‏הצגת רשומות עם תוויות דמות קולנועית. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות דמות קולנועית. הצג את כל הרשומות

יום שישי, 21 במאי 2021

כתיבה היא הרבה פעמים בריחה נעימה

 


"כשעצוב, הולכים לפסנתר", אמרה פעם הזמרת פיונה אפל. שלוש מילים שמסבירות בפשטות את מחולל מעשה האמנות: כאב מסוגו של העצב הנו מקור ההשראה הגדול ביותר (ואחריו הפחד, לעניות לדעתי, אבל זה כבר לפוסט אחר).

נזכרתי במשפט הזה לפני כמה ימים, כשהתקשיתי לשוב אל המחשב, חרף ייסורי העצבות. כי בתכלס, איך אפשר לכתוב קומדיה רומנטית בתקופה של אבלות ושל כלכלת נפש? ומה לעשות שזה מה שבתפריט כרגע.

מרוקן נפשית, ולחילופין מוצף רגשית, שמתי נעלי ספורט ויצאתי לרוץ, בעיקר כדי לשרוף קצת כאב, או לכל הפחות להצליח להסיח את הדעת.

למרות שהבטחתי לעצמי שכאשר חוש ההומור יחזור הקומדיה הזו תהיה מצחיקה, קומדיה רומנטית הסרט הזה כבר לא יהיה. בעוד כחודשיים צריך להגיש את התסריט, ואני לא יכול להתעלם מההשפעה של המציאות על היצירה. ארצה או לא, הכל מחלחל. אני מקווה שלפחות הסרט יהיה דרמה קומית, או דרמה עם קורטוב הומור - בכל זאת, אני צריך למצוא דרך לשעשע את עצמי (ועל הדרך להמשיך לטפל בעצמי - כי למרות שהעלילה בדיונית, זה הסיפור הכי אישי שאי פעם כתבתי).  

 *

כתיבה היא הרבה פעמים בריחה נעימה. בריחה ממשימות דחופות. מתחושת דכדוך. מצרות היומיום. מהתמודדות עם המציאות. כל אחד והבריחה הנעימה שלו, שהיא חווייתית וסוחפת עד כדי כך, שאפשר, מבלי משים, להישאב ואף להשתעבד לה.

כמו במצב מדיטטיבי עמוק, רק כזה הנמשך שעות ספורות ואף יותר, ובו אנחנו, הכותבים, נשאבים לתוך העולם הבדיוני שבראנו. עולם שהוא במובן מסוים מציאות חליפית, כמעט ממשית, אשר בגבולותיה אנחנו נהנים משליטה מוחלטת על ארגון סדר האירועים, על מהלכי העלילה השונים, ועל קווי האישיויות של הדמויות, שבין היתר מכתיבים רגשות, התנהגויות ופעולות.

אלא שהבחירות שעושות הדמויות משקפות את הלא מודע שלנו. מה שאומר שבשלב מסוים הבריחה נעשית פתאום הרבה פחות נעימה. כי האמת יוצאת החוצה, ואנחנו אמורים להתמודד איתה. ומשום שלא ניתן לומר כי 'המפלט הוא מפני מציאות החיים, אך לא מפני המודעות', נגזר עלינו לברך את המודעות בברכת "לעזאזל, ברוכה הבאה", ולדמם את המילים החוצה. במילים אחרות: עלינו לכתוב בכנות מוחלטת.

אין זה פשוט כלל וכלל. הפחד להיות אותנטיים – הן כיחידים מול הסביבה, והן כלפי עצמנו - הוא פחד עמוק, שלרוב מונע מאתנו להיות מי שאנחנו באמת. פחד שהוא ממאפייני התקופה (עד כדי כך שברשתות החברתיות זיוף הפך לאותנטי) גם עבור אלו אשר מתהלכים תדיר במרחב הפגיעות – ביצירה כמו בחיים.

אורי, גיבור הסרט שלי, הוא דוגמה למישהו שסובל מהפחד הזה. הוא מתמודד עם הקושי לקבל את עצמו כפי שהוא, ועל זה בעצם הסרט. הוא יעבור שינוי רק כשהוא יבין שלמרות שאנחנו משלמים לעתים מחיר יקר על כנות, אין מחיר כבד יותר מלחיות בחוסר כנות עם עצמנו.

לחיות בכנות עם עצמנו לא מסתכם בלחדול לשקר לעצמנו. זה אומר, בין היתר, להכיר בכך שמרבית הבעיות שלנו עם הסביבה נובעות מהבעיות שלנו עם עצמנו. וזה אומר גם לדאוג לטפח ענווה.  

צריך תמיד לזכור שגם אם הדמות הראשית בסרט או בסדרה מבוססת עלינו, הדמות היא לא אנחנו. כך שגם אם אנחנו כותבים "על עצמנו" ולא רק "את עצמנו" – הדמות היא ישות חדשה, עצמאית, עם הוויה משל עצמה (היא לרוב גם אמיצה יותר מאתנו), אבל כזו הנושאת את ה-DNA הרגשי שלנו. הדבר נכון לגבי כל הדמויות.

אחד הרגעים הכי יפים בסדנאות שאני מנחה ("הסדנה לפיתוח דמויות") הוא זה שבו אנחנו נכנסים לתוך העור של הדמות, ומגלים שהמחשבות והרגשות שלה מנוגדים כמעט לכל ההנחות שהנחנו לגביה קודם לכן.


 

 


יום שבת, 30 בינואר 2021

שינוי

 


שאלה: האם זה לא מוזר שבחיים האמיתיים לוקח לבנאדם שנים (במקרה הטוב) לעשות שינוי משמעותי, ואילו בסרטים ובסדרות השינוי מתרחש בן רגע, כבמטה קסם?

כל פסיכולוג טוב יגיד לכם ששינוי הוא תהליך אישי, פרטני, הדורש זמן ואורך רוח. שטרנספורמציה זקוקה למרחב הזה. למה זה לא ככה בחיי הדמויות? איך זה שאנחנו מוציאים עשרות (חלקנו מאות) אלפי שקלים על טיפולים פסיכולוגיים ופסיכיאטרים בשביל למנוע התדרדרות ולחתור לשיפור המצב הנוכחי, ואילו הדמות - האסימון נופל לה ברגע הנכון, ומשנה את גורלה? אפילו בסרט שמלווה תהליך פסיכולוגי, כמו "סיפורו של וויל האנטינג" (התמונה של הפוסט היא משם), נוצר הרושם שהשינוי הוא ספונטני: ממצב שבו וויל נשלט על-ידי הפחדים שלו, שמכתיבים לו להישאר באזור הנוחות (אני אוהב אותה, אבל ללוס-אנג'לס? מה אם ניפרד? מה אם אני לא אמצא את עצמי שם? מה אם אכשל? מה אם אני אתמוטט? עדיף שאשאר פה עם החברים שלי, החברים מעל הכל), למצב שבו הוא מחליט להתמודד עם הפחדים העמוקים שלו, לקחת סיכון ולהבין שזה עכשיו או לעולם לא – שזה להיות או לחדול – ולהכריע בקונפליקט.

אז הנה התשובה לשאלה: כתסריטאים, אנחנו לא רק האלוהים של הדמויות שלנו, אנחנו גם הפסיכולוגים שלהן (ואנחנו לא גובים מהן שקל). אנחנו עוזרים להן לבחור נכון (או לא נכון, אם אנחנו בעניין של טרגדיות). איך נדע מה נכון? כשננסח את התמה (האמירה) של הסרט או הסדרה. מה שהדמות תגלה במעמד הכרעת הקונפליקט המרכזי הוא מה שאנחנו מאמינים שהדמות צריכה לגלות.

היא צריכה לגלות מה היא באמת צריכה.

הפסיכולוגיה של ההערכה העצמית גורסת שמי שלא מעריך את עצמו, מי שההערכה העצמית שלו נמוכה, הבחירות שלו יהיו תמיד גרועות והוא אף פעם לא יהיה מאושר. יתרה מכך, קיים קשר הדוק בין התנהגות שלילית לבין הערכה עצמית נמוכה, כשם שקיים קשר הדוק בין התנהגות חיובית לבין הערכה עצמית גבוהה. לא בכדי בעלי הערכה עצמית נמוכה פועלים בניגוד לטובתם – שהרי ההערכה העצמית שלנו משפיעה על הבחירות שלנו, כשם שהבחירות שלנו משפיעות על ההערכה העצמית שלנו.  

