יום חמישי, 3 בדצמבר 2020

הכתובת הייתה על הקיר

 


במהלך ההכנות לסדנה שהעברתי בשבוע שעבר, בעודי עובר שוב על הפרויקטים של המשתתפים, הבחנתי בתופעה מעניינת: אף שהסיפורים היו שונים זה מזה באופן מובהק, את כולם איחד מכנה משותף ספציפי: במרכז כל אחד מהסיפורים ניצבה דמות שלא ראתה את הכתובת שעל הקיר.

ההבחנה הזו הובילה אותי לתובנה שמרבית הסרטים הם כאלה, ולכן החלטתי לאמץ את הדימוי של "הכתובת שעל הקיר" ולהשתמש בו מעתה ואילך.

מהי הכתובת?

מה שהדמות אמורה לגלות על עצמה – את האמת.

למה הדמות לא רואה אותה?

כי הדמות היא שבויה של הרצון הלא מודע שלה (הרצון להימנע מהתמודדות עם הפחד הכי עמוק – שם הכאב הכי גדול). על כן, בהינתן שהכתובת על הקיר היא האמת, קוצר הרואי הוא הפחד מפניה.

מהן ההשלכות של ה'עיוורון' הזה?

את ההשלכות יש לבחון פרטנית. זה יכול להיות אומללות, סבל, בדידות, תוקפנות, התחזות, פגיעה בדימוי העצמי, ולעתים גם סכנה ממשית – פיזית או נפשית.

מה צריך לקרות כדי שהדמות תראה את הכתובת?  

לרוב זהו שבר פנימי עמוק אותו חווה הדמות - כזה שיהווה עבורה נקודת מפנה משמעותית, הן בהסתכלות שלה על החיים והן בהסתכלות הפנימית, והלכה למעשה, יעמת אותה עם חוסר הכנות שלה

מתי הדמות בהכרח תראה את הכתובת?

במעמד הקונפליקט המרכזי, שהוא רגע השיא של הסרט. הרגע שבו הדמות עומדת בפני קבלת החלטה גורלית. זהו רגע מכריע שאין ממנו חזרה.

מעמד הקונפליקט המרכזי בעלילה הוא שלב של התגלות. כל מה שהיה חבוי בתת מודע של הדמות צף על פני השטח בנקודת הקיצון הזו. האמת מתגלה. כך שעבור הדמות הנדרשת לקבל החלטה, זהו שלב של פעולה מתוך מודעות: כשהדמות מודעת לסכנה הברורה והמוחשית של ההתנהגות שלה, ומנגד, היא מגלה מה היא באמת צריכה. היא לגמרי מודעת להשלכות של הבחירה. הבחירה תחשוף בפניה איזה מן אדם היא, ובהכרח תשפיע על התפישה העצמית שלה.

לכן המעמד הוא מעמד של הכרעה מוסרית בסיטואציה הקיצונית ביותר עבור הדמות– הכרעה בין הרצון להימנע מלהתמודד עם הפחד, לבין סיפוק הצורך הרגשי האותנטי.

על מודעות ותסריטאות

מודעות משמעה ערות מחשבתית ונפשית. אדם בעל מודעות הוא אדם חושב. הוא ער לעובדה שהרגשות שלו הם חלק חיוני מיכולת החשיבה שלו. הוא לא מתעלם מהרגשות השליליים שלו ולא מערפל את המחשבה שלו בניסיון להימלט מכאב. הוא מחפש את האמת. הוא ער לפעולות שלו, למניעים שלהן ולהשלכות שלהן. בשורה התחתונה, להבחין בכתובת שעל הקיר או לבחור להתעלם ממנה זה לבחור בין לחשוב לבין לא לחשוב. בין כנות לבין חוסר כנות.

הדימוי של "הכתובת שעל הקיר" משקף דבר מה נוסף, מעניין וחשוב לא פחות: את הלא מודע של תסריטאים באשר הם. הבחירה של הדמות שלא לראות את הכתובת שעל הקיר, יש בה כדי להעיד על המקום ממנו נובעת הכתיבה. האם גם אנחנו – התסריטאים – למעשה נמנעים מלהתמודד עם הפחד הכי עמוק שלנו? האם גם אנחנו שבויים של הרצון הלא מודע, ובעצם נושאים איתנו את הכלא שלנו ממקום למקום?

 


2 comments:

  1. המודעות תחילה צריכה להתקיים אצל התסריטאי - הוא זה שמודע לנאיביות של פרוטגניסט באשר היא. טכנית, יש תמיד קטע מעניין של גילוי הנאיביות עלצמה, ורק מעררכה אחר כך לגלות את האמת.
    אחלה מאמר. תודה.

    השבמחק
  2. תודה רבה!
    אני תמיד אומר שהתסריטאי צריך להגיר את הדמויות שלו בדיוק כפי שפסיכולוג מכיר את הפציינטים שלו. כך שבמידה ומנתחים את הדמות ואת הקונפליקט המרכזי שלה בשלב המקדים לכתיבת התסריט, התסריטאים יהיו מודעים מבעוד מועד לפחדים העמוקים של הדמות, ולהתמודדות עם אותם פחדים. לא הייתי מייחס לחוסר מודעות תכונה כמו נאיביות. חוסר מודעות נובע לרוב מהערכה עצמית נמוכה

    השבמחק