היום לפני 85
שנה הלך לעולמו אדם מיוחד וחכם, בעל פילוסופיית חיים הומניסטית, נאורה ויפה. שמו
היה אלפרד אדלר, ומעבר לכך שהוא היה יהודי, ורופא, הוא היה אבי הפסיכולוגיה
האינדיבידואלית (ממנה צמחו, בין השאר, הפסיכולוגיה החיובית והפסיכולוגיה
ההומניסטית).
התיאוריות של
אדלר הן בית ספר מעולה גם לתסריטאות ובעיקר לחיים, ולמי מכם שנחשפים לשמו לראשונה
כעת, אני יותר מאשר ממליץ לקרוא מהמעט שתורגם לעברית ("משמעות חיינו",
"הכרת אדם") ובנוסף את שכתבו ממשיכי דרכו ותלמידיו בארץ ובחו"ל (נגישים
ובעברית: "לקפוץ למים" המעולה של אנאבלה שקד, "לומדים זוגיות"
של זיוית אברמסון).
מה שאני בעיקר
לקחתי ממשנתו של אדלר זה שעבודה פנימית היא המפתח לנטרול איומים פוטנציאליים מבחוץ
- היות שהאיומים נעלמים ברגע שבו אתה מבין שכלום מבחוץ לא באמת מהווה עבורך איום. או
אז, חוויית האיום החיצוני מתגמדת לכדי חשש שהוא טבעי - כזה שניתן להתמודד אתו
בצורה בריאה.
זה נכון גם בהיבט
המקצועי: כשפועלים מתוך שאיפה למצוינות, ההתגברות על מכשולים פנימיים היא ההישג האמיתי,
והישג זה הנו מקור לצמיחה ולהתפתחות.
באופן שאינו מפתיע,
משנתו של אדלר רלוונטית מאוד לתקופתנו. תקופה שאדלר לא "זכה" להכיר –
תקופה מוזרה ומורכבת של שפע חומרי לצד נסיגה אינטלקטואלית, של קפיטליזם מעוות שיצא
משליטה, של מרדף הדוניסטי אחר הבלתי מושג, של הכרה בזיוף כביטוי אותנטי. תקופה שבה
דעיכת הסולידריות בחברה הישראלית הפכה מוחשית כל כך.
כמי שפועלים בענף תחרותי ורווי אכזבות, תסריטאיות ותסריטאים צריכים לאמץ גישה בריאה שתאפשר התמדה עיקשת במלאכה – להמשיך קדימה ולא לוותר, ובטח שלא להיכנע. גישה שתעודד ותניע אותנו ללמוד עוד ועוד, ולהשתפר כל הזמן, וגם תסייע לנו לזכור שגם אם לא עברנו קרן, או שלא קנו את הסדרה שלנו, זה לא אומר ששוב נכשלנו, או שאנחנו כישלונות – זה אומר שעדיין לא הצלחנו (זה אדלר, אגב). אין מה לעשות, אופטימיות היא עבודה קשה (כמעט כמו תסריטאות), וההישג האיכותי תלוי אך ורק בנו, בכישרון שלנו ובמידת המחויבות שלנו.
*מקור איור: ויקיפדיה