אם נהיה פסיכולוגים טובים עבור הדמויות שלנו, ונסייע להן להעלות את ההערכה העצמית שלהן בכך שנגרום להן להתגבר על החולשות שלהן, בין היתר על-ידי נטילת סיכון (כי שינוי מצריך פעולה), הטיפול יצליח – וכך גם הסוף של הסרט או הסדרה (או העונה הראשונה שלה) יהיה טוב.

*

זה המקום להזכיר שההרשמה לסדנת אפריל של "הסדנה לפיתוח דמויות" נפתחה. עדיף להקדים להירשם (הסדנה מוגבלת לשמונה משתתפים)



יום חמישי, 3 בדצמבר 2020

הכתובת הייתה על הקיר

 


במהלך ההכנות לסדנה שהעברתי בשבוע שעבר, בעודי עובר שוב על הפרויקטים של המשתתפים, הבחנתי בתופעה מעניינת: אף שהסיפורים היו שונים זה מזה באופן מובהק, את כולם איחד מכנה משותף ספציפי: במרכז כל אחד מהסיפורים ניצבה דמות שלא ראתה את הכתובת שעל הקיר.

ההבחנה הזו הובילה אותי לתובנה שמרבית הסרטים הם כאלה, ולכן החלטתי לאמץ את הדימוי של "הכתובת שעל הקיר" ולהשתמש בו מעתה ואילך.

מהי הכתובת?

מה שהדמות אמורה לגלות על עצמה – את האמת.

למה הדמות לא רואה אותה?

כי הדמות היא שבויה של הרצון הלא מודע שלה (הרצון להימנע מהתמודדות עם הפחד הכי עמוק – שם הכאב הכי גדול). על כן, בהינתן שהכתובת על הקיר היא האמת, קוצר הרואי הוא הפחד מפניה.

מהן ההשלכות של ה'עיוורון' הזה?

את ההשלכות יש לבחון פרטנית. זה יכול להיות אומללות, סבל, בדידות, תוקפנות, התחזות, פגיעה בדימוי העצמי, ולעתים גם סכנה ממשית – פיזית או נפשית.

מה צריך לקרות כדי שהדמות תראה את הכתובת?  

לרוב זהו שבר פנימי עמוק אותו חווה הדמות - כזה שיהווה עבורה נקודת מפנה משמעותית, הן בהסתכלות שלה על החיים והן בהסתכלות הפנימית, והלכה למעשה, יעמת אותה עם חוסר הכנות שלה

מתי הדמות בהכרח תראה את הכתובת?

במעמד הקונפליקט המרכזי, שהוא רגע השיא של הסרט. הרגע שבו הדמות עומדת בפני קבלת החלטה גורלית. זהו רגע מכריע שאין ממנו חזרה.

מעמד הקונפליקט המרכזי בעלילה הוא שלב של התגלות. כל מה שהיה חבוי בתת מודע של הדמות צף על פני השטח בנקודת הקיצון הזו. האמת מתגלה. כך שעבור הדמות הנדרשת לקבל החלטה, זהו שלב של פעולה מתוך מודעות: כשהדמות מודעת לסכנה הברורה והמוחשית של ההתנהגות שלה, ומנגד, היא מגלה מה היא באמת צריכה. היא לגמרי מודעת להשלכות של הבחירה. הבחירה תחשוף בפניה איזה מן אדם היא, ובהכרח תשפיע על התפישה העצמית שלה.

לכן המעמד הוא מעמד של הכרעה מוסרית בסיטואציה הקיצונית ביותר עבור הדמות– הכרעה בין הרצון להימנע מלהתמודד עם הפחד, לבין סיפוק הצורך הרגשי האותנטי.

על מודעות ותסריטאות

מודעות משמעה ערות מחשבתית ונפשית. אדם בעל מודעות הוא אדם חושב. הוא ער לעובדה שהרגשות שלו הם חלק חיוני מיכולת החשיבה שלו. הוא לא מתעלם מהרגשות השליליים שלו ולא מערפל את המחשבה שלו בניסיון להימלט מכאב. הוא מחפש את האמת. הוא ער לפעולות שלו, למניעים שלהן ולהשלכות שלהן. בשורה התחתונה, להבחין בכתובת שעל הקיר או לבחור להתעלם ממנה זה לבחור בין לחשוב לבין לא לחשוב. בין כנות לבין חוסר כנות.

הדימוי של "הכתובת שעל הקיר" משקף דבר מה נוסף, מעניין וחשוב לא פחות: את הלא מודע של תסריטאים באשר הם. הבחירה של הדמות שלא לראות את הכתובת שעל הקיר, יש בה כדי להעיד על המקום ממנו נובעת הכתיבה. האם גם אנחנו – התסריטאים – למעשה נמנעים מלהתמודד עם הפחד הכי עמוק שלנו? האם גם אנחנו שבויים של הרצון הלא מודע, ובעצם נושאים איתנו את הכלא שלנו ממקום למקום?

 


יום חמישי, 24 בספטמבר 2020

תפישות שגויות בקרב תסריטאים

 


התקופה הקרובה תספק לנו זמן נרחב למחשבה, על כן מצאתי לנכון לעמוד על חמש תפישות שגויות נפוצות בקרב תסריטאים (ייתכן ובהמשך אוסיף עוד). 

1. לגיבור יש רצון שמוביל אותו

הרצון של הגיבור לא רלוונטי. מה שרלוונטי הוא הצורך שלו. המסע הרגשי של הגיבור הוא מסע הישרדותי. גם אם לא מיד מבחינים בכך, ככה (לכל הפחות) ראוי להתייחס אליו. צריך לזכור: אנחנו לא רק רוצים לשתות מים. אנחנו צריכים לשתות מים, אחרת לא נשרוד.

רצון לא מודע, להבדיל, הוא רצון להימנע. הוא קיים בדמות והוא מלווה אותה מתחילת התסריט ועד לרגע השיא. הרצון הלא מודע הוא הפחד העמוק ביותר שלנו, שמקורו בביטחון עצמי נמוך. שני הפחדים העמוקים ביותר הם פחד מנטישה ופחד מאינטימיות, ואקדיש לכך בקרוב פוסט נפרד.

2. הדמות תתפתח יחד עם העלילה (או, אם לצטט את בלייק סניידר ז"ל, מחבר "להציל את החתול": "הדמויות צריכות להתפתח דרך המכות שהן חוטפות")

ממש לא. אנחנו לא יכולים לכתוב על דמות שאנחנו לא מכירים – מאותה סיבה שאנחנו לא יכולים לקלוע למטרה שאנחנו לא רואים. הדמות היא אדם עם אישיות מורכבת, שמנסה כל חייה להבין את עצמה ואת ההתנהגות שלה (הכרה עצמית), ולכן אנחנו חייבים להכיר את הדמות קודם על מנת לבנות אותה בצורה אמינה. 

אגב, מחסום כתיבה נובע ברוב המקרים מחוסר היכרות מספקת עם הדמות הראשית. אנחנו מגלים שלדמות אין תודעה, ובאופן טבעי מפקפקים בעצמנו וחווים תסכול מכך שהתנהגותה של הדמות עמומה או חסרת פשר ופעולותיה נדמות שרירותיות.

3. המטרה של הגיבור: להשיג.

לא. המטרה של הדמות היא לא להשיג משהו. לא את הבחור או את הבחורה, לא 'לנצח את הרעים', לא להוכיח משהו למישהו, לא להימנע מסבל, וגם לא 'לחזור הביתה בשלום'. ממש לא. מה שמניע את הדמות, במודע או בתת מודע, הוא לחוות אושר. כשהדמות תגיע לשלב הקונפליקט המרכזי, היא תפעל על פי מה שעשוי להקנות לה אושר, ולכן היא תבחר במה שהיא באמת צריכה. זה לא בהכרח יהיה האביר על הסוס הלבן.

יוצאים מן הכלל: מצבים בהם האושר נדמה כבלתי אפשרי (דמויות בעלות נטיות אובדניות), סרטי אקשן בהם הדמות במנוסה מתמדת בשל סכנת חיים, ודמויות אשר שבויות בלולאת צרכים בלתי מסופקים.

