יום שני, 6 במרץ 2017

למה הומור



הומור הוא אחד המרכיבים החשובים בחיינו. הוא מאפשר לנו לשרוד בעולם האכזר הזה, והוא במקרים רבים שומר על שפיותנו ועל שפיות חלק מהסובבים אותנו. לעתים הומור שומר אותנו מהסתבכות בצרות. כלומר- במידה ואנחנו מסוגלים לשמור על קור רוח.
הומור גם מאפשר לנו להתבונן בחיים מנקודת מבט ייחודית, ובאמצעותו אנחנו (הכותבים שבינינו) הופכים לכותבים טובים יותר, כיוון שאנחנו הופכים לא רק לרגישים יותר לפרטים הקטנים, אלא גם ליצירתיים יותר. מחפשים מה מצחיק בכל סיטואציה, או מה עשוי היה להפוך את הסיטואציה למצחיקה ולמשעשעת. אנחנו אוספים התנהגויות של אנשים שנתקלנו בהם או שהשפיעו על חיינו בדרך מסוימת, מוצאים את המגוחך כמעט בכל דבר, למשל- אנשים בעלי חשיבות עצמית גבוהה, שהם בדרך כלל חסרי מודעות עצמית. אני חלילה לא חושב שמותר לצחוק על כל דבר או על כל אחד או אחת. לצחוק על כל דבר, זה אומר לתת לעצמנו אישור לפגוע בחלש, ולעשות מעשה שכזה זה לא מצחיק. הרגישות, המאפשרת להתבונן באחרים כשווים, היא למרבה הצער נחלתם של מתי מעט, ועלינו לשאוף להימנות על המיעוט הזה.
הומור עצמי, להבדיל, מאפשר לנו לקבל את עצמנו כפי שאנחנו, כיוון שהוא מבטא השלמה, ולפעמים אף מאפשר לנו לפסוע בבטחה, בידיעה שאם אנו מרשים לעצמנו לצחוק על עצמנו, אנו נוטלים את העבודה המענגת הזו ממישהו אחר- היות שאנחנו מתייחסים לעצמנו בסלחנות ובמידה פחותה של חשיבות עצמית. כך שהומור הוא גם נשק להגנה עצמית. בעיקר במלאכת הכתיבה, שם אנחנו נוקמים בכל אלו שבעבר מיררו לנו את החיים, פגעו בנו, ניסו להכשיל, העליבו. הכתיבה היא התיקון שלנו, התרפיה שלנו, האני מאשים הצודק שלנו, ואם יש לנו מזל, היא תביא ברכה לחיים הרגשיים של הצופים שלנו.

לחתור אל המגוחך

הומור מצריך סבלנות רבה והרבה מחשבה, כי להצחיק זה קשה. כן, זה עניין רציני, הומור, והומור טוב, מטרתו לא רק להצחיק, אלא גם לאפשר לנו להעביר באמצעותו מסרים רציניים, עמוקים, לעתים קשים לעיכול. וחשוב לא פחות- הומור מוכרח להיות אמין. לשם כך, כשאנחנו כותבים, עלינו להימצא בהלך רוח הומוריסטי. מכיוון שאין 'מוזת הומור' שצצה, ומפני שלא בכל רגע נצליח להיזכר באירוע מצחיק שחווינו בחיינו, מה שאנחנו צריכים לעשות זה קודם כל להצחיק את עצמנו. וככל שנשתטה, נהיה הרבה יותר משוחררים, והלכה למעשה - נהיה יותר שנונים. מסלפסטיק (העוויות פנים ותנועות) ועד נונסנס, דרך הומור שחור, או הומור המושתת על מבוכה (שקר שמתגלה, למשל, או- ע"ע "סיינפלד"), על אבסורד, על טעויות, על צירופי מקרים - הכול מתחיל מחשיבה מקורית, ומהצורך לדמיין על מנת להצחיק את עצמנו. לכן חשוב מאוד לגרות את המחשבה, לחתור אל המגוחך, אל המביך, אל הלא פוליטיקלי קורקט, וכאמור- להתענג על חוסר המודעות של חסרי המודעות העצמית, אבל עם חיבה ואמפתיה. לא להיות רעים- בסופו של דבר אנחנו רוצים להזדהות עם הדמויות שלנו.
כתסריטאים, אנחנו מבלים זמן רב בלחיות חיים של אחרים, כולל את של אלה שאישיותם שונה באופן קיצוני משלנו. ההזדמנות הזו - לאמץ לזמן מה את דפוסי ההתנהגות של הדמויות שאנחנו בוראים, ואף להיכנס אל מתחת לעור של כל אחת ואחת מהן, מאפשרת לנו לרכוש מיומנויות התנהגותיות וחברתיות מגוונות (כמו למשל: איך לנצח בוויכוח, איך ללמוד לומר "לא" בלי להרגיש אשמים, איך להיות יותר אסרטיביים, יותר אמפתיים, ובמיוחד איך לגלות שמשקרים לנו). גם הומור – למרות שכולנו משוכנעים שיש לנו - מצריך מיומנות שלא מזיק לרכוש. שהרי אם לא נדע להשתמש בהומור, הדמויות שלנו בוודאי שלא יעשו זאת במקומנו.    


הפוסט הזה הוא פוסט מחווה לסדנת הקומדיה הנ"ל של סטיב קפלן, והוא נכתב במטרה לשכנע כמה שיותר תסריטאים (וגם במאים ושחקנים) להוציא את הארנק ולהירשם. נשבע שאין לי אינטרס אישי (שילמתי מחיר מלא לחברי איגוד התסריטאים). בעצם, יש לי אינטרס - כצופה. אני רוצה שיצחיקו אותי. ככל שיהיו יותר תסריטאים בסדנה, כך יגדל הסיכוי שזה יקרה. 

2 comments:

  1. כמה יפה כתבת מתן
    מסכימה כל כך
    במיוחד לחלק על האמפתיה:)

    השבמחק