יום שלישי, 25 ביולי 2017

סיכום פסטיבל קולנוע ירושלים 2017





כמו לאחר צפייה בסרט טוב, כך גם בסיומו של פסטיבל סרטים – צריך קצת זמן כדי לעכל. לא רק את הסרטים, אלא גם את מצבור החוויות במהלך שבוע אינטנסיבי של מפגשים אנושיים מלבבים, סרטים והרצאות, אלכוהול (בירה שפירא – אתם אלופים), מוזיקה, מיני מזונות, וסיורים מטעם עצמי באתרים שונים בעיר (שהצטמצמו בשל המתיחות סביב הר הבית). במדשאת הפסטיבל הייתה אווירה של מסיבה כל ערב, ובאופן חריג למדי היו השנה הרבה חבר'ה צעירים.
ככה שעכשיו אני מנסה להתרחק מנקודת המבט הסובייקטיבית שלי, שיש בה סנטימנטים לרוב, ושנובעת גם מתחושה מוזרה של שייכות לקהילה המשונה הזאת של תעשיית הקולנוע בארץ, ולהתמקד בהנאה הרבה שהסבה לי השהייה בסינמטק הירושלמי השוקק – השנה אף יותר מאשר בעבר.  
כמו כל חובב קולנוע ממוצע, אני מחפש סרטים שיעוררו בי רגש ויעצרו את נשימתי. הז'אנר, הלאום, משך הסרט – אין זה משנה. סרטים שיש בהם כנות ואמינות, סרטים שמספקים תובנות חדשות על החיים פה, על בני האדם, על רגשות – אני רוצה כמה שיותר מהם. פסטיבל קולנוע אמור לספק את התאווה הזו, אולם פסטיבל ניזון בראש ובראשונה מהטבע - ממעין היצירה הנובע. וכפי שסרטים הם מטאפורה לחיים, כזה הוא גם תהליך היווצרותם או אי היווצרותם: לעתים הטבע נרמס תחת כוחנות, פוליטיקה ותאוות בצע, לעתים השפע הוא מלאכותי, ולעתים הזיוף ניכר, צף על פני השטח. אולי זו הסיבה שכיום כבר לא נעשים סרטים כמו אלה של הבמאי הצרפתי הדגול ז'אן פייר מלוויל, שהמחווה ליצירתו הייתה בעיניי גולת הכותרת של הפסטיבל השנה.
לצד הרטרוספקטיבה של מלוויל, הפסטיבל הציב כמה עוגנים מרשימים. על שניים מהם, "איש של יושרה" ו"אנה אהובתי" המצוינים, כתבתי בפוסט הקודם. על חלקם אכתוב בהמשך השבוע ובמהלך החודש הקרוב, שיוקדש לקולנוע, לפסטיבלי קולנוע, ולייסוריו של האדם הכותב. בפוסט הנוכחי אני רוצה להתמקד בכמה סרטים בולטים, לטוב ולרע, שהוקרנו במהלך הפסטיבל.

על פי תחושות הקהל, כפי שהגיעו לאוזניי ועל פי המהירות שבה אזלו הכרטיסים להקרנות הראשונות, "גוד טיים" (ארה"ב, 2017) הוא אחד משני להיטי הפסטיבל. מיהרתי להשיג כרטיס לסרט, אך את ההקרנה של הלהיט השני – "פאטי קייקס" – לצערי החמצתי, ואני מתנחם בכך שהסרט יופץ (בקרוב?) על ידי רשת בתי הקולנוע "לב". "גוד טיים" - ואני עדיין מופתע כשאני כותב את זה, הוא הסרט הטוב ביותר מבין הסרטים בהם צפיתי בפסטיבל השנה, למעט, כאמור, הסרטים ברטרוספקטיבה של מלוויל. כבר כעת אציין שאין 'גוד טיים' ב"גוד טיים", אפילו לא לרגע. הסרט כמו תופס את הצופים בצוואר מתחילתו ועד סופו ולא מרפה. הקצב מהיר, פס הקול עוצמתי ומסחרר, העלילה אינטנסיבית, מותחת, בסיפור הכואב והיפה הזה של האחים ג'וש ובני ספדי (האחרון אף מככב בסרט בתפקיד אופי מרשים), סיפור שהוא למעשה טרגדיה, ומכאן לא רק שהמסר המובנה מתעצם בסופו (למרות חיבתי לספוילרים, הפעם אמנע מכך), אלא שהתחושה היא שהסוף, אף שאינו צפוי כלל, נדמה בדיעבד ככזה אשר ידוע מראש.
עלילת הסרט עוקבת אחר הסתבכותם המתמשכת של שני אחים, ניק (ספדי), הסובל מפיגור קל, וקוני (רוברט פטינסון הכה מוכשר, בתפקיד דרמתי אדיר) שמגונן עליו ומשתמש בו לסירוגין. השניים שודדים בנק, ומכיוון שלא מדובר בשודדים מיומנים, אלא בצעירים שנולדו בלי הרבה מזל, החיים באזורי הביבים של העיר, הביצוע של השוד אינו מזהיר או זהיר במיוחד. הדמות המעניינת והדומיננטית היא הדמות של קוני, ואחת הבעיות עם אנשים כמו קוני היא השכנוע העצמי שלהם. סביר להניח שאתם מכירים אנשים כאלה, שחושבים שהם יודעים טוב מכולם איך לפעול, כי הם חכמים מכולם, אבל לא שמים לב שהם שבויים במן מעגל שהופך לטבעת חנק. במקרה של קוני, העיוורון שלו חזק ממנו, ותפישת המציאות המעוותת הזו מסוכנת, ולא רק עבורו. חרף כל זאת, ההזדהות עמו מוחשית ואף טורדת מנוחה – וזהו אחד ההישגים הגדולים של הסרט.  

"מאהב כפול" (צרפת, 2017) הוא המפגש האחרון בהחלט ביני לבין סרטים של פרנסואה אוזון. הייתה לי תקווה מסויגת שהסרט יהיה טוב, למרות שלא ראיתי סרט טוב אחד שאוזון ביים. אני יכול להבין למה כל כך אוהבים אותו – הוא מוכר בינוניות, והוא כריזמטי ומוחצן. עבור מובילי דעה בתחום הקולנוע בצרפת זהו ככל הנראה שילוב מושלם.
בסרט, פציינטית צעירה ויפה מגיעה לפסיכולוג. הוא מתאהב בה ועל כן מפסיק את הטיפול. הם עוברים לגור ביחד. היא לא מאוהבת בו אבל די אובססיבית לגביו. היא חושדת שיש לו רומן מהצד – בעודה נוסעת בתחבורה הציבורית היא מזהה מישהו שדומה לו לצד מישהי. הוא מכחיש. היא לא מאמינה ומגיעה שוב לאותו מקום באותה שעה. היא רואה שוב את אותו אדם ועוקבת אחריו, ומגלה שזה אחיו התאום, אף הוא פסיכולוג. ואין לו קוד אתי, להבדיל מאחיו. הוא בעניין של סקס. גם היא. כשהיא מגיעה הביתה היא שואלת את בן זוגה אם יש לו במקרה אח תאום. הוא עונה (בשוויון נפש) שלא. הוא גם לא נראה מופתע מהשאלה, הוא לא שואל מאיפה היא יודעת, ומה היא יודעת. למה הוא משקר? גם לה לא ברור. אז היא מחפשת בגוגל, ומהחיפוש מסתבר שמדובר בתאומים בעלי עבר בעייתי. במקום להתעמת את בן זוגה, היא ממשיכה להיפגש במקביל עם אחיו התאום. מכאן העלילה הולכת והופכת למופרכת ועילגת עוד יותר, מה שלא הפריע לאוזון לזכות בכבוד מלכים בתחרות היוקרתית של פסטיבל קאן ולגרוף שבחים ממבקרי קולנוע. אפשר לדבר בלי סוף על כך שאמנות היא עניין של טעם, אולם אמינות איננה עניין של טעם. סיפור לא אמין הוא כמו בניין שקירותיו מתפוררים לעיני כל. זה כמובן לא מונע מאיש לעצום עיניים ולהלל את קבלן השלד ואת האדריכל ולשזור כתרים לראשיהם.



