יום חמישי, 23 ביוני 2016

פוסט פרידה מווילי



כבר שבועיים אני מנסה לכתוב את הפוסט הזה. כל פעם כותב כמה שורות ועוצר. רוצה להמשיך אבל מתקשה לכתוב יותר משני משפטים ברצף, ואז מוחק גם אותם. ואז מתעצבן על עצמי, כי אני רוצה כבר להיות מאחוריו. תוהה למה אני כל כך מתעקש שעכשיו. מה בוער, אפשר בעוד חודש. אבל אני לא רוצה עוד חודש. חודש זה הרבה זמן. צריך להכריח את עצמך להיפרד כדי לעכל, אני אומר לעצמי. ואני עוד לא לגמרי מעכל שווילי, כלבי האהוב, לא כאן. יש הרבה רגעים שהעיניים מחפשות אותו. כשאני תופס את עצמי מחפש אותו בפינה הקבועה שלו בחצר, ליד השער, שם היה רובץ ומחכה לי כשהייתי מחוץ לבית. כשלפעמים מתוך אינסטינקט אני פוזל מטה, מתחת לשולחן המחשב, היכן שהיה נשכב כשאני כותב, או לפינה בסלון בה היה רובץ ובוחן כל צעד. והוא חסר לי בכל צעד שאין אחריו מבט מלווה. או כשאני קם מהמיטה ונזהר שלא לדרוך עליו בטעות, ואז נזכר שהוא איננו. כשאני חושב על זה, ואני חושב על זה, לראשונה בחיי הבית ריק. תחושה לא מוכרת, שבפני עצמה הינה חסרת משמעות.

הוא היה בן 15 כמעט. גיל מופלג, לפי הסטטיסטיקות. אבל ווילי היה ונשאר גור. גור מזדקן עם חיוך מבויש ועיניים חכמות ואופי טוב. ביום שישי הלכנו לווטרינר. בדיקות הדם היו בסדר, וקבענו בדיקת אולטרסאונד לשבוע הבא. שאלתי את אמנון הווטרינר מה אם המצב של ווילי יתדרדר. הוא אמר "תתקשר אלי לנייד, אני זמין כל הזמן". בערב המצב החמיר. ווילי הקיא הרבה והביט בי במן מבט חסר אונים. דיברתי אליו וניסיתי להרגיע אותו. באיזשהו שלב במהלך הלילה נרדמתי, ובשבת בבוקר, כשקמתי, ווילי היה שרוע על הרצפה והתנשם בכבדות. הוא שתה קצת, אבל נראה לא טוב. התקשרתי לאמנון הווטרינר, והוא לא ענה. התקשרתי לווטרינר השני של המרפאה, וגם הוא לא ענה. התקשרתי שוב לאמנון, השארתי הודעות. כתבתי לו שווילי מתקשה לנשום, שהוא בקושי נושם. עד היום הוא לא חזר אלי.

המשכתי לחפש פתרון. במרפאה ברעננה שפעלה בשבת הייתה רופאה אחת, שענתה לי שהיא עמוסה. היא לבד, ומטפלת בשלושה כלבים, ושאבוא אליה עם הכלב. הבטתי בווילי. הוא לא היה במצב שאפשר לסחוב אותו למרפאה. הוא המשיך להתנשם בכבדות, ואני ליטפתי אותו והתעקשתי שישתה, והוא ניסה קצת. הנשימות שלו הפכו איטיות, עד שהוא הפסיק לנשום.

בשנה האחרונה, אחרי ששירה, זאבת ההאסקי האהובה שהלכה לעולמה בגיל 13, הבטחתי לעצמי לפצות את ווילי על כל השנים בהן הייתי עצלן ומרוכז בעצמי. ואכן בשנה הזו ווילי זכה לתשומת לב יתרה. הכפלתי את מספר הטיולים היומי, השקעתי בפסטרמה (למרות שאני צמחוני), במיטה פרוותית דמוית רחם - רכישה שהתאפשרה הודות לפיצויים שקיבלתי מהעיתון עם הדפים הוורודים, וזכרתי לחבק אותו בכל פעם שחזרתי הביתה. אני בטוח שהוא  הרגיש את זה, ואם היה יכול, וודאי היה אומר שגם לפני כן הוא קיבל יחס לא רע.


