו בעיצומו של סיבוב קניות בתל אביב, שכלל גם קפיצה זריזה לחייט (מכפלת במכנסיים של עידו) ואצל מעצבת שמלת הכלה (אלגנטית, בלי הרבה תוספות ותוספים). כבר בין ערביים, והשניים צועדים בחלק היותר מטונף של רחוב אלנבי, כאשר לפתע, גלי מצביעה על חנות ביגוד פינתית, ובלי לשים לב היא דורכת על קופסת המטבעות של הקבצן המבוגר ששכב בסמוך. דומה שצלילי המטבעות שהשתקשקו בקופסת הפח העירו את הקבצן משנתו, שכן הוא התמתח והזדקף באחת

"אוי, סליחה, אני ממש מתנצלת" אמרה גלי לקבצן, ומיהרה להוסיף לקופסה כמה מטבעות.

רק אז היא הבחינה במשהו מוזר שמתרחש. הקבצן אחוז התרגשות, הוא נועץ מבטו בעידו והוא מנסה להגיד משהו, והוא קורא "עידו! עידו!"

עידו מחסיר פעימה, מעווה פניו, תופס לגלי את היד, ומושך אותה משם. היא מופתעת לחלוטין. הקבצן קם, מתקדם כמה צעדים, מבטו אל הזוג המתרחק

"עידו! בוא רגע, בבקשה..."

עידו מרוכז בעצמו, צועד בצעדים גדולים ומדויקים, ולגלי קצת קשה עם הקצב

"מי זה? מאיפה הוא מכיר אותך?"

עידו לא עונה.

"נכנסת ממש לפאניקה"

עידו מסיט אליה את מבטו, מאט את הקצב

"איזה פאניקה?! מה, מהקבצן הנרקומן הזה? (לוקח נשימה) הוא היה גר פעם מול הבית של ההורים שלי".

גלי מסתכלת עליו, מתקשה להאמין לו. מאורח יותר, כשהם בדירה, תוך שהיא שוקדת על הכנסת הזמנות לחתונה לתוך מעטפות, גלי נזכרת לשאול.

"יש לו משפחה אתה חושב?"

"למי?"

"לקבצן הזה"

"טוב חלאס עם זה. לא יודע וזה גם לא מעניין אותי"

"אבל אם הוא היה גר מול הבית שלכם, בטח הכרת את המשפחה שלו. את הילדים שלו...אם היו לו"

עידו פוער פה מול עיניה הבוחנות של גלי. הוא משתהה למשך כמה רגעים, כמו רוצה לומר משהו ואז מתחרט, ואז אומר: "יש לנו דברים יותר חשובים להתעסק איתם מאשר בקבצן המסריח הזה" והולך לחדר השינה.

עוברות עשרים דקות – גלי מוודאת בהצצה בשעון – והיא ניגשת לסלון ושמה שיר. היא ממתינה, ועידו לא בא. היא מגבירה את הווליום, ועדיין.

לא קשה לנחש לאן רגליה של גלי הובילו אותה למחרת. נכון – לפינת הרחוב בה היא ועידו פגשו את אותו קבצן. הוא שם, הקבצן, והיא מתיישבת לידו. תכף היא תשלוף מהתיק הזמנה לחתונה.

מפאת קוצר היריעה (לא אתן לפלטפורמה המקוונת להפריע לי להשתמש בביטוי) אין מנוס מלעשות ספוילר ולספר שהתגובה של עידו הייתה מאוד-מאוד קיצונית. המפגש של גלי עם הקבצן, שכעת כבר מובן לכל שהוא אביו של עידו, כמעט הרג את היחסים בין גלי לבין עידו. כשהיא סיפרה לו שהיא הזמינה את אביו על דעת עצמה, מרוב עצבים עידו לקח את הארגז עם ההזמנות לחתונה ורוקן אותו אל מחוץ לחלון המטבח. גשם של מעטפות ירד מהקומה הרביעית אל השדרה. לקח לעידו חמישה ימים רק להירגע מהמעשה של גלי. כשהוא נרגע, הוא ארז תיק ונסע לכמה ימים. פתח אוהל בשבי ציון, קרוב לשפת הים, וחשב. הוא חשב הרבה, ואז הוא גילה שהוא בקונפליקט. האם עליו לדאוג לכך שההזמנה לחתונה שקיבל אביו תבוטל, או לראות בכך הזדמנות לסלוח, ואולי אפילו לחדש את הקשר ולאחות את השברים. עידו שוחח על כך עם אמו, שבאופן מפתיע החזירה את האחריות אליו: "חתונה שלך. אתה תחליט".