"נפש עדינה" (צרפת, גרמניה, ליטא, הולנד, 2017)
הסרט של הבמאי הרוסי סרגיי לוזניצה התחיל נהדר, ולמעשה 110 הדקות הראשונות היו מעולות מכל בחינה – תסריט, משחק, צילום, עיצוב אמנותי מוקפד בכל פריים ופריים. אבל אז הבמאי לא ידע איך לסיים את הסרט שלו, והוא הגה סיקוונס ארוך ומיותר של חלום (רק בדיעבד התברר שזה חלום), הכולל סצנת אונס מיותרת לכשעצמה, ובסיומו חתם את הסרט. מי שחולמת את החלום היא הדמות הראשית, ואני לא הרגשתי שזהו חלום שהדמות הראשית חלמה. הדמות הזו, אשת אסיר שמנסה ללא הצלחה יתרה להעביר לבעלה חבילת מצרכים, שומרת על אותה הבעה קפואה במשך כל הסרט. כלום בהתנהגותה לא שיקף, אף לא במרומז, עולם דימויים כה עשיר, הומוריסטי, אינטלקטואלי ופארודי, כפי שבא לידי ביטוי בחלום. עולם דימויים צבעוני ומרהיב זה הוא עולמו של הבמאי – לא של הדמות. עדיף היה לוותר על החלק הזה, שכאמור גם לא סייע להתפתחות העלילתית.

"האי היפה ביותר" (ארה"ב, 2017) סרטה של אנה אסנסיו, אותו כתבה וביימה ובו היא מככבת, הוא לא סרט טוב במיוחד, אבל הוא מעניין. הן מבחינת התוכן הקשה (נשים ניו-יורקיות, לרוב מהגרות, ממעמד סוציו-אקונומי נמוך, המתפרנסות ממשחק בידורי סאדיסטי מפוקפק ואף מסוכן), והן מבחינת בניית המתח הדרמתי (כמעט ללא אמצעים חזותיים או מילוליים). הייתה חסרה לסרט מערכה נוספת, שלישית, שתסגור את מערכת היחסים בין שתי הדמויות הראשיות ובנוסף תציע סוף (סגור או פתוח), או לכל הפחות התרה כלשהי. יכול להיות שהיה חוסר בתקציב (מורגש שההפקה הייתה ענייה) ומסיבה זו הסרט נסגר אחרי שתי מערכות. לא יודע. אי אפשר באמת לדעת. בכל אופן, אני מבסוט שהלכתי לסרט, הנושא שלו חשוב, והוא בהחלט עובד, ובכלל – סרטים שעלילתם מתרחשת ברובה בלוקיישן אחד תמיד מסקרנים אותי.

 "רוחות קרות", סרטו של השחקן, התסריטאי והבמאי הפעלתן טיילור שרידן (התסריטאי של "סיקאריו", למי שראה). אם להתעלם מהסטראוטיפים ההוליוודיים העבשים – אישה לא יכולה לשרוד בלי גבר חזק מאחוריה, גם אם היא סוכנת FBI והוא אפילו לא שוטר, ואם להתעלם מכתוביות הסיום המגוחכות, שמסבירות לצופים שמה שראו כרגע איננו עוד מותחן, אם כי דרמה בעלת ערכים חברתיים שבאה להציף את העוול המתמשך אשר נגרם לנשים ממוצא אינדיאני, אפשר בהחלט לומר ש"רוחות קרות" הוא מותחן לא רע בכלל, אפילו טוב, עם צילום יפהפה ומשחק מעולה של אליזבת' אולסן וג'רמי רנר, ותסריט שמרני (כאמור) אך מותח ואינטליגנטי, שעלילתו מגוללת את הניסיון להתחקות אחר זהותו של רוצח, לאחר שגופתה אישה צעירה, עליה סימני תקיפה, התגלתה במרחב המושלג בתחומי עיירה מבודדת, בה מתגוררת אוכלוסייה מעורבת – אמריקנים וילידים (אינדיאנים). שרידן שיחק אותה מבחינתו – בסרט הביכורים שלו כבמאי, הוא הוכיח כישרון לא מבוטל. יש לקוות שסרטיו הבאים יהיו מקוריים ועמוקים יותר, שהנשים יזכו לאישיויות מורכבות, וכמו שנוהג לומר אורי קליין: שיהיה בהם "יותר נפח".


תמונה עליונה: מתוך גוד טיים. תמונה תחתונה: מתוך נפש עדינה

יום שלישי, 11 ביולי 2017

חג פסטיבל שמח: יומיים לפתיחת פסטיבל הקולנוע ירושלים 2017




אני מוכרח להודות שראיתי מעט מאוד סרטים השנה. גם ספרים בקושי קראתי. הייתי עסוק בגמר ההפקה של הסרט הקצר שלי ובשיווקו (בינתיים הסרט התקבל לפסטיבל קולנוע בפיטסבורג, ארה"ב) ובכתיבה של תסריט חדש, ולא נשאר כמעט זמן לכל דבר שהוא מעבר. מהמעט שצפיתי, יצא שלרוב התאכזבתי. פה, למשל.
אבל עכשיו זו מן תקופה כזו של תיקון, כלומר - תקופה שעיקרה צפייה רצופה בהמון-המון סרטים: עשרות הסרטים המועמדים לפרסי אופיר, שאני מחויב לצפות בכולם, מרתון פסטיבלי קולנוע שהתחיל בחודש שעבר בשדרות (פסטיבל קולנוע דרום), המשיך בתל אביב (הפסטיבל הבינלאומי לסרטי סטודנטים) וכעת זהו פסטיבל הקולנוע הבינלאומי ירושלים, שייפתח בעוד יומיים (חמישי) והשנה תהיה זו השנה העשירית ברציפות שאני פוקד אותו ושוהה בו כמעט לכל אורכו. מדי שנה, למשך שבוע, הופך בניין הסינמטק הירושלמי לביתי השני (כולל שנ"צ בהקרנות של סרטים צרפתיים), ובתי הקפה ברחביה, בקעה, ובמושבה הגרמנית, הופכים לבתי הקפה השכונתיים שלי. זה לא זול, הסיפור הזה, ובאין עיתון המכסה חלק מהעלויות, השנה אאלץ לממן את התענוג מתקציב הדייטים הלא מנוצל שלי.