להתראות ווילי, עצוב לי שלא ניפגש שם למעלה.. כי הכניסה לגן עדן היא רק לבעלי חיים. 

יום חמישי, 9 ביוני 2016

דיווח מפסטיבל קולנוע דרום וקפיצה קטנה לבאר שבע




"אצלנו אין לחות, אבל כשיש אזעקת "צבע אדום" מזיעים כמו בתל אביב", הסביר לי השבוע תושב העיר שדרות, בעודנו עומדים בתור לקיוסק הסמוך לסינמטק המקומי, שהפך השבוע, כמדי שנה, למתחם המרכזי של פסטיבל קולנוע דרום. יומיים לאחר מכן, כלומר אמש, תושבי תל אביב הזיעו, אך לא בשל הלחות הגבוהה.
הפסטיבל, מיסודו של בית הספר לאמנויות הקול והמסך במכללה האקדמית ספיר, התחדש השנה באולם קולנוע נוסף- קולנוע "חן" הוותיק והנטוש, ששופץ בזמן שיא לטובת הפסטיבל. הקהל שהגיע ל"חן" זכה לצפות בין היתר בסרט "גט", סרטה האחרון של רונית אלקבץ ז"ל כשחקנית וכבימאית (בצוותא עם אחיה, שלומי) ובסרט "הבלתי משוחדים" המופתי של בריאן דה פאלמה. בתזמון מפתיע, באותו היום שבו נחנך קולנוע "חן" המחודש, נחנך, 30 קילומטר משם - ביציאה הדרומית מבאר שבע, מתחם הקולנוע הענק והצבעוני של "יס פלאנט". נסענו לשם מתוך סקרנות, צפינו בסרט המיותר "בוגד משלנו", וחזרנו לשדרות החמימה. למה מיותר? הסבר מניח את הדעת (אני מקווה) יינתן מחר ב-18:30 בערוץ הראשון, בתוכנית "טלסינמה". בכל אופן- מזל טוב לתושבי שדרות, יש להם עכשיו עוד בית קולנוע, וצריך לשבח את אלון דווידי, ראש עיריית שדרות, על שהשכיל להבין שתרבות איננה רק תרבות תורנית, ודאג שהקולנוע ישופץ.
במהלך שהותנו בפסטיבל (וסליחה על השימוש בלשון רבים. שהיתי בפסטיבל בגפי, וגם צפיתי לבד ב"בוגד משלנו". הייתי לבד באולם, כך שהייתי המאוכזב היחיד) ראיינתי בימאי צעיר ומבטיח, יליד מיאנמר (לשעבר בורמה), בשם מידי זי (שמו האמיתי הוא   Chao Te-Yin). הפסטיבל הציג רטרוספקטיבה ממיטב סרטיו של מידי זי בן ה-33, וצפייה בהם  הותירה את הרושם שהבימאי הצעיר והמוכשר מבקש לשקף יותר מכל  את שגרת הייאוש והעוני, ואת הקהות הרגשית בה לוקים רבים מבני דורו. הסרטים, רובם ככולם ראליסטיים דלי תקציב, מצולמים  בעיקר באזורים הכפריים של בורמה. שניים מהם, "רעל הקרח" ו"עם אביון", שגיבוריהם עוסקים בסחר ובשימוש בסמים קשים, מותירים במיוחד את הרושם של אובדן תקווה.
"אולי אני לא הבנאדם החיובי ביותר. אני לא אופטימיסט", אומר מידי זי בראיון שערכתי עמו. "אני חושב שלאנשים שעליהם מבוססות הדמויות אולי יש תקווה, אבל בגלל האישיות שלי, בסופו של דבר אין להם תקווה. כך שזה אולי האישיות שלי, לספר סיפורים בלי תקווה".
