סקירת הסרטים המסורתית לקראת פסטיבל הקולנוע ירושלים 2018

"אל תיגע בי" (רומניה/גרמניה, 2018)

מעטים הם הרגעים בחיים בהם אנו מאפשרים לעצמנו להתבונן לעומק אחד בעיניי האחר. לרוב אנו נמנעים מלהתעכב על המבט, נמנעים מלהביט פנימה. אולי משום שמבט קרוב, עמוק, עשוי למוטט את המסך הבלתי נראה (אך המורגש) שמקים כל מבט חטוף, ארעי, בו אנו מורגלים- והיעדר אותו מסך מאפשר אישור או דחייה שלא ניתן לזייף. אולי ההימנעות מקורה גם במבוכה טבעית, או מתוקף כללי התנהגות שכמו נכפו עלינו מילדות – לטובת סדר חברתי, כמו גם לצורכי זהירות.

כך או כך, נגזר עלינו האיפוק. אף שבין תחושת זרות לבין אינטימיות מפרידות כמה שניות של התבוננות הדדית מכוונת - שהרי ידוע כי העיניים הן צוהר אל הנפש, ההימנעות מאינטימיות הפכה טבעית עבורנו.

הסרט "אל תיגע בי", זוכה פרס "דב הזהב" בפסטיבל ברלין האחרון (הפרס הגדול בפסטיבל היוקרתי), אשר יוקרן בפסטיבל הקולנוע ירושלים שייפתח הערב, מבקש לחקור את השפעות המבט והמגע ברגעי ההתכוונות, כבסיס התמודדות עם הסוגיה המורכבת של קשיים ביצירת אינטימיות – תחום פסיכולוגי רחב היקף, שכמעט ואיננו מטופל קולנועית.

הבמאית אדינה פינטילי, בסרטה הארוך הראשון, יצאה למסע חיפוש פנימי אחר תיקון אישי, כשהיא שואפת לספק (בראש ובראשונה לעצמה) סיבה ותוצאה. פינטילי בחרה לתעד את אותו מסע בהתבוננות מן החוץ אל הפנים - באופן הנחזה במכוון לסרט תיעודי, ובכך להקנות הצדקה לטשטוש בין תיעודי לעלילתי, כשהיא מציבה כדמות הראשית אישה בגיל המעבר אשר סוחבת עמה קושי רגשי שמקורו בפוסט טראומה: חרדה ממגע, וקושי ביצירת אינטימיות רומנטית או ארוטית. דמות זו, ששמה לאורה (כשמה של השחקנית, וכך גם שאר הדמויות המופיעות בסרט), משמשת כנקודת מפגש בין דמויות משנה שונות שהבמאית בחרה לספר את סיפורן: תומאס, בחור צעיר שלאורה עוקבת אחריו (מטפל במגע שסיפורו מסופר באמצעות דיאלוג שלו עם מטופל נכה, טיפול שגולש למה שניתן להגדיר כ"ארוטיקה מפצה" – תולדה של דחפים מיניים לא מסופקים וחוסר במגע), טרנסג'נדר בגיל המעבר שאיתו לאורה מנסה לעבור תהליך טיפולי, ופינטילי בתפקיד עצמה, פחות או יותר, כבמאית שמתעדת אותה.

קשה היה שלא לתהות על הבחירה הנרטיבית של פינטילי, בעיקר במהלך צפייה בחלקו השני של הסרט, שהיה לא מספק - הן מבחינה פסיכולוגית ובעיקר מבחינה עלילתית, והעלה תהיות, כמו למשל: מדוע על סרט עלילתי להיחזות לסרט תיעודי, כשאפשר פשוט ליצור סרט תיעודי טוב? או להבדיל, סרט עלילתי מקורי ומעניין שבו דמות עוברת תהליך נפשי משמעותי שבסופו שיא חיובי או שלילי (למשל: להוליך את הדמות, במקביל לטיפול, בדרך שבה היא חווה קשיים ביצירת גשר זוגי, או, נניח, מנסה להיאבק על קשר שנכשל). לא ברור במה משרת הטשטוש/ערבוב בין הז'אנרים, את התמה של הסרט?

תהיתי האם הבמאית אספה בתחילה חומרים תיעודיים שלא היו בעלי משקל על מנת להחזיק סרט, ועל בסיס חומרים מוגבלים אלו ביימה את הדמויות שהופיעו בחומרים המקוריים. כיוון שקיים פער מתמיה בין ההתנהגות האותנטית של הדמויות בחלק הראשון של הסרט לבין התנהלותן בחלקו השני. פער של ממש, שלא ניתן היה ליישב אותו. התנהגויות ודיאלוגים שלא עולים בקנה אחד עם הרושם האישיותי שהותירו דמויות אלו בתחילה - עד כדי כך, שלא הצלחתי להימנע מהמחשבה המטרידה שכמה מהדמויות הללו הפכו לכלי שרת לצרכי הבמאית, תוך ניצול מצבם הפיזי והנפשי המעורער.

מה אמור הצופה הסביר לחשוב על כל אחת מהדמויות ועל הבחירות שלהן, בידיעה שהבמאית שמרה על טשטוש מכוון בין תיעוד לבין בדיה? גם זה גורם לתחושת אי נוחות. ומדוע בכלל נחוץ טשטוש בין ריאליסטיות לבין בדיה? יכול והדבר נובע מהידיעה שבחירה הזו מאפשרת הקלות מסוימות – שהרי לא ניתן להוציא מדמות ממשית את העושר שניתן להפיק מיצירת דמות בדויה.

יש המסתייגים מסיווג סרטים לפי ז'אנר תיעודי או עלילתי, מטעמים שונים ("סרט זה סרט", "זכותו של היוצר לפרוץ מסגרות", וכיוצא באלה), אך סיווג זה חיוני כיוון שלא מדובר בענייני סגנון וטעם, אלא בסוגי יצירה שונים, מוגדרים, בעלי דפוסים ומאפיינים אשר ברובם מנוגדים. כשם שלא נגדיר כתבת חדשות כסרט קולנוע עלילתי, או חלילה נערבב בין השניים.  

סרט תיעודי מתבסס על סיפור אמיתי שגיבוריו אמיתיים, והצופה מתייחס לעובדה זו בהתאם: הוא מבסס את הציפייה המוקדמת שלו על הידיעה שהוא עומד לחזות בסיפור מהחיים; במסמך מציאותי בעל ערך - מקרה שקרה (או קורה) באמת, המסתמך על עובדות ועל דמויות מציאותיות החושפות את פניהן ואת חייהן. הציפייה הזו שונה בתכלית מהציפייה לקראת סרט בדיוני, שכל כולו פרי הדמיון, ובו הבמאי על פי רוב איננו מחויב לדיוק עובדתי כלל.

אמנם כל סרט תיעודי מבוים ומכיל מניפולציות, אך כאמור נשמר בו הכלל של  דמויות אמיתיות שמספרות את סיפורן, או לחילופין, שסיפורן מסופר על ידי אחרים. זוהי הבטחה של הבמאי לצופה, שמה שרואים מתרחש בפועל במרחב המציאותי. שילוב בין התיעודי לעלילתי בהכרח מחליש את אמינות הסיפור. לא פחות מכך, הוא מתעתע בצופה ומשלה אותו.

תלמה (נורווגיה, 2018)

בעבר, חוסר היכולת המדעית להסביר את הבסיס לאפילפסיה, הוליד, לצד תפיסות רפואיות שגויות, גם אמונות טפלות רבות. במהלך ההיסטוריה, אך גם כיום (לרוב במדינות לא מפותחות) נקשרת המחלה עם כוח על-טבעי, כמו רוחות רעות שהשתלטו על הנפש, או כישוף שהוטל על אדם הנושא את המחלה. מעניין מה משך את הבמאי הנורווגי יואכים טרייר במיתולוגיה האגדתית המיסטית הזו, כדי לספר סיפור בן זמננו על בחורה ממוצעת, עם חיים סטודנטיאליים שגרתיים, אשר חווה התפרצות אפילפטית שבמהלכה התת-מודע יוצא משליטה ומשליך הרס על הסובבים אותה. בסך הכל סרט שכדאי לראות במסגרת הפסטיבל (כי לא בטוח שתהיה הזדמנות נוספת). הסיפור אמין, המשחק של הדמויות מעולה, הסרט מעניין ומותח, אבל אפשר היה לספר סיפור עם יותר עומק. התוצאה היא של דרמה מיסטית אפלה, כזו שהדגש בה הוא על אווירה, מתח, ואסתטיקה צילומית, ופחות על עיצוב דמויות ועל רגש.

