קווים לדמותו של אדם מאושר – פוסט המשך

 

דמות נולדת עם פחד. פחד עמוק, כזה אשר טבוע בה. לאורך חייה ילבש הפחד צורות שונות, היות שהאישיות שלה מעוצבת במידה רבה על-פיו: הוא ישפיע על התכונות הנפשיות שלה ועל הזהות שלה, וכתוצאה מכך גם על ההתנהגות שלה, על הבחירות שלה, ועל תפישת עולמה.

הפחד העמוק הוא כעץ מניב. פירותיו, צורתם כשל פחדים נלווים - מעין שלוחות של אותו הפחד. פעמים רבות הפירות הללו מרעילים את בוחן המציאות, הופכים אותו מתועתע

להבדיל מאתנו, דמות לא נבראת בגיל ינקות. אולם אם נחזור לאחור על ציר הזמן הכרונולוגי ונדמיין את ילדותה, אנחנו אמורים למצוא שם את הפחד הזה, זה אשר טבוע גם בנו.

הפחד העמוק הוא לעתים חרדה קיומית - תחושה רגשית ששורשיה בתת ההכרה. לעתים החרדה נדמית או נחווית כרדומה, ולעתים, בהתאם לנסיבות החיים, היא נחווית כמצב ממתמשך של מתח ודאגה, כזה הפוגע בתפקוד הרגשי והפיזי. 

הפחדים העמוקים משותפים לכלל האנושות, והשכיחים שבהם הנם פחד מדחייה ופחד מנטישה - בין אם ננטשנו או לא, בין אם נדחינו או לא.

פחדים אלה נובעים, כפי הנראה, מתחושת חוסר ביטחון עצמי מולדת, מעצם היותנו זן דואלי: אנחנו יצורים אינטרסנטים כשם שאנחנו יצורים חברתיים – סתירה שלא קל לצמצם, על אחת כמה וכמה ליישב. רובנו נעשה את מה שנחוץ על-מנת לשרוד, אך סביר שלא נוכל לשרוד בגפנו. תחושת השייכות חיונית לקיומנו כשם שחיוניים לנו מזון, שתיה, שינה וסקס.  

הספרות המקצועית מבחינה בין פחד רציונאלי (לרוב זהו פחד רגעי, תגובתי) לבין פחד שאינו רציונאלי (פחד המבוסס על הערכה לא מציאותית של סכנות), אולם פחד עמוק הוא באותה מידה רציונאלי ולא רציונאלי - כשם שחשיבה אמוציונאלית מכילה אובייקטיביות לצד ערכים וצרכים רגשיים.

מה זה אומר עלינו – אנשים בוגרים בעלי בשלות רגשית סבירה (מי יותר, מי פחות), שעודם נושאים את פחדי ילדותם? זה אומר שאנחנו פגיעים. חלקנו עובדים קשה על מנת להסוות את הפגיעות הזו מהסביבה ומעצמם, חלקנו עמלים על ניסיונות להתחסן מפניה, וחלקנו משלימים עמה ומחפשים דרכים לחיות מבלי שפגיעות זו תנהל אותם.

כשאנחנו ניגשים לבנות דמות, עלינו לזכור שהפגיעות היא המקור לפחד העמוק, ושהפחד הוא מקור ההתנהגות. בנוסף, עלינו להכיר בכך שהתמודדות בריאה עם הפחד דורשת חתירה מיטבית למודעות.

המודעות לקיומו של הפחד אינה מספיקה. נדרשת מאתנו המודעות לקיומן של דרכי התמודדות מוטעות. לשם כך עלינו להכיר בדרכים המתוחכמות של הנפש להימנע מהתמודדות עם הפחד העמוק, ולאחר מכן לאפיין היטב את המנגנון הנפשי שאמור להוביל את הדמות לחתור תחת עצמה – תחת הרצון הלא מודע שלה להימנע מהתמודדות עם אותו פחד. מודעות זו היא שתוביל בסופו של דבר את הדמות להימנע מלהימנע. היא זו שתוביל את הדמות להכריע בקונפליקט הצפוי לה.  