סרטו הבא, "הדרך למנדליי" (מנדליי היא העיר השניה בגודלה במיאנמר, ובעבר הרחוק הייתה עיר הבירה של בורמה, מ"ש), הוא סיפור אהבה בין בני המעמד הנמוך, אשר לגיבוריו, להבדיל מגיבורי סרטיו הקודמים של הבימאי, יש מה להפסיד. תקציב הסרט, 2 מיליון אירו, גדול מסך תקציבי כל סרטיו הקודמים. את "רעל הקרח", הוא מספר, צילם בשבעה ימים, בתקציב של 20 אלף אירו, כולל שיווק והפצה. כשאלו התנאים, אך טבעי הוא שהבימאי שובר את החוקים הקולנועיים ומנסח חוקים משל עצמו. הוא שולף מצלמה זעירה, כזו עם מוניטור זעיר הסב על ציר, ובטון בוטח הוא אומר שעם המצלמה הזו הוא מצלם, ושהמוניטור הזעיר הזה הוא המוניטור היחיד על הסט. אני שואל אותו איך אפשר לבדוק ככה פריים, והתשובה שלו, כמו מוכנה מראש, מעלה בי חיוך: "אני אף פעם לא בודק את הפריים. אפילו עכשיו, כשיש לי תקציב של 2 מיליון אירו. במהלך הצילומים אני בקושי מסתכל על המוניטור, אני עובד עם השחקנים. זה המבחן הכי טוב. אם הסצנה עוברת באופן שהיא מצליחה לרגש אותי דרך המוניטור הקטן הזה, היא תרגש על בטוח במסך גדול. המשחק חשוב לי יותר מכל דבר אחר. אם המשחק טוב, פחות חשוב הרקע שבו הסרט מצטלם".
"בבימוי סרטים בלי תקציב, מה שהכי חשוב זה תצוגת המשחק. אם המשחק הוא טוב, זה לא משנה איפה אתה מצלם- בחדר הזה בשדרות אפילו. העיצוב האומנותי פחות חשוב, האסתטיקה של התפאורה פחות חשובה. הרעיון הוא שאיכות המשחק תהיה תמיד בעדיפות עליונה. אם מה שיש במוניטור הקטן נוגע בך, זה ייראה מרהיב באולם הקולנוע. אתה צריך לדמיין איזה מרהיב זה הולך להיראות"
אם כך, מדוע אתה עושה שימוש קבוע בשחקנים לא מקצועיים?
"כדי שזה יירה אמיתי. כשעשיתי את "רעל הקרח" -עשינו הרבה כסף מהסרט הזה"-פניתי לכל קרובי המשפחה שלי ולחברים. אני קודם מקשיב להם. כל האנשים בכפר שבו גדלתי (לאשיו (Lashio) על גבול מיאנמר וסין), אין להם מישהו שיקשיב לסיפורים שלהם. אחרי שלוש-ארבע פעמים שאתה מקשיב להם ומתיידד איתם, אתה מבין מה יש להם בפנים. ואז אני שואל אותם אם הם רוצים לעבוד, והם מסכימים, כי עבורם זה סכום כסף מאוד גדול. וכמו שלפני הצילומים אנחנו מדברים איתם על החיים שלהם, אנחנו מניחים מצלמה ומדברים איתם על החיים שלהם. ורק אז הם מתבקשים לשחק"
אבל איך בדיוק אתה מכווין אותם? איך אתה מוודא שהם מתאימים לשחק?
"זה עד כדי כך טבעי עבורם, שהם שוכחים לפעמים מהמצלמה והולכים להכין לך תה. ואני כמובן לא מפריע להם, אני לא עוצר את החופשיות שלהם. מאוד חשוב לתת לשחקן לא להרגיש את המצלמה. הבעיה התעוררה דווקא בצילומי "הדרך למנדליי, כשציוד הצילום היה גדול והנוכחות של המצלמה הורגשה. צילמתי במצלמת אלקסה, והרגשתי שזה מפריע מדי לשחקנים, חלק אפילו רעדו, אז ניקיתי את הסט מציוד ומאנשי צוות ועברתי למצלמה קטנה. ואז השחקנים הפכו לרגועים יותר.
"כמובן שהקושי הגדול הוא כשאתה מבקש מהם לבכות או ללכת מכות. בשביל לפתור את זה אני עושה מניפולציות. מפתיע אותם עם דמויות שמופיעות בלי שהם יידעו. למשל, בסצנה שבה שני שוטרים עוצרים בחור בבית קפה, אמרתי לשחקנים שמשחקים את השוטרים: אם תצליחו לגעת בבחור, תקבלו אלף אירו. אם לא, אתם תהיו חייבים לי את הסכום. אותו דבר אמרתי לאותו בחור: אם השוטרים נוגעים בך, אתה חייב לי אלפיה".



