מקונפליקט לעלילה

 

    בתמונה : תמה שמרמזת על הקונפליקט (מתוך הסרט "כמה טוב להיות פרח קיר")

התרשים המצורף פה הוא לא נוסחה. הוא נועד לסייע לתסריטאיות ותסריטאים לבחון את איכויות הסיפור שלהם. לדעת אם הסיפור שהם מספרים מסופר נכון. לדעת אם באופן לא מודע הסיפור האמיתי של הדמות חמק מהעלילה.

סצנות  A הן הלב של הסיפור: מופיעים בהן המכשולים הפנימיים של הדמות. האירוע המחולל (התמודדות ראשונית עם פחדים עמוקים, שבעקבות האירוע המחולל הפכו למודעים), והסיקוונס החשוב ביותר בסרט או בסדרה - סיקוונס הקונפליקט המרכזי.

זה לא משנה אם זהו תסריט קצר, סרט עלילתי באורך מלא, או עונה של סדרת טלוויזיה – אלו הם העוגנים הדרמטיים, וככאלה, הם יופיעו בכל מסמך – בפרמיס/לוג-ליין, בסינופסיס הקצר ובסינופסיס המורחב, וכמובן בתסריט עצמו.

סיקוונס הקונפליקט מורכב מרצף של שלושה אירועים:

*הרגע שבו הדמות מבינה שהיא עומדת בפני קונפליקט גורלי (מחוסר מודעות למודעות) והתלבטות בין מה עומד מול מה (לרוב: חוסר כנות מול כנות פנימית)

*הכרעה מוסרית בסיטואציה קיצונית, או במילים אחרות: מאבק פנימי בין כניעה לפחדים לבין סיפוק צורך אותנטי

*גילוי עצמי (שהוא גם התמה של התסריט).

ההכרעה של הקונפליקט חושפת בפנינו את האופי האמיתי של הדמות, וחשוב לא פחות - היא חושפת בפני הדמות את האופי האמיתי שלה. למה זה חשוב? כיוון שהרבה פעמים קונפליקט הוא משבר זהות שמעצב זהות. לפעמים הוא עלול להוביל לערעור זהות או לאבדן זהות עצמית.

חשוב לומר שהזהות עלולה להתערער גם ללא קונפליקט. למעשה, זהות עומדת כל הזמן בפני מבחן, היות שהיא תחושת אופי (תחושה שלנו לגבי האופי שלנו). כמו כל תחושה, גם הזהות מורכבת ממחשבות, רגשות ופעולות, אלא שהזהות מושפעת בעיקר מהיחס הישיר שלנו למרכיבים הייחודיים שלה.  

לכן, מה שהדמות תגלה על עצמה ישפיע בהכרח על התפיסה העצמית שלה, וכתוצאה מכך ישתנה האיזון בין מרכיבי הזהות, באופן שייצור תחושת אופי חדשה -  מה שיאפשר לנו לכתוב את העתיד האפשרי של הדמות.

במפגשים האחרונים בסדנה שאני מעביר כעת, הכנתי את התרשים בצורת טבלה, ואני ממליץ שכך תעשו גם אתם.

בהצלחה

*

למעבר לאתר האינטרנט של הסדנאות: shirams.com

שאלת תמה

אז מה התמה של הסרט שלך?

שאלה זו, שתסריטאיות ותסריטאים נשאלים מפעם לפעם (בדרך כלל לאחר שהם חושפים תסריט חדש), היא מן המוצדקות שבשאלות אודות התסריט: מהו אותו רעיון מרכזי שהתסריטאית או התסריטאי מבקשים להביע בסרט. איזו תובנה הם מבקשים מהצופה לחלץ.

אין סיבה לחכות לשאלה שתגיע - את התמה כדאי לנסח עוד בשלב המקדים לכתיבת התסריט. אבל אם תופסים אתכם כשאתם עדיין לא מוכנים, תרגישו בנוח שלא לענות – לא תמיד יש תשובה 'בשלוף', ועדיף שלא לענות מאשר להציג תמה שגויה. מה שבטוח: כששואלים אתכם מה התמה, לעולם אל תשיבו "גנדי".

לא תמיד קל לנסח את התמה, הן משום שלפעמים יש יותר מאשר תמה אחת, והן משום שלפעמים ישנן כמה דמויות ראשיות, ועד שלא יודעים או מחליטים מי הגיבור או גיבורת הסרט, קשה לדעת איך לסיים את הסיפור באופן שישרת את התמה. ישנם מקרים בהם תהליך החיפוש של התמה מתמשך ומסתבך, היות שהוא מתנגש עם האופן שבו פועלת הדמות הראשית – בניגוד לצרכים הרגשיים האותנטיים שלה.