מאירועי הפוסט הקודם

הפוסט הקודם עסק בניסיון לפתח דמות של אדם שהוא מאושר. הפוסט הנוכחי הוא המשכו של אותו ניסיון. הדמות היא כמובן אותה דמות: עידו אדלשטיין, בן 38, תושב הרצליה. גנן במקצועו, מאורס לגלי, בת גילו. כפי שעשיתי בפוסט הקודם, גם כעת אחזור לנקודה בחייו של עידו שבה הוא הרגיש שהוא רחוק מלהיות מאושר. שהוא כמעט ולא זוכר מה זה להיות שמח. שיש בו טונות של כעס אגור, שהוא הפך עם השנים לפצצה מתקתקת. שהוא, ששונא שמשקרים לו, מוצא את עצמו משקר דרך קבע לבת זוגו, גלי  – מסתיר ממנה משך חודשים ארוכים שאביו הוא קבצן ונרקומן. הוא ידע שהבושה, הפחד והאשמה, הם צלעותיו של משולש הרסני. זה עלה לו בכמה מערכות יחסים בחייו, וזה קיבע את מערכת היחסים המעורערת שלו עם עצמו.

בשנת הזוגיות הראשונה שלו עם גלי ולכל אורכה, עידו פחד שגלי תעזוב אותו. הפחד היה עד כדי כך משכנע, שעידו היה אומר לעצמו שיכול להיות שגלי עוד לא יודעת שהיא הולכת לעזוב אותו, אבל היא בוודאות תעזוב. ההתנהגות שלו הסגירה במידה מסוימת את המחשבה הזו (ראו "אפקט פיגמליון" – נבואה שמגשימה את עצמה).

פעם עידו סיפר על זה ללאה, אמו. "הפחד הזה, להיות בלעדיה, גורם לי לפעמים להרגיש כמו על סף התקף לב". לאה הזכירה לו שכשהוא נעזב בעבר, הוא תמיד ידע לעמוד על הרגליים, ושיש בכך כדי ללמד על העתיד. למרות שהיא חושבת שהוא טועה לגבי גלי – "היא מאוהבת בך, אתה רק צריך לא להרוס", אמרה, ואז הוסיפה את אחד המשפטים האהובים עליה: "מה שצריך לקרות יקרה, כל עוד לא נעזור לדברים לא לקרות". אז כן, גם בעתיד, הוא יודע, אם גלי והוא ייפרדו הוא יתפקד. כן. הוא יודע שהוא יתפקד. אבל הכאב יקשה עליו את היומיום. הוא ישתלט עליו, ירדוף אותו ויאמלל אותו לאורך זמן.

הפחד מדחייה היווה מניע בסיסי להתנהגות השקרית של עידו גם במערכות יחסים קודמות, כמו גם בעבודה, ובקרב חבריו למשחק הכדורסל השבועי. הפחד שלו מדחייה התפתח לחרדה והתקיים לצדה.

בד בבד, הבושה הלכה וגדלה. מובן שאיש לא ידע על אבא שלו. הוא ניסה מול חברים להתנהג ההפך, שלא ירגישו שחסר לו משהו. היה תמיד נדיב כמו מישהו שיש לו, שלא יהיה משהו שישייך אותו לאביו. שאיש, חלילה, לא יחשוד שפגמיו של אביו ניכרים בו. הבושה הייתה מהולה תמיד בכעס. הכעס על אבא שלו על שנטש, על שלא היה ככל האבות. על שלא היה. ועל כך שאמו, הוא ואחותו הקטנה נאלצו מפעם לפעם להצטמצם מאוד גם במזון בסיסי. הוא נזכר איך כשהיה חייל, עוד כשאבא שלו היה גר בבית, היה מעדיף להישאר שבת בבסיס רק כדי לאכול כמו שצריך. הזיכרון הזה היה כמו פצע עתיר מוגלה. בית הדפוס של אביו עוד איכשהו פעל באותה תקופה, אבל הכסף היה מדמם החוצה. הדוד שלו, אלי, היה מדווח ללאה בייאוש על בעלה, ש"הוא כל היום יושב, נותן באף". עידו זוכר היטב (ולעולם לא ישכח) איך לפעמים, כשהיה חסר לו כסף, הוא היה הולך לפסז' ליד הסניף של ברגר קינג, איפה שאביו היה יושב בזמנו, ולוקח מקופסת המטבעות שלו. על תחושת ההתבזות הזו הוא כיסה בטענה מוטעית של צדק. בגיל 27 הוא הפסיק לקחת, ולמעשה מאז ניתק כל קשר עם אביו.