4. חובה ליצור הזדהות עם דמויות

לא. הצופים לא חייבים להזדהות עם הדמויות, מספיק שהן יעוררו בהם עניין. עדיף, כמובן, שהן יעוררו גם הזדהות וגם עניין, אבל הזדהות לבדה לא מספיקה. אגב, ליהוק נכון עשוי לפתור את סוגיית ההזדהות, באותה מידה שליהוק לא נכון עשוי לחבל בה - אם השחקן או השחקנית מעוררים אנטגוניזם, אף שורה בתסריט לא תעזור. זה עובד, כאמור, גם בכיוון ההפוך – שחקנים אהובים, או יפים מאוד, או בעלי קסם מיוחד, יכבשו את הקהל בקסמיהם בכל מקרה.

5. העבר הוא שקובע את ההווה – או במילים אחרות: "המיתוס של הסוד הגדול". 

המוטו של הפסיכואנליזה, ש'כשהדמות תגלה את טראומת הילדות המודחקת שלה, או אז היא תוכל לעבור שינוי', אינו מספק מבחינה קולנועית (או ספרותית). שינוי נוצר על ידי פעולה אקטיבית מתמשכת, ששיאה בהכרעה מוסרית גורלית (ע"ע קונפליקט מרכזי).


יום רביעי, 26 באוגוסט 2020

הדמות כמכשול: המכשולים הפנימיים שחוסמים את הדמות

 


כשמדובר בדרמה או בקומדיה איכותית, המכשולים שחוסמים את הדמות הראשית הם מכשולים פנימיים. קיימים שניים משמעותיים כאלה בכל סרט: המכשול הראשון הוא הרצון הלא מודע, והמכשול השני הוא הצורך הלא מודע. הרצון הלא מודע הוא רצון להימנע – רצון שבא לידי ביטוי בפעולות שעושה הדמות שמטרתן לצמצמם נזקים רגשיים לטווח הקרוב. לרוב, כוח חיצוני (אירוע מחולל) יביא את הדמות להכרה ברצון הלא מודע, ובכך יצומצם הפער בין הלא מודע למודע. שלב זה בסרט מהווה נקודת מפנה (פנימי, כאמור) חשובה. המודעות של הדמות למכשול מובילה להתמודדות עם מקור אותו מכשול, אך היא אינה מנטרלת אותו. המודעות מעוררת מניע פנימי שהולך ומתחזק, כשבמקביל מתעצם המאבק הפנימי.

הצורך הלא מודע, שהוא המכשול המשמעותי השני, מתגלה במעמד הקונפליקט המרכזי (הקיומי). הקונפליקט הוא למעשה מבחן האמת: כשהצורך הלא מודע - מה שהדמות באמת צריכה - הופך למודע (גילוי עצמי), מוכרע הקונפליקט. אף שמקור המכשול השני זהה למקור המכשול הראשון (הפחד העמוק ביותר, האחראי ל"עיוורון" של הדמות מפני האמת), הצורך הלא מודע לעולם סותר את הרצון הלא מודע. אפשר לומר זאת גם כך: פתרון הקונפליקט הוא ניצחון הצורך הלא מודע את הרצון הלא מודע. 

חשוב לומר: עלילת הסיפור לעולם נגזרת מהקונפליקט המרכזי. בסדרות טלוויזיה, הקונפליקט נפתר לרוב בתחילת הסיפור. בסרט קולנוע, הקונפליקט נפתר בשיאו. 


*התמונה מתוך הסרט האהוב "בלו ולנטיין"



יום שלישי, 5 במאי 2020

שאלת תמה




אז מה התמה של הסרט שלך?

שאלה זו, שתסריטאיות ותסריטאים נשאלים מפעם לפעם (בדרך כלל לאחר שהם חושפים תסריט חדש), היא מן המוצדקות שבשאלות אודות התסריט: מהו אותו רעיון מרכזי שהתסריטאית או התסריטאי מבקשים להביע בסרט. איזו תובנה הם מבקשים מהצופה לחלץ.
אין סיבה לחכות לשאלה שתגיע - את התמה כדאי לנסח עוד בשלב המקדים לכתיבת התסריט. אבל אם תופסים אתכם כשאתם עדיין לא מוכנים, תרגישו בנוח שלא לענות – לא תמיד יש תשובה 'בשלוף', ועדיף שלא לענות מאשר להציג תמה שגויה. מה שבטוח: כששואלים אתכם מה התמה, לעולם אל תשיבו "גנדי".

לא תמיד קל לנסח את התמה, הן משום שלפעמים יש יותר מאשר תמה אחת, והן משום שלפעמים ישנן כמה דמויות ראשיות, ועד שלא יודעים או מחליטים מי הגיבור או גיבורת הסרט, קשה לדעת איך לסיים את הסיפור באופן שישרת את התמה. ישנם מקרים בהם תהליך החיפוש של התמה מתמשך ומסתבך, היות שהוא מתנגש עם האופן שבו פועלת הדמות הראשית – בניגוד לצרכים הרגשיים האותנטיים שלה.
כך או כך, אפשר לצמצם משמעותית את משך החיפוש והניסוח באמצעות ניתוח הקונפליקט המרכזי של הדמות הראשית. ניתוח איכותי יוביל בהכרח לפתרון הקונפליקט; הגילוי העצמי שחווה הדמות הראשית עם פתרון הקונפליקט, הוא התמה של הסרט.

סוגיה: תסריט נכתב לאורך זמן, ולעתים חולפות שנים בין גרסה לגרסה. התסריטאי נמצא כבר בשלב אחר בחיים. ייתכן שהזמן שחלף שינה את ההסתכלות שלו על המציאות, אולי אף לגבי עצמו. ייתכן גם שתפיסת העולם שלו התעצבה מאז, ואף לא מן הנמנע שמצא משמעות קיומית הסותרת את התמה המקורית. האם עליו להתמסר לשכתוב מחדש של הסיפור, 
או להתרחק מהתסריט ואף לשקול לגנוז אותו? 
התרחקות זו איננה מצב היפותטי. לעתים אנחנו מתרחקים מהדמויות ומהתסריטים רק כי הלך הרוח שלנו השתנה - אז על אחת כמה וכמה כשאנחנו מרגישים שהתסריט אינו משקף עוד את תפישת העולם שלנו, או משום שמצבנו הנפשי הוא שונה. האמנם אפשר אחרת? 
האם תסריטאי אמור לסיים את התסריט בהתאם להסתכלות שהוא כבר לא מאמין בה יותר?

נניח שהגיבור בתסריט הוא מאמן כדורסל מבטיח, שמבין שמה שהוא צריך לעשות זה להשיב בחיוב על ההצעה שקיבל מקבוצת כדורסל מובילה בדרום אפריקה ולממש את עצמו, למרות הלחץ הכבד המופעל עליו מצד משפחתו שיישאר בארץ, ולמרות שקיימת סכנה שנישואיו לא ישרדו את הריחוק. הבחירה הסופית שלו היא התמה: "מה שחשוב בחיים זה לממש את עצמך – זה הצורך הנעלה ביותר, זו המשמעות האמיתית". הוא חותם על החוזה השמן ועוזב את הארץ, ונישואיו כצפוי לא שורדים. 
אך מה אם חלפו להן כך וכך שנים, והתסריטאי מאמין כעת שמה שחשוב בחיים זה משפחה, אהבה, ותחושת שייכות? האם עליו לשנות את סוף הסיפור? לזנוח את התסריט?