ויטני (ארה"ב, 2018)

"ויטני" אינו הסרט התיעודי הראשון אודות הזמרת המנוחה ויטני יוסטון. האחרון שקדם לו הוא "ויטני יוסטון: להיות מי שאני" שיצא אשתקד. לא צפיתי בו, ואחרי צפייה ב"ויטני" המעולה והמרגש עד דמעות, לא חושב שיש צורך בכך. דומה שהבמאי האמריקני קווין מקדונלד סיפר את כל מה שניתן היה לספר, מבלי להשמיט ומבלי לייפות דבר, מבלי להימנע משאלות קשות, מבלי להשאיר אבן אחת לא הפוכה. נאמן לשאלה מי הייתה ויטני יוסטון, מה הביא להתדרדרותה וכתוצאה מכך למותה, כאשר בה בעת הוא חושף טפח של הגטאות האפרו-אמריקניים של שנות ה-60 ושל התפתחות תעשיית הפופ באמריקה של שנות ה-80. התוצאה היא סרט מרתק, מושקע, אמין, ערוך מעולה, מרגש מאוד וכאוב לא פחות. סיפור שהוא טרגדיה. על גורל שאין סיכוי להימלט ממנו. כגודל הכישרון, כך גודל ההרס – העצמי, אך לא רק. לא מעטים הם הזמרות והזמרים שמתו בטרם עת אחרי שבגיל צעיר דרך כוכבם, אך נדמה כי שילוב הנסיבות שהובילו למותה של ויטני יוסטון הפכו את סיפורה לטראגי מכולם. יוסטון רצתה לחיות, אבל איש בסביבתה לא סייע לה בכך. ההפך הוא הנכון: כמעט כל מי שהיה קרוב אליה ניצל אותה ובגד בה. מדודתה שניצלה אותה מינית בילדותה, אביה השתלטן ותאב הבצע שהשתלט על ניהול הקריירה שלה וגנב את כספה, ועד בעלה (הזמר בובי בראון) שקינא בהצלחתה והיה אלים כלפיה, ודרדר אותה לסמים קשים. גם האחים שלה, שצפו מהצד בהתרסקות, לא עשו דבר – בכל זאת, הם היו זקוקים לריטיינר החודשי עבור עבודתם במפעל המשפחתי המשגשג שהתבסס על "מוצר" פופולארי אחד.

כבולה למשפחתה, צמאה לאהבה, טיפחה יוסטון מודעות כפולה: לתדמית הציבורית ולתדמית בבית. לא הייתה מודעות משולשת: מקום למי שהיא, מלבד על הבמה ובשירים. אין פלא, אפוא, שחיות הטרף מיהרו להסתער.

כשהשירים הלכו ופחתו, והצרות והסמים הלכו והתרבו, הנפש נמוגה לאטה.

"היא הייתה יפה, וכשהיא הייתה קטנה היא הייתה ילדה טובה", סיפרה עליה אמה, סיסי יוסטון, בעברה זמרת מוכשרת ודי מצליחה בעצמה, שפיתחה את כישרונה של בתה, עד שזו, בשירתה ובהצלחתה, האפילה עליה. הרבה מאוד סאבטקסט יש בשורה הבודדת הזו של ההספד מול המצלמות. הכל מובן, גם מבלי שתישאל השאלה "אבל איזו זמרת היא הייתה בעיניך?"

(התמונה העליונה מתוך "תלמה")

על הפסטיבל הבינלאומי לסרטי סטודנטים תל אביב שנפתח אמש

כחובב מושבע של סרטים קצרים, אני משתדל שלא לפספס סרטים קצרים חדשים, ובפרט סרטים של בוגרי בתי הספר לקולנוע. הידיעה שעבור חלקם המעמד הזה של סיום בית הספר הוא בית קברות לחלומות, מביא אותי לנבור ולצפות בכמה שיותר מהם. לאורך השנים פרשו מעשייה קולנועית כל כך הרבה בוגרים שהסרטים שלהם זהרו, שאני אומר לעצמי שאסור לי לפספס את ההזדמנות הזו, של לצפות ולהרגיש, להקשיב לקול, אולי בפעם הראשונה והאחרונה. זה באמת מאוד קשה לעשות את המעבר מבית הספר המגונן לתעשייה שמחוצה לו, זה אפילו לא מספיק לאהוב לעשות סרטים בשביל להמשיך ליצור. מעבר לכישרון, צריך מזל ועצבים מברזל ונחישות וסבלנות אין קץ ואמונה עצמית, ולפעמים, כשאין את אחד המרכיבים הללו, המציאות מכבה את התשוקה. לעתים המציאות פשוט לא מאפשרת. אם יש סטודנטים או בוגרים לקולנוע שקוראים את הרשימה הזו, ההמלצה שלי אליהם היא לראות את העשייה האמנותית הקולנועית כריצה למרחקים ארוכים. הראייה הזו נכונה כשם שהיא משחררת, והיא מאפשרת את המשכה של התפתחות אמנותית, והיא גם מאפשרת למצוא את הזמן והכוחות לעשות סרט קצר פעם בכמה שנים.

תמיד מפתיעה אותי הנטייה המוזרה (מצד התעשייה, בעיקר) לזלזל בסרטים קצרים. כאילו שאיכות נמדדת במסה של זמן, או של עמודים. או שסרט קצר בהכרח משויך למסגרת סטודנטיאלית. הנטייה הזו היא דעה קדומה והיא לחלוטין מוטעית. פעמים רבות סרטים קצרים טובים הם סרטים חכמים ועמוקים בהרבה מאלו הנמשכים שעה וחצי או יותר. לעתים תמצית עולמה או אישיותה של דמות משתקפת במדויק בסיפור קצר העוסק ברגע בחיים, או בסיטואציה ייחודית, קצרת מועד, קיצונית, שמתפתחת מהר. מן העבר השני, סרט קצר יכול לעסוק בפיסת מחשבה, בתחושה, בהצצה לעולמו הפנימי של היוצר, באופן אשר מאפשר לצופה הבנה, הזדהות וסיפוק, או לחילופין – הזמנה להתעמקות.

חלק לא מבוטל מהסרטים בתכניה הטרייה של הפסטיבל הבינלאומי לסרטי סטודנטים בתל אביב, שנפתח אמש (א'), ממחיש עד כמה הסרט הקצר הוא ז'אנר קולנועי מופלא. השנה אני משמש כשופט בתחרות הישראלית מטעם פורום מבקרי הקולנוע, כך שיצא לי לצפות בהמון סרטים קצרים. מהסיבה הזו אני לא יכול לכתוב על הסרטים שבתחרות הישראלית, אלא רק לשכנע ללכת ולהבטיח שהסרטים ברובם ברמה טובה. כמה מהם מבריקים ממש. כמעט כולם ריאליסטיים, ועל כולם כמעט שורה עננה כבדה של בדידות. רשמתי לי במחברת כותרת חלופית לקטגוריה: "מועדון הלבבות השבורים". גם הסרטים מהתחרות הבינלאומית בהם צפיתי ראויים להיכלל במועדון הזה, רק שלהבדיל מהסרטים הישראליים, אלה הבינלאומיים הם די חסרי הומור.

מהסרטים הבינלאומיים בהם צפיתי עד כה, הסרט שהכי הרשים אותי עד כה הוא הסרט ההולנדי "סמיך ממים" (תסריט: רנדה פטרס. במאי: לאראס ריינסטאר). גם מבחינת הביטוי התסריטאי האינטליגנטי של המורכבות הנפשית, גם מבחינת בימוי - יד בוטחת של במאי, שמורגשת היטב לא רק בעיצוב התמונה ובעבודת השחקנים, אלא גם בעריכה מעולה ובצילום חכם ומוקפד. הסרט הוא אודות קים, מתאגרפת בשנות העשרים המוקדמות לחייה, תחרותית ומלאה בזעם, אשר חייה סובבים סביב אימונים אינטנסיביים מפרכים. כבר למן הפתיחה הסרט מרמז על פגיעה מינית שעברה, וכשקים פוגשת בבחור שמוצא חן בעיניה, היא מתערערת רגשית. היא מתקשה באינטימיות, אפילו שרוצה. מנסה שלא להביא את זירת האגרוף אל חייה האישיים, בטח שלא אל חדר השינה שלה, אבל ההתנהגות הלא מודעת שלה כמו חזקה ממנה.

סרט מרשים נוסף הוא "בתי" הפולני (תסריטאית ובמאית: מארה תמקוביץ'). הסרט הוא על התמודדות של אב עם אונס שעברה בתו המתבגרת, אונס שממנו נכנסה להריון. קשר שתיקה אופף את הפרשה, גם מצד בית הספר, והוא מגלה שלאיש אין עניין למצות את הדין עם האנס. גם לא רשויות החוק, שלא באמת משתפות פעולה. כואב ושבור, הוא יוצא לרחובות לחפש צדק. סרט לא קל לצפייה. הסצנה שבה הבת ניסתה להתאבד ביום הולדתה ה-16 מצמררת.

