יום שלישי, 11 ביולי 2017

חג פסטיבל שמח: יומיים לפתיחת פסטיבל הקולנוע ירושלים 2017




אני מוכרח להודות שראיתי מעט מאוד סרטים השנה. גם ספרים בקושי קראתי. הייתי עסוק בגמר ההפקה של הסרט הקצר שלי ובשיווקו (בינתיים הסרט התקבל לפסטיבל קולנוע בפיטסבורג, ארה"ב) ובכתיבה של תסריט חדש, ולא נשאר כמעט זמן לכל דבר שהוא מעבר. מהמעט שצפיתי, יצא שלרוב התאכזבתי. פה, למשל.
אבל עכשיו זו מן תקופה כזו של תיקון, כלומר - תקופה שעיקרה צפייה רצופה בהמון-המון סרטים: עשרות הסרטים המועמדים לפרסי אופיר, שאני מחויב לצפות בכולם, מרתון פסטיבלי קולנוע שהתחיל בחודש שעבר בשדרות (פסטיבל קולנוע דרום), המשיך בתל אביב (הפסטיבל הבינלאומי לסרטי סטודנטים) וכעת זהו פסטיבל הקולנוע הבינלאומי ירושלים, שייפתח בעוד יומיים (חמישי) והשנה תהיה זו השנה העשירית ברציפות שאני פוקד אותו ושוהה בו כמעט לכל אורכו. מדי שנה, למשך שבוע, הופך בניין הסינמטק הירושלמי לביתי השני (כולל שנ"צ בהקרנות של סרטים צרפתיים), ובתי הקפה ברחביה, בקעה, ובמושבה הגרמנית, הופכים לבתי הקפה השכונתיים שלי. זה לא זול, הסיפור הזה, ובאין עיתון המכסה חלק מהעלויות, השנה אאלץ לממן את התענוג מתקציב הדייטים הלא מנוצל שלי.

רשימת הסרטים שאני מתכנן לצפות בהם הולכת ומתארכת ככל שנוקפים הימים, ונכון לכתיבת שורות אלה, הרשימה כוללת בין היתר את "רוחות קרות" (כי אליזבת' אולסון, כוכבת הסרט, היא שחקנית מעולה שיודעת לבחור תפקידים מעניינים, ולא חוששת מלצאת להרפתקה עם במאים צעירים וחסרי ניסיון – ע"ע "מרתה מרסי מיי מרלן"), "מאהב כפול" (מצד אחד אני לא מחסידיו של הבמאי הצרפתי פרנסואה אוזון. מצד שני, הבנאדם סובל מפיצול אישיות, כך שלא מן הנמנע שאופתע לטובה, מה גם שהטריילר מאוד מבטיח. הפסטיבל השנה מקרין שני סרטים של הבמאי, ואם אהנה מ"מאהב כפול", יש מצב שאלך לסרט השני, ששמו "פרנץ"), "הפיתוי" של סופיה קופולה (רוב המבקרים אהבו, בפסטיבל קאן היללו, מקווה שלא אתאכזב), "הדרך למנדליי", עליו שמעתי מפי הבמאי, צ'או טא-יין, המוכר כ-מידי זי (השם הקולנועי שאימץ), בביקורו אשתקד בפסטיבל קולנוע דרום. עד כה אהבתי את כל סרטיו, שאמנם אינם נעימים לצפייה (סיפוריו נעדרים כל תקווה), ו"הדרך למנדליי" הוא סיפור אהבה בין בני המעמד הנמוך במיניאמר, אשר לגיבוריו, להבדיל מגיבורי סרטיו הקודמים של הבימאי, יש מה להפסיד. ככל הנראה אלך גם ל-"גוד טיים" של צמד האחים הבמאים ג'וש ובני ספדי. "השד יודע מה", הסרט האחרון שלהם שראיתי, היה בבחינת יציאה ריאליסטית קשוחה ומעניינת. הסרט היה די חסר עלילה, ויותר תיאר תמונת מצב של ניו יורקית צעירה שבחיים לא הייתם מאמינים שהיא נרקומנית. בסך הכל נהניתי ממנו, ומעניין אותי לראות את ההתקדמות הקולנועית של האחים.
במידה ואהיה במצב רוח הנכון, אלך לראות את "יציאות זהב" של אלכס רוס פרי. הוא קצת זיין שכל, הבמאי הזה. הוא מעמיס כל כך הרבה מונולוגים מיותרים, שפשוט "חונקים" את העלילה. הסרט הקודם שלו בו צפיתי ("תקשיב, פיליפ") לא היה כל כך טוב, בעיקר בגלל הפטפטת, כאמור, שלא חיפתה על עלילה חלשה, וגם כי היה בלתי אפשרי לסבול את הדמות הראשית, של פיליפ, שהוא סופר יהודי צעיר, מתנשא וסוציופת. אבל היה בסרט יותר מאשר  ניצוץ של תשוקה קולנועית, והיה עיצוב אמנותי ראוי לשבח (השראה ברורה מסרטיו של קסאווטס) והליהוק היה מושלם. והיה לו, לרוס פרי, מה להגיד על האנשים שחיים בעולם הזה, בעיקר בסצנה הספרותית של העיר ניו יורק, וזה כבר יפה. הפסטיבל עורך השנה מחווה לבמאי הצרפתי הדגול ז'אן-פייר מלוויל, ויקרין רבים מסרטיו, וזו הזדמנות טובה עבור הדור הנוכחי, שלא הכיר את סרטיו של מלוויל (מרביתם פילם נוארים טהורים ובעלי עומק) להתוודע ליצירותיו של אמן נדיר, שהצורך (הנואש לעתים) ליצור סרטים הניע, ואולי אף קיצר, את חייו.