הערב ננעל פסטיבל קולנוע דרום, עם הקרנת סרטו החדש של ערן קולירין "מעבר להרים ולגבעות", והערב נפתח פסטיבל הבינלאומי לסרטי סטודנטים בתל אביב. למה זה קורה? מה בדיוק זה משרת? אני מקווה שלקראת השיבוץ של הפסטיבלים בשנה הבאה, ייפגשו הנהלות שני הפסטיבלים כדי לוודא שהתאריכים לא מתנגשים.  
לפני שנסיים, נדווח על הזוכים בתחרויות השונות בפסטיבל, ובכך נשמח עוד קצת את הזוכים הטריים. אז ככה:
הסרט "כיסופים" של מיכל חג'ג', זכה הערב בפרס הסרט הטוב ביותר ע"ש מיקה אילון. הסרט, לוחשים לנו בקומוניקט, "מספר על  אברהם, גבר בשנות החמישים לחייו, פועל ממעמד הביניים, המתעורר לילה אחד כשהוא חש כאבים בחזה. הכאבים גורמים לו לחוש את חייו אל מול מותו המתקרב".
בפרס השני בפסטיבל זכה הסרט "חבר שלי יניב", סרט תיעודי של מעיין שוורץ, "המספר על יניב המנסה בכל יום לגבור על מוגבלויותיו, ולטרוף את החיים שמאיימים לטרוף אותו בחזרה".

זוכים נוספים:
יונתן השילוני זכה בפרס סרט האנימציה הטוב ביותר על הסרט "מקק"
דור שלוסברג זכה בפרס הפיילוט הטלוויזיוני על "חבל הטבור"
גיל רמון זכה בפרס הצילום על "שאריות"
דור אבירם זכה בפרס העריכה על "עבודה"
עדן ספנדי זכתה בפרס ההפקה על " בין כרמאנשאה למיידנק"
יוסי שגיא ביזאווי זכה בציון לשבח לשחקן על הסרט "כיסופים"
ענבר מרקו זכתה בציון לשבח לשחקנית על הסרט "שאריות"

הילה אמיר זכתה בציון לשבח לצילום על "דובדבן"

תמונות: העליונה היא מתוך הסרט "עם אביון", השניה היא תמונה של הבימאי מידי זי, באדיבות ויקיפדיה האסייתית. 