מבין הסרטים בתחרות הבינלאומית משתתפים כמה סרטים ישראלים. אחד מהם הוא "דיינו", שכתבה וביימה נעמי מרוז. סרט יפה ומרגש, עצוב ומשעשע, חכם ומקורי. במרכזו של הסרט, שמתרחש בערב ליל הסדר, גיבורה קשה לעיכול: גבי, בחורה באמצע שנות העשרים לחייה, שהיא קצת מבולבלת וקצת מעצבנת, אך ככל שהסרט מתקדם גוברת ההזדהות עמה (ואף רצון לחבק). היא מרגישה שהיא לבד בעולם. לא מובנת, לא נאהבת. היא לא טיפוס קל – לא חושפת את העדינות שבה. אוגרת בפנים הרבה. לא בכדי החבר שלה לא מצליח להכיל אותה. לא בכדי הם נפרדים. והבדידות של החגים, נדמה שחודרת לעצמותיה. אימא שלה דואגת לה, כמו רק בשביל להסיר מעצמה את ההרגשה. לא להיות מודאגת, זה הכי חשוב. לדעת שהכל בסדר. אבל זה לא אהבה. וגבי? לא ברור מה יהיה איתה כשתגדל

לפני סיום, כמה מילים על חוסר סולידריות

מה שעלול להעיב על אירועי הפסטיבל הוא איום מצד ועד עובדי סינמטק תל אביב (בו הפסטיבל מתקיים) להשבית את העבודה במהלכו, כחלק ממאבק שזה מנהל מול ההנהלה, על תנאי העסקה בעיקר. המאבק של עובדי הסינמטק בהנהלה, מוצדק ככל שיהיה (והוא מוצדק), לא יכול לבוא על חשבון פסטיבל סרטי הסטודנטים. אם וועד עובדי הסינמטק סבור שהוא יזכה לתמיכה מציבור היוצרים בעודו רומס בכוחניות את החלשים – סטודנטים לקולנוע, הרי שהוא מנותק מהמציאות. יתרה מכך: אם וועד העובדים מתנהל בכוחניות כלפי החלש, במה הוא שונה מהמעסיקים שלו? 

תמונות: העליונה מתוך "סמיך ממים", התחתונה מתוך "דיינו".

זה לא קמח

"התסריט הוא קמח שאתו הבמאי מכין עוגה", הסביר לי פעם במאי צעיר, בוגר אחד מבתי הספר לקולנוע המובילים בארץ. "זה אפילו לא המתכון?", שאלתי. "לא", פסק הבמאי בביטחון, והוסיף: "רק קמח".

מופתע אך מפוכח, ניסיתי להקשות: האם המחזה "חלום ליל קיץ" הוא יצירתו המקורית של במאי התאטרון, בעוד ששייקספיר בסך הכל סיפק את הקמח? האם המילים והלחן של "עטור מצחך" הם הקמח ממנו אריק איינשטיין יצר את השיר? האם הספר "אישה בורחת מבשורה" הוא יצירתו של מפיק הדפוס, ולא של הסופר דויד גרוסמן? (טוב, הדוגמה הזו פרובוקטיבית, אבל ברור שלא, וברור שאפשר להמשיך כך הלאה עוד ועוד, ולשאול, למשל: האם פטנט לטיפול בסרטן, עליו שקדו מדענים משך שנים ארוכות, הוא רק הקמח שבו משתמש מנהל המפעל ליצירת תרופת הפטנט, והאם אותו מנהל מפעל יכול היה למצוא את הקמח בכל מעבדה אחרת? ואם כן, כיצד היה נראה אז ענף התרופות?)

"זה לא אותו דבר", ענה הבמאי, ומיד חתר לשורה התחתונה: "ברור שבלי קמח אין עוגה, אבל בלי במאי - קמח נשאר קמח".

הטענה הזו נכונה בחלקה – שהרי בלי במאי, תסריט יישאר קובץ דפים בן 90 עמודים. אבל התסריט הוא בוודאי לא מרכיב יסוד גנרי כמו קמח. 

ההתייחסות לתסריט כאל מצרך זמין, זול וחסר ייחוד כמו קמח, איננה פרי מחשבתו הבלעדית של אותו במאי. הוא למד על זה בבית הספר לקולנוע. הטענה הזו באה לשרת את המסר שהבמאי הוא היוצר הבלעדי של היצירה, בין אם הוא כתב אותה ובין אם לא, היות ומה שהופך את הסרט למיוחד הוא ייחודו של הבמאי. את הגישה הזו, שעוברת מדור לדור, ניסחה קבוצת מבקרי קולנוע צרפתיים שהיו לבמאים, אי שם באמצע המאה ה-20. "הפוליטיקה של האוטר" הם קראו לזה, ובצדק רב – כי זוהי פוליטיקה שבאה על חשבון האמנות (ועל חשבון התסריטאי). רק מאוחר יותר הפכה הפוליטיקה הזו לתיאוריה – מהלך פוליטי בפני עצמו. התיאוריה הזו מעצבת עד היום את תעשיית הקולנוע, ומוציאה לשוק מדי שנה עוד ועוד במאים בינוניים.

בתי הספר לקולנוע מקדמים את הגישה הזו ובכך מחנכים דורות שלמים לבינוניות. התופעה התפשטה אל מעבר לעולם הקולנוע: זמרים רוצים להיות חתומים על היצירה, גם במחיר ויתור על שיר טוב של מלחין מוכשר. תיאוריית הסינגר-סונגרייטר, אם תרצו. לא סתם המוזיקה של ימינו גרועה כל כך.

ביני לבין עצמי, אני תוהה: האם המובן מאליו נסתר מעיני תעשייה שלמה? מה היה קורה לשייקספיר לו היה חי בימינו ובוחר להיות תסריטאי קולנוע? האם הוא היה מובטל, או סתם מתבאס מזה שגונבים לו את הקרדיט? 

במודע או שלא, גם מרבית מבקרי הקולנוע מנסחים את הביקורות שלהם באופן שגורם לקורא להסיק בטעות כי הבמאי הוא שיצר את הדמויות, פיתח את העלילה וכתב את הדיאלוגים. ואם במאי של סרט כושל הוא גם התסריטאי של הסרט, לעולם לא מופיעה ההערה: "הוא מביים נהדר, אבל הוא לא יודע לספר סיפור. חבל שהוא לא עובד עם תסריטאי", או: "אם הוא היה במאי טוב, הוא היה יודע לבחור תסריט טוב. כמו קלינט איסטווד, למשל"

במקום להכשיר תסריטאים מוכשרים לעבודת הבימוי, בתי הספר מכשירים במאים לכתיבת תסריטים, בידיעה ברורה שרובם לעולם לא יהיו טובים בזה – מהטעם הפשוט שכישרון לא ניתן ללמד או ללמוד. לכן הדגש של בתי הספר הוא אך ורק על הסיפור האישי. בעיניי זוהי טעות. כמה סיפורים אישיים יש לבנאדם? מה יעשה הבמאי בסרטו השלישי והרביעי? האגו שלו לא יאפשר לו לחפש תסריט טוב של מישהו אחר, הוא הרי "אוטר". ככה חינכו אותו. אמנם אי אפשר ללמד כישרון, אבל אפשר לפתח חשיבה מקורית ויצירתיות ולחנך לסקרנות, לחשיבה ביקורתית ולניתוח ביקורתי של טקסט. כך שאם כבר, הסיפור האישי חשוב לשלב הלמידה הראשוני. השלב השני הוא ללמוד להתרחק ממנו.

עשרות במאים צעירים יוצאים מבתי הספר לקולנוע בישראל מדי שנה ומתחילים לגשש את דרכם בסבך האפור והצפוף של תעשיית הקולנוע המקומית, התחרותית והענייה. רבים מהם – גם המוכשרים ובעלי הפוטנציאל – חסרים את הכלים המקצועיים לכתוב סרטים עלילתיים טובים. ברי המזל שביניהם יכתבו שלושה סרטים – הראשון הוא הסיפור האישי, השני הוא  וריאציה על הסיפור האישי, השלישי הוא לרוב שאריות שלא נכנסו לתסריט הראשון. בודדים יממשו את הפוטנציאל הגלום בהם לאורך שנים. חשוב לומר שהדבר לא מייחד את ישראל. זה ככה בכל העולם, ואת התוצאה כולנו רואים על המסך.  

 

הזדהות עם דמויות

סיפורים שבהם מניע נסתר, חזק ובלתי נשלט, מוביל את הגיבור או את הגיבורה לפעולה שלילית קיצונית, לכאורה לא הגיונית, לעתים בלתי נתפסת, מרתקים אותי יותר מכל. 