 

גרגר חול סורר ביבשת הסדר הקיים

לפני כשנה עידו החליט לאמץ גישה חיובית ייחודית לחיים, על מנת לחוות אושר. אם אושר הוא קודם כל בחירה –  עידו בהחלט בחר. אבל הוא גילה שהאושר מצריך ממנו לא רק שינוי חשיבה מהפכני - הוא מצריך עבודת תחזוקה מחשבתית יומיומית והוא גם מצריך את ההבנה שהאושר אינו תחושה סטרילית. הוא גם מגלה שלוקח זמן לבסס את כל זה, ולשמחתו הוא מגלה עוגנים נוספים עבור האושר האישי שלו, כמו למשל סביבה תומכת ואוהבת (גלי, לאה, אחותו ענבר, ולימים גם התינוקת שבבטן, שהוא מרגיש שהיא כבר אוהבת), ותחושת משמעות עמוקה הנובעת מכך. אך עדיין - משהו היה חסר.

הוא ניהל יומן, או יותר נכון: ניהל דיאלוגים עם עצמו ותיעד אותם במחברת. גם לשם הצפת מידע חופשי, שאולי תוביל לפיצוח הדבר שהוא הרגיש שחסר על מנת להיות מאושר באמת. לפעמים היו אלה מונולוגים עם כל מיני מיני-תובנות, שנשמעים קצת כמו משהו שאני הייתי כותב אחרי כמה שוטים של וויסקי. דברים כמו: "אני בגישה שלבני אדם יש ייעוד בחיים, בין אם הם מודעים לכך ובין אם לא. בין אם הם פועלים לממש אותו ובין אם הם פועלים לממש ייעוד אחר. אולי אין שליטה על הייעוד. אולי ייעוד הוא מילה גדולה מדי. אולי מדובר בתפקיד. אולי בהטבעת חותם או בהותרת מורשת. בכל מקרה, זוהי תפיסה שבאה ואומרת שלכל אדם יש משמעות יחסית. גם אם אותו אדם חושב על עצמו שהוא בסך הכל עוד גרגר חול סורר ביבשת הסדר הקיים".

ועדיין משהו היה חסר.

עידו היה מודע לא רק לפחד ולחרדת הדחייה שלו, אלא גם לפחד שלו מפני דחייה עצמית -  אבל הוא לא היה מודע להשפעות של הפחדים האלה על הזהות האישית שלו, מה גם שהוא נהג לנתק בין הפחדים – הוא לא ראה את ההזנה ההדדית ביניהם. הוא היה נוהג להגיד לעצמו שהיחסים שלו עם עצמו משמעותיים לא פחות מאשר הקשרים שלו עם אחרים, לרבות הקשר עם גלי. הוא תמיד היה בטוח שאם ידחה את עצמו, זה יותר גרוע מאשר דחייה חברתית או רומנטית. ושהסיבה שהוא צריך את האישור מהסביבה היא בגלל שחשוב לו בעיקר מה הוא חושב על עצמו. כלומר, לא בשביל קבלה חברתית, אלא בשביל קבלה עצמית. מן היזון חוזר הפוך. הוא ידע שזה נשמע חריג. הוא הכחיש שזה מנגנון הגנה. הוא גם לא ראה איך הדבר משליך על תחושת האושר החסרה שלו.  

התפנית, כדרכן של תפניות, התרחשה באופן לא צפוי. לאחר שהתברר לגלי שהקבצן שעידו והיא נתקלו בו ברחוב הוא לא אחר מאשר אביו של עידו (תיאור המפגש בפוסט הקודם), ולאחר שהזמינה את האב לחתונה על דעת עצמה, דבר שגרם לפיצוץ בינה לבין עידו, קרו שלושה דברים:

*החתונה עמדה זמנית בסכנת ביטול

*עידו ניצב בפני קונפליקט – האם לבטל את ההזמנה שקיבל אביו, או לראות בהזמנה זו הזדמנות להשלמה ביניהם, ובנוסף הזדמנות להשלמה עם מי שהוא אביו. במעמד הקונפליקט, עידו התמודד עם הפחדים העמוקים שלו ולבסוף בחר בחירה כנה - הוא בחר לתת תוקף להזמנה, ובכך הוא גם זכה להשלמה עם מי שהוא. עם כל הכבוד לצ'קים, באמת - כבודם במקומם (בכספת) מונח, קבלה עצמית היא מתנה נהדרת לחתונה. אבל הקבלה עדיין לא הייתה שלמה.