יום ראשון, 29 במאי 2016

השר לענייני כבוד עצמי



אילו היה קיים משרד ממשלתי לענייני כבוד עצמי, ניתן היה להניח כי השר לענייני כבוד עצמי הוא השר העסוק ביותר בממשלה הנוכחית. כזה שלא ישן בלילות בשל עומס הנטל. עד כדי כך שייתכן שאף נישואיו היו נקלעים למשבר. האמת, אם היה שר שכזה, אחרי אירועי השבוע האחרון, הוא וודאי היה מתפטר. הוא היה מרגיש שהוא נכשל בגדול. שלמרות מאמציו העילאיים, וחרף מסירות הנפש, מקצועיותו ונחישותו, לא נותר לו אלא להודיע, קבל עם ועדה: "נכשלתי. לאנשים שיושבים בממשלה הזו אין טיפת כבוד עצמי, והם לגמרי בסבבה עם זה".
אבל נניח והוא בסוף לא היה מתפטר. נניח שהתפטרות השר גבאי הייתה מפיחה בו איזושהי תקווה. נניח. איזה פרצוף היה לו מול אשתו?
אשתו של שר כזה לבטח הייתה מציבה אולטימטום, מאיימת  שזה "או האפסים האלה, או אני". כבר עם כניסתו לתפקיד, הייתה בוודאי נוזפת בו על כך ש"למה לקחת על עצמך תפקיד כפוי טובה שכזה? כולם בממשלה ישנאו אותך, כולל השקרן הפתולוגי ואשתו. הרי גם ככה לציבור יש זיכרון קצר, ולציבור לא משנה כבוד עצמי או לא כבוד עצמי, כל עוד בממשלה הזאת שונאים ערבים".
מאז הוא לבטח היה מתנצל בפניה הכי יפה שהוא יכול. "אני יודע שהבטחתי ללכת לאספות הורים בבית ספר, ושהבטחתי שפעם בחודש נלך לסרט, ושאתקן את הרעפים השבורים שבגג, ושנחגוג יום נישואין בלי שהטלפון יצלצל כל שניה. אבל מה לעשות, דקה אחרי שנכנסתי לתפקיד נפלו עלי כל כך הרבה תיקים, שאני לא מצליח לנשום מאז. אני נשבע לך, אני בקריסה. דרעי הגנב מונה לשר הפנים, גלנט הגנב מונה לשר השיכון, יש שר לענייני ירושלים למרות שלירושלים יש ראש עיר, יש אוסף של שודדי ציבור בחטיבה להתיישבות ובישראל ביתנו, יש לי ראש ממשלה שהפך סופית למריונטה של אנשי עסקים ושל חברות גז, יש לי שורה של מפקחים מעולים שבעטו אותם מכל המדרגות. כל פעם יש משהו אחר. וזה דורש זמן. רק לשבת בכנסת ולהסביר לחברי הממשלה שלאשר החדרת פלואור למים זה פוגע בכבוד העצמי שלנו כנבחרי ציבור, ובאופן כללי כבני אדם. נדרשו לי שבועיים (!) וכלום לא עזר".
"ויש לך שרת תרבות שמוציאה חוק נגד סופרים".
"ויש לי שרת תרבות שמוציאה חוק נגד סופרים. ומאיימת בצנזורה על אמנים. גם כן, מירי רגב הזאת. יבוא אליה לוביסט, ילחש לה באוזן שהוא ישיג לה תרומה וישכנע אותה להוציא חוק נגד "טאקי פלוס", היא ישר תסכים. היא תגיד שזה פוגע בפריפריה, כי יש שם קלף "משנה צבע" – למרות שגם בטאקי המקורי יש. אבל זה לא משנה, אין לה כבוד עצמי וגם לא יהיה לה, כי היא עושה מזה קריירה. וחוץ ממנה דו"ח מבקר המדינה עכשיו על הראש שלי, והדו"ח שלי על מבקר המדינה, והדו"ח שלי על החייל השני של ביבי, זה שהלך, נו, ויינשטיין. ועכשיו ההמלצות של המשטרה על מעשי המרמה והנוכלות של שרה. זה לא נגמר, שתביני, זה פשוט לא נגמר".
"אני מבינה, אני רואה חדשות"
"אמרתי לביבי: אישרנו למפעלים לזהם את האוויר בידיעה שאזרחים ימותו, וזה נראה על הפנים. מה הוא אמר? "אני אחראי לביטחונם של אזרחי מדינת ישראל". אמרתי לו, ביבי- יש לנו מאתיים אלף ניצולי שואה, חצי מהם עניים, זה אללה יוסתור. היטלר באורגזמה בקבר. ועל הרקע הזה, זה לא נראה טוב המטוס שלך החדש והארמון בצורת חייזר על אסיד".
"ומה הוא ענה?"
"שזה רצון העם"
"גאון".
"וליברמן... איזו ממשלה עם כבוד עצמי מאפשרת לאיש עסקים מפוקפק שמתחזה לפוליטיקאי להיחשף לסודות ביטחוניים?"
"ממשלה שאתה חלק ממנה. איך לא התפטרת?"
"כי אני אופטימי"
"לא. כי אתה פוליטיקאי. מה עם כל ההבטחות שלך להגיע מוקדם הביתה? תבטיח לי שלפחות בערב שבועות אתה חוזר מוקדם ומגלגל בלינצ'ס גבינה. כמו פעם, כשרק הכרנו. כשחשבנו שאפשר לשנות מבפנים"
"נכון. שאפשר לשים קצת צימוקים, לא רק גבינה". 
"או לשים מילוי של שוקולד ואגסים"
"תכלס"




יום חמישי, 12 במאי 2016

שיר של לפני מלחמה

(נכתב בערב יום הזיכרון)

שיר ישן נושן
שיר של חיילים
שלא חוזרים אחרי הקרב
שיר של אהובה, מחכה לשווא
לאהוב שנשלח אל התופת.