רשימת הסרטים שאני מתכנן לצפות בהם הולכת ומתארכת ככל שנוקפים הימים, ונכון לכתיבת שורות אלה, הרשימה כוללת בין היתר את "רוחות קרות" (כי אליזבת' אולסון, כוכבת הסרט, היא שחקנית מעולה שיודעת לבחור תפקידים מעניינים, ולא חוששת מלצאת להרפתקה עם במאים צעירים וחסרי ניסיון – ע"ע "מרתה מרסי מיי מרלן"), "מאהב כפול" (מצד אחד אני לא מחסידיו של הבמאי הצרפתי פרנסואה אוזון. מצד שני, הבנאדם סובל מפיצול אישיות, כך שלא מן הנמנע שאופתע לטובה, מה גם שהטריילר מאוד מבטיח. הפסטיבל השנה מקרין שני סרטים של הבמאי, ואם אהנה מ"מאהב כפול", יש מצב שאלך לסרט השני, ששמו "פרנץ"), "הפיתוי" של סופיה קופולה (רוב המבקרים אהבו, בפסטיבל קאן היללו, מקווה שלא אתאכזב), "הדרך למנדליי", עליו שמעתי מפי הבמאי, צ'או טא-יין, המוכר כ-מידי זי (השם הקולנועי שאימץ), בביקורו אשתקד בפסטיבל קולנוע דרום. עד כה אהבתי את כל סרטיו, שאמנם אינם נעימים לצפייה (סיפוריו נעדרים כל תקווה), ו"הדרך למנדליי" הוא סיפור אהבה בין בני המעמד הנמוך במיניאמר, אשר לגיבוריו, להבדיל מגיבורי סרטיו הקודמים של הבימאי, יש מה להפסיד. ככל הנראה אלך גם ל-"גוד טיים" של צמד האחים הבמאים ג'וש ובני ספדי. "השד יודע מה", הסרט האחרון שלהם שראיתי, היה בבחינת יציאה ריאליסטית קשוחה ומעניינת. הסרט היה די חסר עלילה, ויותר תיאר תמונת מצב של ניו יורקית צעירה שבחיים לא הייתם מאמינים שהיא נרקומנית. בסך הכל נהניתי ממנו, ומעניין אותי לראות את ההתקדמות הקולנועית של האחים.
במידה ואהיה במצב רוח הנכון, אלך לראות את "יציאות זהב" של אלכס רוס פרי. הוא קצת זיין שכל, הבמאי הזה. הוא מעמיס כל כך הרבה מונולוגים מיותרים, שפשוט "חונקים" את העלילה. הסרט הקודם שלו בו צפיתי ("תקשיב, פיליפ") לא היה כל כך טוב, בעיקר בגלל הפטפטת, כאמור, שלא חיפתה על עלילה חלשה, וגם כי היה בלתי אפשרי לסבול את הדמות הראשית, של פיליפ, שהוא סופר יהודי צעיר, מתנשא וסוציופת. אבל היה בסרט יותר מאשר  ניצוץ של תשוקה קולנועית, והיה עיצוב אמנותי ראוי לשבח (השראה ברורה מסרטיו של קסאווטס) והליהוק היה מושלם. והיה לו, לרוס פרי, מה להגיד על האנשים שחיים בעולם הזה, בעיקר בסצנה הספרותית של העיר ניו יורק, וזה כבר יפה. הפסטיבל עורך השנה מחווה לבמאי הצרפתי הדגול ז'אן-פייר מלוויל, ויקרין רבים מסרטיו, וזו הזדמנות טובה עבור הדור הנוכחי, שלא הכיר את סרטיו של מלוויל (מרביתם פילם נוארים טהורים ובעלי עומק) להתוודע ליצירותיו של אמן נדיר, שהצורך (הנואש לעתים) ליצור סרטים הניע, ואולי אף קיצר, את חייו.



וכעת, לפינה הנשכחת "ראו הומלצתם": גם השנה טרחתי קצת קודם, וצפיתי מבעוד מועד בכמה סרטים מתוך תוכניית הפסטיבל:

"אנה אהובתי". במאי: קלין פטר נצר (רומניה, 2017)
בתוכניה נרשם כי הסרט זכה בפרס בינלאומי עבור חדשנות קולנועית, אך בסרט אין כל סממן לחדשנות שכזו, והאמת – לא הייתה נחוצה כל חדשנות שהיא. מספיק שהסרט הוא טוב, זה כבר הישג לא מבוטל בימינו, ו"אנה אהובתי" הוא סרט טוב מאוד. השחקנים בתפקידים הראשיים מעולים, ולרשותם עמד תסריט מצוין אודות זוג צעיר שסיפור אהבתו החל בהתאהבות גדולה, ובהדרגה הלך ודעך, כאשר הסרט נע בין העבר להווה – מעברים חדים, קיצוניים, בין ימי ההתאהבות לבין התפוררות היחסים. המבנה הלא לינארי של הסרט והמסגרת העלילתית הזכירו לי את "בלו וולנטיין", ולא מן הנמנע שהושפע ממנו, ואם כך היה, אז בצדק. אני אוהב את הסגנון הלא לינארי הזה כשהוא משרת את הסיפור; כשהמעברים יוצרים אפקט רגשי, ובנוסף חושפים את הצופים לעולמן הפנימי של הדמויות. לפעמים זהו הגורם המבדיל בין סרט בנאלי על מערכת יחסים שבאה אל סופה, לבין יצירה מורכבת וכנה על מערכת יחסים זוגית שנשחקת לאורך השנים. "אנה אהובתי" (כמו גם "בלו ולנטיין") משתייך לקבוצה השניה. יש לציין שלא חשתי הזדהות עם אף דמות ראשית בסרט, ושזה בסדר גמור. לא תמיד צריך להזדהות עם דמות ראשית, לפעמים מספיק להתעניין בה. ואותי עניין מה יקרה לזוג הזה, מה יעלה בגורל מערכת היחסים המתפוררת שלהם.

"אש חופשית". במאי: בן ויטלי (בריטניה, 2017)
קומדיית פשע מסוגננת, עתירת כוכבים, שעלילתה מתרחשת ברובה בלוקיישן אחד. על פניו: אתנחתא פסטיבלית מרעננת בין סרט כבד אחד למשנהו. בתכלס: זהו עוד סרט שטחי ולא אמין על קרב יריות בין גנגסטרים, קרב יריות בו כל המשתתפים נהנים. אפשר בהחלט לעשות סרט כזה, שיהיה כיף טהור, הן עבור היוצרים והן עבור הצופים, ועדיין – על הבמאי לנסות ולחשוב מה עובר בראשו של אדם שזה עתה ירו עליו. יכול להיות שלדמות אחת או שתיים יש תשוקת מוות, או צורך להתגרות במוות, או טיפשות יתרה, אבל לא יכול להיות שכולם כאלה. צרור כדורים שנורה לעבר אדם, או כדור שנפלט לעברו, אמור לעורר מידה מסוימת של אימה. גם בקרב המנוסים ביותר במצבים מסוג זה. כשאני חושב על זה, אני מתקשה להיזכר בסרט שיש בו ביטוי אמין לאספקט המבעית של ירי על אדם שירו בו.

"אדם של יושרה". במאי: מוחמד רסולוף (איראן, 2017)
סרט נהדר עם מסר עצוב: במציאות שבה השלטון מושחת, הדרך היחידה לשרוד היא להשחית את עצמך. גיבור הסרט, ראזה, הוא חקלאי שנלחם כדי לשרוד. פרנסתו נפגעת פעם אחר פעם על ידי תאגיד המנסה בכוח להשתלט על נחלתו. באיראן, בדומה למציאות אצלנו, בעלי הון מחוברים כמו בחבל טבור לגורמים בשלטון, וכל ניסיונותיו של ראזה להילחם בתאגיד בדרכים המקובלות בחסות החוק, לא רק נבלמים, אלא גם מערערים את ביטחונם האישי שלו ושל הדיס, רעייתו (מנהלת בית הספר המקומי), ומחמיר עוד יותר את מצבם הכלכלי.

כמה הערות לפני סיום:

*אני מנוע מלכתוב ביקורות על סרטים ישראלים, אבל אם אתם מגיעים לפסטיבל, אני מבקש שלא תחמיצו אותם. לא את הארוכים ולא את הקצרים. הפסטיבל הוא המקום שבו נחשפות יצירות חדשות של יוצרים ואנשי צוות ישראלים, וותיקים וחדשים, נחשפים בהם שחקניות ושחקנים מקומיים, והחגיגה הזו היא קודם כל שלהם ולכבודם. מעבר לכך, חלק מהסרטים ממש מעולים.

*אני מרגיש שכתבתי מעט, כי התוכניה מאוד עשירה ומגוונת, ויש עוד הרבה אירועים – חלקם בחינם, חלקם בזול – ברחבי העיר, שלא הספקתי להתייחס אליהם, ואשתדל לעשות זאת במהלך שהייתי בעיר הבירה היפה ונטולת הלחות. אז היכנסו לאתר הפסטיבל ושוטטו בו: www.jff.org.il

*התמונות: העליונה מתוך "רוחות קרות" של טיילור שרידן, התחתונה מתוך "הסמוראי" של מלוויל.