*הסדנה. חודש לפני החתונה. "אם אתה לא הולך לסדנה הזו אני לא אתחתן איתך", אמרה גלי והניחה בידו של עידו שובר של סדנת טיפול בכעסים. 24 מפגשים דו שבועיים. בחדרה. או, אם להשתמש במילותיו של עידו ההמום, "בפאקינג חדרה".

"כן, בפאקינג חדרה, ואתה תיסע לשם פעמיים בשבוע ותטפל בעצמך, ואתה תדע איך לנתב את הכעסים המשוגעים האלה שלך. אתה יודע כמה זמן לקח לי לאסוף את ההזמנות האלה מהשדרה?"

אני אקדיש לסדנת הכעסים שבה השתתף עידו פוסט נפרד (אגב, הוא עכשיו חושב שחדרה היא עיר לא רעה בכלל), עם התייחסות נרחבת למושג "פירוש מחודש" שהמאפשר לנתב כעסים בקלות יתרה (אעשה זאת לא בפוסט הבא, אלא בזה שאחריו. הפוסט הבא הוא בסימן תרגילים חדשים לפיתוח דמויות). ההרחבה אודות סדנת הכעסים תסייע לי להציף את מערכת יחסים בין עידו לבין אימא שלו (לאה) ובינו לבין אחותו הקטנה (ענבר). הוא בתקשורת טובה עם לאה, אבל רק בסדנה הוא יתמודד עם צדדים באישיותה שגרמו ועדיין גורמים לו לקושי.  

*

יכול להיות שהדמות של עידו תמצא את עצמה כדמות שולית בסיפור של דמות אחרת. אני מרגיש שבאופן הפומבי שבו פיתחתי את הדמות של עידו (למרות שנותרו עוד שני פוסטים במסגרת פיתוח הדמות שלו) כבר סיפרתי את הסיפור שלו, כך שמהבחינה הזו אני מסופק.

אבל כמו שציינתי בסוף הפוסט הקודם, בשל נסיבות עגומות שלא תלויות בו, עידו לא יישאר מאושר לאורך זמן.

עכשיו כבר אפשר לספר שעידו מגלה שחבר ילדות שלו, עמוס, עומד למות מסרטן. עידו משתף את גלי בחדשות הרעות. מוסיף ש"קצת אחרי שגילו, דנה נפרדה ממנו. דורון סיפר לי, הוא היה אצלו לא מזמן". דמעות הציפו את עיניה של גלי, ועידו, משום מה זה הלחיץ אותו, והוא הסתובב סביב עצמו בניסיון לחפש עבור גלי משהו שיספוג.

"איך אפשר לעשות דבר כזה? לעזוב אותו כשהוא במצב כזה?"

"לא יודע. אני באמת לא יודע מה היה שם"

"עידו, זה בכלל לא משנה מה היה שם – לא עוזבים מישהו במצב כזה"

"אבל אי אפשר לשפוט, אנחנו לא...את יודעת...אולי הייתה לה...

"אם היית עוזב אותי במצב כזה הייתי הורגת אותך!"

למחרת עידו ניסה להשיג את עמוס. לא הצליח לתפוס אותו כל היום. גם לא למחרת. הוא התקשר לדורון, חבר משותף, ושאל אותו מה כדאי לעשות, אם כדאי פשוט לבוא אליו הביתה, או לחכות שיענה.

"חכה שהוא יענה"

"אני פוחד שיהיה מאוחר מדי, שאני לא אספיק ל...

