יום שלישי, 25 ביולי 2017

סיכום פסטיבל קולנוע ירושלים 2017





כמו לאחר צפייה בסרט טוב, כך גם בסיומו של פסטיבל סרטים – צריך קצת זמן כדי לעכל. לא רק את הסרטים, אלא גם את מצבור החוויות במהלך שבוע אינטנסיבי של מפגשים אנושיים מלבבים, סרטים והרצאות, אלכוהול (בירה שפירא – אתם אלופים), מוזיקה, מיני מזונות, וסיורים מטעם עצמי באתרים שונים בעיר (שהצטמצמו בשל המתיחות סביב הר הבית). במדשאת הפסטיבל הייתה אווירה של מסיבה כל ערב, ובאופן חריג למדי היו השנה הרבה חבר'ה צעירים.
ככה שעכשיו אני מנסה להתרחק מנקודת המבט הסובייקטיבית שלי, שיש בה סנטימנטים לרוב, ושנובעת גם מתחושה מוזרה של שייכות לקהילה המשונה הזאת של תעשיית הקולנוע בארץ, ולהתמקד בהנאה הרבה שהסבה לי השהייה בסינמטק הירושלמי השוקק – השנה אף יותר מאשר בעבר.  
כמו כל חובב קולנוע ממוצע, אני מחפש סרטים שיעוררו בי רגש ויעצרו את נשימתי. הז'אנר, הלאום, משך הסרט – אין זה משנה. סרטים שיש בהם כנות ואמינות, סרטים שמספקים תובנות חדשות על החיים פה, על בני האדם, על רגשות – אני רוצה כמה שיותר מהם. פסטיבל קולנוע אמור לספק את התאווה הזו, אולם פסטיבל ניזון בראש ובראשונה מהטבע - ממעין היצירה הנובע. וכפי שסרטים הם מטאפורה לחיים, כזה הוא גם תהליך היווצרותם או אי היווצרותם: לעתים הטבע נרמס תחת כוחנות, פוליטיקה ותאוות בצע, לעתים השפע הוא מלאכותי, ולעתים הזיוף ניכר, צף על פני השטח. אולי זו הסיבה שכיום כבר לא נעשים סרטים כמו אלה של הבמאי הצרפתי הדגול ז'אן פייר מלוויל, שהמחווה ליצירתו הייתה בעיניי גולת הכותרת של הפסטיבל השנה.
לצד הרטרוספקטיבה של מלוויל, הפסטיבל הציב כמה עוגנים מרשימים. על שניים מהם, "איש של יושרה" ו"אנה אהובתי" המצוינים, כתבתי בפוסט הקודם. על חלקם אכתוב בהמשך השבוע ובמהלך החודש הקרוב, שיוקדש לקולנוע, לפסטיבלי קולנוע, ולייסוריו של האדם הכותב. בפוסט הנוכחי אני רוצה להתמקד בכמה סרטים בולטים, לטוב ולרע, שהוקרנו במהלך הפסטיבל.

על פי תחושות הקהל, כפי שהגיעו לאוזניי ועל פי המהירות שבה אזלו הכרטיסים להקרנות הראשונות, "גוד טיים" (ארה"ב, 2017) הוא אחד משני להיטי הפסטיבל. מיהרתי להשיג כרטיס לסרט, אך את ההקרנה של הלהיט השני – "פאטי קייקס" – לצערי החמצתי, ואני מתנחם בכך שהסרט יופץ (בקרוב?) על ידי רשת בתי הקולנוע "לב". "גוד טיים" - ואני עדיין מופתע כשאני כותב את זה, הוא הסרט הטוב ביותר מבין הסרטים בהם צפיתי בפסטיבל השנה, למעט, כאמור, הסרטים ברטרוספקטיבה של מלוויל. כבר כעת אציין שאין 'גוד טיים' ב"גוד טיים", אפילו לא לרגע. הסרט כמו תופס את הצופים בצוואר מתחילתו ועד סופו ולא מרפה. הקצב מהיר, פס הקול עוצמתי ומסחרר, העלילה אינטנסיבית, מותחת, בסיפור הכואב והיפה הזה של האחים ג'וש ובני ספדי (האחרון אף מככב בסרט בתפקיד אופי מרשים), סיפור שהוא למעשה טרגדיה, ומכאן לא רק שהמסר המובנה מתעצם בסופו (למרות חיבתי לספוילרים, הפעם אמנע מכך), אלא שהתחושה היא שהסוף, אף שאינו צפוי כלל, נדמה בדיעבד ככזה אשר ידוע מראש.
עלילת הסרט עוקבת אחר הסתבכותם המתמשכת של שני אחים, ניק (ספדי), הסובל מפיגור קל, וקוני (רוברט פטינסון הכה מוכשר, בתפקיד דרמתי אדיר) שמגונן עליו ומשתמש בו לסירוגין. השניים שודדים בנק, ומכיוון שלא מדובר בשודדים מיומנים, אלא בצעירים שנולדו בלי הרבה מזל, החיים באזורי הביבים של העיר, הביצוע של השוד אינו מזהיר או זהיר במיוחד. הדמות המעניינת והדומיננטית היא הדמות של קוני, ואחת הבעיות עם אנשים כמו קוני היא השכנוע העצמי שלהם. סביר להניח שאתם מכירים אנשים כאלה, שחושבים שהם יודעים טוב מכולם איך לפעול, כי הם חכמים מכולם, אבל לא שמים לב שהם שבויים במן מעגל שהופך לטבעת חנק. במקרה של קוני, העיוורון שלו חזק ממנו, ותפישת המציאות המעוותת הזו מסוכנת, ולא רק עבורו. חרף כל זאת, ההזדהות עמו מוחשית ואף טורדת מנוחה – וזהו אחד ההישגים הגדולים של הסרט.  