דמויות כאלה קשה להבין, ולפיכך קשה ועד בלתי אפשרי להזדהות עמן, אבל שווה לספר את סיפוריהן גם במחיר אי ההזדהות (למרות שתמיד יש לשאוף לכך). 

לאחרונה נזכרתי בסיפור המטורף של האסטרונאוטית ליסה נובאק, סיפור שיום אחד – אין לי בכלל ספק – יעובד לסרט קולנוע. נובאק, אז בת 43, נשואה ואם לשלושה, ובשיא תהילתה, נעצרה על-ידי המשטרה בנמל-התעופה הבינלאומי של אורלנדו, כחשודה בניסיון לרצח בת זוגו של מאהבה לשעבר, אסטרונאוט אף הוא. זמן קצר לפני מעצרה, נובאק תקפה את בת הזוג, קולין שיפמן, שהצליחה להימלט ולהזעיק משטרה. האחרונה נותרה בהלם – כמו ארצות הברית כולה – כשהתבררה זהותה של התוקפת. ברכבה של נובאק נמצאו אקדח וסכין, וכן מפת דרכים לביתה של שיפמן, ומה שעוד הדהים היה סיכום החקירה של נובאק, ממנו עלה כי זו נהגה במשך 12 שעות רצופות מיוסטון לאורלנדו, כדי להגיע בזמן לנמל-התעופה במועד נחיתתה של שיפמן. על מנת שלא להותיר עקבות וגם כדי לא להתעכב, נובאק לבשה חיתולים (מהסוג שאסטרונאוטים עוטים בטיסות חלל) וחבשה פאה נוכרית בניסיון להסוות את זהותה. המניע, לדברי המשטרה, היה שילוב של קנאה ותחושת השפלה. נובאק נכנסה לכלא, פוטרה מנאס"א ומחיל האוויר האמריקני, ולאחר מכן התגרשה ונעלמה מעין הציבור. היא מעולם לא התראיינה על הפרשה.

יש שיגידו שקנאה הינה מניע תסריטאי בנאלי, ושנקמה הינה פעולה תסריטאית בנאלית לא פחות. אך אין שום דבר בנאלי בסיפור הקיצוני הזה. נובאק, אסטרונאוטית פעילה, אהובה ומוערכת, אשת משפחה שכל עתידה לפניה, נכנסה למערבולת רגשית שאת השלכותיה, על פניו, קשה להסביר. מה שבטוח הוא, שעל מנת לתווך את הסיפור לצופה, המפיק שביום מן הימים ירכוש את הזכויות לסיפור הזה (או ייזום סיפור דומה, בהשראתו) יחפש תסריטאי בעל יכולות מניפולטיביות מוכחות. כזה שיציג את נובאק כדמות חיובית ונוגעת ללב, אך בעלת חולשות אנושיות, וכך יגרום לצופה להזדהות עם המצוקה שלה ששיבשה את שיקול דעתה, או לפחות ינסה לעורר בצופה סימפטיה כלפיה. אולי אף יגדיל התסריטאי לעשות ויציג באופן משכנע את גרסתה של נובאק למשטרה, לפיה לא התכוונה לרצוח את שיפמן אלא רק לשוחח עמה בדיסקרטיות (גרסה שלא עולה בקנה אחד עם ההיגיון הסביר, ויותר לכך – עם הממצאים ברכבה).

מה באמת אמור לעשות תסריטאי על מנת לכתוב תסריט שישקף נאמנה את הסיפור יוצא הדופן הזה, מבלי לעשות לדמות הראשית הנחות כלשהן?

נכון הוא שככל שהדמות מעוצבת בצורה מעמיקה, אמינה ואינטליגנטית יותר, אנו, כצופים, נוכל להזדהות עמה, להאמין לה, להשליך באמצעותה על החיים שלנו, ואף להיות מושפעים ממנה (לטוב ולרע). אך מה לגבי דמות שניסתה ליטול חיים של אדם חף מפשע? האם עיצוב דמות בצורה מעמיקה יביא בהכרח להזדהות של הצופה עמה? התשובה הטובה ביותר לשאלה הזו היא שלא תמיד צריך להזדהות עם דמות ראשית. לפעמים מספיק להתעניין בה. הזדהות היא עניין סובייקטיבי, ולעתים צופה (בדומה לתסריטאי) יתקשה להזדהות עם דמות שפעלה באופן שלילי ולהיות סלחן כלפיה, ולו מחשש להתדרדרות מוסרית.

צריך לקחת בחשבון שהלקטורים בקרנות הקולנוע עלולים לגלות הסתייגות מדמויות כאלה, אבל אסור ששיקול זה יערער את האופן שבו הדמות תוצג בתסריט. מה שכן ניתן וצריך לעשות זה לפתח באותה העמקה ובאותה אמינות את דמויות המשנה.  

המאמר לקוח ממערך הלימוד של הסדנה לפיתוח דמויות, שתיפתח בתחילת ינואר 2020. הסדנה מיועדת לכותבות וכותבים המעוניינים ללמוד תסריטאות ברצינות, ואם אתם מכירים כאלה, או נמנים עמם, צרו איתי קשר בטלפון 054-6377965, או במייל shiramatan@gmail.com

התנהגות שקרית (מילולית ולא מילולית) של דמות

השקר הינו מרכיב שכיח ביותר בסרטים, אף שלחלק גדול מהתסריטאים והבמאים (וגם השחקנים) חסרה המיומנות הנדרשת לאבחן שקרים. לשם כך, בעיקר, נכתב מאמר זה.

מדוע אנחנו משקרים?

הסקרנות המחקרית-אקדמית סביב הנוכחות של השקר בחברה האנושית, הולידה זה מכבר ספרות מקצועית ענפה. מספר רב של מחקרים אשר עסקו בניתוח תופעת השקר (רבים מהמחקרים החלו להתפרסם רק בשנות ה- 70 של המאה הקודמת), תפשו את השקר כאיום על הסדר הקיים, אך גם כחלק בלתי נפרד ממנו. לעתים, המסקנה אליה הגיע חלק ניכר מהחוקרים היא שהשקר הוא נורמה שלילית החיונית להישרדותנו כיצורים חברתיים. אלה הבחינו בין שקרים שהחברה מוכנה לספוג (למשל: התנסחות בסגנון "פוליטיקלי קורקט" ושקרים מוסכמים נוספים, המכונים בשפת העם "שקרים לבנים"), לבין שקרים הנושאים עמם סנקציות חברתיות או פליליות (מטבע הדברים, חומרת השקר הינה תלוית נסיבות). ראוי לציין כי אחדות דעים כמן זו אינה שוררת סביב הסיבות להיווצרותם של שקרים, וזו מעסיקה את החוקרים גם כיום.

סיבה אפשרית אחת היא הצורך הנפשי הבסיסי ביותר של האדם להרגיש טוב יותר עם עצמו. מכיוון שכולנו סובלים ממידה זו או אחרת של ביטחון עצמי נמוך, ולא פחות מכך- מדימוי עצמי נמוך, חיזוק האמונה העצמית ושיפור האופן שבו אדם רואה את עצמו ביחס לאחרים, עומדים בבסיס סיפוק אותו צורך. השקר, על סוגיו השונים, מהווה אפוא זרז.

לצורך העניין, על פי תפישה זו, הסכמה פומבית עם דעה מוטעית רווחת (רלוונטי מאוד לתחום ביקורת קולנוע) – נורמה פיקטיבית שמקורה בחשש מפני דחייה חברתית, כמוה כשקר. החשש מפני דחייה מהווה, בהקשר זה של אימוץ דעה יד שנייה, קרקע להונאה עצמית, אך הוא בעיקר גורם מניע להיווצרותם של שקרים נוספים, שכל תכליתם לרצות את הזולת ולהימנע מנזק חברתי (למשל: שתיקה המונעת גילוי מידע מפליל נגד אדם מפורסם שתקף מינית נשים).

אף שהניסיונות (המתמשכים) לרומם את הדימוי העצמי באמצעות שימוש בשקרים נבדלים מאדם לאדם - שהרי לכל אדם מבנה אישיות שונה, ועל אותו משקל, הן תדירות השימוש בשקרים והן אופי השקרים משתנים מאדם לאדם - שיפוט מוסרי לקוי זה הנו המקור לכל שקר באשר הוא.

במהלך העבודה על פיתוח הדמות, על התסריטאי לבחון לא רק כיצד השקר משרת את הדמות המשקרת, אלא גם כיצד האישיות של הדמות המשקרת משפיעה על טיב העברת המסר השקרי.

למשל, אדם יהיר שהצורך להרשים הוא תכונה בולטת אצלו, עלול להתגלות כבעל נטייה להגזים ולהשוויץ, ואף להמציא סיפורי בדים שמטרתם להקנות לו, לכאורה, יתרון איכותי על אחרים.

אדם תחרותי המעוניין בהשגת יתרונות חומריים כבסיס השוואתי-מעמדי, לא יבחל באמצעים כמו חנופה, מניפולציה, ושקרים שיש בהם פוטנציאל לתועלת אישית. במקרי קיצון הוא עשוי אף לשלם או לקבל שוחד.

אדם שהוא תאב בצע, סביר שישקר וירמה בכל הזדמנות שתאפשר לו למקסם רווחים על חשבונם של אחרים. באותה מידה, ובהעדר נקיפות מצפון, הוא ישקר בניסיון לחמוק מעונש.

התנהגות שקרית לא מילולית

שקרן מתוחכם קרוב לוודאי מכיר את הסימנים שנהוג לייחס לדפוסי ההתנהגות של אדם שמשקר (כמו מצמוץ בעיניים, תשובה איטית מהוססת, התנהגות עצבנית, צחוק מלאכותי, בריחה מקשר עין – רובם שגויים, אגב), והוא יימנע מהצגת הסימנים הללו. הוא יקפיד להישיר מבט, לדבר באופן קצר, ענייני וקולח, וירבה לחייך.

כמו השחקן, המוציא מעצמו את הרגש אותו הוא מעוניין להביע, כך גם שקרן מיומן יודע לשלוט בהבעות הפנים שלו. בעוד ששקרן זה לא ייפול לסטריאוטיפים או לקלישאות התנהגותיות לא מילוליות, הוא עלול שלא להימנע מביטוי של סימנים מסגירים – כמו נוקשות באצבעות הידיים, עיניים פעורות ואישונים שמתרחבים, שפתיים מעוקמות או נוקשות. התבוננות ממושכת (כדקה עד שתי דקות) עשויה לחשוף אותנטיות או חוסר אותנטיות של רגש מובע. מבט חודר יקשה על השקרן להסתיר את רגשותיו האמתיים. הקלישאה לפיה העיניים הן "חלון הנפש" היא קלישאה נכונה. חיוך מתחיל בעיניים, ואם החיוך מלאכותי – העיניים יחשפו זאת.

הצופה הממוצע אינו מיומן דיו על מנת להבחין בהבלחות של הבעות שקריות. על התסריטאי לכתוב תיאור מדויק של אותו רגע (שתיים-שלוש שניות) שבו הוא מעוניין לאפשר לצופה לאבחן את ההבעה הרגעית הבלתי נשלטת, ובכך להסגיר את הכוונה השקרית של הדמות.

התסריטאי לרוב לא נמצא על הסט, ובוודאי שאין הוא מעורב בעבודה עם השחקנים (למעט כאשר התסריטאי הוא גם במאי הסרט). לכן, במידה ויש צורך, ואף שבמאים שונאים זאת, ובצדק – מומלץ לרשום הוראת מצלמה ספציפית, נניח: "קלוז אפ על כפות הידיים".

למרות האמור לעיל, חוקר מיומן ככל הנראה יעיד שאין להסתמך במאת האחוזים על סימנים מסגירים אלה, היות וגם סימנים שלכאורה מסגירים שקר, עשויים לנבוע ממצבים רגשיים אחרים, ולכן פעולה תסריטאית סטריאוטיפית תגרור בהכרח הנחיית בימוי שגויה. על מנת ליצוק אמינות, רצוי ליצור דיאלוג בין הדמות המשקרת לבין הדמות המולכת שולל.

התנהגות שקרית מילולית

התנהגות שקרית מילולית הינה בעלת חמישה אפיונים עיקריים:

1.התנסחות על דרך השלילה: ("אני לא גנבתי"), ("לא אני כתבתי את הצוואה"), ("לא היה כלום כי אין כלום"). אדם ישר אומר "אני אדם ישר", "תמיד אפעל בהגינות"

2.ערפול: תשובות לא הגיוניות ולא ענייניות (דוברי עיריות וגופים ממשלתיים מתמחים בזה)

3.דרמטיזציה: ("עשו לי רצח אופי") ("אתם תקעתם לי סכין בלב")

4.ניסוח מקוצר ומהודק (לרוב ניסוח מוכן מראש)

5. הרחקה עצמית מהאירוע.

עיתונאי מנוסה או חוקר מיומן ישאל יותר מפעם אחת את אותה שאלה (בניסוח מעט שונה, וכמובן לא ברצף), ירכך את המרואיין, ישלב מפעם לפעם שאלות אישיות, ויחתור לקבל פירוט כרונולוגי מיטבי של האירועים, מעצם הידיעה שקיים סיכוי שהמרואיין או הנחקר לא שמר על מבנה הגיוני של סיפור, או שלא זכר לפרטי פרטים את גרסתו הראשונית.

שיטת חקירה זו נהוגה גם במשא ומתן בין איש מכירות מקצועי לבין רוכש פוטנציאלי (בין שקרן לבין קורבן, אם תרצו). כשאיש המכירות יזהה נסיגה או מכשול, הוא ינהל מעין חקירה נגדית – יבקש מאותו הרוכש נימוק פרטני לחששותיו או לסירובו, ויחתור שוב ושוב אל האישי (אם אתם כעת בתהליך כתיבת תסריט, נסו להציב את הדמויות שלכם בסיטואציה מסוג זה, כאשר את מקום החוקר יחליף בן זוג, חבר במעגל החברים הקרוב, אב או בן או קרוב משפחה אחר).

במוסף השבועי של עיתון "הארץ" מתפרסם מזה מספר שנים מדור שבועי מרתק של העיתונאי ניר גונטז' בשם "על הקו". גישת המדור היא של חקירת פתע ספונטנית וגלויה (און רקורד) של מרואיינים, בחלקם הגדול משרתי ציבור, שהתבטאות יוצאת דופן שלהם או מעשה בעייתי שעשו, או שנטלו בו חלק, עלו לסדר היום הציבורי. העיקרון המנחה של המראיין הוא לפסוח על הנוהג של פנייה למתווך המייצג, שהוא הדובר (איש תקשורת מיומן שתפקידו העיקרי הוא להדוף ביקורת תקשורתית) ולטלפן ישירות אל המרואיין, ועל ידי כך לחשוף את הצביעות בהתנהלותו, או לתפוש אותו (בשנית) בקלקלתו. לרוב המראיין מצליח. מעטים הם המרואיינים שמשיבים בכנות. מרביתם, שאינם מתורגלים במצב לחץ לא נוח שכזה - ללא הכנה מוקדמת וללא סיוע מגונן של דובר - מתגוננים באמצעות התחמקות ממתן תשובה עניינית, הן מתוך חשש לפגיעה בתדמיתם הציבורית, והן מחשש לפגיעה בדימוי העצמי החיובי שיש להם על עצמם.

אף שאותם מרואיינים נאחזים בתשובות מעורפלות ומתחמקות, אין הדבר מקנה להם יתרון כלשהו. ההתחמקות מתשובה עניינית הינה שקר, שכן התחמקות היא למעשה שקר הגנתי, וככזה הוא מורכב מהתכחשות לאמת, הטעיה, העמדת פנים, הכשלה והסתרה. אחד הטקסטים המאלפים שניפק המדור הוא ראיון שערך גונטז' ב-6.7.2017 עם חברת הכנסת שירן השכל ממפלגת הליכוד.

השכל היא צמחונית מגיל צעיר מתוך אידאולוגיה, וגם פעילה, לדבריה, למען בעלי חיים. כשחברים מתוך האופוזיציה העלו הצעת חוק לאיסור מסחר בשנהב, שכידוע מתבסס על ציד פילים והריגתם, הצביעה השכל, שמפלגתה חברה בקואליציה, נגד החוק. הצבעתה זו העמידה את חברת הכנסת כבעלת מוסר כפול, והציגה אותה כאדם שאינו נאמן לעקרונותיו, בלשון המעטה. כשגונטז' התקשר להשכל על מנת שתפתור, לכל הפחות, את הסתירה הפנימית הזו, זכה האחרון לשורה ארוכה של התחמקויות מתמיהות.

להלן קטע מתוך הראיון, ובצדו, בסוגריים, חלוקה לאפיוני שקר מילולי:

נראה שהצבעת נגד הפילים רק כי ההצעה הגיעה מהאופוזיציה.

האופוזיציה מעלה כל שני וחמישי איזשהו חוק ועם החוק הזה מנסה לנגח את הקואליציה. אם הנושאים האלו היו כל כך חשובים לאופוזיציה — הנושאים של בעלי חיים וסביבה — הם היו נכנסים לקואליציה מזמן על מנת לקדם את הנושאים האלו, שאני מנסה לקדם.

(הרחקה עצמית מהאירוע, ערפול, דרמטיזציה)

אשכרה זנחת את הפילים בגלל שהם לא הצטרפו לממשלה?

תראה, אנחנו יכולים לחוקק 20 חוקים שונים שנשמעים כמו וריאציות לאותו דבר. אבל אנחנו מבינים שזה פופוליזם זול של כל מיני ח"כים, ליצור כותרת.

(הרחקה עצמית מהאירוע, ערפול)

מה הבעיה עם החוק? כרגע חוקי לסחור בשנהב בישראל.

אתה לא יכול לייבא שנהב.

(ערפול)

מצחיק. בכל חנויות האמנות כמעט יש את הדקורציות העדינות האלו משנהב.

יכול להיות שזה משהו שנעשה לפני שנים. יכול להיות שהבעיה היא האכיפה וצריך לכוון לשם את האצבע האשמה.

(הרחקה עצמית מהאירוע)

לא הבנתי מה כואב כל כך להצביע בעד חוק טוב ומיטיב של האופוזיציה.

כי אני יכולה להמציא לך עכשיו 50 חוקים… עם כל הכבוד אין בזה צורך. אם אתה חושב שהבעיה היא באכיפה... כרגע, כאילו, אסור. כחלק מהאמנה הזאת. אסור לסחור. אתה לא יכול לייבא ולייצא.

(הרחקה עצמית מהאירוע, ערפול)

אבל מותר לסחור במה שנמצא כאן. למה פרלמנטרית צעירה וחובבת חיות מצביעה נגד זה?

אתה יכול אולי ללכת לחנות ולמצוא שמה מוצרים מסוימים. אני לא יודעת איך הצליחו להכניס אותם למדינת ישראל. אולי פה הבעיה.

(ערפול)

הבעיה אחרת. עוררת מלא תקוות עם כניסתך. צעירה, אידיאליסטית ופעם אחר פעם את מצביעה נגד השקפת העולם שלך ומתרצת את זה בתירוצים מאוד מוזרים. למה?

אז בוא אני אסביר לך, ניר. אלף כל, גם כאשר יש נושאים חשובים שנאבקתי עליהם — כבר הוכחתי שהצבעתי בניגוד לעמדת הממשלה. למשל החוק לאי הפללה של צרכני קנאביס. הצבעתי בעד למרות שהקואליציה הצביעה נגד.

זוכר.

אני חלק מקבוצה שנקראת קואליציה, ואנחנו צריכים לפעול כקבוצה.

נגד איסור מסחר בשנהב.

אי אפשר לפעול כמחוקק בכנסת ולהעביר חוקים ובעצם לנהל אותה, אם אתה לא פועל במסגרת הקבוצה הזאת.

אז אכפת לך מחיות הבר עד שזה מגיע לקואליציה נגד אופוזיציה. סבבה, הבנתי.

גם מבחינת בעלי החיים אני מקדמת חקיקה בכלים שניתנים לי. האופוזיציה לא רצתה להיכנס, לא רצתה להיות חלק מהקבוצה הזאת. תפקידה באופוזיציה זה לבוא ולפקח.

(ערפול, הרחקה עצמית מהאירוע)

גם לחוקק. הם מחוקקים כמוך.

נכון גם מבחינת חקיקה לנסות להעלות את זה, וגם בהבנה שאין להם את הרוב ולכן מרבית החקיקות שלהם לא יעברו.

גם חוקים טובים שלהם לא יעברו בגלל אנשים כמוך.

אם החוק הזה היה בדמם, אני אומרת בואו תצטרפו לקואליציה.

אם הם היו מצטרפים ומעלים את החוק הזה בדיוק, היית מצביעה בעדו?

ניר, אני חלק מקבוצה. לפעמים צריך להתפשר.

היית מצביעה בעדו?

אני אומרת לך...

כן או לא?

שנייה, במידה שהם היו בקואליציה זה היה עובר גלגולים. הם היו מעבירים אותו בתנאים שלא סותרים איזושהי אמנה.

(ערפול)

מה? הצעת החוק לא סותרת את האמנה, היא מחזקת אותה.

הם לא עשו עבודה מול המשרדים. איך אנחנו אמורים לדעת?

(התנסחות על דרך השלילה, הרחקה עצמית מהאירוע)

את מאמינה לעצמך?

תקשיב, אני עוברת את התהליך הזה יום־יום עם חקיקות שאני מנסה לקדם. צריך לעבוד מול השרים. אתה לא מעלה הצעת חוק בלי להתייעץ עם המשרדים ולהגיע איתם להסכמה. צריך גוף שיאכוף את זה. מי מביא את הגוף? מה הנהלים?

(ערפול, הרחקה עצמית מהאירוע)

(...)

אז שוב, מה הבעיה הקונקרטית עם החוק הזה? למה הצבעת נגדו?

למה? כי אני חלק מהקואליציה. בקואליציה שלנו יש משחק קבוצתי. אנחנו לרוב מצביעים יחד על הדברים האלו.

*

אסכם בציטוט מפי איש הדת והרוח דווייט ל. מודי (Dwight L. Moody), שפעל בארצות הברית במאה ה-19, שאמר ש"דמות היא מי שאתה כשאתה בחושך". על ציטוט זה אוסיף את הציטוט הידוע מפי השופט לואיס ברנדייס, אמריקני אף הוא, שאמר שלפעמים, "אור השמש הוא חומר החיטוי הטוב ביותר"

קריאה נוספת:

איתן אלעד, "הפסיכולוגיה של השקר ושיטות לחשיפתו", הוצאת אונ' בר אילן, 2005.

דן אריאלי, "האמת על באמת", הוצאת כנרת-זמורה ביתן-דביר, 2013

אדוארד קאופמן, "פסיכותרפיה של מתמכרים", הוצאת אח, 2004

פמלה מאייר, "איך לגלות שקרים", הוצאת כנרת, 2014

המאמר לקוח ממערך הלימוד של "הסדנה לפיתוח דמויות". 

תרגילים לפיתוח דמויות (לא לתסריטאים בלבד)

        תרגיל 1 - פיתוח אישיות של דמות

"הנערה האלמונית", סרטם האחרון של האחים הבמאים לוק וז'אן פייר דארדן, הוא במידה מסוימת דוגמה  אקטואלית לסרט שנכשל בשל רשלנות תסריטאית בפיתוח הדמויות. הרשלנות הזו נחשפה ברגע השיא של הסרט, האפילה על הישגיו (הלא מבוטלים) עד לאותו רגע, פגמה באמינותו של הסרט כולו, והותירה בי תחושת אכזבה. בדמות הראשית האחים דווקא השקיעו, כאשר יצרו דמות ראשית מושלמת, כזו שקל להזדהות איתה באופן מיידי: ג'ני (אדל האנל, בתצוגת משחק פנטסטית) היא רופאה צעירה ויפה, המתגלה כבר בתחילת הסרט כמקצוענית, קרת רוח, אמיצה ובעלת עקרונות. תחושת אשמה שאינה מרפה ממנה, מובילה אותה לחקור את נסיבות הירצחה של מהגרת צעירה. באותה נקודת שיא, ניכר היה שהאחים התקשו להחליט על איזו דמות להפיל את מעשה הרצח. הבמאים ניסו לצאת מזה בשלום באמצעות הדרכת שחקנים מיומנת, אבל הסרט, שהיה עד אז במרחק נגיעה משלמות, נהרס כאמור (לא דבר שכיח בקריירה של הבמאים הנ"ל). אם דמויות המשנה היו יותר מאשר דמויות משורטטות, הדארדנים כלל לא היו צריכים להתלבט בסוגיית הרוצח, כיוון שהאישיות של הרוצח הייתה מתגלה עוד בשלב פיתוח התסריט.

המשימה:

אחת הדרכים המאתגרות והמהנות להתוודע כהלכה אל הדמויות שאנו כותבים, היא להציב אותן בסיטואציות מחיי היום יום. אפשר ללמוד הרבה על דמות באמצעות ההתמודדות שלה עם נציג מכירות (של סלקום, נניח), או עם מוכר במכולת שעשה טעות לרעתכם בחשבון, עם חבר שביקש טובה קטנה (לכאורה) ומעצבנת, ובמהלך מריבה בין הדמות לבין בת/בן זוגה.

נסו לשחזר דיאלוג יומיומי שכזה שקיימתם לאחרונה, שעל פניו נראה כמשא ומתן לגיטימי, וחישבו כיצד התנהגתם במהלכו. זכרו שהאמונות שלנו לגבי עצמנו מאפשרות לאנשים אחרים לשלוט בהתנהגות שלנו, בין היתר כדי לגרום לנו למלא את רצונותיהם. כעת רשמו כיצד תתנהגו בפעם הבאה שתיקלעו לדיאלוג דומה, ואיך הצד השני עשוי להגיב לכך, ולאחר מכן כתבו את הדיאלוג. הכלל החשוב ביותר הוא, שכל דמות צריכה להשתמש במיומנות האישיותית שלה באופן עקבי.