"ברור, אני מבין. אבל זה המצב. אין מה לעשות. פשוט תחכה"

 

הכתובת הייתה על הקיר

 

במהלך ההכנות לסדנה שהעברתי בשבוע שעבר, בעודי עובר שוב על הפרויקטים של המשתתפים, הבחנתי בתופעה מעניינת: אף שהסיפורים היו שונים זה מזה באופן מובהק, את כולם איחד מכנה משותף ספציפי: במרכז כל אחד מהסיפורים ניצבה דמות שלא ראתה את הכתובת שעל הקיר.

ההבחנה הזו הובילה אותי לתובנה שמרבית הסרטים הם כאלה, ולכן החלטתי לאמץ את הדימוי של "הכתובת שעל הקיר" ולהשתמש בו מעתה ואילך.

מהי הכתובת?

מה שהדמות אמורה לגלות על עצמה – את האמת.

למה הדמות לא רואה אותה?

כי הדמות היא שבויה של הרצון הלא מודע שלה (הרצון להימנע מהתמודדות עם הפחד הכי עמוק – שם הכאב הכי גדול). על כן, בהינתן שהכתובת על הקיר היא האמת, קוצר הרואי הוא הפחד מפניה.

מהן ההשלכות של ה'עיוורון' הזה?

את ההשלכות יש לבחון פרטנית. זה יכול להיות אומללות, סבל, בדידות, תוקפנות, התחזות, פגיעה בדימוי העצמי, ולעתים גם סכנה ממשית – פיזית או נפשית.

מה צריך לקרות כדי שהדמות תראה את הכתובת?  

לרוב זהו שבר פנימי עמוק אותו חווה הדמות - כזה שיהווה עבורה נקודת מפנה משמעותית, הן בהסתכלות שלה על החיים והן בהסתכלות הפנימית, והלכה למעשה, יעמת אותה עם חוסר הכנות שלה

מתי הדמות בהכרח תראה את הכתובת?

במעמד הקונפליקט המרכזי, שהוא רגע השיא של הסרט. הרגע שבו הדמות עומדת בפני קבלת החלטה גורלית. זהו רגע מכריע שאין ממנו חזרה.

מעמד הקונפליקט המרכזי בעלילה הוא שלב של התגלות. כל מה שהיה חבוי בתת מודע של הדמות צף על פני השטח בנקודת הקיצון הזו. האמת מתגלה. כך שעבור הדמות הנדרשת לקבל החלטה, זהו שלב של פעולה מתוך מודעות: כשהדמות מודעת לסכנה הברורה והמוחשית של ההתנהגות שלה, ומנגד, היא מגלה מה היא באמת צריכה. היא לגמרי מודעת להשלכות של הבחירה. הבחירה תחשוף בפניה איזה מן אדם היא, ובהכרח תשפיע על התפישה העצמית שלה.

לכן המעמד הוא מעמד של הכרעה מוסרית בסיטואציה הקיצונית ביותר עבור הדמות– הכרעה בין הרצון להימנע מלהתמודד עם הפחד, לבין סיפוק הצורך הרגשי האותנטי.

על מודעות ותסריטאות

מודעות משמעה ערות מחשבתית ונפשית. אדם בעל מודעות הוא אדם חושב. הוא ער לעובדה שהרגשות שלו הם חלק חיוני מיכולת החשיבה שלו. הוא לא מתעלם מהרגשות השליליים שלו ולא מערפל את המחשבה שלו בניסיון להימלט מכאב. הוא מחפש את האמת. הוא ער לפעולות שלו, למניעים שלהן ולהשלכות שלהן. בשורה התחתונה, להבחין בכתובת שעל הקיר או לבחור להתעלם ממנה זה לבחור בין לחשוב לבין לא לחשוב. בין כנות לבין חוסר כנות.

הדימוי של "הכתובת שעל הקיר" משקף דבר מה נוסף, מעניין וחשוב לא פחות: את הלא מודע של תסריטאים באשר הם. הבחירה של הדמות שלא לראות את הכתובת שעל הקיר, יש בה כדי להעיד על המקום ממנו נובעת הכתיבה. האם גם אנחנו – התסריטאים – למעשה נמנעים מלהתמודד עם הפחד הכי עמוק שלנו? האם גם אנחנו שבויים של הרצון הלא מודע, ובעצם נושאים איתנו את הכלא שלנו ממקום למקום?