מדוע אנחנו מתקשים להגדיר מהי אהבה
במובנה הרומנטי? שהרי כולנו חווינו אהבה רומנטית לפחות פעם אחת בחיינו. רוב
הסיפורים הם סיפורי אהבה, ובכלל- אנחנו מרבים להשתמש במילה הזו – אהבה- כמעט מדי
יום. הסיבה לכך היא שמשמעות ההגדרה משתנה מאדם לאדם. אצל אדם אחד, לצורך העניין, אהבה
היא משיכה מינית, הערצה וחיבה (המינון כמובן משתנה בשלבים שונים של היחסים, כמו גם
העוצמות של תחושות ושל רגשות, המשתנות ללא הרף), בעוד אצל אדם אחר, אהבה היא חברות,
אופוריה רומנטית, שותפות גורל. אדם שלישי עשוי לתאר אהבה כתחושת סיפוק מעצם התממשות
של רעיון (ואז הסובייקט הוא אובייקט), אדם רביעי יכול לחוש תחושה רבת עוצמה של
שייכות ואפקטיביות, אדם חמישי עשוי לחוות רגשות אמביוולנטיים ולתאר אותם כאהבה ללא
תנאי.
אותו דבר לגבי ההתאהבות- כפי שהתאהבות
היא החלטה מודעת עבור אדם אחד, עבור אדם אחר זוהי בחירה לא מודעת (אהבה ממבט
ראשון, למשל). עבור אדם שלישי התאהבות הנה ריגוש, והוא מסוגל להתאהב במקביל בנשים
רבות. כך שמשמעות הביטוי 'אהבה רומנטית'- במידה ויש סיפור אהבה בתסריט (ובדרך כלל
יש), מוכרחה להיות שונה מדמות לדמות. כפי שקיים שוני בין דמויות בסגנון הדיבור
שלהן, בהתנהגותן, וביחסן למיניות, לאוכל, לכסף, לסביבה, וכן בחוויות שצברו במהלך חייהן
ובזיכרונות של אותן חוויות – שהשפעותיהם על עיצוב האישיות ועל עיצוב ההתנהגות של כל
אחד ואחת, הנן מובהקות.
לכן, כשאנחנו ניגשים לאפיין את הדמויות
בתסריט, חשוב שנכיר לעומק את המערכת הרגשית של כל דמות ודמות. כדי לעשות זאת, בראש
ובראשונה עלינו לחקור ולפתח את מערכת הזיכרון החווייתית של כל דמות, על מנת לפשפש בה
מאוחר יותר- כשננסה להבין מהן הכוונות והמטרות של הדמות, מהם המניעים הפנימיים
שלה, מה היא רוצה, ולמה היא רוצה את מה שהיא רוצה, ולמה עכשיו.
הזיכרון הוא 'לב הארטישוק' של המערכת
הרגשית שלנו. לא ניתן לבחון עוצמת רגש של דמות כלפי אדם, חפץ או מקום, מבלי לדעת
מה אותו אדם, חפץ או מקום, מייצגים בזיכרון של הדמות, ומבלי לדעת היכן כל אחד מאלה
ממוקם ברשת הסבוכה והאסוציאטיבית של הזיכרון החווייתי האישי. בידיעה כי לא ניתן
למחוק זיכרון ספציפי (אי אפשר למחוק אהבה, כפי שאי אפשר למחוק טראומה), המוח עוזר
לנו להתמודד עם כאב, והלכה למעשה לשרוד בעולם, באמצעות לימוד המערכת הרגשית את רזי
הסחת הדעת והטשטוש – קרי, השכחה זמנית של זרזים רגשיים. ההשכחה הזמנית תתבטא בהשתנות
קשרים בין תאי עצב במעגלי הזיכרון (מדעני מוח מכנים זאת כ"חומר אפור משתנה")
באמצעות חוויה חושית מתלווה, או באמצעות חוויית ההמשך. בפועל, בני אדם יוצרים את
הסחת הדעת בין אם באמצעות עיסוק תרפויטי בחוויה (יצירת סרטים, כתיבת שירים, יומנים
וספרים, המחזה ומשחק), בין אם באמצעות הנכחה (כמו למשל, ניצולי שואה שבחרו לחזור
לאזור בו חיו לפני המלחמה, או להישאר ולהתגורר בסמוך למחנות, כפי הנראה מתוך צורך לחלץ
חוויות חדשות), הכחשה (הזדהות של הקורבן עם התוקף, ופיתוח רגשות כלפיו- ראו "תסמונת
שטוקהולם"), או הדחקה מודעת- ריחוק מהחוויה על-ידי הימנעות מעיסוק בה, כתהליך
של ניתוק רגשי. לעתים הניסיון להדחיק מוביל להתנהגות רגשית קיצונית המתבטאת ביצירת
חוויה מידית מתקנת (מצב שכיח במקרים של פרידה ושל אבל).
שאלות
אז מיהו או מיהי הדמות שלכם? מה היחס
שלכם כלפי הדמות הזו? למה חשבתם לכתוב דווקא עליה? עם מה הדמות צריכה להתמודד
בחיים? איך היא חושבת שהחיים שלה נראים כרגע? מה היא רוצה שיחשבו עליה? מה היא
מסתירה מהעולם? במידה והיא עדיין בחיים- באיזה מקום היא רוצה להיות בעוד חמש שנים מהיום?
עם מי היא מרגישה בטוחה בשביל לפרוק את אשר על ליבה? על מה היא מתחרטת? ממה היא
פוחדת? אלו הן שאלות חשובות שהכרחי לשאול ולענות עליהן לפני שמתיישבים לכתוב את
הסיפור. כל סיפור.