בהצלחה.

(בתמונה: מתוך הסרט "הנערה האלמונית". צילום: יח"צ)

            תרגיל 2- הסביבה האמורפית

אם נשאל את עצמנו מדוע לכולנו יש בעיות עם הסביבה, ככל הנראה נגיע ליותר מאשר מסקנה אחת, אולם סביר כי המסקנה אליה רובנו נגיע היא שהבעיות שלנו עם הסביבה נובעות בהכרח מהבעיות שלנו עם עצמנו. המסקנה הזו אינה נעימה, אך היא עשויה לסייע לנו (להתמודד עמה) בבואנו לברוא דמות בדיונית, כיוון שכמו בחיים, כך גם על המסך: כל דמות נושאת מנגנוני נפש שונים, והפער בין המנגנונים הללו מהווה תשתית ליצירת מתח (חיובי או שלילי).

תרגיל זה עשוי להימצא כיעיל גם עבור מי שאינם עוסקים בכתיבה. נקודת המוצא של התרגיל היא שמעבר לסביבתנו הקרובה או המורחבת, אנחנו מושפעים גם מסביבה נוספת, אותה אני מכנה "הסביבה האמורפית" - מין סביבה מדומה, עמה אנחנו מנהלים יחסים. הסביבה הזו פועלת בעולם הדימויים הפנימי שלנו, והשפעותיה משליכות באופן ישיר על יחסינו עם הסביבה הפיזית שלנו (הקרובה, כמו גם המורחבת). בשל היותנו יצורים חברתיים הסובלים מביטחון עצמי נמוך, לעתים קרובות הסביבה האמורפית שלנו מתעצבת על-פי ההשלכה מהפרט אל הכלל (זו, אגב, אחת הסיבות לכך שאנחנו כל כך חוששים מדחייה), וזו גם הסיבה לכך שחרף העובדה שיש סוגי אישיות רבים, יש הרבה פחות תבניות חברתיות (רובן שמרניות), ועוד פחות מכך נקודות התייחסות אותנטיות בין אדם לסביבתו (ובהקשר הזה אצטט את קורט וונגוט, שטען כי "אנחנו מה שאנחנו מעמידים פנים שאנחנו, כך שעלינו להיות זהירים מאוד לגבי מי שאנחנו מתיימרים להיות"). 

המשימה:

1. תארו במילים כיצד הסביבה האמורפית שלכם מיוצגת בדמיונכם. אם סביבה זו הייתה מיוצגת בדמות אנושית אחת, כיצד הדמות הזו הייתה נראית? כיצד היא הייתה נשמעת?

2. כעת נסחו עבור הדמות הזו מסמך המלמד אודותיכם. מי אתם בעיניה? מה היא חושבת עליכם? במה היא טועה לגביכם? במה היא לא טועה? מהו הפער בין מי שאתם בעיני עצמכם לבין ההשקפה של הדמות הזו עליכם?

3. כתבו דיאלוג בין הדמות הראשית בסיפור שלכם לבין הדמות המייצגת את הסביבה האמורפית שלה.

      תרגיל 3 – שעון הדמויות

תרגיל זה, בדומה לתרגילים הקודמים, מצריך מכם את מרב הכנות (אם אין לכם עדיין דמויות מוגדרות, נסו את התרגיל על עצמכם)

1. כוונו את מחוגי השעון על שתי הדמויות שהדמות הראשית שלכם (או אתם, אם תרצו), הכי מושפעת מהן. בחרו בדמות אחת שמייצגת דפוס שלילי ובדמות אחת המייצגת דפוס חיובי

2. רשמו מהו סוג היחסים בין הדמות הראשית/בינכם לבין שתי הדמויות הללו, ונסו להשיב: מדוע בחרתם דווקא בהן? אילו תחושות דמויות אלו מעוררות בדמות הראשית/בכם? איזו ציפייה הדמויות אינן ממלאות?

3. רשמו דוגמאות לחוויות מאכזבות עם כל אחת מהדמויות

4. רשמו דוגמאות לחוויות מספקות/מהנות עם כל אחת מהדמויות

5. נסחו כתב הגנה עבור הדמות שמייצגת דפוס שלילי, ביחס אליכם/לדמות הראשית בתסריט

6. כעת, כוונו את המחוגים על שתי דמויות שאתם מאמינים שיכולות להשתנות (זה יכול להיות הדמויות שבחרתן, כמו גם דמויות אחרות) ורשמו: במה הדמות הראשית הייתה רוצה שהן ישתנו? במה הן יכולות להשתנות? מה עשוי לעזור להן להשתנות?

7. שעון הפוך: כוונו את המחוגים על הדמויות שאתם חושבים שאתם (או הדמות הראשית) מייצגים עבור אדם אחר. בחרו דפוס אחד שלילי ואחד חיובי. כיתבו מכתב אישי אל האדם שאתם מייצגים עבורו דפוס שלילי, ומכתב נוסף אל האדם שאתם מייצגים עבורו דפוס חיובי.

בהצלחה.

התרגילים לקוחים ממערכי השיעור של "הסדנה לכתיבת דמויות". 

סיכום פסטיבל קולנוע ירושלים 2017

כמו לאחר צפייה בסרט טוב, כך גם בסיומו של פסטיבל סרטים – צריך קצת זמן כדי לעכל. לא רק את הסרטים, אלא גם את מצבור החוויות במהלך שבוע אינטנסיבי של מפגשים אנושיים מלבבים, סרטים והרצאות, אלכוהול (בירה שפירא – אתם אלופים), מוזיקה, מיני מזונות, וסיורים מטעם עצמי באתרים שונים בעיר (שהצטמצמו בשל המתיחות סביב הר הבית). במדשאת הפסטיבל הייתה אווירה של מסיבה כל ערב, ובאופן חריג למדי היו השנה הרבה חבר'ה צעירים.

ככה שעכשיו אני מנסה להתרחק מנקודת המבט הסובייקטיבית שלי, שיש בה סנטימנטים לרוב, ושנובעת גם מתחושה מוזרה של שייכות לקהילה המשונה הזאת של תעשיית הקולנוע בארץ, ולהתמקד בהנאה הרבה שהסבה לי השהייה בסינמטק הירושלמי השוקק – השנה אף יותר מאשר בעבר.  

כמו כל חובב קולנוע ממוצע, אני מחפש סרטים שיעוררו בי רגש ויעצרו את נשימתי. הז'אנר, הלאום, משך הסרט – אין זה משנה. סרטים שיש בהם כנות ואמינות, סרטים שמספקים תובנות חדשות על החיים פה, על בני האדם, על רגשות – אני רוצה כמה שיותר מהם. פסטיבל קולנוע אמור לספק את התאווה הזו, אולם פסטיבל ניזון בראש ובראשונה מהטבע - ממעין היצירה הנובע. וכפי שסרטים הם מטאפורה לחיים, כזה הוא גם תהליך היווצרותם או אי היווצרותם: לעתים הטבע נרמס תחת כוחנות, פוליטיקה ותאוות בצע, לעתים השפע הוא מלאכותי, ולעתים הזיוף ניכר, צף על פני השטח. אולי זו הסיבה שכיום כבר לא נעשים סרטים כמו אלה של הבמאי הצרפתי הדגול ז'אן פייר מלוויל, שהמחווה ליצירתו הייתה בעיניי גולת הכותרת של הפסטיבל השנה.

לצד הרטרוספקטיבה של מלוויל, הפסטיבל הציב כמה עוגנים מרשימים. על שניים מהם, "איש של יושרה" ו"אנה אהובתי" המצוינים, כתבתי בפוסט הקודם. על חלקם אכתוב בהמשך השבוע ובמהלך החודש הקרוב, שיוקדש לקולנוע, לפסטיבלי קולנוע, ולייסוריו של האדם הכותב. בפוסט הנוכחי אני רוצה להתמקד בכמה סרטים בולטים, לטוב ולרע, שהוקרנו במהלך הפסטיבל.

על פי תחושות הקהל, כפי שהגיעו לאוזניי ועל פי המהירות שבה אזלו הכרטיסים להקרנות הראשונות, "גוד טיים" (ארה"ב, 2017) הוא אחד משני להיטי הפסטיבל. מיהרתי להשיג כרטיס לסרט, אך את ההקרנה של הלהיט השני – "פאטי קייקס" – לצערי החמצתי, ואני מתנחם בכך שהסרט יופץ (בקרוב?) על ידי רשת בתי הקולנוע "לב". "גוד טיים" - ואני עדיין מופתע כשאני כותב את זה, הוא הסרט הטוב ביותר מבין הסרטים בהם צפיתי בפסטיבל השנה, למעט, כאמור, הסרטים ברטרוספקטיבה של מלוויל. כבר כעת אציין שאין 'גוד טיים' ב"גוד טיים", אפילו לא לרגע. הסרט כמו תופס את הצופים בצוואר מתחילתו ועד סופו ולא מרפה. הקצב מהיר, פס הקול עוצמתי ומסחרר, העלילה אינטנסיבית, מותחת, בסיפור הכואב והיפה הזה של האחים ג'וש ובני ספדי (האחרון אף מככב בסרט בתפקיד אופי מרשים), סיפור שהוא למעשה טרגדיה, ומכאן לא רק שהמסר המובנה מתעצם בסופו (למרות חיבתי לספוילרים, הפעם אמנע מכך), אלא שהתחושה היא שהסוף, אף שאינו צפוי כלל, נדמה בדיעבד ככזה אשר ידוע מראש.