וכעת, לפינה הנשכחת "ראו הומלצתם": גם השנה טרחתי קצת קודם, וצפיתי מבעוד מועד בכמה סרטים מתוך תוכניית הפסטיבל:

"אנה אהובתי". במאי: קלין פטר נצר (רומניה, 2017)
בתוכניה נרשם כי הסרט זכה בפרס בינלאומי עבור חדשנות קולנועית, אך בסרט אין כל סממן לחדשנות שכזו, והאמת – לא הייתה נחוצה כל חדשנות שהיא. מספיק שהסרט הוא טוב, זה כבר הישג לא מבוטל בימינו, ו"אנה אהובתי" הוא סרט טוב מאוד. השחקנים בתפקידים הראשיים מעולים, ולרשותם עמד תסריט מצוין אודות זוג צעיר שסיפור אהבתו החל בהתאהבות גדולה, ובהדרגה הלך ודעך, כאשר הסרט נע בין העבר להווה – מעברים חדים, קיצוניים, בין ימי ההתאהבות לבין התפוררות היחסים. המבנה הלא לינארי של הסרט והמסגרת העלילתית הזכירו לי את "בלו וולנטיין", ולא מן הנמנע שהושפע ממנו, ואם כך היה, אז בצדק. אני אוהב את הסגנון הלא לינארי הזה כשהוא משרת את הסיפור; כשהמעברים יוצרים אפקט רגשי, ובנוסף חושפים את הצופים לעולמן הפנימי של הדמויות. לפעמים זהו הגורם המבדיל בין סרט בנאלי על מערכת יחסים שבאה אל סופה, לבין יצירה מורכבת וכנה על מערכת יחסים זוגית שנשחקת לאורך השנים. "אנה אהובתי" (כמו גם "בלו ולנטיין") משתייך לקבוצה השניה. יש לציין שלא חשתי הזדהות עם אף דמות ראשית בסרט, ושזה בסדר גמור. לא תמיד צריך להזדהות עם דמות ראשית, לפעמים מספיק להתעניין בה. ואותי עניין מה יקרה לזוג הזה, מה יעלה בגורל מערכת היחסים המתפוררת שלהם.

"אש חופשית". במאי: בן ויטלי (בריטניה, 2017)
קומדיית פשע מסוגננת, עתירת כוכבים, שעלילתה מתרחשת ברובה בלוקיישן אחד. על פניו: אתנחתא פסטיבלית מרעננת בין סרט כבד אחד למשנהו. בתכלס: זהו עוד סרט שטחי ולא אמין על קרב יריות בין גנגסטרים, קרב יריות בו כל המשתתפים נהנים. אפשר בהחלט לעשות סרט כזה, שיהיה כיף טהור, הן עבור היוצרים והן עבור הצופים, ועדיין – על הבמאי לנסות ולחשוב מה עובר בראשו של אדם שזה עתה ירו עליו. יכול להיות שלדמות אחת או שתיים יש תשוקת מוות, או צורך להתגרות במוות, או טיפשות יתרה, אבל לא יכול להיות שכולם כאלה. צרור כדורים שנורה לעבר אדם, או כדור שנפלט לעברו, אמור לעורר מידה מסוימת של אימה. גם בקרב המנוסים ביותר במצבים מסוג זה. כשאני חושב על זה, אני מתקשה להיזכר בסרט שיש בו ביטוי אמין לאספקט המבעית של ירי על אדם שירו בו.

"אדם של יושרה". במאי: מוחמד רסולוף (איראן, 2017)
סרט נהדר עם מסר עצוב: במציאות שבה השלטון מושחת, הדרך היחידה לשרוד היא להשחית את עצמך. גיבור הסרט, ראזה, הוא חקלאי שנלחם כדי לשרוד. פרנסתו נפגעת פעם אחר פעם על ידי תאגיד המנסה בכוח להשתלט על נחלתו. באיראן, בדומה למציאות אצלנו, בעלי הון מחוברים כמו בחבל טבור לגורמים בשלטון, וכל ניסיונותיו של ראזה להילחם בתאגיד בדרכים המקובלות בחסות החוק, לא רק נבלמים, אלא גם מערערים את ביטחונם האישי שלו ושל הדיס, רעייתו (מנהלת בית הספר המקומי), ומחמיר עוד יותר את מצבם הכלכלי.

כמה הערות לפני סיום:

*אני מנוע מלכתוב ביקורות על סרטים ישראלים, אבל אם אתם מגיעים לפסטיבל, אני מבקש שלא תחמיצו אותם. לא את הארוכים ולא את הקצרים. הפסטיבל הוא המקום שבו נחשפות יצירות חדשות של יוצרים ואנשי צוות ישראלים, וותיקים וחדשים, נחשפים בהם שחקניות ושחקנים מקומיים, והחגיגה הזו היא קודם כל שלהם ולכבודם. מעבר לכך, חלק מהסרטים ממש מעולים.

*אני מרגיש שכתבתי מעט, כי התוכניה מאוד עשירה ומגוונת, ויש עוד הרבה אירועים – חלקם בחינם, חלקם בזול – ברחבי העיר, שלא הספקתי להתייחס אליהם, ואשתדל לעשות זאת במהלך שהייתי בעיר הבירה היפה ונטולת הלחות. אז היכנסו לאתר הפסטיבל ושוטטו בו: www.jff.org.il

*התמונות: העליונה מתוך "רוחות קרות" של טיילור שרידן, התחתונה מתוך "הסמוראי" של מלוויל.

שיהיה חג פסטיבל שמח



אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה