קצרט חוזרת

בשורה אחת: יש בשורה! גם סרטים טובים, גם מוזיקה טובה וגם אלכוהול איכותי

פרפרי תעתוע. מתוך הפסטיבל האחרון

אם היה כלל יסוד עבור תסריטאים, הוא כנראה היה הולך כך: אם אתם לא יכולים לספר סיפור בחמש דקות, לא יעזרו לכם גם 90 דקות. במקרה של פסטיבל הסרטים הקצרצרים, שזו לו השנה ה-11, גם שלוש דקות הן הרבה זמן. ולא בכדי: חלק ניכר מהסרטים מעבירים רעיון סיפורי בצורה מושלמת, לרוב עם אמירה חדה - דבר שקשה למצוא בחלק נכבד מן הסרטים באורך מלא המוצגים מדי יום בקולנוע.
כמה מן הסרטים מבריקים לא רק מבחינת המסר או הקומפוזיציה, אלא גם מבחינה וירטואוזית, מה שמצביע על יכולות קולנועיות מרשימות של חלק גדול מהיוצרים. סרטי האנימציה כמעט לא נופלים ברמתם, גם הטכנולוגית, מכל סרט אנימציה שמופיע על המסך הגדול. כך גם לגבי יוצרים ששמו לעצמם אתגר, וצילמו סרטים מורכבים בשוט אחד. ברפרטואר הפסטיבל הנוכחי כלול גם סרט ישראלי, מה שהופך את ישראל למדינה ה-18 המשתתפת בפסטיבל, שיוקרן בו זמנית בלמעלה מ-70 ערים מרכזיות בעולם (ביניהן תל אביב). בנוסף, השנה תתקיים הקרנה של סרטי נשים ותחרות של סרטים ישראליים.
לאחר צפייה בכל 51 הסרטים שהציגו אשתקד, הייתי אומר שלמעט בודדים, קיימת אחידות ברמת העברת הרעיון והביצוע. כך שקשה לחוות דעה באשר למעמד היוצרים - מי מהם חובבנים ומי מקצוענים. עדיף אולי להתייחס לפסטיבל כאל מקשה אחת המכילה רצף של יצירות אמנות קצרות.

פסח 2006: הקציצה האחרונה

"כצ'לה". מי אמר שהפרה משוגעת

"והאביב יבוא עם כל העשב" (צילום: BBC)

עשב מעוצב או עצב מעושיו?

המזלג ננעץ במעטפת השחומה והפריכה של הקציצה העסיסית, ושומן בשר טחון וחם נטף ממנה. איזו קציצה! עשירה בצנוברים ובפטרוזיליה, מתובלת היטב, טעמה היה משובח וניחוחה משכר. "קטיפתי ונימוח", כמו שמבקרי מסעדות אוהבים להגיד. ואז ידעתי: זו תהיה הקציצה האחרונה. והאביב יבוא עם כל העשב, תרתי משמע. פסח 2006. הפעם האחרונה שאכלתי בשר.

רקע: כרונולוגיה טראומטית

1998- מסעדת אלכסנדר, כפר סבא. השף הוגה את מנת הדגל שלו: "אוזני פיל בציר בקר". הסבר: כשנתח הבשר רקוב וצבעו ירוק עז, דופקים אותו כמו שניצל, עד שצורתו כצורת אוזן של פיל. כדי להאפיל עם הטעם הדוחה ועל הצחנה האיומה, בוזקים מעל הנתח רוטב סמיך המורכב מאבקות מרק שונות וממיני תבלינים פיקנטיים. התוצאה: אחרי שהלקוחות המרוצים ליקקו את האצבעות בעונג, קולות של אופנועים בהתנעה עולים מתאי השירותים של המסעדה. צוות המלצרים ומנהל הבר (אני. מישהו צריך לשמור על הוויסקי) מדיפים ריחות של גוויה.
1999- מעדניית כצל'ה, כפר סבא. בעל המקום (השמאלי בתמונה למעלה) היה (ועדיין) בעל תואר שני בפיסיקה, שהחליט שייעודו בחיים הוא להיות קצב. די היה במידע החשוב הזה כדי להדליק אצלי נורה אדומה, אבל משום מה הניצוץ היחיד שנדלק היה אותו זיק בעיניו של הבעלים, ששאל: "רוצה לראות איך מפצלחים ראש של פרה?". למרבה הצער, כאמור, האסימון נפל מאוחר מדי- לא לפני ששרפתי את נוצותיהן של מאות תרנגולות ששופדו לאחר כבוד בגריל, ולא לפני שעפה לי חתיכה נדיבה מהאצבע במכונת חיתוך הנקניקים. מה יש לומר, הייתי עובד נאמן בכל רמ"ז אבריי.
אם אני זוכר נכון, נקודת השבירה נרשמה לאחר שורה ארוכה של דייטים כושלים, כשבגרוע שבהם העניקה לי מישהי את הכינוי "הקצב המזמר" (באותה תקופה הוצאתי ספר שירים, שנמכרו לא רע ובמחיר הקרן- למי שהזמין עוף בגריל ואוסובוקו בוואקום).
2001- במהלך הכנת כתבה ל"זמן השרון" אני פוגש ברחוב את סיוון, לשעבר לקוחה מועדפת בכצל'ה, שאומרת: "אז אתה עכשיו עיתונאי? חחח. פעם קצב, תמיד קצב".
2003- אני נשלח למסעדת "ברוז'" בבנימינה כדי לסקר ארוחת גאלה של "מסדר אבירי הגריל", שחברים בו כל מיני מיליונרים נהנתנים אניני טעם, שמניפים יד בתנועה אנכית ונשבעים אמונים לפילה עגל חלב עסיסי (באותו הערב היה זה פילה איילים). אחד המארגנים התפאר בעדר האיילים שהפך מילוי לרביולי.