שיהיה חג פסטיבל שמח



יום שני, 29 במאי 2017

פרג עדיף




הם נפגשו בשבעה של משפחת שפר. היה נראה לה מוזר שדווקא שם הוא בחר להיפגש. כנראה רצה שהאווירה תהיה יותר משוחררת. פחות כמו ראיון עבודה הדדי, כפי שקורה במרבית הדייטים.
"תזהי אותי לפי החיוך" אמר לה בטלפון, והילה חשבה שלא אמורה להיות בעיה לזהות, בהתחשב בנסיבות. הוא הקריא לה את הכתובת מהמודעה בעיתון, והוסיף ש"שבעה של אשכנזים זה קלאסי לדייט ראשון", ושתלבש "משהו קז’ואל".
רצתה לשאול אותו אם הוא תמיד הולך לדייטים אצל אנשים באבל, אבל היא חיכתה לפגישה, ורק שם שאלה. רמי חיכה שיתפזרו קצת האנשים מהשולחן עם הבורקסים, וענה שלפעמים, בחודשים בהם אין לו הרבה הכנסות.

"אבל אתה קואוצ’ר, אתה אמור להבין בלעשות כסף. או לפחות בלהסביר לאנשים איך"

"את ידעת שתשעים אחוז ממפיקי החתונות בישראל גרושים?"

"וואלה"

"משהו לשתות? מה את שותה? חם או קר?"

"לא משנה. חם"

רמי ניגש אל הבחור שישב בפינת הסלון ועלעל באיטיות באלבום תמונות.

"שלא תדעו עוד צער"

"עד הפעם הבאה"

"מה זאת אומרת?"

"מה זה ‘לא נדע’. ועוד איך נדע. כולנו נדע"

"אה..אוקיי. משתתף בצערכם, באמת. בא לך להכין לנו משהו לשתות? משהו חם?

"זה הגשה עצמית, אתה מוזמן להכין. מי אתה אגב?"

"אה, נעים מאוד", אמר רמי ושלף כרטיס ביקור, והניח אותו במרכז אלבום התמונות. 

"רמי, מאסטר של קואוצ’ינג…תתקשר אחרי השבעה, תביא את האחים. תשאל, אולי גם האימא תרצה להגיע"

רמי הסתובב והלך אל השולחן עם המי-חם וכוסות הפלסטיק. פעמיים נס, שניים סוכר.

"תגיד", אמרה לו אחרי לגימה הגונה מהקפה הרותח, "מה קורה כשאתה בא לדייט והבחורה לא מוצאת חן בעיניך? אתה משאיר אותה בשבעה והולך?

"לא, מה פתאום הולך. היום יש פייסבוק, רואים תמונות קודם, ככה אין פאלטות"

"אבל לפעמים יש כאלה ששמים תמונות ישנות".

"נכון, הייתה לי כזאת פעם"

"ומה עשית?"

"אמרתי לה שלא מתאים. ושתי דקות אחר כך כבר מצאתי מישהי חדשה"

"איפה, בשבעה?"

"כן. הסתובבתי, ראיתי מישהי חמודה, חיבקתי אותה, אמרתי משתתף בצערך"

"את הבת היתומה?

"לא, איזו מישהי מהעבודה של אחד האחים"

"ואמרת לה ‘משתתף בצערך’. וזה עבד".

"כן, את יודעת, כל אחד מחזיק איתו צער"

"תכל’ס"

הבחור שקודם לכן עיין באלבום התמונות ניגש אל רמי והחזיק במשענת הכיסא. הוא לא דיבר. ציפה שרמי יבין לבד. רמי חשב לעצמו שהוא צריך להיות טיפה יותר חברותי.

"אז תגיד, גבר, איך זה להיות יתום?"

"יש לך עשר שניות לקום וללכת".

"רגע.."

"אחת. שתיים. עשר"

הילה תפסה את היד של רמי ומשכה אותו מהכיסא. אמרה לבחור היתום "אני מתנצלת, לא ידעתי שהוא לא מכיר. אנחנו הולכים"

מחוץ לדלת ישבו מעשנים שעישנו. רמי היה נינוח, והוא ליטף את ידה של הילה.

"תרצי להיפגש שוב, לדייט שני? אני אקח אותך לשבעה של עיראקים, שם אוכלים ממש טוב. בשרים טובים, על האש."

תקשיב רמי, אתה בחור חמוד, באמת, אבל זה נראה לי קצת חולני להיפגש ככה בשבעה של אנשים".

"את אמרת חולני?"

"כן…קצת"

"אז לא חייבים שבעה אם לא מתאים לך. נלך למסעדה מכובדת"

"אני חושבת שלא. מצטערת"

רמי לחץ את ידה של הילה לחיצה חזקה, כמו שלימדו בקורס לקואוצ’רים מתקדמים, והמשיך לדרכו. הילה הדליקה סיגריה ובסיומה נכנסה שוב אל הבית. ניגשה אל הבחור האבל, ששוב עיין באלבום התמונות. מעביר לאט את הדפים.

"הי".

"מה? שכחת משהו?"

"תגיד, אני אוכל לבוא מחר? אתה לא תגרש אותי?"

"אני לא אגרש אותך. אנחנו פתוחים עד תשע וחצי"

"יופי! להביא משהו? אני ממש טובה בפשטידות"

"איזה?"

"ממ…פטריות ובצל…תרד ומוצרלה…חצילים…"

"תרד ומוצרלה נשמע טוב"

"יופי. תרד ומוצרלה. סגור"

"ועוגת שמרים אם בא לך"

"שוקולד או חלבה?"

"פרג עדיף"

"פרג. קבענו"



יום שבת, 8 באפריל 2017

"קומדיה מספרת את האמת על אנשים"