כך או כך, אפשר לצמצם משמעותית את משך החיפוש והניסוח באמצעות ניתוח הקונפליקט המרכזי של הדמות הראשית. ניתוח איכותי יוביל בהכרח לפתרון הקונפליקט; הגילוי העצמי שחווה הדמות הראשית עם פתרון הקונפליקט, הוא התמה של הסרט.

סוגיה: תסריט נכתב לאורך זמן, ולעתים חולפות שנים בין גרסה לגרסה. התסריטאי נמצא כבר בשלב אחר בחיים. ייתכן שהזמן שחלף שינה את ההסתכלות שלו על המציאות, אולי אף לגבי עצמו. ייתכן גם שתפיסת העולם שלו התעצבה מאז, ואף לא מן הנמנע שמצא משמעות קיומית הסותרת את התמה המקורית. האם עליו להתמסר לשכתוב מחדש של הסיפור, 
או להתרחק מהתסריט ואף לשקול לגנוז אותו? 
התרחקות זו איננה מצב היפותטי. לעתים אנחנו מתרחקים מהדמויות ומהתסריטים רק כי הלך הרוח שלנו השתנה - אז על אחת כמה וכמה כשאנחנו מרגישים שהתסריט אינו משקף עוד את תפישת העולם שלנו, או משום שמצבנו הנפשי הוא שונה. האמנם אפשר אחרת? 
האם תסריטאי אמור לסיים את התסריט בהתאם להסתכלות שהוא כבר לא מאמין בה יותר?

נניח שהגיבור בתסריט הוא מאמן כדורסל מבטיח, שמבין שמה שהוא צריך לעשות זה להשיב בחיוב על ההצעה שקיבל מקבוצת כדורסל מובילה בדרום אפריקה ולממש את עצמו, למרות הלחץ הכבד המופעל עליו מצד משפחתו שיישאר בארץ, ולמרות שקיימת סכנה שנישואיו לא ישרדו את הריחוק. הבחירה הסופית שלו היא התמה: "מה שחשוב בחיים זה לממש את עצמך – זה הצורך הנעלה ביותר, זו המשמעות האמיתית". הוא חותם על החוזה השמן ועוזב את הארץ, ונישואיו כצפוי לא שורדים. 

אך מה אם חלפו להן כך וכך שנים, והתסריטאי מאמין כעת שמה שחשוב בחיים זה משפחה, אהבה, ותחושת שייכות? האם עליו לשנות את סוף הסיפור? לזנוח את התסריט?

עוד דוגמה. גיבור הסרט חולה בסרטן, בת הזוג שלו עוזבת אותו, הוא נכנס לדיכאון ומתרחק ממשפחתו ומחבריו. התחושה של הגיבור זהה לתחושה של התסריטאי בעת הכתיבה, והתמה היא כלהלן: "בחיים האלה אין בשביל מי לחיות חוץ מאשר בשביל עצמך". 

זו מחשבה מאוד קשה, שהסיפור כולו מושתת עליה.
חולפות כמה שנים, דראפט רודף דראפט, והתסריטאי עוצר לרגע ולא מבין איך לעזאזל הוא הגיע אז למצב שאלה היו מחשבותיו?

מן הסתם אפשר לכתוב על תקופה שבה היינו נתונים במצב נפשי הדומה לזה של הגיבור (או, כפי שניסח זאת הבמאי המנוח אנדריי טרקטבסקי בספרו "לפסל את הזמן": "ליצור אצל הצופה את מצב הרוח התואם את זה שלך בשעת המפגש האמיתי"), אבל המסר צריך להיות תמיד רלוונטי לגבינו. מה שמעלה שאלה נוספת: מהי המוטיבציה שלנו לחטט באותה תקופה ובאותן תחושות, אם אנחנו כבר לא שם? האם הזמן שכבר הושקע בכתיבת הסיפור, והידיעה שזהו סיפור מצוין, מהווים סיבה מספקת לחזור ולספר אותו?

אני מאמין שלא. נכון שאנחנו לא הדמות, גם כשאנחנו כותבים את עצמנו. לדמות יש תודעה, והיא עשויה להיות שונה מהתודעה שלנו, בדיוק כפי שנסיבות חייה שונות משלנו. אבל אם הדמות עושה את הבחירה הכי נכונה עבורה, בעוד שאנחנו, לו היינו בנעליה, היינו בוחרים אחרת ממנה, מהר מאוד נמצא את עצמנו עם תמה שאנחנו לא באמת מאמינים בה.

