מדוע אנחנו כותבים?

העיסוק האינטנסיבי בכתיבה, על צורותיה האמנותיות, בקרב אלו אשר רואים בה מרכיב מהותי בחייהם, כזה שמאפיין ואף מהווה במידה רבה את זהותם, מביא אותי לא פעם לתהות על קנקנה של אותה כמיהה. ג'ורג' אורוול נתן את הדעת על כך במסה "מדוע אני כותב" (1946), אך המניעים אותם הוא מנה (ראו מסגרת) הנם מניעים חיצוניים ברובם, וההיתלות בהם מותירה את השאלה ללא מענה הולם - כיוון שמוכרח להימצא דחף רגשי שהנו מעבר לסיפוק אישי מתגמל עבור האגו.  

אני סבור שהכתיבה היא ניסיון של הכותב לעשות סדר בעולמו. להבין את עצמו, להבין למה בני אדם מתנהגים כפי שהם מתנהגים, ובאופן כללי לנסות ולהבין יותר טוב את העולם הזה, כדי להתמודד טוב יותר עם החיים. בעיניי, מעל לכל הסיבות שמושכות אותנו אל מלאכת הכתיבה, הסיבה הטהורה ביותר היא הצורך בתחושת הזדהות. אני בכוונה לא משתמש במילים 'צורך באהבה' או 'צורך בהכרה', כי הציפייה לזכות באהבה או בהכרה בזכות היצירה, היא ציפייה תלוית סביבה, אשר עלולה להשפיע לרעה על תהליך הכתיבה, בכך שהיא מעוררת את הרצון להרשים. פעמים רבות, הרצון או הצורך להרשים מוביל לאובדן היושר האמנותי. להבדיל, הצורך בהזדהות נובע מהרצון העמוק של הכותב שיקבלו אותו כמות שהוא - חרף, נניח, תנודות במצבו הרגשי ובערך העצמי שלו, כל מה שהוא תופש כפגמים באישיותו, ובנוסף לכך, תפישת עולמו הייחודית ועולם הדימויים הפנימי שלו. כלומר, במקום לנסות להרשים, הוא חושף את חולשותיו באופן הכי טבעי ואותנטי, ביודעו כי החשיפה עשויה להתפרש אחרת מהאופן שבו התכוון, ואף להוביל לתגובה שלילית ולחוסר הזדהות. הכותב עושה כן בכל זאת, היות ויותר מכל הוא זקוק לפורקן לשם הודאה וקבלה עצמית. כשהדחף לכתיבה מונע מתוך צורך פנימי כה עמוק, כזה אשר מביא אותנו לבטא את אשר בנפשנו ללא סייג, בראש ובראשונה עבורנו, אנחנו מאפשרים הזדמנות להביע את עצמנו באופן שייגע בנפש האחר.

אנו עושים זאת באמצעות בריאת דמויות אשר בחלק מהן משתקפים מאפיינים שונים באישיותנו, או בהלך המחשבה שלנו. לעתים, הדמיון מאפשר לנו ליצור תיקון לקשיים ולפחדים בהם אנו נתקלים ואשר עמם אנחנו מתמודדים, ללא הצלחה יתרה, במרחב חיינו האישיים. אם זה בזוגיות, ביחסים עם הורים, בני משפחה וחברים, אם מול מעסיקים או קולגות לעבודה. גם אם הכותב מספר את סיפורן של דמויות שנדמה כי מרחק רב מפריד בינו לבינן, הוא ינסה להבין את עצמו דרך אותן הדמויות. הוא יתחקה אחר דרכי החשיבה שלהן, ישאף להביע כלפיהן חמלה, להבין מדוע הן פועלות כפי שהן פועלות. לעתים הדבר אינו פשוט, שכן אלו לרוב השדים שבנו, שכמו קורמים עור וגידים לנגד עינינו.

בכדי לכתוב מתוך כנות מוחלטת, נדרשת תעוזה. אלו מבין הכותבים, בעבר ובהווה, שהשתחררו מהחרדה המשתקת, או מהנטייה הבסיסית, ההישרדותית, ליצור הרחקה, הכירו בכך (בסתר לבם, או בתת-מודעותם), שהם לא לבד במצוקות הללו של החיים. הלוא בכולנו חבויים עולמות פנימיים. וככל שחולפות השנים אנחנו ממלאים את חיינו בסודות, במחשבות כמוסות, בפחדים, בשאיפות לא ממומשות, בצרכים לא מסופקים וביחסים לא פתורים. לכולנו בעיות ביחסים שלנו עם הסביבה, כולנו חווים לחץ חברתי, כולנו באופן כזה או אחר חסרי ביטחון. רבים מאתנו מוצאים עצמם לא פעם נכשלים בעמידה על זכויותיהם הבסיסיות- כמו הזכות להיות המחליטים היחידים באשר לרצונותיהם, ובכך מאפשרים לאחרים לרמוס את הזכות הזו - דבר הגורר רגשות אשם, תסכול, רחמים עצמיים ואף דכאון. אחת הדרכים הטובות להשתחרר מאותה חרדה משתקת, היא להשתמש בהומור. הומור הוא אחד המרכיבים החשובים בחיינו. הוא מאפשר לנו לשרוד בעולם האכזר הזה, והוא במקרים רבים שומר על שפיותנו ועל שפיות חלק מהסובבים אותנו. לעתים הומור שומר אותנו מהסתבכות בצרות. כלומר- במידה אנחנו מסוגלים לשמור על קור רוח.

הומור מאפשר לנו להתבונן בחיים מנקודת מבט ייחודית. כך אפשר לתאר כל דבר החולף על פנינו באופן שישעשע, ובה בעת להעביר דרכו, באמצעותו, מסרים עמוקים, קשים לעיכול, מורכבים, ורציניים. הומור עצמי מאפשר לנו לקבל את עצמנו כפי שאנחנו, כיוון שהוא מבטא השלמה, ולפעמים אף מאפשר לנו לפסוע בבטחה, בידיעה שאם אנו מרשים לעצמנו לצחוק על עצמנו, אנו נוטלים את העבודה המענגת הזו ממישהו אחר- היות שאנחנו מתייחסים לעצמנו בסלחנות ובמידה פחותה של חשיבות עצמית.