אחרי שנים שלא פקדתי את ספסל הלימודים, השתתפתי בשבוע שעבר בסדנת הקומדיה בת היומיים של סטיב קפלן, שהתקיימה בסינמטק הרצליה. קפלן הוא יועץ תסריט ומנטור ותיק ומנוסה בתחום הקומדיה, העובד עם האולפנים ההוליוודיים הגדולים, ביניהם דיסני, דרימוורקס, HBO, ופראמונט. והוא יהודי.
מיד כשחזרתי הביתה מהסדנה, עוד לפני המקלחת, שלפתי מהמחשב תסריט לקומדיה (רומנטית, כי אני רומנטיקן) שלא נגעתי בו במשך למעלה משנה, והתחלתי ליישם את העצות של קפלן, שהיו עבורי אוסף של מתנות קטנות וחכמות. הסיבה העיקרית שהתרחקתי מאותו תסריט היא שלא הייתי מסוגל למחוק חלקים ממנו, למרות שידעתי שאני חייב למחוק. אהבתי מאוד את הסצנות הללו, אף שידעתי שהן מסרבלות את העלילה, וקיוויתי שמתישהו בעתיד, כשאחזור לתסריט בעיניים רעננות, וכשאני מנוסה ומיומן יותר ו'נקי' יותר, אדע להפעיל כיאות את עורך התסריט שבתוכי (או את מבקר הקולנוע הקשוח שהייתי). הסיבה השניה שהצריכה התרחקות, הייתה מהותית לא פחות: היא נגעה בבחירת מהלכים. למשל, התלבטתי בלי סוף בסוגיית הבחירה של דמות לסלוח לדמות אחרת, בחירה שמהווה את שיאו של הסרט – האם להראות את רגע ההחלטה? האם המחילה היא תוצאה של פעולה של הדמות אשר מייחלת למחילה? או שמא שיא קטן עשוי להיות גם שיא חזק? קפלן נתן בהקשר אחר את הדוגמה של הסרט "דיברנו מספיק", סרטו האחרון של השחקן המנוח ג'יימס גנדולפיני, ושמחתי על כך, כיוון שזהו סרט מקסים שמאוד אהבתי, כך שניצלתי את ההזדמנות וביקשתי את דעתו על אותו רגע (השיא) בסרט שבו דמות אחת סולחת לשניה – מהלך מחילה שאותו פירשתי כקל מדי, או קטן מדי, כיוון שהמחילה ב"דיברנו מספיק" היא תוצאה של געגוע במרחק של זמן, ולא תוצאת פעולה יוצאת דופן (אותו דבר ב"דרכים צדדיות", עוד סרט שאהוב עלי מאוד). קפלן השיב שמה שנראה 'קטן', הוא כלל איננו כזה. "תחשוב על האומץ הדרוש לאדם שפגע לבוא אחרי פרק זמן מסוים ולבקש סליחה מהאדם בו פגע". התשובה הזו סיפקה אותי וסייעה לי לפתור את ההתלבטות, ובמידה רבה היא מדגימה את הגישה של קפלן: ללכת עם הפשטות, עם האנושיות.
קפלן מעביר נהדר את הסדנה. הוא חמוד, רהוט, משעשע ומקצועי. ההרצאה היא בחלקה עיונית ובחלקה מעשית, ולעתים מדמה צורת עבודה של חדר כותבים הוליוודי. קפלן הקרין קטעים מסרטים קומיים וסיטקומים שהוא אוהב (בין היתר מ"סיינפלד", ומהסרטים "לקום אתמול בבוקר", "משתגעים על מרי") וגם מסדרות כושלות שניתן ללמוד מהן הרבה, וניתח מה עובד ומה לא עובד, ומדוע. עוד תובנה שאפשרתי לעצמי לאמץ (ושקפלן מודה שאימץ מג'ון קליז): "קומדיה טובה היא כזו שבה הצופה מתבונן על מישהו שמתבונן במישהו שעושה משהו טיפשי". הוא מגדיר זאת כ"קו ישר, קו גלי", שמשמעו: סיטואציה קומית שנובעת משתי נקודות מבט: דמות שיוצרת לעצמה בעיה או מסתבכת (הקו הישר), ודמות אחרת שמתבוננת בה, משקפת את נקודות המבט של הצופה – שיודע יותר ממה שהדמות עצמה יודעת מה עלול להתרחש, ולמעשה מתווכת אותה לצופה, בגיבוי משפט מחץ קצר (הקו הגלי).

                                                *
כבר במהלך היום הראשון לסדנה היה די ברור שקפלן לא מלמד איך לכתוב תסריט או איך לכתוב קומדיה, אלא שהוא נותן למשתתפים כלים כיצד להיות תסריטאים קומיים טובים יותר, תוך שהוא פורש בפניהם את הפילוסופיה שלו על הקומדיה המוצגת (למשל, על ההבדלים בין דרמה לקומדיה: "דרמה עוזרת לנו לחלום על מי שאנחנו רוצים או יכולים להיות. קומדיה מראה לנו מי אנחנו ומאפשרת לנו להשלים עם מי שאנחנו". וגם: "דרמה היא שקר. שקר יפהפה, אבל שקר. קומדיה מספרת את האמת על אנשים"). מבחינת קפלן, צירוף מקרים או פנטזיה הם שקר (הכוונה היא לאירוע המחולל, שמתרחש לרוב במערכה הראשונה של הסרט), וזהו השקר היחיד המותר בסרט קומי. אחר כך אי אפשר לשקר יותר, הוא אומר, ויש הכרח להיות נאמן למאפייני האישיות של הדמויות, ולפתח את העלילה בהתאם לרעיון האורגני ולמנוע העלילתי, והלכה למעשה: לתת לדמויות להחליט. לדידו, "הדמויות אינן קורבנות. הן אחראיות למה שקורה להן. הן ה"מאסטר אוף ד'ייר אוון דיזאסטר", והן יוצרות אקשן בזכות מי שהן". קפלן ממליץ, בהקשר הזה, למחוק בדיחות מהתסריט, לא לחפש מה עשוי להצחיק יותר, לא ליצור פיתולים בעלילה, כיוון שזה עלול לפגוע באמינות הדמות. "אם אתם מכירים היטב את הדמות, ההומור יגיע".
שמחתי שקפלן מכוון כל הזמן למאפיינים האישיותיים העמוקים של הדמויות, כיוון שזה אמור להיות מובן מאליו, אבל זה לא. הוא אומר שלהבדיל מסרט או מסדרת דרמה, בקומדיה הדמות הראשית היא לעולם אנטי-גיבור או אנטי-גיבורה. "לדמות הראשית יש שאיפה להיות אדם טוב יותר", הוא מסכם, "היא פשוט עושה את הבחירה הנכונה מהסיבות הלא נכונות".

לפני שאשכח: הסדנה היא יוזמה של הבמאית והמפיקה רותי לב ארי ושל גיתית ויינר, מנכ"לית סינמטק הרצליה, ובתמיכת איגוד התסריטאים, איגוד המפיקים, וקרן הקולנוע הישראלי, שהשקיעו בטיפוח מצוינות.