עוד דוגמה. גיבור הסרט חולה בסרטן, בת הזוג שלו עוזבת אותו, הוא נכנס לדיכאון ומתרחק ממשפחתו ומחבריו. התחושה של הגיבור זהה לתחושה של התסריטאי בעת הכתיבה, והתמה היא כלהלן: "בחיים האלה אין בשביל מי לחיות חוץ מאשר בשביל עצמך". 
זו מחשבה מאוד קשה, שהסיפור כולו מושתת עליה.
חולפות כמה שנים, דראפט רודף דראפט, והתסריטאי עוצר לרגע ולא מבין איך לעזאזל הוא הגיע אז למצב שאלה היו מחשבותיו?
מן הסתם אפשר לכתוב על תקופה שבה היינו נתונים במצב נפשי הדומה לזה של הגיבור (או, כפי שניסח זאת הבמאי המנוח אנדריי טרקטבסקי בספרו "לפסל את הזמן": "ליצור אצל הצופה את מצב הרוח התואם את זה שלך בשעת המפגש האמיתי"), אבל המסר צריך להיות תמיד רלוונטי לגבינו. מה שמעלה שאלה נוספת: מהי המוטיבציה שלנו לחטט באותה תקופה ובאותן תחושות, אם אנחנו כבר לא שם? האם הזמן שכבר הושקע בכתיבת הסיפור, והידיעה שזהו סיפור מצוין, מהווים סיבה מספקת לחזור ולספר אותו?
אני מאמין שלא. נכון שאנחנו לא הדמות, גם כשאנחנו כותבים את עצמנו. לדמות יש תודעה, והיא עשויה להיות שונה מהתודעה שלנו, בדיוק כפי שנסיבות חייה שונות משלנו. אבל אם הדמות עושה את הבחירה הכי נכונה עבורה, בעוד שאנחנו, לו היינו בנעליה, היינו בוחרים אחרת ממנה, מהר מאוד נמצא את עצמנו עם תמה שאנחנו לא באמת מאמינים בה.
לעומת זאת, אם אנחנו במקום הדמות, במצב הנפשי שבו היא נמצאת, בנסיבות שהביאו אותה לקונפליקט בו היא לכודה כבצבת, ומרגישים מה שהיא מרגישה, והיינו פועלים כמוה, לא רק שהכתיבה תהיה כנה, אלא גם התמה.




יום ראשון, 15 במרץ 2020

תיאוריית המסע הרגשי של הדמות



המסע הרגשי של הדמות הוא תהליך יצירתי, אישי, עמוק, ממושך ואינטימי. הוא השלד של התסריט, והוא גם הלב שלו.

משום שכך, ניתוח הקונפליקט המרכזי של הדמות ופתרונו הם תנאי סף לבניית המסע הרגשי של הדמות. ניתוח הקונפליקט המרכזי יאפשר לנו להתבונן מבעוד מועד באותו 'צילום רנטגן' של נפש הדמות שלנו, באמצעותו תיחשף זהותה האמיתית, כך שנוכל להוליך את הדמות באמינות, על פי מאפייניה האישיותיים, אל עלילת הסיפור. קונפליקט, אגב, הוא לעולם פנימי (קונפליקט חיצוני הוא אוקסימורון), וכך גם הכתיבה - מהפנים אל החוץ, כך שלא יהיה צורך לחפש פתרונות עלילתיים חיצוניים (מלאכותיים) או להתפתות לנוסחאות. חשוב לזכור שמקוריות היא ערך עליון.
הכל שם, בדמות. בעולם הפנימי שלה. חשוב להתבסס על עקרונות הז'אנר שבחרתם, על הרקע של הסיפור (מקום, תקופה, גבולות הזמן של הסיפור, העולם העלילתי, דמויות ראשיות ודמויות משנה), על התזה (תפישת העולם שלכם בהקשר של הסיפור שאתם מספרים), וכמובן על התמה (האמירה), שהיא גם הגילוי העצמי של הדמות הראשית. הגילוי העצמי, כתוצאה מפתרון הקונפליקט, יסייע לנו בבחירת האירועים בחיי הדמות שיעצבו את המסע הרגשי

דמות מונעת על פי רוב משילוב של כוחות מנוגדים: רצון לא מודע אחד (מנגנון הימנעותי שמטרתו לצמצם נזקים רגשיים לטווח הקצר) ופחד מודע (חולשה), ומנגד, צורך לא מודע אחד (מה שהדמות באמת צריכה). במעמד ההכרעה המוסרית, כשהדמות תגלה מה היא באמת צריכה (גילוי עצמי), היא תפעל על מנת לספק את הצורך המודע האחד.
הבסיס הוא כזה (ראו תרשים): רצון לא מודע (הרצון להימנע) הופך באירוע המחולל (החיצוני) לרצון מודע (המטרה), שמתפתח לכדי צורך עז (ההשתוקקות שהיא הכרח), שנבלם בכוח חוסם (הקונפליקט) - שנפתר על-ידי גילוי עצמי של צורך לא מודע (מה שהדמות באמת צריכה).

כפי שהסברתי במאמר הקודם, התהליך שעוברת הדמות הראשית מדמה את הנחת היסוד של כל טיפול פסיכולוגי - פחד, כנות, שחרור: הדמות פועלת כנגד הפחדים שלה, וברגע שהיא הופכת פתוחה וישרה כלפי עצמה, היא יכולה לעבור שינוי (כמו המטופל, גם הדמות מבקשת לעצמה הרמוניה פנימית, שלווה, גאולה אישית). כשהנחת היסוד מתממשת על גבי המסך, לנגד עיני הצופה מתרחש סיפור מסע פסיכולוגי שלם – לרוב תמציתו של טיפול מוצלח, שלעתים ההוא גם תמצית תהליך הטיפול העצמי שעובר התסריטאי במהלך הכתיבה - שכן המסע שהדמות עוברת הוא מסע שמתחיל בנו, ובמהלכו אנו, הכותבים את מסעה, עוברים שינוי תודעתי.

גם בסדרת הטלוויזיה הצורה הסיפורית הדרמטית היא למעשה צורה פסיכולוגית.   אם סרט הוא סיפור על דמות שתעמוד בפני קונפליקט מרכזי שיבוא על פתרונו בשיא, כאשר מעמד השיא יחשוף בפני הדמות מי היא באמת ומה היא צריכה לעשות בשביל להשיג את מה שהיא צריכה, סדרה לרוב מתחילה בקונפליקט שנפתר כבר בפרק הראשון (אם לא קודם כן), כאשר הגילוי העצמי כתוצאה מהפתרון, הוא שמניע את הדמות לאורך כל פרקי הסדרה.

אדגים זאת על הסרט "הג'וקר" (2019), שהוא דוגמה לסרט עם מסע רגשי רצוף מניפולציות –

רצון לא מודע (לא להיות בדיחה) הופך באירוע המחולל – רצח הבריונים מ-וול סטריט – לרצון מודע (אף אחד לא יעשה ממנו בדיחה), שמתפתח לכדי צורך עז (הצורך שלו בהכרה), שנבלם בכוח חוסם – הקונפליקט המרכזי (כזכור, מעמד הקונפליקט המרכזי הוא השיא של הסרט). הערה, עבור מי שצפה ובקיא בפרטים: יש שיאמרו שקבלת האקדח היא האירוע המחולל. אפשר לקבל את זה, למרות שבעיניי זה לא נכון, כי הוא לא השתמש בו. כמו שהוא לא השתמש בסכין מטבח בשביל לרצוח. האירוע המחולל הוא לרוב אירוע חיצוני, אבל כזה שיוצר אפקט פנימי. האפקט נוצר כשארתור לחץ לראשונה על ההדק, וההשלכות הן תוצאה של המעמד הזה. 

סצנת הקונפליקט המרכזי: ארתור, הוא הג'וקר, מגיע לשידור חי בטלוויזיה, כאורח בתוכנית פופולרית, שהשתתפות בה היא פסגת חייו המקצועיים של כל בדרן, על אחת כמה וכמה של אחד ששואף לחיים מקצועיים. לארתור ניתנה הזדמנות לספק את הצורך שלו בהכרה - להיות זה שמספר את הבדיחה, הבחור המצחיק, הליצן, הגיבור עם החיוך שלא יורד מהפנים – הג'וקר, ועוד בשידור חי מול כל האומה (לכל הפחות מול כל העיר). אבל אז, במהלך השידור, הוא מבין שהבדיחה היא על חשבונו. הוא חווה את ההשפלה הגדולה ביותר, ועוד מהמנחה הקומיקאי - המבוגר היחיד שאותו הוא העריץ. איך אפשר לחיות עם זה אחר כך בשלום? מבחינת ארתור, אי אפשר.
יש מבחינתו שתי אופציות: או שהוא יתאבד בשידור חי, ואז המנחה שהשפיל אותו יישאר לחיות עם רגשות אשם, או אף יאבד את משרתו ויתמודד עם ביקורת ציבורית, או שהמנחה ימות. אחד מהשניים. השאלה היא מי. אם ארתור יתאבד, הוא ישתף פעולה עם מי שגרם לו את הסבל – המנחה, שכעת מייצג את כל הדמויות לפניו שהרסו לארתור את החיים.
מעבר לכך, קיים החשש שהוא ימות, ואז יהפוך לבדיחה. אבל - אם ארתור ירצח את המנחה, הוא אולי יסיים את חייו בכלא (גם ככה, לדבריו, אין לו מה להפסיד),
אבל הוא יעשה צדק. מבחינת ארתור, המעשה המוסרי ביותר לעשות בשביל האנושות, וגם בשבילו עצמו ובשביל אנשים נרמסים כמותו, זה לנקום בחזקים העשירים והציניקנים.  

הצורך הלא מודע – מה שהוא באמת צריך לעשות – הוא המעשה שבעיניו הוא הכי נכון ומוסרי, כזה שישחרר אותו מהכלא הנפשי בו הוא נמצא (על ידי חוויות העבר וההווה), והוא יהפוך לאדם חופשי, ויותר מזה: הצורך יסופק: הוא יזכה בהכרה. ייקחו אותו ברצינות סופסוף. ארתור מגלה שעדיף להיות רוצח מאשר להפוך לבדיחה.  זו מחשבה של פסיכופת. הוא מחליט לרצוח את המנחה, וזה מה שהוא עושה. הוא יורה בו והורג אותו, בורח, וברגעים האחרונים של הסרט הוא הופך לגיבור מעמד הפועלים (וכל המעמדות שמתחת). הסוף הזה בעייתי מבחינת המסר שהוא מעביר. אותי מעניין מה קורה ביום שאחרי שנגמר הסרט. מה אז עובר על הגיבור. האדרנלין יורד, ההמון המשולהב חוזר לביתו – או עוצר לפוצץ במכות עוברי אורח ורק אז הביתה, או שההמון מתפזר לביתו ושם ממשיכה האלימות.

אם הייתה מופיעה סצנה כזו, היא הייתה משנה את המסע הרגשי, ואת התמה. תחשבו על כך שביום שאחרי סוף הסרט (או תחילת הפרק השני של הסדרה), הג'וקר חוזר ומנסה לבנות לעצמו חיים. הוא מגלה שאין לו כלום. הוא לבד בעולם, אין לו אהבה – סביר שהשכנה שלו שאיתה הוא יוצא בחיים לא תהיה איתו. אין לו בית לחזור אליו – המשטרה שם. אין לו עבודה. הוא צל אדם. אולי הוא יעשה חשבון נפש.
אני רוצה לראות את השבוע שאחרי, כשאף אחד מהאנשים שהריעו לו לא יכניס אותו לביתו. אז הוא כבר ישכח שהוא היה לכמה רגעים גיבור המונים. אבל את זה יוצרי הסרט לא יספרו. כי "הפשע לא משתלם", או "רצח זה הדבר השפל והבזוי ביותר", או "מאלימות צריך להתרחק", זה לא בסולם הערכים הקולנועי שלהם. זה דופק את הקתרזיס. סותר את האסתטיקה של האכזריות. זה כישלון קופתי מובטח. זה סותר את התדמית של המותג – הג'וקר הוא הרי גיבור מעמד הצופים.

התמה - בסופו של דבר, הבחירות של הדמיות משקפות גם את הלא מודע של התסריטאי. התסריטאים של הג'וקר יכולים לספר עד מחר שהתמה היא שאנשים מסוימים, שהסביבה פגעה בהם, עושים מעשים קיצוניים כי אין להם מה להפסיד, אבל זה כמובן פשטני ולא נכון. זו אולי התמה הרשמית, הגלויה, המודעת, אבל התמה האמיתית, המובלעת, של הג'וקר, היא שעדיף להיות רוצח מאשר להפוך לבדיחה.
יש הרבה דרכים לספר על רוצח פסיכופת שהופך לגיבור על. גלוריפיקציה של הרוצח הסדרתי היא רק אחת מהן. בעיניי היא הגרועה מכולן.
גם אם הבחירות של הדמויות משקפות את הלא מודע של התסריטאי, הבחירות האמנותיות של הבמאי יכולות לסתור את זה, כי בחירות של במאי הן לעולם בחירות מודעות. במקרה זה של "הג'וקר", התסריטאי הראשי הוא גם הבמאי, והמבע הקולנועי - הבחירות האמנותיות, האסתטיות (הסרט מרהיב מבחינה אמנותית, ומייצר עולם עלילתי פנטסטי), שמשקפות את הבחירות המודעות של הבמאי, מחזקות את התמה.

זה לא אומר שכל הבחירות התסריטאיות הן לא מודעות. ממש לא. גם בניית המהלך הרגשי היא בנייה מודעת, מעצם היסוד הסיפורי המבקש לעורר תגובה ותחושת גמול. ב-הג'וקר, התמרון הרגשי של הצופה כלל שלל מניפולציות רגשיות. כמו למשל: ארתור (הג'וקר) חס על גמד טוב-לב, רגע אחרי שהוא רוצח את חברו לעבודה. הוא נותן לגמד נשיקה על המצח בעוד ידיו מגואלות בדם (סצנה יפהפיה מבחינה ויזואלית.
הבחירה בגמד אינה מקרית. הסאבטקסט זועק לשמיים: הגמד, אין לו ברירה אלא להיות טוב לב, כי הוא גמד. כמו גם לבחורה אפרו-אמריקנית שיוצאת עם ארתור. הצופים אמורים לעשות את ההקשר: אין לה ברירה, כי היא שחורה. ארתור לא יפגע בהם, כי הוא לא פוגע במוחלשים כמוהו. המוחלשים הם לא האויב. הצופה אמור להבין שארתור, יש לו קווים אדומים. הוא לא פוגע בחלשים, ולצופים יהיה קל להזדהות איתו, הוא לא איש רע. כי למרות שהוא פסיכופת, יש לו עקרונות. הוא פועל על פי דפוס מוסרי. אולי הוא בכלל בחור טוב? אולי הנסיבות הן שהפכו אותו למי שהוא? יכול להיות שאלו הנסיבות. אבל מה לגבי אחריות אישית? תשובה: לא בסרט הזה.

לגבי התזה של "הג'וקר", אני מאמין שאין חולק עליה: אנחנו חיים בעולם אכזרי שבו החזק רומס את החלש. התסריטאים יכולים לומר להגנתם שכל מי שחפץ חיים חייב להיות חזק. וחזק מבחינתם זה גם להיות אכזרי לפעמים, להתעלם מרגשות של אחרים, ולרצוח כשמרגישים שצריך. אם הם היו נדרשים להיות מתוחכמים באמת, הם היו יכולים לטעון שבשביל לשרוד, צריך לדעת להסתגל. כי לא החזק הוא זה ששורד, אלא מי שיודע להתאים את עצמו למציאות – עובדה, דינוזאורים נכחדו מעל פני כדור הארץ, ועובדה שהעם היהודי הקטן והחלש שרד את כל המלחמות והאסונות האפשריים באלפיים השנים האחרונות, אבל שרד, כי ידע להסתגל.




ביום שישי שעבר, במרחק 300 מטר מהבית שלי, קם איש צעיר, רצח את הילדה שלו, בת ה-10 חודשים, משם המשיך וניסה לרצוח את אשתו ואת הבת השניה, ילדה בת שלוש. הוא פצע אותן קשה, הן עדיין בבית החולים. הילדה בת ה-3 עדיין נלחמת על חייה.
סיפור מזעזע בפני עצמו, אבל כשהוא קורה בזמן שבו אתה מערבב את הקפה שלך בבוקר, המחשבה שבזמן שאני ערבבתי את הקפה של הבוקר, במרחק כמה בתים ממני מישהו רצח את הבת שלו, ופצע קשה את אשתו ואת הבת השניה, לא יוצאת לי עד עכשיו מהראש. קשה לי לקבל את העובדה שיש אנשים עם נפש כל כך מזוהמת. שמבחינתם האגו הפגוע הוא קדוש, ובשמו הכל מותר. אז באיחור קל, הלכתי ל-האוזן השלישית ולקחתי את "הג'וקר".