מאז עברתי כמה וכמה תהליכים מכוננים, עד שהבשילה ההחלטה הנ"ל.

האמת, לא קשה לי עם הצמחונות. למעשה, זו אחת ההחלטות הבודדות שקיבלתי שאני מצליח להתמיד בהן. מה שקשה זה ההתנצחות הבלתי פוסקת מול כל מי שמרשה לעצמו להטיל ספק בבחירה שלי, ובאמיתות האמונה והעקרונות שלי. לא אחת מצאתי עצמי מסנגר על ההחלטה, כמו הושמתי בספסל הנאשמים בגין אידיאולוגיה מפוקפקת.
עם הזמן למדתי גם אני להטיל ספק במניעיו המוסריים ובאמונותיו של כל מפקפק באשר הוא. זה הרי פשוט. אפשר למצוא סתירות בהתנהגות של כל אדם.
אני חושב שבשלוש השנים האחרונות שמעתי את כל פלאי הדמגוגיה. הואשמתי בצביעות (נכון, גם האוכל שאני אוכל רוסס מטפילים-וטפילים הם יצורים חיים, ונכון, אם יטפסו עלי באמצע הלילה עכבישים מסוכנים, כנראה שאשמיד אותם. וכן, אני קונה ברשת מזון שמוכרת בשר. נו, אז?). הואשמתי בצדקנות (ונניח שכן. מה רע בצדקנות מפעילה?) ובעיקר בהתנשאות. למה? על פי הטוענים כך, אני מסתובב בתחושה שאני יותר מוסרי מאחרים. שאני מנכס לעצמי איזושהי עליונות מוסרית.
שטות מוחלטת. אני לא מרגיש מוסרי יותר מאחרים. יותר מזה: בהחלט ייתכן שבתחומים אחרים היכולת המוסרית שלי נמוכה משל אחרים. אבל לא מדובר פה בתחרות מוסר. אני פשוט מרגיש שהמהלך שעשיתי הפך אותי לאדם מוסרי יותר ממה שאני הייתי בעבר. ובגלל שמדובר בצלחתי האישית, ואני גורס שאיש בצלחתו יחיה, אני גם מעדיף שלא להטיף/לשכנע אף אחד. לא מכניס את עצמי לפינה הזו בכלל. שכל אחד יאכל מה שטעים לו, מה שעושה לו טוב על החיך. זהו.
סביצ'ה אפרסק, מישהו? חציל בטעם כבד?

שבע השנים הטובות

ווילי מרוצה אחרי שפירק את הפוף

קולאז' גורים. העיצוב לא משהו

(צילם: דרור שירם)

שירה נולדה לתוך מציאות שומרונית ביזארית, בישוב שכוח אל בשם "רחלים", ע"ש רחל המתנחלת. שירה היא המתנחלת הכי שמאלנית שפגשתי. מתנחלת ששונאת מתנחלים. נפגשנו לראשונה במילואים, בתעסוקה מבצעית באזור תפוח השליו והפסטוראלי. הפלוגה ישבה ברחלים. שירה הייתה נובחת על כל אדם שלא לבש מדים. היא אהבה חיילים, וישנה בשטח הפלוגה, בפאתי הישוב, שאלמלא מותה בטרם עת של רחל, לבטח היה זוכה לשם "מעלה גרא" או משהו בסגנון. בימים שירה היתה אוכלת שאריות לוף, טונה ומעדני "לימבו". בלילות יצאה איתנו למארבים. כבר אז היתה חולה בלקקת. היא היתה מלקקת כל חייל באשר הוא- כל עוד לבש זה מדים.
ביום האחרון של הקו, בשלהי אוגוסט 2002, לקחתי את שירה איתי. היא היתה בת חמישה חודשים, וכבר אז החזיקה בתואר "הגורה היפה ביותר ביהודה ושומרון" או "הפנים של השטחים" לשנת 2002. יומיים לאחר תום הקו, בפרץ נחישות בלתי אופייני, מצאתי עצמי דוהר בפאתי צומת תפוח, חולף על פני יישובים ערביים ואוסף את אמונה, אימה של שירה, ולוקח גם אותה לביתי שבשכונת גני צבי, לאיחוד משפחתי מרגש. כזה שיכול היה להביא הרבה רייטינג, אם היתה בסביבה מצלמה של ה"נשיונל ג'אוגרפיק" או של "ערוץ 2", שבימים טרופים אלו, שטופי הריאלטי, זה בערך אותו דבר.