זהו שיר לפני מלחמה
שוב היא תפרוץ בלי סיבה
אחת לתקופה, כניגון החוזר
זהו שיר שבא לפני המלחמה


הוא ישאיר מכתב, תמונה אחרונה
ככה זה הולך תמיד
הוא יישאר צעיר, היא תמחה דמעה
מישהו שר את זה קודם


זהו שיר לפני מלחמה
הוא תמיד מזכיר אי תקווה
האזעקה, העתיד הקודר
זהו שיר שבא לפני הגחמה


ההמון צוהל: אנחנו מנצחים
כמה זה טוב, אקשן טוב
הנה הם חוזרים, שבורים או בריאים
וגם אלו שמתו קצת קודם


זהו שיר לפני מלחמה
שוב היא תפרוץ בלי סיבה
אחת לתקופה, כניגון החוזר
זהו שיר שבא לפני המלחמה


שיר ישן נושן
שיר של חיילים
שלא חוזרים מהקרב

(גרסת הנוצות לשירו של אריק איינשטיין "שיר של אחרי מלחמה", לחן: שם טוב לוי)

יום שבת, 6 בפברואר 2016

היו שלום דפים ורודים + ביקורת על הסרט "חדר"



תם עידן גלובס. כלומר: תם עבורי, ועבור עשרות עובדים שגילו בשלהי דצמבר כי האדמה רועדת, וכי תוך שבועות ספורים ייסגר המוסף היומי "גלובס הערב" וכן המוסף החודשי "פירמה". בערב של יום חמישי האחרון התכנסנו, כתבי ועורכי "גלובס הערב", לערב פרידה. היה נחמד לפגוש את האנשים, אבל זה הרגיש כמו מסיבת גירושין.
לא מזמן ביקרתי בבניין בית מעריב. מה אתם יודעים, קומת הכניסה הפכה למועדון לריקודי סלסה ובקאצ'ה. אהבתי את העיצוב החדש – מן עיצוב אייטיז של פריפריה. אבל היה עצוב. רק מכונת הדפוס העתיקה שבכניסה נותרה נטועה ביציקת הבטון, כאנדרטה.
אני כבר 16 שנים במקצוע. אפשר לומר שאלו 16 שנותיו הקשות. שנים של התדרדרות מתמשכת- כמותית, כלכלית, איכותית, אתית. לא יודע מה יהיה הלאה, אולי אעשה מה שבהוליווד עושים, ואביים סרטים על עיתונאים. חומרים לא חסר. בינתיים, אכתוב על קולנוע בבלוג, ואדבר על קולנוע בתוכנית הטלוויזיה המחתרתית שלי בשידורי החללית (פרטים בהמשך. בעצם- מי שיהיה ער מחר ב-23:00, מוזמן: Halalit.tv ).


ביקורת סרט: חדר (ארה"ב, 2015). תסריט: אמה דונהיו. בימוי: לני אברמסון.

שחקנים: ברי לארסון, ג'ייקוב טרנבלי, ג'ואן אלן, וויליאם ה. מייסי, טום מק'מוס.