"מאהב כפול" (צרפת, 2017) הוא המפגש האחרון בהחלט ביני לבין סרטים של פרנסואה אוזון. הייתה לי תקווה מסויגת שהסרט יהיה טוב, למרות שלא ראיתי סרט טוב אחד שאוזון ביים. אני יכול להבין למה כל כך אוהבים אותו – הוא מוכר בינוניות, והוא כריזמטי ומוחצן. עבור מובילי דעה בתחום הקולנוע בצרפת זהו ככל הנראה שילוב מושלם.
בסרט, פציינטית צעירה ויפה מגיעה לפסיכולוג. הוא מתאהב בה ועל כן מפסיק את הטיפול. הם עוברים לגור ביחד. היא לא מאוהבת בו אבל די אובססיבית לגביו. היא חושדת שיש לו רומן מהצד – בעודה נוסעת בתחבורה הציבורית היא מזהה מישהו שדומה לו לצד מישהי. הוא מכחיש. היא לא מאמינה ומגיעה שוב לאותו מקום באותה שעה. היא רואה שוב את אותו אדם ועוקבת אחריו, ומגלה שזה אחיו התאום, אף הוא פסיכולוג. ואין לו קוד אתי, להבדיל מאחיו. הוא בעניין של סקס. גם היא. כשהיא מגיעה הביתה היא שואלת את בן זוגה אם יש לו במקרה אח תאום. הוא עונה (בשוויון נפש) שלא. הוא גם לא נראה מופתע מהשאלה, הוא לא שואל מאיפה היא יודעת, ומה היא יודעת. למה הוא משקר? גם לה לא ברור. אז היא מחפשת בגוגל, ומהחיפוש מסתבר שמדובר בתאומים בעלי עבר בעייתי. במקום להתעמת את בן זוגה, היא ממשיכה להיפגש במקביל עם אחיו התאום. מכאן העלילה הולכת והופכת למופרכת ועילגת עוד יותר, מה שלא הפריע לאוזון לזכות בכבוד מלכים בתחרות היוקרתית של פסטיבל קאן ולגרוף שבחים ממבקרי קולנוע. אפשר לדבר בלי סוף על כך שאמנות היא עניין של טעם, אולם אמינות איננה עניין של טעם. סיפור לא אמין הוא כמו בניין שקירותיו מתפוררים לעיני כל. זה כמובן לא מונע מאיש לעצום עיניים ולהלל את קבלן השלד ואת האדריכל ולשזור כתרים לראשיהם.



"נפש עדינה" (צרפת, גרמניה, ליטא, הולנד, 2017)
הסרט של הבמאי הרוסי סרגיי לוזניצה התחיל נהדר, ולמעשה 110 הדקות הראשונות היו מעולות מכל בחינה – תסריט, משחק, צילום, עיצוב אמנותי מוקפד בכל פריים ופריים. אבל אז הבמאי לא ידע איך לסיים את הסרט שלו, והוא הגה סיקוונס ארוך ומיותר של חלום (רק בדיעבד התברר שזה חלום), הכולל סצנת אונס מיותרת לכשעצמה, ובסיומו חתם את הסרט. מי שחולמת את החלום היא הדמות הראשית, ואני לא הרגשתי שזהו חלום שהדמות הראשית חלמה. הדמות הזו, אשת אסיר שמנסה ללא הצלחה יתרה להעביר לבעלה חבילת מצרכים, שומרת על אותה הבעה קפואה במשך כל הסרט. כלום בהתנהגותה לא שיקף, אף לא במרומז, עולם דימויים כה עשיר, הומוריסטי, אינטלקטואלי ופארודי, כפי שבא לידי ביטוי בחלום. עולם דימויים צבעוני ומרהיב זה הוא עולמו של הבמאי – לא של הדמות. עדיף היה לוותר על החלק הזה, שכאמור גם לא סייע להתפתחות העלילתית.