יום שלישי, 21 במרץ 2017

ועכשיו זוהי תקופה של שליחה, המתנה, ציפייה לפריחה


אני שוב מסביר לעצמי שלפעמים, כשהרבה דברים מתרחשים במקביל, קשה לעמוד בקצב ולכתוב. בשנה האחרונה דבר גרר דבר, ולא אחת קרה שכמעט בכל פעם שהתיישבתי לכתוב קצת בבלוג, לא הצלחתי להוציא תחת ידי אף מילה. זה כמו יומן אכילה שצריך למלא בשביל הדיאטנית – לפעמים אתה לא זוכר מה אכלת וכמה ובאיזו שעה ולמה, אז אתה פשוט לא רושם כלום.
בין הרבה דברים טובים וכמה פחות טובים שקרו ולא רשמתי, הדבר הטוב ביותר שקרה הוא השלמת הפקת הסרט "ליל ירח בהיר" והשקתו הצנועה. התגובות אליו היו בחלקן טובות מאוד ובחלקן מגוונות (שזו מילה יפה יותר מ'מעורבות'), וזה מעניין, ומחכים, ואולי ככה זה צריך להיות, במיוחד בסרט כה שאפתני. אבל מה שחשוב הוא שאני מבסוט מאיך שהסרט יצא ואני אוהב אותו מאוד. זה סוג של נס מבחינתי, שאחרי עשר שנים של חלומות ושנתיים של עבודה והשקעה מטורפת, ללא תמיכה ציבורית, הסרט יצא אל אוויר העולם. ויותר משהסרט הוא מתנה שלי לעצמי, הוא מתנה מכל האנשים הנהדרים שהיו שותפים ליצירתו. אני חושב שרק כשעברנו על רשימת הקרדיטים התחוור לי בכמה הרבה אנשים מדובר. עשרות אנשים שהטביעו חותמם על יצירה שהתחוללה בראשי, ושצבעיה וצליליה החלו להתהוות ולהיווצק בזמן שהייתי שרוי במצב נפשי לא מזהיר, כזה שבו העצב גורם לך להרגיש כמתארח בעולמו. ובינך לבין עצמך אתה תוהה האם אתה אכן אורח, או שמא משתכן קבע. ומהמקום הלא ברור הזה, שמקומך בו אינו ברור, הופיעו בבואות מטושטשות של דמויות, שרק את קולן אפשר היה לשמוע. לאט-לאט החלו החזיונות האלה להיאסף לכדי סיפור עלילתי. הסרט הוא במובן מסוים סיפור אחד מתוך העולם הבדיוני הזה, שלבטח אשוב אליו בעתיד.
בצהריי יום שישי גשום של אמצע דצמבר, יומיים אחרי שאור ירח הבהיר את שמי הלילה, הקרנו את הסרט, ומאז אותו רגע מופלא אני הולך ונחשף יותר ויותר ל'תעשיית ההורות הקולנועית', הידועה בשמה הענפי כ'שוק פסטיבלי הקולנוע הבינלאומיים', שהיא, במידה מסוימת, לא שונה בהרבה מתעשיית החיתולים, ואנסה שלא אפשט את המטאפורה יתר על המידה, מחשש לאי התקבלות לאף פסטיבל קולנוע שווה. רק אומר שיש הרבה פסטיבלים שצריך להירשם אליהם, והם עולים הרבה כסף אבל אין לך ברירה, ואתה יודע שאתה הולך לספוג הרבה חרא עד שתקבל תשובה חיובית.
ברם, ולמרות המטאפורה הגרועה, אני מאוד אוהב לשלוח את הסרט לפסטיבלים, ואפילו מתרגש ממעמד השליחה. אני מרגיש שככה אני מטפח את הסרט שלי, ואני כמובן רוצה שיראו אותו כמה שיותר אנשים, ונהנה לדמיין שהוא מעורר שיח בשפות שונות שאני לא מבין. בינתיים עוד לא קיבלתי תשובה שלילית או חיובית מאף פסטיבל, אבל האביב בפתח, ויש להניח כי בקרוב אתוודע לפריחה וללבלובן של הודעות רשמיות מכל מיני פסטיבלים במקומות אקזוטיים ברחבי העולם (כולל ישראל) שאליהם שלחתי את הסרט.
הרצון המידי הוא לשלוח את הסרט לכל פסטיבל באשר הוא, אבל זה לא אפשרי וזה גם מטופש, וכן, גיליתי שהכי קשה זה לבחור לאן לשלוח. נכון לכתיבת שורות אלה, קיימים למעלה מ-5,000 פסטיבלי קולנוע בינלאומיים, ומתחקיר שערכתי עד שהתעייפתי, מסתבר ש-550 מתוכם ראויים, 200 מתוכם נחשבים למאוד מכובדים, למעלה מ-300 נחזים למכובדים, וכ-50 הנם פסטיבלים שהשתתפות בהם היא בבחינת נכס לקריירה של כל במאי מתחיל.
כך שעכשיו זוהי תקופה של שליחה, המתנה, ציפייה לפריחה, וגם של יצירה - קרנות הקולנוע הישראליות פתחו את מועדי ההגשה לבקשות מימון, ועתידם של כמה מהסרטים הבאים שלי תלוי במידה רבה בחוות הדעת של היועצים והלקטורים השונים בכל קרן. אני מנסה להיות רומנטי ולהגיד לעצמי שמועד הגשה הוא יום של חג ליצירה, אך למעשה זוהי תחרות שהיא קשה. יש הרבה יוצרים מוכשרים, ומנוסים, עם סיפורים טובים. ויש מאות כמוני, ששולחים. הבוקר, אחרי עוד לילה לבן של ליטוש תסריטים, אני מזכיר לעצמי שיש מדינות כמו ארצות הברית שבהן אין קרנות קולנוע, ולכן שם קשה יותר לעשות סרט (מצד שני, יש בארה"ב הרבה רופאי שיניים עם כסף שחור נזיל). השבוע צפיתי שוב ב"בלו ולנטיין" האהוב, כולל בתוספות מאחורי הקלעים. התסריטאי והבמאי דרק סיאנפרנס מספר שם שלקח לו 12 שנים להרים את הפקת הסרט. הוא אומר שהוא לא מתחרט על הזמן הרב שעבר, אלא להפך: התסריט, ששוכתב שוב ושוב, כמו התבגר יחד איתו, ואותו דבר חשו השחקנים, מישל ויליאמס וריאן גוסלינג המעולים, שלוהקו שש שנים לפני צילומי הסרט, ועבדו על דמויותיהם הרבה לפני שהיה ידוע מתי, או אם בכלל, ההפקה תצא לדרך. ויליאמס וגוסלינג, שבזמן שחלף מאז שלוהקו הפכו לכוכבים גדולים, מספרים שהדיאלוג המתמשך (והאינטנסיבי לפרקים) בינם לבין סיאנפרנס, שנפרש על פני כל אותן שנים, סייע להם רבות בהבנת הדמויות ובעיצובן. זה לקח מעניין, אמרתי לעצמי, ובדקתי עוד כמה פרטים לגבי הסרט: הוא הופק בתקציב של סרט קולנוע ישראלי ממוצע (מיליון דולר), הוא נכשל בקופות (כולל בישראל) אך זכה לעדנה דיוידית, וכהכנה לצילומים, במקום חזרות, השחקנים והבמאי גרו למשך חודש בבית ששימש כאתר הצילומים. למי שלא ראה את הסרט הנפלא הזה אני ממליץ לראות (אפשר למצוא אותו באוזן השלישית, החזרתי אותו שלשום). המבנה של הסרט נע בין הווה לעבר בחייהם של זוג צעיר, ושני הסיפורים מסופרים כרונולוגית והם שזורים זה בזה, או יותר נכון: קוטעים זה את זה. בעוד שבהווה הזוגיות שלהם חווה משבר קשה, העבר מוצג כרצף כרונולוגי קטוע של התאהבות (בעיניי זוהי ההתאהבות הכי יפה שנראתה על מסך הקולנוע). ההזדהות עם הדמויות והניגוד הקיצוני בין המעברים, אמור לעורר בקרב הרגישים שבצופים סערת רגשות, גם לאחר הצפייה הרביעית.
אני מאוד אוהב את המבנה הצורני-סגנוני הזה, כיוון שהוא מאפשר לסיפור לשמור על ספציפיות עלילתית, ולמעשה מדייק אותו. בעוד שהמסגרת עלילתית (הווה) קצובה בזמן, החיתוכים לתקופות שונות בעבר אינם מוגבלים לכרונולוגיה, אך עליהם להיות הכרחיים לקידום העלילה. ככל שהמעברים נעים על ציר הזמן באופן שהוא טבעי ותורם למסגרת העלילתית הכרונולוגית, כך הצופים מעמיקים את ההיכרות שלהם עם הדמויות, שהופכות עגולות, בעלות עומק, ומעניינות יותר.
מכיוון שאני אוהב את המבנה הזה, ומכיוון שהיה לי סיפור שהדרך הטובה והיפה ביותר לספר אותו היא במבנה הזה, כתבתי תסריט לסרט באורך 80 דקות בשם "יום שני, לפני הגשמים". הוא מספר על מישהי בשם תמר, שבאמצע הלילה, בזמן שבעלה ובנה בן ה-9 ישנים, עוזבת את הבית ונוסעת צפונה, אל מישהו שפעם אהב אותה. ציר הזמן העלילתי משתרע על פני יממה - החל מרגע עזיבתה של תמר את הבית ועד הגעתה למשק של עמוס, אהובה משכבר הימים, בקיבוץ געתון. במהלך הנסיעה ברכבת מתל-אביב לנהריה, העלילה נעה בין רגעים משמעותיים בחייה הבוגרים של תמר.
זה בעצם סיפור על אהבה ועל יחסים לא פתורים, ועל היכולת להתאהב במקביל בשני אנשים. הוא נכתב תחילה כסיפור קצר, בניסיון להסביר במילים את עוצמתה של נפילה חזקה, והסרט מגולל את סיפורן של שלוש דמויות אשר עולמן נכרך זו בזו – סיפור שמסגרתו משתרעת על פני שתים-עשרה שנים, אך אירועי העלילה הראשית שבו מתרחשים, כאמור, במהלך יממה אחת. יממה בה כל דמות חווה טלטלה נפשית עזה, ששיאה בהשתנות הרת גורל.
השאיפה שלי הייתה ליצור דרמה פסיכולוגית מורכבת על רקע נופה הנטוע של הארץ, כך שהתנהגות הדמויות מושפעות מהנוף, ולהפך. השפה הקולנועית של הסרט כוללת גירויים רגשיים כמו צבעים, ריחות, צלילים, חפצים ומקומות - כולם בעלי השפעות התנהגותיות- בין אם הנוף משתנה ובין אם לאו. לעתים, תחת עול תלאות הנפש, הנוף משמש כאנדרטה, ולפרקים כדימוי סמוי, מרומז, או אף גלוי. וזו הכרזה המושלמת שציירה ועיצבה האמנית דפנה בן עמי, שמהדהדת את עולמה הפנימי של תמר, גיבורת הסרט (תמר, מתוך סיקוונס הפתיחה: "האטבים, רואה? אלה היו עד לא מזמן ציפורים. כל ציפור שהייתה נחה על חבל, הפכה מיד לאטב כביסה. גם אני הייתי פעם ציפור צבעונית, ועכשיו אני כמו אחד האטבים האלה שתלויים").