עלילת הסרט עוקבת אחר הסתבכותם המתמשכת של שני אחים, ניק (ספדי), הסובל מפיגור קל, וקוני (רוברט פטינסון הכה מוכשר, בתפקיד דרמתי אדיר) שמגונן עליו ומשתמש בו לסירוגין. השניים שודדים בנק, ומכיוון שלא מדובר בשודדים מיומנים, אלא בצעירים שנולדו בלי הרבה מזל, החיים באזורי הביבים של העיר, הביצוע של השוד אינו מזהיר או זהיר במיוחד. הדמות המעניינת והדומיננטית היא הדמות של קוני, ואחת הבעיות עם אנשים כמו קוני היא השכנוע העצמי שלהם. סביר להניח שאתם מכירים אנשים כאלה, שחושבים שהם יודעים טוב מכולם איך לפעול, כי הם חכמים מכולם, אבל לא שמים לב שהם שבויים במן מעגל שהופך לטבעת חנק. במקרה של קוני, העיוורון שלו חזק ממנו, ותפישת המציאות המעוותת הזו מסוכנת, ולא רק עבורו. חרף כל זאת, ההזדהות עמו מוחשית ואף טורדת מנוחה – וזהו אחד ההישגים הגדולים של הסרט.  

"מאהב כפול" (צרפת, 2017) הוא המפגש האחרון בהחלט ביני לבין סרטים של פרנסואה אוזון. הייתה לי תקווה מסויגת שהסרט יהיה טוב, למרות שלא ראיתי סרט טוב אחד שאוזון ביים. אני יכול להבין למה כל כך אוהבים אותו – הוא מוכר בינוניות, והוא כריזמטי ומוחצן. עבור מובילי דעה בתחום הקולנוע בצרפת זהו ככל הנראה שילוב מושלם.

בסרט, פציינטית צעירה ויפה מגיעה לפסיכולוג. הוא מתאהב בה ועל כן מפסיק את הטיפול. הם עוברים לגור ביחד. היא לא מאוהבת בו אבל די אובססיבית לגביו. היא חושדת שיש לו רומן מהצד – בעודה נוסעת בתחבורה הציבורית היא מזהה מישהו שדומה לו לצד מישהי. הוא מכחיש. היא לא מאמינה ומגיעה שוב לאותו מקום באותה שעה. היא רואה שוב את אותו אדם ועוקבת אחריו, ומגלה שזה אחיו התאום, אף הוא פסיכולוג. ואין לו קוד אתי, להבדיל מאחיו. הוא בעניין של סקס. גם היא. כשהיא מגיעה הביתה היא שואלת את בן זוגה אם יש לו במקרה אח תאום. הוא עונה (בשוויון נפש) שלא. הוא גם לא נראה מופתע מהשאלה, הוא לא שואל מאיפה היא יודעת, ומה היא יודעת. למה הוא משקר? גם לה לא ברור. אז היא מחפשת בגוגל, ומהחיפוש מסתבר שמדובר בתאומים בעלי עבר בעייתי. במקום להתעמת את בן זוגה, היא ממשיכה להיפגש במקביל עם אחיו התאום. מכאן העלילה הולכת והופכת למופרכת ועילגת עוד יותר, מה שלא הפריע לאוזון לזכות בכבוד מלכים בתחרות היוקרתית של פסטיבל קאן ולגרוף שבחים ממבקרי קולנוע. אפשר לדבר בלי סוף על כך שאמנות היא עניין של טעם, אולם אמינות איננה עניין של טעם. סיפור לא אמין הוא כמו בניין שקירותיו מתפוררים לעיני כל. זה כמובן לא מונע מאיש לעצום עיניים ולהלל את קבלן השלד ואת האדריכל ולשזור כתרים לראשיהם.

"נפש עדינה" (צרפת, גרמניה, ליטא, הולנד, 2017)

הסרט של הבמאי הרוסי סרגיי לוזניצה התחיל נהדר, ולמעשה 110 הדקות הראשונות היו מעולות מכל בחינה – תסריט, משחק, צילום, עיצוב אמנותי מוקפד בכל פריים ופריים. אבל אז הבמאי לא ידע איך לסיים את הסרט שלו, והוא הגה סיקוונס ארוך ומיותר של חלום (רק בדיעבד התברר שזה חלום), הכולל סצנת אונס מיותרת לכשעצמה, ובסיומו חתם את הסרט. מי שחולמת את החלום היא הדמות הראשית, ואני לא הרגשתי שזהו חלום שהדמות הראשית חלמה. הדמות הזו, אשת אסיר שמנסה ללא הצלחה יתרה להעביר לבעלה חבילת מצרכים, שומרת על אותה הבעה קפואה במשך כל הסרט. כלום בהתנהגותה לא שיקף, אף לא במרומז, עולם דימויים כה עשיר, הומוריסטי, אינטלקטואלי ופארודי, כפי שבא לידי ביטוי בחלום. עולם דימויים צבעוני ומרהיב זה הוא עולמו של הבמאי – לא של הדמות. עדיף היה לוותר על החלק הזה, שכאמור גם לא סייע להתפתחות העלילתית.

"האי היפה ביותר" (ארה"ב, 2017) סרטה של אנה אסנסיו, אותו כתבה וביימה ובו היא מככבת, הוא לא סרט טוב במיוחד, אבל הוא מעניין. הן מבחינת התוכן הקשה (נשים ניו-יורקיות, לרוב מהגרות, ממעמד סוציו-אקונומי נמוך, המתפרנסות ממשחק בידורי סאדיסטי מפוקפק ואף מסוכן), והן מבחינת בניית המתח הדרמתי (כמעט ללא אמצעים חזותיים או מילוליים). הייתה חסרה לסרט מערכה נוספת, שלישית, שתסגור את מערכת היחסים בין שתי הדמויות הראשיות ובנוסף תציע סוף (סגור או פתוח), או לכל הפחות התרה כלשהי. יכול להיות שהיה חוסר בתקציב (מורגש שההפקה הייתה ענייה) ומסיבה זו הסרט נסגר אחרי שתי מערכות. לא יודע. אי אפשר באמת לדעת. בכל אופן, אני מבסוט שהלכתי לסרט, הנושא שלו חשוב, והוא בהחלט עובד, ובכלל – סרטים שעלילתם מתרחשת ברובה בלוקיישן אחד תמיד מסקרנים אותי.

 "רוחות קרות", סרטו של השחקן, התסריטאי והבמאי הפעלתן טיילור שרידן (התסריטאי של "סיקאריו", למי שראה). אם להתעלם מהסטראוטיפים ההוליוודיים העבשים – אישה לא יכולה לשרוד בלי גבר חזק מאחוריה, גם אם היא סוכנת FBI והוא אפילו לא שוטר, ואם להתעלם מכתוביות הסיום המגוחכות, שמסבירות לצופים שמה שראו כרגע איננו עוד מותחן, אם כי דרמה בעלת ערכים חברתיים שבאה להציף את העוול המתמשך אשר נגרם לנשים ממוצא אינדיאני, אפשר בהחלט לומר ש"רוחות קרות" הוא מותחן לא רע בכלל, אפילו טוב, עם צילום יפהפה ומשחק מעולה של אליזבת' אולסן וג'רמי רנר, ותסריט שמרני (כאמור) אך מותח ואינטליגנטי, שעלילתו מגוללת את הניסיון להתחקות אחר זהותו של רוצח, לאחר שגופתה אישה צעירה, עליה סימני תקיפה, התגלתה במרחב המושלג בתחומי עיירה מבודדת, בה מתגוררת אוכלוסייה מעורבת – אמריקנים וילידים (אינדיאנים). שרידן שיחק אותה מבחינתו – בסרט הביכורים שלו כבמאי, הוא הוכיח כישרון לא מבוטל. יש לקוות שסרטיו הבאים יהיו מקוריים ועמוקים יותר, שהנשים יזכו לאישיויות מורכבות, וכמו שנוהג לומר אורי קליין: שיהיה בהם "יותר נפח".

תמונה עליונה: מתוך גוד טיים. תמונה תחתונה: מתוך נפש עדינה