"האי היפה ביותר" (ארה"ב, 2017) סרטה של אנה אסנסיו, אותו כתבה וביימה ובו היא מככבת, הוא לא סרט טוב במיוחד, אבל הוא מעניין. הן מבחינת התוכן הקשה (נשים ניו-יורקיות, לרוב מהגרות, ממעמד סוציו-אקונומי נמוך, המתפרנסות ממשחק בידורי סאדיסטי מפוקפק ואף מסוכן), והן מבחינת בניית המתח הדרמתי (כמעט ללא אמצעים חזותיים או מילוליים). הייתה חסרה לסרט מערכה נוספת, שלישית, שתסגור את מערכת היחסים בין שתי הדמויות הראשיות ובנוסף תציע סוף (סגור או פתוח), או לכל הפחות התרה כלשהי. יכול להיות שהיה חוסר בתקציב (מורגש שההפקה הייתה ענייה) ומסיבה זו הסרט נסגר אחרי שתי מערכות. לא יודע. אי אפשר באמת לדעת. בכל אופן, אני מבסוט שהלכתי לסרט, הנושא שלו חשוב, והוא בהחלט עובד, ובכלל – סרטים שעלילתם מתרחשת ברובה בלוקיישן אחד תמיד מסקרנים אותי.

 "רוחות קרות", סרטו של השחקן, התסריטאי והבמאי הפעלתן טיילור שרידן (התסריטאי של "סיקאריו", למי שראה). אם להתעלם מהסטראוטיפים ההוליוודיים העבשים – אישה לא יכולה לשרוד בלי גבר חזק מאחוריה, גם אם היא סוכנת FBI והוא אפילו לא שוטר, ואם להתעלם מכתוביות הסיום המגוחכות, שמסבירות לצופים שמה שראו כרגע איננו עוד מותחן, אם כי דרמה בעלת ערכים חברתיים שבאה להציף את העוול המתמשך אשר נגרם לנשים ממוצא אינדיאני, אפשר בהחלט לומר ש"רוחות קרות" הוא מותחן לא רע בכלל, אפילו טוב, עם צילום יפהפה ומשחק מעולה של אליזבת' אולסן וג'רמי רנר, ותסריט שמרני (כאמור) אך מותח ואינטליגנטי, שעלילתו מגוללת את הניסיון להתחקות אחר זהותו של רוצח, לאחר שגופתה אישה צעירה, עליה סימני תקיפה, התגלתה במרחב המושלג בתחומי עיירה מבודדת, בה מתגוררת אוכלוסייה מעורבת – אמריקנים וילידים (אינדיאנים). שרידן שיחק אותה מבחינתו – בסרט הביכורים שלו כבמאי, הוא הוכיח כישרון לא מבוטל. יש לקוות שסרטיו הבאים יהיו מקוריים ועמוקים יותר, שהנשים יזכו לאישיויות מורכבות, וכמו שנוהג לומר אורי קליין: שיהיה בהם "יותר נפח".


תמונה עליונה: מתוך גוד טיים. תמונה תחתונה: מתוך נפש עדינה

3 תגובות:

  1. ❤️ היה פסטיבל מוצלח השנה!

    השבמחק
  2. אני רק שואל את עצמי מה אחוז הקהל שילך לקולנוע ( או ימצא אחד כזה שהסרט יוקרן בו)ויצא וירגיש את התרוממות הרוח שאתה חובה ??
    או יעדיף ללכת לקולנוע "הזול" המסחרי ולשעה וחצי שעתיים ישכח מהמציאות היומיומית הלא קלה.
    לפעמים יצירה קולנועית לא צריכה להיות עמוקה נוגעת בעלת עלילה הגיונית או כו'.. לפעמים היא רק צריכה להשכיח לפרק זמן קצר את סדר יומנו האישי,איזה מפלט שבוא אין צורך להתעמק בו.
    שלא תבינו לא נכון אין בדברים כדי לתת ביקורת על מה שנאמר פה אני מכבד ואוהב את הכותב ( והוא יודע כמה) ואת תשוקתו וקישרונו.
    אני סתם נותן נקודת השקפה אחרת .

    השבמחק
  3. כמו שיש קהל לרוק כבד, יש קהל להיפ-הופ, או למוסיקה אלקטרונית, או לכל סוג אחר. לא כולם מוכרחים לאהוב הכל, וכמובן אין הכרח שסגנון אחד יבוא על חשבון השני. אני מתרגש מסרטים טובים, מתבאס מסרטים גרועים, וכמו שכתבתי - הז'אנר לא משנה. זה יכול להיות קומדיית אימה בדיונית. אבל כנות ואמינות הן דרישות בסיסיות מתבקשות שלדעתי כל אמן צריך לשאוף אליהן, קודם כל בשביל עצמו ואחר כך בשביל הקהל.

    השבמחק