עידו החליט. לא לסלוח, אבל גם לא לבייש את אביו. הוא ביקש מגלי לגשת שוב לפינה הזו באלנבי, ולשאול את אבא שלו אם הוא צריך בגדים לחתונה, ואם לארגן לו הסעה. לפני שגלי יצאה לדרך, עידו אמר לה תודה. כשהיא סגרה את הדלת היא שמעה אותו בוכה. היא בחיים שלה לא שמעה מישהו בוכה ככה.

בחודשיים שנותרו עד לחתונה עידו נפגש עם אביו פעמיים. אחרי הפגישה השנייה החליט ללכת לטיפול פסיכולוגי אצל אחד הלקוחות שלו, פסיכולוג בעל שם - עסקת בארטר שעידו מאוד גאה בה - ואף רואה הקבלה בין תחזוקת הנפש לתחזוקת גינה ("הפסיכולוג אמר שיונג אמר שיש צורך להיות תמיד בהתפתחות ובצמיחה"). לראשונה בחייו עידו שיתף אדם אחר בכעס שנצבר בו בעקבות הנתק של אביו מהמשפחה, אותו חווה כנטישה. בבושה שחש בעקבות מצבה הכלכלי של המשפחה, החובות והנושים, והשמועות על כך שאביו נעלם, שקע בחובות נוספים, נפל לסמים קשים. בדיעבד עידו הבין את מידת ההשפעה של כל זה על הדימוי העצמי שלו. הוא התוודה על תחושת השכפול של אבא שלו, שרובצת עליו.  

שנה חלפה. עידו נרשם ללימודי הווטרינריה ופרש בתום השנה הראשונה. "גלי התאכזבה בעיקר בשבילי. אבל אני אמרתי לה שאני מבסוט. אנחנו שוקלים לפתוח ביחד פנסיון לכלבים ולחתולים.

"האמת שפשוט התגעגעתי לגינון, ללקוחות. הבנתי שלהיות וטרינר זו פנטזיית ילדות שהייתה לי. אין לי תשוקה אמיתית לזה. גיליתי שאני מאושר מעצם זה שאני חי. לפעמים אני קם בבוקר ואומר לעצמי "איזה כיף זה להתעורר", ואני עף על זה".

מתי לראשונה הרגיש שהוא מאושר? הוא עצמו לא מצליח לשים את האצבע על הנקודה. הוא חושב שהיה זה הרגע שבו הבין שאף גורם או אדם לא יוכל לערער את הביטחון העצמי שלו, או את מצב הרוח שלו. אבל במחשבה שניה, הוא לא בטוח שמדובר ברגע הזה או ברגע אחר. הוא גם לא יודע לומר מה גרם לזה. "בסוף", הוא אומר, "בסוף אלו הדברים הקטנים. זה עניין של הסתכלות על החיים. להסתכל על מה שיש ולהיות אסיר תודה. לא לקחת שום דבר כמובן מאליו. להשלים עם מי שאתה, ולחייך חיוך פנימי קטן. זה הכל אמיתות פשוטות, מה שאני אומר לך.

"תבין, האושר לא תלוי במשהו חיצוני – זה לא עניין של הישגים או של כסף, וגם לא אם יש זוגיות או אין זוגיות, או אם יש לך או אין ילדים. אפרופו ילדים, גלי עכשיו בחודש השישי".

כמה הערות:

יכול להיות שאני, בחיי האישיים, לעולם לא אחווה את הווית האושר הזו, אבל תחושת האושר האישי של עידו, ה'מאושרות' שלו, היא חוויה שאני חווה כאשר אני בנעליים שלו. כשאני נתון בהוויית עולמו, בתוך הרגע הזה ביחד איתו. ממד זמן שמרגיש כמו רגע אמיתי בחיים.

וזה שהצלחתי להרגיש מה עידו, שהוא ישות פיקטיבית, מרגיש כשהוא חווה את התחושה הזו – זה יפה בעיניי. וזה קרוב מאוד לאושר.

*המשך פיתוח הדמות של עידו בפוסט הבא. רמז: בשל נסיבות עגומות שלא תלויות בו, הוא לא יישאר מאושר לאורך זמן. החיים, אתם יודעים איך זה

*התמונה מתוך הסרט "אושר" של טוד סולונדז (ארה"ב, 1998)