אני לא מאלה שחושבים שאלימות בקולנוע בהכרח מעודדת צופים לאלימות. הסרטים של טרנטינו הם אלימים, וכמו ב-הג'וקר, גם הם מרהיבים מבחינה אמנותית, אבל אצל טרנטינו הם בבחינת בידור טהור. הרי ברור שהפורקן הקולנועי של הבמאי הוא טיפול עצמי. לתחושתי, טרנטינו מבקש את ההזדהות של הקהל עם הביטוי לפורקן שלו.
הג'וקר הוא אחר, ואני כן מאמין שאלימות מסוגננת, אסתטית, מרהיבה מבחינה אמנותית, בכפוף למהלך רגשי שמהווה מניפולציה שתכליתה להאדיר רוצח פסיכופת, עלולה לכל הפחות להותיר את הרושם שמדובר בתעמולה אפקטיבית.



יום רביעי, 15 בנובמבר 2017

הזדהות עם דמויות




סיפורים שבהם מניע נסתר, חזק ובלתי נשלט, מוביל את הגיבור או את הגיבורה לפעולה שלילית קיצונית, לכאורה לא הגיונית, לעתים בלתי נתפסת, מרתקים אותי יותר מכל. 
דמויות כאלה קשה להבין, ולפיכך קשה ועד בלתי אפשרי להזדהות עמן, אבל שווה לספר את סיפוריהן גם במחיר אי ההזדהות (למרות שתמיד יש לשאוף לכך). 
לאחרונה נזכרתי בסיפור המטורף של האסטרונאוטית ליסה נובאק, סיפור שיום אחד – אין לי בכלל ספק – יעובד לסרט קולנוע. נובאק, אז בת 43, נשואה ואם לשלושה, ובשיא תהילתה, נעצרה על-ידי המשטרה בנמל-התעופה הבינלאומי של אורלנדו, כחשודה בניסיון לרצח בת זוגו של מאהבה לשעבר, אסטרונאוט אף הוא. זמן קצר לפני מעצרה, נובאק תקפה את בת הזוג, קולין שיפמן, שהצליחה להימלט ולהזעיק משטרה. האחרונה נותרה בהלם – כמו ארצות הברית כולה – כשהתבררה זהותה של התוקפת. ברכבה של נובאק נמצאו אקדח וסכין, וכן מפת דרכים לביתה של שיפמן, ומה שעוד הדהים היה סיכום החקירה של נובאק, ממנו עלה כי זו נהגה במשך 12 שעות רצופות מיוסטון לאורלנדו, כדי להגיע בזמן לנמל-התעופה במועד נחיתתה של שיפמן. על מנת שלא להותיר עקבות וגם כדי לא להתעכב, נובאק לבשה חיתולים (מהסוג שאסטרונאוטים עוטים בטיסות חלל) וחבשה פאה נוכרית בניסיון להסוות את זהותה. המניע, לדברי המשטרה, היה שילוב של קנאה ותחושת השפלה. נובאק נכנסה לכלא, פוטרה מנאס"א ומחיל האוויר האמריקני, ולאחר מכן התגרשה ונעלמה מעין הציבור. היא מעולם לא התראיינה על הפרשה.

יש שיגידו שקנאה הינה מניע תסריטאי בנאלי, ושנקמה הינה פעולה תסריטאית בנאלית לא פחות. אך אין שום דבר בנאלי בסיפור הקיצוני הזה. נובאק, אסטרונאוטית פעילה, אהובה ומוערכת, אשת משפחה שכל עתידה לפניה, נכנסה למערבולת רגשית שאת השלכותיה, על פניו, קשה להסביר. מה שבטוח הוא, שעל מנת לתווך את הסיפור לצופה, המפיק שביום מן הימים ירכוש את הזכויות לסיפור הזה (או ייזום סיפור דומה, בהשראתו) יחפש תסריטאי בעל יכולות מניפולטיביות מוכחות. כזה שיציג את נובאק כדמות חיובית ונוגעת ללב, אך בעלת חולשות אנושיות, וכך יגרום לצופה להזדהות עם המצוקה שלה ששיבשה את שיקול דעתה, או לפחות ינסה לעורר בצופה סימפטיה כלפיה. אולי אף יגדיל התסריטאי לעשות ויציג באופן משכנע את גרסתה של נובאק למשטרה, לפיה לא התכוונה לרצוח את שיפמן אלא רק לשוחח עמה בדיסקרטיות (גרסה שלא עולה בקנה אחד עם ההיגיון הסביר, ויותר לכך – עם הממצאים ברכבה).

מה באמת אמור לעשות תסריטאי על מנת לכתוב תסריט שישקף נאמנה את הסיפור יוצא הדופן הזה, מבלי לעשות לדמות הראשית הנחות כלשהן?
נכון הוא שככל שהדמות מעוצבת בצורה מעמיקה, אמינה ואינטליגנטית יותר, אנו, כצופים, נוכל להזדהות עמה, להאמין לה, להשליך באמצעותה על החיים שלנו, ואף להיות מושפעים ממנה (לטוב ולרע). אך מה לגבי דמות שניסתה ליטול חיים של אדם חף מפשע? האם עיצוב דמות בצורה מעמיקה יביא בהכרח להזדהות של הצופה עמה? התשובה הטובה ביותר לשאלה הזו היא שלא תמיד צריך להזדהות עם דמות ראשית. לפעמים מספיק להתעניין בה. הזדהות היא עניין סובייקטיבי, ולעתים צופה (בדומה לתסריטאי) יתקשה להזדהות עם דמות שפעלה באופן שלילי ולהיות סלחן כלפיה, ולו מחשש להתדרדרות מוסרית.
צריך לקחת בחשבון שהלקטורים בקרנות הקולנוע עלולים לגלות הסתייגות מדמויות כאלה, אבל אסור ששיקול זה יערער את האופן שבו הדמות תוצג בתסריט. מה שכן ניתן וצריך לעשות זה לפתח באותה העמקה ובאותה אמינות את דמויות המשנה.  


המאמר לקוח ממערך הלימוד של הסדנה לפיתוח דמויות, שתיפתח בתחילת ינואר 2020. הסדנה מיועדת לכותבות וכותבים המעוניינים ללמוד תסריטאות ברצינות, ואם אתם מכירים כאלה, או נמנים עמם, צרו איתי קשר בטלפון 054-6377965, או במייל shiramatan@gmail.com


יום שלישי, 7 בנובמבר 2017

התנהגות שקרית (מילולית ולא מילולית) של דמות




השקר הינו מרכיב שכיח ביותר בסרטים, אף שלחלק גדול מהתסריטאים והבמאים (וגם השחקנים) חסרה המיומנות הנדרשת לאבחן שקרים. לשם כך, בעיקר, נכתב מאמר זה.

מדוע אנחנו משקרים?

הסקרנות המחקרית-אקדמית סביב הנוכחות של השקר בחברה האנושית, הולידה זה מכבר ספרות מקצועית ענפה. מספר רב של מחקרים אשר עסקו בניתוח תופעת השקר (רבים מהמחקרים החלו להתפרסם רק בשנות ה- 70 של המאה הקודמת), תפשו את השקר כאיום על הסדר הקיים, אך גם כחלק בלתי נפרד ממנו. לעתים, המסקנה אליה הגיע חלק ניכר מהחוקרים היא שהשקר הוא נורמה שלילית החיונית להישרדותנו כיצורים חברתיים. אלה הבחינו בין שקרים שהחברה מוכנה לספוג (למשל: התנסחות בסגנון "פוליטיקלי קורקט" ושקרים מוסכמים נוספים, המכונים בשפת העם "שקרים לבנים"), לבין שקרים הנושאים עמם סנקציות חברתיות או פליליות (מטבע הדברים, חומרת השקר הינה תלוית נסיבות). ראוי לציין כי אחדות דעים כמן זו אינה שוררת סביב הסיבות להיווצרותם של שקרים, וזו מעסיקה את החוקרים גם כיום.
סיבה אפשרית אחת היא הצורך הנפשי הבסיסי ביותר של האדם להרגיש טוב יותר עם עצמו. מכיוון שכולנו סובלים ממידה זו או אחרת של ביטחון עצמי נמוך, ולא פחות מכך- מדימוי עצמי נמוך, חיזוק האמונה העצמית ושיפור האופן שבו אדם רואה את עצמו ביחס לאחרים, עומדים בבסיס סיפוק אותו צורך. השקר, על סוגיו השונים, מהווה אפוא זרז.