ווילי הכלב לא התלהב ממאזן הכוחות החדש. הוא לא היה צריך אפילו לנבוח כדי להפגין את מורת רוחו. די היה במבט חטוף לעברו כדי להבין מה עובר לו בראש: להדיח לפחות אחת מהן, אם להשתמש בשפת הסוגה העילית הטלוויזיונית העכשווית.
ווילי הוא בית ספר מהלך (על ארבע) לסאב-טקסט. הוא מבין הכול, רואה הכול, ומביע הכול בהבעות פנים אנושיות ורגישות.
בכלל, מדובר בכלב מחונן: פותח וסוגר דלתות, פותח בקבוקי שתיה כשהוא מבריג את הפקק, חובב ויסקי טנסי עם הרבה קרח, נלחם בגלים בחוף הים (נובח עליהם ונושך אותם) וכשהוא רוצה טיול הוא מביא את הרצועה. רק את העיתון הוא לא מביא בבוקר. שזה מבאס ת'תחת.
את אמונה עיקרתי ומסרתי למשפחה מאמצת. את שירה בת אמונה השארתי איתנו. ווילי ושירה הפכו במהרה לחברים טובים. לתקופה קצרה הם היו זוג. נולדו להם 11 גורים. כלומר, להם ולעוד כמה כלבים זכרים, כי אצל כלבים, כידוע, להצלחה אבות רבים (ושירה בהחלט הייתה אז בתקופה הפרועה שלה). כולם הומלטו על הספה בסלון, למרות שהכנתי מבעוד מועד פינת המלטה מרופדת היטב. הגורים נמסרו תוך מאמצי שיווק כבירים, ושירה ו-ווילי נשארו ההולכים על ארבע היחידים בחצר (את הנחשים הם הרגו ואכלו, אבל בעצם-נחשים לא הולכים ובטח שלא על ארבע). אבל היחסים לא החזיקו מעמד. לדעתי ווילי לא בעניין של מערכות יחסים ארוכות. במיוחד מאז הסירוס. אבל הם נשארו ידידים.

את ווילי מצאתי בביוב של מושב גנות. הוא היה גור פרווני בודד ועצוב, עם זיק בעיניים שהסגיר שמחת חיים לא ממומשת. הוא נצמד אלי, הוציא את הלשון וחייך את החיוך המקסים שלו, זה אשר לימים כבש, ועדיין כובש, את לבבות האורחים. מבטו אמר לי משהו כמו: "מתי הולכים הביתה?"
עברו מאז שבע שנים בדיוק. מעניין אם הוא זוכר את הרגע הזה. שבע שנים, ועדיין,
ווילי (או: וויליאם, כשהוא מתנהג לא יפה-אוכל קיפודים או אוכל מהצלחת של שירה) נכנס לדיכאון כשאני טס לחו"ל, ואז הוא בקושי אוכל. עדיין, הוא תמיד מתרגש כשאני מגיע הביתה. גם אם קפצתי לקיוסק לחמש דקות.
אותו דבר שירה. היא עדיין מייללת מרוב שמחה כשאני מגיע הביתה, ומסתובבת סביב עצמה בהיפר ונטילציה. מכשכשת בזנב. היא עדיין חולה בלקקת. מזנקת מהמקום, כמו קובי בראיינט בליי-אפ, כדי לנסות ולהדביק לי ליקוק דביק המדיף לעתים צחנה איומה. כמו ריח של אנשובי בחזקת שש. במילים אחרות: היה נחש בחצר. אהבה של כלבים, אין דומה לזה.

ווילי נובח עכשיו, הוא רוצה טיול. אני גמור מעייפות. אין לי עצבים לצאת בקור הזה. מה הוא רוצה, הבוקר יצאנו. כל יום אותו סיפור. שבע שנים. אין לי כוח, אני מרוסק. טוב, נו. הרצועה, כן, שמתי לב. היא כבר פה. מחר אתקשר למחלקת המנויים של "הארץ", שיצרפו לעיתון רצועה. אולי זה יעבוד. טוב, נו, הולכים.