יום שני, 6 במרץ 2017

למה הומור



הומור הוא אחד המרכיבים החשובים בחיינו. הוא מאפשר לנו לשרוד בעולם האכזר הזה, והוא במקרים רבים שומר על שפיותנו ועל שפיות חלק מהסובבים אותנו. לעתים הומור שומר אותנו מהסתבכות בצרות. כלומר- במידה ואנחנו מסוגלים לשמור על קור רוח.
הומור גם מאפשר לנו להתבונן בחיים מנקודת מבט ייחודית, ובאמצעותו אנחנו (הכותבים שבינינו) הופכים לכותבים טובים יותר, כיוון שאנחנו הופכים לא רק לרגישים יותר לפרטים הקטנים, אלא גם ליצירתיים יותר. מחפשים מה מצחיק בכל סיטואציה, או מה עשוי היה להפוך את הסיטואציה למצחיקה ולמשעשעת. אנחנו אוספים התנהגויות של אנשים שנתקלנו בהם או שהשפיעו על חיינו בדרך מסוימת, מוצאים את המגוחך כמעט בכל דבר, למשל- אנשים בעלי חשיבות עצמית גבוהה, שהם בדרך כלל חסרי מודעות עצמית. אני חלילה לא חושב שמותר לצחוק על כל דבר או על כל אחד או אחת. לצחוק על כל דבר, זה אומר לתת לעצמנו אישור לפגוע בחלש, ולעשות מעשה שכזה זה לא מצחיק. הרגישות, המאפשרת להתבונן באחרים כשווים, היא למרבה הצער נחלתם של מתי מעט, ועלינו לשאוף להימנות על המיעוט הזה.
הומור עצמי, להבדיל, מאפשר לנו לקבל את עצמנו כפי שאנחנו, כיוון שהוא מבטא השלמה, ולפעמים אף מאפשר לנו לפסוע בבטחה, בידיעה שאם אנו מרשים לעצמנו לצחוק על עצמנו, אנו נוטלים את העבודה המענגת הזו ממישהו אחר- היות שאנחנו מתייחסים לעצמנו בסלחנות ובמידה פחותה של חשיבות עצמית. כך שהומור הוא גם נשק להגנה עצמית. בעיקר במלאכת הכתיבה, שם אנחנו נוקמים בכל אלו שבעבר מיררו לנו את החיים, פגעו בנו, ניסו להכשיל, העליבו. הכתיבה היא התיקון שלנו, התרפיה שלנו, האני מאשים הצודק שלנו, ואם יש לנו מזל, היא תביא ברכה לחיים הרגשיים של הצופים שלנו.

לחתור אל המגוחך

הומור מצריך סבלנות רבה והרבה מחשבה, כי להצחיק זה קשה. כן, זה עניין רציני, הומור, והומור טוב, מטרתו לא רק להצחיק, אלא גם לאפשר לנו להעביר באמצעותו מסרים רציניים, עמוקים, לעתים קשים לעיכול. וחשוב לא פחות- הומור מוכרח להיות אמין. לשם כך, כשאנחנו כותבים, עלינו להימצא בהלך רוח הומוריסטי. מכיוון שאין 'מוזת הומור' שצצה, ומפני שלא בכל רגע נצליח להיזכר באירוע מצחיק שחווינו בחיינו, מה שאנחנו צריכים לעשות זה קודם כל להצחיק את עצמנו. וככל שנשתטה, נהיה הרבה יותר משוחררים, והלכה למעשה - נהיה יותר שנונים. מסלפסטיק (העוויות פנים ותנועות) ועד נונסנס, דרך הומור שחור, או הומור המושתת על מבוכה (שקר שמתגלה, למשל, או- ע"ע "סיינפלד"), על אבסורד, על טעויות, על צירופי מקרים - הכול מתחיל מחשיבה מקורית, ומהצורך לדמיין על מנת להצחיק את עצמנו. לכן חשוב מאוד לגרות את המחשבה, לחתור אל המגוחך, אל המביך, אל הלא פוליטיקלי קורקט, וכאמור- להתענג על חוסר המודעות של חסרי המודעות העצמית, אבל עם חיבה ואמפתיה. לא להיות רעים- בסופו של דבר אנחנו רוצים להזדהות עם הדמויות שלנו.
כתסריטאים, אנחנו מבלים זמן רב בלחיות חיים של אחרים, כולל את של אלה שאישיותם שונה באופן קיצוני משלנו. ההזדמנות הזו - לאמץ לזמן מה את דפוסי ההתנהגות של הדמויות שאנחנו בוראים, ואף להיכנס אל מתחת לעור של כל אחת ואחת מהן, מאפשרת לנו לרכוש מיומנויות התנהגותיות וחברתיות מגוונות (כמו למשל: איך לנצח בוויכוח, איך ללמוד לומר "לא" בלי להרגיש אשמים, איך להיות יותר אסרטיביים, יותר אמפתיים, ובמיוחד איך לגלות שמשקרים לנו). גם הומור – למרות שכולנו משוכנעים שיש לנו - מצריך מיומנות שלא מזיק לרכוש. שהרי אם לא נדע להשתמש בהומור, הדמויות שלנו בוודאי שלא יעשו זאת במקומנו.    


הפוסט הזה הוא פוסט מחווה לסדנת הקומדיה הנ"ל של סטיב קפלן, והוא נכתב במטרה לשכנע כמה שיותר תסריטאים (וגם במאים ושחקנים) להוציא את הארנק ולהירשם. נשבע שאין לי אינטרס אישי (שילמתי מחיר מלא לחברי איגוד התסריטאים). בעצם, יש לי אינטרס - כצופה. אני רוצה שיצחיקו אותי. ככל שיהיו יותר תסריטאים בסדנה, כך יגדל הסיכוי שזה יקרה. 

יום שלישי, 25 באוקטובר 2016

יש דברים חשובים יותר מסרטים




פסטיבל הסרטים חיפה היה מעולה השנה. חבל שהוא נחתם באקורד צורם בשל הענקת פרס לשחקן משה איבגי. חבל שזה מה שבעיקר יזכרו מהפסטיבל השנה. חבל, והיה אפשר למנוע את זה. היה צריך למנוע את זה. יש עוד הרבה מה להגיד על איבגי, ועל התמונה הכעורה שבמרכזה שפל מוסרי עמוק- שפל שמשליך על תעשייה שלמה: גיבוי קולגיאלי חסר תקדים למי שתלויה נגדו ערכאה משפטית חמורה בגין הטרדות מיניות ואף יותר. קולנוענים, שמאלנים, ליברליים, אנשי רוח – מסתבר שבטבע כמו בטבע: החזק שולט. זה המסר העגום. אני נשבע שאם תיוולד לי בת, אני אקנה לה אקדח לבת-מצווה. עוד על איבגי, בפסקת הסיום. עכשיו לסרטים. אה, רגע- לפני כן, הקדמה קלה: אני חושש שאזדקק לעוד פוסט על מנת להקיף את חוויות הפסטיבל, כולל ראיון אמצע עם השחקן הרומני אדריאן טיטייני, ופוסט נפרד על בתי הקפה בחיפה, שיעלה ביום חמישי בבלוג הצעיר והבועט "המטחנה". כל זה יקרה בימים הקרובים. אני איטי השנה, אני יודע.