לצורך העניין, על פי תפישה זו, הסכמה פומבית עם דעה מוטעית רווחת (רלוונטי מאוד לתחום ביקורת קולנוע) – נורמה פיקטיבית שמקורה בחשש מפני דחייה חברתית, כמוה כשקר. החשש מפני דחייה מהווה, בהקשר זה של אימוץ דעה יד שנייה, קרקע להונאה עצמית, אך הוא בעיקר גורם מניע להיווצרותם של שקרים נוספים, שכל תכליתם לרצות את הזולת ולהימנע מנזק חברתי (למשל: שתיקה המונעת גילוי מידע מפליל נגד אדם מפורסם שתקף מינית נשים).

אף שהניסיונות (המתמשכים) לרומם את הדימוי העצמי באמצעות שימוש בשקרים נבדלים מאדם לאדם - שהרי לכל אדם מבנה אישיות שונה, ועל אותו משקל, הן תדירות השימוש בשקרים והן אופי השקרים משתנים מאדם לאדם - שיפוט מוסרי לקוי זה הנו המקור לכל שקר באשר הוא.
במהלך העבודה על פיתוח הדמות, על התסריטאי לבחון לא רק כיצד השקר משרת את הדמות המשקרת, אלא גם כיצד האישיות של הדמות המשקרת משפיעה על טיב העברת המסר השקרי.
למשל, אדם יהיר שהצורך להרשים הוא תכונה בולטת אצלו, עלול להתגלות כבעל נטייה להגזים ולהשוויץ, ואף להמציא סיפורי בדים שמטרתם להקנות לו, לכאורה, יתרון איכותי על אחרים.
אדם תחרותי המעוניין בהשגת יתרונות חומריים כבסיס השוואתי-מעמדי, לא יבחל באמצעים כמו חנופה, מניפולציה, ושקרים שיש בהם פוטנציאל לתועלת אישית. במקרי קיצון הוא עשוי אף לשלם או לקבל שוחד.
אדם שהוא תאב בצע, סביר שישקר וירמה בכל הזדמנות שתאפשר לו למקסם רווחים על חשבונם של אחרים. באותה מידה, ובהעדר נקיפות מצפון, הוא ישקר בניסיון לחמוק מעונש.

התנהגות שקרית לא מילולית

שקרן מתוחכם קרוב לוודאי מכיר את הסימנים שנהוג לייחס לדפוסי ההתנהגות של אדם שמשקר (כמו מצמוץ בעיניים, תשובה איטית מהוססת, התנהגות עצבנית, צחוק מלאכותי, בריחה מקשר עין – רובם שגויים, אגב), והוא יימנע מהצגת הסימנים הללו. הוא יקפיד להישיר מבט, לדבר באופן קצר, ענייני וקולח, וירבה לחייך.
כמו השחקן, המוציא מעצמו את הרגש אותו הוא מעוניין להביע, כך גם שקרן מיומן יודע לשלוט בהבעות הפנים שלו. בעוד ששקרן זה לא ייפול לסטריאוטיפים או לקלישאות התנהגותיות לא מילוליות, הוא עלול שלא להימנע מביטוי של סימנים מסגירים – כמו נוקשות באצבעות הידיים, עיניים פעורות ואישונים שמתרחבים, שפתיים מעוקמות או נוקשות. התבוננות ממושכת (כדקה עד שתי דקות) עשויה לחשוף אותנטיות או חוסר אותנטיות של רגש מובע. מבט חודר יקשה על השקרן להסתיר את רגשותיו האמתיים. הקלישאה לפיה העיניים הן "חלון הנפש" היא קלישאה נכונה. חיוך מתחיל בעיניים, ואם החיוך מלאכותי – העיניים יחשפו זאת.
הצופה הממוצע אינו מיומן דיו על מנת להבחין בהבלחות של הבעות שקריות. על התסריטאי לכתוב תיאור מדויק של אותו רגע (שתיים-שלוש שניות) שבו הוא מעוניין לאפשר לצופה לאבחן את ההבעה הרגעית הבלתי נשלטת, ובכך להסגיר את הכוונה השקרית של הדמות.
התסריטאי לרוב לא נמצא על הסט, ובוודאי שאין הוא מעורב בעבודה עם השחקנים (למעט כאשר התסריטאי הוא גם במאי הסרט). לכן, במידה ויש צורך, ואף שבמאים שונאים זאת, ובצדק – מומלץ לרשום הוראת מצלמה ספציפית, נניח: "קלוז אפ על כפות הידיים".
למרות האמור לעיל, חוקר מיומן ככל הנראה יעיד שאין להסתמך במאת האחוזים על סימנים מסגירים אלה, היות וגם סימנים שלכאורה מסגירים שקר, עשויים לנבוע ממצבים רגשיים אחרים, ולכן פעולה תסריטאית סטריאוטיפית תגרור בהכרח הנחיית בימוי שגויה. על מנת ליצוק אמינות, רצוי ליצור דיאלוג בין הדמות המשקרת לבין הדמות המולכת שולל.

התנהגות שקרית מילולית

התנהגות שקרית מילולית הינה בעלת חמישה אפיונים עיקריים:

1.התנסחות על דרך השלילה: ("אני לא גנבתי"), ("לא אני כתבתי את הצוואה"), ("לא היה כלום כי אין כלום"). אדם ישר אומר "אני אדם ישר", "תמיד אפעל בהגינות"

2.ערפול: תשובות לא הגיוניות ולא ענייניות (דוברי עיריות וגופים ממשלתיים מתמחים בזה)

3.דרמטיזציה: ("עשו לי רצח אופי") ("אתם תקעתם לי סכין בלב")

4.ניסוח מקוצר ומהודק (לרוב ניסוח מוכן מראש)

5. הרחקה עצמית מהאירוע.

עיתונאי מנוסה או חוקר מיומן ישאל יותר מפעם אחת את אותה שאלה (בניסוח מעט שונה, וכמובן לא ברצף), ירכך את המרואיין, ישלב מפעם לפעם שאלות אישיות, ויחתור לקבל פירוט כרונולוגי מיטבי של האירועים, מעצם הידיעה שקיים סיכוי שהמרואיין או הנחקר לא שמר על מבנה הגיוני של סיפור, או שלא זכר לפרטי פרטים את גרסתו הראשונית.
שיטת חקירה זו נהוגה גם במשא ומתן בין איש מכירות מקצועי לבין רוכש פוטנציאלי (בין שקרן לבין קורבן, אם תרצו). כשאיש המכירות יזהה נסיגה או מכשול, הוא ינהל מעין חקירה נגדית – יבקש מאותו הרוכש נימוק פרטני לחששותיו או לסירובו, ויחתור שוב ושוב אל האישי (אם אתם כעת בתהליך כתיבת תסריט, נסו להציב את הדמויות שלכם בסיטואציה מסוג זה, כאשר את מקום החוקר יחליף בן זוג, חבר במעגל החברים הקרוב, אב או בן או קרוב משפחה אחר).