אני לא חסיד גדול של עיבודים ספרותיים לקולנוע. לרוב זה לא מצליח, כיוון שהסיטואציה עבור תסריטאים היא בין מכשילה לבין כמעט בלתי אפשרית – צלו של הסופר מוטל בחרדת קודש על המקלדת, המלאכה אינה יצירתית במיוחד ומשום כך הינה משעממת, והדהודי הרקע של התגובה השכיחה "הסרט נחמד, אבל הספר היה הרבה-הרבה יותר טוב", ככל הנראה אינם מאפשרים מרגוע.
"ארץ קשוחה" של האחים כהן ו"הרחק ממנה" של שרה פולי, היו האדפטציות הקולנועיות המוצלחות האחרונות שראיתי, והן היו מוצלחות משתי סיבות שונות: ב"ארץ קשוחה" האחים כהן פשוט העתיקו את הספר (השניים אף הודו בכך) – ואולי זה מסביר מדוע הסרטים המעובדים שלהם הם הסרטים הטובים ביותר שלהם, ובמקרה של שרה פולי, שכתבה וביימה את "הרחק ממנה", ובכן- פולי היא פשוט תסריטאית ובימאית מבריקה (היא גם שחקנית מעולה).
"חדר" עובד לקולנוע על-ידי הסופרת עצמה, ובאופן מפתיע למדי, החולשות בספר הפכו לחוזקות בסרט, ואילו החוזקות בספר הפכו לחולשות של הסרט.
בספר, העלילה מסופרת מנקודת מבטו של ג'ק, ילד בן חמש, אשר כלוא ביחד עם אמו בחדר שבחצר ביתו של פסיכופת - זה שחטף את ג'וי לפני שבע שנים, והכניס אותה להריון. החדר הוא כל עולמם של השניים, והוא העולם היחיד אותו ג'ק מכיר.
בספר, דונהיו בחרה לספר את הסיפור בגוף ראשון ובזמן הווה – משימה שאפתנית במיוחד, שלטעמי לא עלתה יפה. עם כל הרצון להתחבר לעולמו הפנימי של הילד, קשה להאמין שילד בן חמש מתנסח כך. בסרט, להבדיל, המונולוג של הילד (בגילומו של ג'ייקוב טרנבלי) נהדר. הוא מתבטא כילד, מתנהג כילד, ואף שנשקפת למולנו נקודת מבטו, נחשף רובד נוסף של פרספקטיבה- זה של אמו. שתי נקודות המבט הללו משתלבות היטב בתמונה, והן משלימות זו את זו: תצלומי תקריב בעדשה רחבה ממחישות את ממדיו הצרים של החלל, ובה בעת משתקף העולם החזותי אותו יצרו השניים, פרי עולם דימויים פנימי עשיר, המאפשר את שרידת  צלילות הדעת.
נקודת התורפה של הסרט היא בתחילת המערכה השלישית: סיקוונס החזרה של ג'ק וג'וי (ברי לארסון) הביתה. כלום כמעט לא עובד בסיקוונס הזה. אומר זאת בפשטות: זה לא נראה כמו חזרה של מישהי שנחטפה לפני שבע שנים. זה נראה כמו חזרה של מישהי הביתה אחרי היעדרות של יומיים. כשמישהי שנעלמה לפני שבע שנים חוזרת הביתה, אחרי שהתברר שנחטפה ונאנסה על ידי פסיכופת, לא ייתכן שהתגובה של המשפחה ושל הסביבה תהיה מאופקת כל כך. ללא הפגנת רגשות. ללא סקרנות לדעת מה עבר ועובר עליה ואיך כל זה קרה, וללא כל רצון להסביר לה מה השתנה במרוצת השנים הללו (למשל, מדוע ההורים התגרשו). כל כלי התקשורת (התקשורת הבליחה בסרט לסצנה מוצלחת, אבל בודדת) אמורים לסקר בלי הרף את החזרה שלה. הטלפונים אמורים לצלצל בלי הפסקה. פרחים אמורים להיערם בכניסה לבית. חברים אמורים לבוא ולעטוף את המשפחה. כל זה לא היה, וחבל. תסריט מהודק יותר יכול היה להפוך את הסרט לשיא הקולנועי של השנה. ברי לארסון, בתצוגת משחק מופתית, זכתה בצדק בגלובוס הזהב על התפקיד, והיא מועמדת לאוסקר בקטגוריית השחקנית הטובה ביותר. אם אלי הקולנוע יהיו איתה, היא תזכה.

ציון: ארבעה פנסים.

יום שלישי, 29 בדצמבר 2015

יומולדת 40



נולדתי שש שנים אחרי שסטנלי קובריק ביים את הנחיתה על הירח, שש שנים אחרי פסטיבל וודסטוק, שנתיים אחרי מלחמת יום הכיפורים. הייתי בן ארבע כשנולד השקל וכשג'ון לנון נרצח, אבל אז לא ידעתי מי זה, וגם ככה הייתי מאוהב בג'וזי כץ.

הייתי בן 15 כשמדינה שלמה הדביקה ניילונים על חלונות, כמיגון מפני התקפה כימית וביולוגית מעיראק. התגייסתי לצה"ל ביום שבו קורט קוביין התאבד, וכשהשתחררתי כבר המציאו את גוגל (שבאמצעותו בין היתר גיליתי שבדיוק היום לפני 120 שנה התקיימה הקרנת הקולנוע הראשונה בהיסטוריה, ושהערך הגימטרי של השם שלי לפי פסוקי התנ"ך זה "ויכל מהתנבות ויבא הבמה" – מה שזה לא אומר).

הייתי בן 24 כשהעולם כולו ניסה להתחסן מפני באג 2000, שבסוף הגיע והרג את הרומנטיקה. הייתי בן 25 כשצה"ל יצא מלבנון, בן 31 כשצה"ל נכנס שוב, ובן 36 כשפרצה מחאת האוהלים ברוטשילד, ששיאה היה בהופעה של הזמר ההוא ששוכב עם ילדות.