לעומת זאת, אם אנחנו במקום הדמות, במצב הנפשי שבו היא נמצאת, בנסיבות שהביאו אותה לקונפליקט בו היא לכודה כבצבת, ומרגישים מה שהיא מרגישה, והיינו פועלים כמוה, לא רק שהכתיבה תהיה כנה, אלא גם התמה.

קונפליקט מרכזי - הרחבת ערך (מאמר מתעדכן)

קונפליקט מרכזי הוא רגע מכריע שאין ממנו חזרה. הצורך של הדמות נבלם בהכרח לבחור בחירה מוסרית (כוח חוסם של צורך). הרגע הזה הוא שיאו של המסע הרגשי של הדמות. 
רגע השיא של הסרט: הדמות הראשית ניצבת בפני בחירה קשה ומחייבת. מה היא עושה? למה היא עושה מה שהיא עושה? למה היא בוחרת כפי שהיא בוחרת?

במאמרים האחרונים שכתבתי שהתייחסו לקונפליקט המרכזי, תיארתי את שלב פתרון הקונפליקט, שבו צורך לא מודע (מה שהדמות באמת צריכה) הופך למודע (גילוי עצמי). אך לא התייחסתי לסוגיית הדיאלוג הפנימי: איך הדמות מבינה שזה מה שהיא באמת צריכה? מה מפיל סופית את האסימון? וכשהאסימון נופל, איך נוצרת בקרבה ההחלטה להוציא מהכוח אל הפועל את ההבנה הזו? במילים אחרות, מה עובר לדמות בראש? כיצד היא מקבלת את ההחלטה? 

כיצד באמת מתקבלת החלטה? מהו אותו גורם פנימי שהופך את מה שאנחנו צריכים אך מונעים מעצמנו, או מונעים מעצמנו את האפשרות להבין אותו, לגלוי עבורנו?

במילים אחרות, מה מתרחש באותו תהליך מחשבתי שאנחנו עוברים כשאנחנו מצמצמים את הפער בין הלא מודע למודע?

איזו פעולת חשיבה מתבצעת הגורמת לשינוי שהוא פעמים רבות שינוי תודעתי?

פרויד כתב בזמנו על הטיה רגשית – מעבר ממצב "תת הכרתי (לא מודע) למצב "טרום הכרתי" (טרום מודע), וכמוהו גם בתו (ממשיכתו, המוכשרת לא פחות) אנה פרויד, שעסקה בכך רבות ("האגו ומנגנוני ההגנה"), וכמוה רבים מממשיכי דרכו של אביה, אך בזמנו, כשקראתי וחקרתי, לא קיבלתי תשובה שסיפקה אותי.

גם הספרות המקצועית המאוחרת יותר (פסיכולוגיה של מצבי לחץ) לא הובילה אותי לפתרון מספק, אבל אני מוכרח להודות שקראתי מעט מאוד (אולי כי ההתייחסות לקונפליקט כאל תהליך סדרתי סתר במידה מסוימת את הנחת היסוד שלי).   

דווקא בספרות שאחרי פסטינגר (1964) מצאתי ביטויים לתהליך פתרון הקונפליקט בהיבט של מנגנוני חשיבה.

בספרו הנהדר של אדוארד דה בונו, "שישה כובעי חשיבה", שהוא בעיניי אחד הספרים החשובים שנכתבו אי פעם (ארחיב לגביו בהמשך), ובספר "תהליך קבלת החלטות" (1980) של אירוינג ל. ג'ניס וליאון מאן, שחקרו ומצאו בין היתר כי לפני פתרון הקונפליקט מתרחשת במוח פעילות של האדרה – בין אם האדרת המעשה, בין אם האדרה עצמית בזכות עשיית המעשה, ובין אם האדרה לפני הכרעה (לדידם, יכולה לבוא גם כניתוק זמני מהמציאות - ציפייה לא סבירה לתגמול שלאחר מעשה). מבלי לבקש את רשותם, אני מרשה לעצמי להציע סוג נוסף של האדרה: האדרת האפשרות המוסרית. זו גם התשובה שלי לשאלה של התהליך המחשבתי: שמה שמעורר את החתירה לעבר המודע הוא אמת המידה המוסרית – אשר עליה נשען הקונפליקט המרכזי.  

*אני מרגיש שאני רק בתחילתה של התעמקות במחשבה (ובטח בניסוח) על אופני קבלת החלטות בסיטואציות קיצוניות, על כן המאמר הקצר הזה הוא על תקן מאמר מתעדכן.