במוסף השבועי של עיתון "הארץ" מתפרסם מזה מספר שנים מדור שבועי מרתק של העיתונאי ניר גונטז' בשם "על הקו". גישת המדור היא של חקירת פתע ספונטנית וגלויה (און רקורד) של מרואיינים, בחלקם הגדול משרתי ציבור, שהתבטאות יוצאת דופן שלהם או מעשה בעייתי שעשו, או שנטלו בו חלק, עלו לסדר היום הציבורי. העיקרון המנחה של המראיין הוא לפסוח על הנוהג של פנייה למתווך המייצג, שהוא הדובר (איש תקשורת מיומן שתפקידו העיקרי הוא להדוף ביקורת תקשורתית) ולטלפן ישירות אל המרואיין, ועל ידי כך לחשוף את הצביעות בהתנהלותו, או לתפוש אותו (בשנית) בקלקלתו. לרוב המראיין מצליח. מעטים הם המרואיינים שמשיבים בכנות. מרביתם, שאינם מתורגלים במצב לחץ לא נוח שכזה - ללא הכנה מוקדמת וללא סיוע מגונן של דובר - מתגוננים באמצעות התחמקות ממתן תשובה עניינית, הן מתוך חשש לפגיעה בתדמיתם הציבורית, והן מחשש לפגיעה בדימוי העצמי החיובי שיש להם על עצמם.
אף שאותם מרואיינים נאחזים בתשובות מעורפלות ומתחמקות, אין הדבר מקנה להם יתרון כלשהו. ההתחמקות מתשובה עניינית הינה שקר, שכן התחמקות היא למעשה שקר הגנתי, וככזה הוא מורכב מהתכחשות לאמת, הטעיה, העמדת פנים, הכשלה והסתרה. אחד הטקסטים המאלפים שניפק המדור הוא ראיון שערך גונטז' ב-6.7.2017 עם חברת הכנסת שירן השכל ממפלגת הליכוד.
השכל היא צמחונית מגיל צעיר מתוך אידאולוגיה, וגם פעילה, לדבריה, למען בעלי חיים. כשחברים מתוך האופוזיציה העלו הצעת חוק לאיסור מסחר בשנהב, שכידוע מתבסס על ציד פילים והריגתם, הצביעה השכל, שמפלגתה חברה בקואליציה, נגד החוק. הצבעתה זו העמידה את חברת הכנסת כבעלת מוסר כפול, והציגה אותה כאדם שאינו נאמן לעקרונותיו, בלשון המעטה. כשגונטז' התקשר להשכל על מנת שתפתור, לכל הפחות, את הסתירה הפנימית הזו, זכה האחרון לשורה ארוכה של התחמקויות מתמיהות.

להלן קטע מתוך הראיון, ובצדו, בסוגריים, חלוקה לאפיוני שקר מילולי:

נראה שהצבעת נגד הפילים רק כי ההצעה הגיעה מהאופוזיציה.
האופוזיציה מעלה כל שני וחמישי איזשהו חוק ועם החוק הזה מנסה לנגח את הקואליציה. אם הנושאים האלו היו כל כך חשובים לאופוזיציה — הנושאים של בעלי חיים וסביבה — הם היו נכנסים לקואליציה מזמן על מנת לקדם את הנושאים האלו, שאני מנסה לקדם.

(הרחקה עצמית מהאירוע, ערפול, דרמטיזציה)

אשכרה זנחת את הפילים בגלל שהם לא הצטרפו לממשלה?
תראה, אנחנו יכולים לחוקק 20 חוקים שונים שנשמעים כמו וריאציות לאותו דבר. אבל אנחנו מבינים שזה פופוליזם זול של כל מיני ח"כים, ליצור כותרת.

(הרחקה עצמית מהאירוע, ערפול)

מה הבעיה עם החוק? כרגע חוקי לסחור בשנהב בישראל.
אתה לא יכול לייבא שנהב.

(ערפול)

מצחיק. בכל חנויות האמנות כמעט יש את הדקורציות העדינות האלו משנהב.
יכול להיות שזה משהו שנעשה לפני שנים. יכול להיות שהבעיה היא האכיפה וצריך לכוון לשם את האצבע האשמה.

(הרחקה עצמית מהאירוע)

לא הבנתי מה כואב כל כך להצביע בעד חוק טוב ומיטיב של האופוזיציה.
כי אני יכולה להמציא לך עכשיו 50 חוקים… עם כל הכבוד אין בזה צורך. אם אתה חושב שהבעיה היא באכיפה... כרגע, כאילו, אסור. כחלק מהאמנה הזאת. אסור לסחור. אתה לא יכול לייבא ולייצא.

(הרחקה עצמית מהאירוע, ערפול)

אבל מותר לסחור במה שנמצא כאן. למה פרלמנטרית צעירה וחובבת חיות מצביעה נגד זה?
אתה יכול אולי ללכת לחנות ולמצוא שמה מוצרים מסוימים. אני לא יודעת איך הצליחו להכניס אותם למדינת ישראל. אולי פה הבעיה.

(ערפול)

הבעיה אחרת. עוררת מלא תקוות עם כניסתך. צעירה, אידיאליסטית ופעם אחר פעם את מצביעה נגד השקפת העולם שלך ומתרצת את זה בתירוצים מאוד מוזרים. למה?
אז בוא אני אסביר לך, ניר. אלף כל, גם כאשר יש נושאים חשובים שנאבקתי עליהם — כבר הוכחתי שהצבעתי בניגוד לעמדת הממשלה. למשל החוק לאי הפללה של צרכני קנאביס. הצבעתי בעד למרות שהקואליציה הצביעה נגד.

זוכר.
אני חלק מקבוצה שנקראת קואליציה, ואנחנו צריכים לפעול כקבוצה.

נגד איסור מסחר בשנהב.
אי אפשר לפעול כמחוקק בכנסת ולהעביר חוקים ובעצם לנהל אותה, אם אתה לא פועל במסגרת הקבוצה הזאת.

אז אכפת לך מחיות הבר עד שזה מגיע לקואליציה נגד אופוזיציה. סבבה, הבנתי.
גם מבחינת בעלי החיים אני מקדמת חקיקה בכלים שניתנים לי. האופוזיציה לא רצתה להיכנס, לא רצתה להיות חלק מהקבוצה הזאת. תפקידה באופוזיציה זה לבוא ולפקח.

(ערפול, הרחקה עצמית מהאירוע)

גם לחוקק. הם מחוקקים כמוך.
נכון גם מבחינת חקיקה לנסות להעלות את זה, וגם בהבנה שאין להם את הרוב ולכן מרבית החקיקות שלהם לא יעברו.

גם חוקים טובים שלהם לא יעברו בגלל אנשים כמוך.
אם החוק הזה היה בדמם, אני אומרת בואו תצטרפו לקואליציה.

אם הם היו מצטרפים ומעלים את החוק הזה בדיוק, היית מצביעה בעדו?
ניר, אני חלק מקבוצה. לפעמים צריך להתפשר.

היית מצביעה בעדו?
אני אומרת לך...

כן או לא?
שנייה, במידה שהם היו בקואליציה זה היה עובר גלגולים. הם היו מעבירים אותו בתנאים שלא סותרים איזושהי אמנה.

(ערפול)

מה? הצעת החוק לא סותרת את האמנה, היא מחזקת אותה.
הם לא עשו עבודה מול המשרדים. איך אנחנו אמורים לדעת?

(התנסחות על דרך השלילה, הרחקה עצמית מהאירוע)

את מאמינה לעצמך?
תקשיב, אני עוברת את התהליך הזה יום־יום עם חקיקות שאני מנסה לקדם. צריך לעבוד מול השרים. אתה לא מעלה הצעת חוק בלי להתייעץ עם המשרדים ולהגיע איתם להסכמה. צריך גוף שיאכוף את זה. מי מביא את הגוף? מה הנהלים?

(ערפול, הרחקה עצמית מהאירוע)

(...)

אז שוב, מה הבעיה הקונקרטית עם החוק הזה? למה הצבעת נגדו?
למה? כי אני חלק מהקואליציה. בקואליציה שלנו יש משחק קבוצתי. אנחנו לרוב מצביעים יחד על הדברים האלו.

*

אסכם בציטוט מפי איש הדת והרוח דווייט ל. מודי (Dwight L. Moody), שפעל בארצות הברית במאה ה-19, שאמר ש"דמות היא מי שאתה כשאתה בחושך". על ציטוט זה אוסיף את הציטוט הידוע מפי השופט לואיס ברנדייס, אמריקני אף הוא, שאמר שלפעמים, "אור השמש הוא חומר החיטוי הטוב ביותר"

קריאה נוספת:

איתן אלעד, "הפסיכולוגיה של השקר ושיטות לחשיפתו", הוצאת אונ' בר אילן, 2005.
דן אריאלי, "האמת על באמת", הוצאת כנרת-זמורה ביתן-דביר, 2013
אדוארד קאופמן, "פסיכותרפיה של מתמכרים", הוצאת אח, 2004
פמלה מאייר, "איך לגלות שקרים", הוצאת כנרת, 2014


המאמר לקוח ממערך הלימוד של "הסדנה לפיתוח דמויות"