אמריקן האני
לבמאית הבריטית אנדראה ארנולד ("דרך אדומה"), אחת היוצרות המרתקות הפועלות כיום, יש חיבה לעוסקים במלאכות שוליים. האנשים האפורים, לכאורה, מה שאנו מכנים כ"האנשים  השקופים", ששגרתם נסתרת מעינינו, מסקרנים אותה. ארנולד מחפשת את האנושיות דווקא שם. את החיים בשולי החברה, את אחורי הקלעים של שוליים. קל יותר לכתוב סיפור על מחזאי, שחקן, כוכב רוק או במאי קולנוע – עולמות הקרובים לעולמו של התסריטאי-במאי, ולא בכדי הרבה במאים נוטים לעשות זאת. ארנולד הולכת הכי רחוק משם, אל מחוזות שהיא ככל הנראה לא מכירה במידה מספקת, וספק אם הקהל שלה מכיר. ב"דרך אדומה", הגיבורה היא פקידה עירונית הצופה במצלמות אבטחה הפזורות ברחבי עיר ומתבוננת לעומק בפיסות שגרה של אלמונים (בזמן שהצופים מתבוננים בה בשעות עבודתה ומחוצה להן, והופכים עדים למעבר של הגיבורה אל הצד השני של המסך). ב"אמריקן האני" החליף המסע את המסך.
חבורת צעירים אאוטסיידרים חיים על הכביש, תוך כדי נסיעה בדרכים צדדיות, מעיירה לעיירה, ומוכרים מנויים למגזינים שאף אחד לא צריך. טקטיקת המכירה שלהם, האסטרטגיה שמאחוריה, וסיפוריהם האישיים, מציירים תמונה כמו דוקומנטרית. ארנולד מפגינה את מלוא כישרונה בדרמה עצמאית מקורית ומהפנטת הזו, שיכולה הייתה להיות מושלמת, אלמלא ליהוק לא נכון לתפקיד הראשי. גיבורת "אמריקן האני" היא סטאר (סאשה ליין), נערה שברחה מביתה הלא מתפקד והצטרפה לחבורה בעידודו של ג'ייק (שיה לה באף, השחקן ההוליוודי המרשים ביותר בין בני דורו). סטאר היא דמות שקשה מאוד לחבב, והסיבה היא שסאשה ליין, השחקנית שמגלמת את סטאר, לא מצליחה להעביר רגש. גם בפעולות האציליות שסטאר עושה, כמו להציל יתוש, או לרכוש מזון עבור ילדים להורים נרקומנים, אין ביטוי רגשי ולכן כלום ממנה לא נוגע. להבדיל, קריסטל, מנהיגת החבורה, מצליחה להיראות מטורפת ואכזרית, ועם זאת לחדור ללב הצופה. השחקנית הצעירה ריילי קאהו עושה תפקיד שלכאורה כל שחקנית טובה יכולה לעשות, אך מעטות הן השחקניות אשר מסוגלות לעצב דמות כה ייחודית ומורכבת. קאהו עושה תפקיד כל כך מבריק, שיש לקוות שזה יזכה אותה במועמדות לאוסקר בקטגוריית שחקנית המשנה. גם לארנולד מגיעה מועמדות עבור התסריט המעולה ועבור עבודת הבימוי - השליטה של ארנולד בצילום בחללים צפופים, והדרכת שחקנים, הן פנומנליות, ולפיכך מעוררות התפעלות.



בגרות
איזה במאי גדול כריסטיאן מונג'יו הזה. בצדק רב הוא נחשב לאחד הגדולים ברומניה ובעולם כולו. הוא לא רק יודע לספר סיפור- הסיפורים שלו מכושפים. לא בכדי טיטייני, המגלם את הדמות הראשית בסרט, מעריץ אותו. הוא מהלך קסם על הקהל כשם שהוא מהלך קסם על השחקנים, וב"בגרות" הוא היטיב ליצור דרמה בין הורים לילדיהם שמתפתחת לכדי סיפור מתח. רומיאו, הגיבור, רופא במקצועו, חווה בדידות גדולה וחוסר אונים בעת שהמשפחה שלו מתפרקת – תוצאה של בחירות שגויות שעשה: בגידה באשתו, והסתבכות מיותרת בניסיון לסייע לבתו, לאחר שהותקפה מינית. אף שחטא מבחינה מוסרית, הצופה כמה לגאולה של רומיאו, ונשאלת השאלה: האם עצם ההזדהות עם רומיאו הינה עדות לכך שהצופה עובר במהלך הסרט תהליך של התדרדרות מוסרית? לא מן הנמנע שכן. אני סבור שההזדהות העמוקה נובעת מהאנושיות שבחולשותיו של רומיאו, וגם מהבנת הרקע – הניסיון להבין יותר את רומניה של ימינו, ששחיתות קדומה מהעידן הקומוניסטי חלחלה בה, ונדמה כי יחלוף זמן רב עד שאבק הקומוניזם ישקע באדמתה.



אנונימית
הסרט שהכי ציפיתי לקראתו, והיחיד מכל סרטי הפסטיבל בהם צפיתי שאכזב אותי. אני אוהב סרטי מתח, אני אוהב קולנוע אמריקני עצמאי והרעיון של הסרט- מסיבת יומולדת בה מופיעה דמות מעברו של חתן השמחה, כשהיא מתלווה לחברו לעבודה ונושאת שם שונה וביוגרפיה שונה, ולכאורה לא מזהה אותו. משם הכל הולך מסתבך. איזה יופי של רעיון. איזה תענוג תסריטאי זה עבור התסריטאי. איך אפשר לקלקל את זה? מסתבר שאפשר. עד לרגע שבו נפתחת הדלת ואותה אישה זרה נכנסת- הסרט עובד מצוין. מאותו הרגע, הסרט נהרס, ומשתי סיבות פשוטות: א. לא אמין שגבר כבן 40 לא יזהה את בת הזוג שלו מלפני 15 שנה. ב. התסריטאי לא ידע איך להמשיך מעבר לרעיון הנהדר שהגה, וההפקה ירדה לטמיון. התסריטאי של הסרט הוא גם הבמאי: ג'ושוע מרסטון, שעושה עבודה יפה עם השחקנים (מייקל שאנון ורייצ'ל ווייז הנהדרים), אבל מה זה שווה כשהתסריט גרוע. גם קאתי בייטס ודני גלובר, בתפקידי משנה שלא מקדמים או מצילים את העלילה, וזאת בלשון המעטה, משחקים נפלא כהרגלם. חבל.



איבגי והפרס.
באיגוד המפיקים, אשר סרבו לחתום על האמנה נגד הטרדות מיניות בקולנוע, כנראה לא יסכימו איתי, אבל יש דברים חשובים יותר מסרטים. איזה ערך יש לעשיית סרט, אם מישהי הוטרדה או הותקפה במהלך הפקתו? אני באופן אישי לא אלהק לסרטים שלי את משה איבגי, או כל שחקן אחר שמטריד או כופה עצמו על נשים, אבל במאים ומפיקים שכן מתכוונים ללהק את איבגי, צריכים לכל הפחות להפעיל שיקול דעת. איבגי חרמן? שיעשה ביד לפני הצילומים. אפשר לבקש את אחד מעוזרי ההפקה שיתלווה אליו לשירותים ויפקח עליו, שיוודא שהוא מגיע רגוע לסט.