אני בן 40 ביום שבו בפעם הראשונה (וכנראה לא האחרונה) ראש ממשלה בישראל נשלח לכלא, ביום שבו עומרי כספי קולע שיא קריירה והופך רשמית לכוכב NBA. אני בן 40 בשבוע שבו מקום העבודה שלי קורס, בשבוע שבו מאיר טפירו בן ה-40 קולע סל בשניה האחרונה ומנצח את הפועל תל אביב.


אני בן 40 ויש לי יותר חלומות מאשר היו לי בגיל 30. חלק כבר התחלתי להגשים. חלק לא אספיק, ואני בסבבה עם זה, כי אין מי שימכור לי עוד שנים. אני בן 40 ואני מתחיל לחבב את הבנאדם הזה, שמביט בי מהמראה המאובקת שבכניסה לבית. אני מחייך לעברו ותוהה האם ייתכן שאחרי 40 שנה, סופסוף התרגלתי אליו? בהחלט יכול להיות שהתשובה היא חיובית.

יום שלישי, 13 באוקטובר 2015

בנימין נתניהו- גיבורם של פחדנים

דור שלם של צעירים- ישראלים ופלסטינים – לא יודע את תקופת טרום שלטון הימין. דור שלם לא מכיר מציאות אחרת. לא שאי-פעם שררה פה אידיליה, וסביר להניח שגם לא תשרור- אבל היה פה פחות מתוח, פחות אלים, הייתה פחות שנאה והיה פחות עוני, ולכל הפחות- היה פחות מדמם. ההורים של בני הדור הזה זוכרים, אלא שחלקם לא מייחסים חשיבות רבה לזיכרון. בטח שלא בהשוואה למסורת המפלגתית המשפחתית- לפיה אלה מקריבים את עתיד ילדיהם בשם הבחירות הפוליטיות של הוריהם. הם לעולם לא יודו בכך. חלק מן הזוכרים כלל לא רוצים לזכור, כי "את העבר צריך להשאיר בעבר", וכי "כבר אז הונחו התשתיות", וכהנה וכהנה השתכנעויות עצמיות. ויש כאלה המתכחשים לזיכרון- בטוחים ומבטיחים שמאז ומתמיד היה גרוע. היום אין פתרון, וגם אז לא היה.

אילו רק היו אומרים הורים אלה לילדיהם שככל שהמצב נמשך, הגרוע הופך ליותר גרוע. אבדן תקווה מוביל לאבדן טעם החיים. או לסמים. או גם וגם. מצוקה מתמשכת דינה להחריף. עוני מתמשך מוביל לעוני קשה יותר, ולפגיעה נפשית בלתי הפיכה. שנאה מתמשכת הופכת לאלימות, וכאב מוביל לאשם ולצורך בנקם, ותחושת השפלה הופכת לנדר ההסתה והסתה מובילה לרצח. צריך לקחת את זה בחשבון כשהולכים לקלפי לבחור ראש ממשלה, וצריך לקחת את זה בחשבון כשמנסים להבין "איך זה שערבי כפוי טובה שמתפרנס מעבודה בבזק מוכן בכזו קלות לרצוח".

אילו רק היו אומרים הורים אלה לילדיהם- כבר לא נוכל לקנות כמו פעם תפוזים בקלקיליה וחומוס בעזה, אבל גם אם נשאף להפחית את הסבל ההדדי, בעתיד יהיה פחות רע. אם רק יואילו להודות אותם הורים שגם להם רע. שגם הם סובלים. שגם הם לא יודעים מה הפתרון. שהם הבינו שנתניהו הוא חלק מהבעיה, ולבטח לא הפתרון. אם רק יואילו להודות שטעו. אם יודו כי טעו בבחירות הפוליטיות שעשו, ילמדו ילדיהם שגם להם מותר לטעות, ושזו לא בושה להודות. להפך- להודות בטעות זה לפעמים דבר טוב. כל עוד ישלוט נתניהו, כל יום יהיה גרוע מקודמו. נתניהו, בדרכו המעוותת, הפך לגיבורם של פחדנים, ובכך הפך אותנו, ישראלים ופלסטינים כאחד, לאזרחים חסרי מזל.