‏הצגת רשומות עם תוויות מגן דוידוף. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות מגן דוידוף. הצג את כל הרשומות

יום חמישי, 23 ביוני 2016

פוסט פרידה מווילי



כבר שבועיים אני מנסה לכתוב את הפוסט הזה. כל פעם כותב כמה שורות ועוצר. רוצה להמשיך אבל מתקשה לכתוב יותר משני משפטים ברצף, ואז מוחק גם אותם. ואז מתעצבן על עצמי, כי אני רוצה כבר להיות מאחוריו. תוהה למה אני כל כך מתעקש שעכשיו. מה בוער, אפשר בעוד חודש. אבל אני לא רוצה עוד חודש. חודש זה הרבה זמן. צריך להכריח את עצמך להיפרד כדי לעכל, אני אומר לעצמי. ואני עוד לא לגמרי מעכל שווילי, כלבי האהוב, לא כאן. יש הרבה רגעים שהעיניים מחפשות אותו. כשאני תופס את עצמי מחפש אותו בפינה הקבועה שלו בחצר, ליד השער, שם היה רובץ ומחכה לי כשהייתי מחוץ לבית. כשלפעמים מתוך אינסטינקט אני פוזל מטה, מתחת לשולחן המחשב, היכן שהיה נשכב כשאני כותב, או לפינה בסלון בה היה רובץ ובוחן כל צעד. והוא חסר לי בכל צעד שאין אחריו מבט מלווה. או כשאני קם מהמיטה ונזהר שלא לדרוך עליו בטעות, ואז נזכר שהוא איננו. כשאני חושב על זה, ואני חושב על זה, לראשונה בחיי הבית ריק. תחושה לא מוכרת, שבפני עצמה הינה חסרת משמעות.

הוא היה בן 15 כמעט. גיל מופלג, לפי הסטטיסטיקות. אבל ווילי היה ונשאר גור. גור מזדקן עם חיוך מבויש ועיניים חכמות ואופי טוב. ביום שישי הלכנו לווטרינר. בדיקות הדם היו בסדר, וקבענו בדיקת אולטרסאונד לשבוע הבא. שאלתי את אמנון הווטרינר מה אם המצב של ווילי יתדרדר. הוא אמר "תתקשר אלי לנייד, אני זמין כל הזמן". בערב המצב החמיר. ווילי הקיא הרבה והביט בי במן מבט חסר אונים. דיברתי אליו וניסיתי להרגיע אותו. באיזשהו שלב במהלך הלילה נרדמתי, ובשבת בבוקר, כשקמתי, ווילי היה שרוע על הרצפה והתנשם בכבדות. הוא שתה קצת, אבל נראה לא טוב. התקשרתי לאמנון הווטרינר, והוא לא ענה. התקשרתי לווטרינר השני של המרפאה, וגם הוא לא ענה. התקשרתי שוב לאמנון, השארתי הודעות. כתבתי לו שווילי מתקשה לנשום, שהוא בקושי נושם. עד היום הוא לא חזר אלי.

המשכתי לחפש פתרון. במרפאה ברעננה שפעלה בשבת הייתה רופאה אחת, שענתה לי שהיא עמוסה. היא לבד, ומטפלת בשלושה כלבים, ושאבוא אליה עם הכלב. הבטתי בווילי. הוא לא היה במצב שאפשר לסחוב אותו למרפאה. הוא המשיך להתנשם בכבדות, ואני ליטפתי אותו והתעקשתי שישתה, והוא ניסה קצת. הנשימות שלו הפכו איטיות, עד שהוא הפסיק לנשום.

בשנה האחרונה, אחרי ששירה, זאבת ההאסקי האהובה שהלכה לעולמה בגיל 13, הבטחתי לעצמי לפצות את ווילי על כל השנים בהן הייתי עצלן ומרוכז בעצמי. ואכן בשנה הזו ווילי זכה לתשומת לב יתרה. הכפלתי את מספר הטיולים היומי, השקעתי בפסטרמה (למרות שאני צמחוני), במיטה פרוותית דמוית רחם - רכישה שהתאפשרה הודות לפיצויים שקיבלתי מהעיתון עם הדפים הוורודים, וזכרתי לחבק אותו בכל פעם שחזרתי הביתה. אני בטוח שהוא  הרגיש את זה, ואם היה יכול, וודאי היה אומר שגם לפני כן הוא קיבל יחס לא רע.


להתראות ווילי, עצוב לי שלא ניפגש שם למעלה.. כי הכניסה לגן עדן היא רק לבעלי חיים.