‏הצגת רשומות עם תוויות זהות. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות זהות. הצג את כל הרשומות

יום רביעי, 16 בפברואר 2022

מקונפליקט לעלילה

 


    בתמונה : תמה שמרמזת על הקונפליקט (מתוך הסרט "כמה טוב להיות פרח קיר")



התרשים המצורף פה הוא לא נוסחה. הוא נועד לסייע לתסריטאיות ותסריטאים לבחון את איכויות הסיפור שלהם. לדעת אם הסיפור שהם מספרים מסופר נכון. לדעת אם באופן לא מודע הסיפור האמיתי של הדמות חמק מהעלילה.


סצנות  A הן הלב של הסיפור: מופיעים בהן המכשולים הפנימיים של הדמות. האירוע המחולל (התמודדות ראשונית עם פחדים עמוקים, שבעקבות האירוע המחולל הפכו למודעים), והסיקוונס החשוב ביותר בסרט או בסדרה - סיקוונס הקונפליקט המרכזי.

זה לא משנה אם זהו תסריט קצר, סרט עלילתי באורך מלא, או עונה של סדרת טלוויזיה – אלו הם העוגנים הדרמטיים, וככאלה, הם יופיעו בכל מסמך – בפרמיס/לוג-ליין, בסינופסיס הקצר ובסינופסיס המורחב, וכמובן בתסריט עצמו.

סיקוונס הקונפליקט מורכב מרצף של שלושה אירועים:

*הרגע שבו הדמות מבינה שהיא עומדת בפני קונפליקט גורלי (מחוסר מודעות למודעות) והתלבטות בין מה עומד מול מה (לרוב: חוסר כנות מול כנות פנימית)

*הכרעה מוסרית בסיטואציה קיצונית, או במילים אחרות: מאבק פנימי בין כניעה לפחדים לבין סיפוק צורך אותנטי

*גילוי עצמי (שהוא גם התמה של התסריט).

ההכרעה של הקונפליקט חושפת בפנינו את האופי האמיתי של הדמות, וחשוב לא פחות - היא חושפת בפני הדמות את האופי האמיתי שלה. למה זה חשוב? כיוון שהרבה פעמים קונפליקט הוא משבר זהות שמעצב זהות. לפעמים הוא עלול להוביל לערעור זהות או לאבדן זהות עצמית.

חשוב לומר שהזהות עלולה להתערער גם ללא קונפליקט. למעשה, זהות עומדת כל הזמן בפני מבחן, היות שהיא תחושת אופי (תחושה שלנו לגבי האופי שלנו). כמו כל תחושה, גם הזהות מורכבת ממחשבות, רגשות ופעולות, אלא שהזהות מושפעת בעיקר מהיחס הישיר שלנו למרכיבים הייחודיים שלה.  

לכן, מה שהדמות תגלה על עצמה ישפיע בהכרח על התפיסה העצמית שלה, וכתוצאה מכך ישתנה האיזון בין מרכיבי הזהות, באופן שייצור תחושת אופי חדשה -  מה שיאפשר לנו לכתוב את העתיד האפשרי של הדמות.

במפגשים האחרונים בסדנה שאני מעביר כעת, הכנתי את התרשים בצורת טבלה, ואני ממליץ שכך תעשו גם אתם.

בהצלחה

*

למעבר לאתר האינטרנט של הסדנאות: shirams.com


יום רביעי, 18 באוגוסט 2021

קווים לדמותו של אדם מאושר (פוסט אפוסטריורי)

 


"נסה לכתוב דמות של אדם מאושר. בוא נראה אותך מצליח", אמרתי לעצמי בהתרסה יום אחד, כלומר שלשום, בזמן שפרקתי מזוודה מחופשה משפחתית ממנה חזרתי לפני למעלה משבוע.

האמת? הניסיון להגדיר מישהו כמאושר ולפי זה לבנות את הדמות שלו, זו חתיכת משימה. כזו שלא הייתי דורש מעצמי לבצע, אלמלא המחשבה שהעסיקה אותי במהלך החופשה (והאמת שבעיקר אחריה) – האם אי פעם אהיה מאושר?

היות ולמונח "אושר" לא נמצאה עד היום הגדרה גורפת, ומכיוון שאני עצמי לא חוויתי את תחושת המאושרות כפי שאני תופש אותה - לפיה אדם מאושר הוא זה שעבורו אושר הוא הווייה, שגרת חיים, מצב טבעי של קיום - מה שאני יכול לעשות הוא להשתמש בכלים שלי כתסריטאי על מנת לבחון מה מייחד את הדמות כמאושרת, מה הפך אותה לכזו, ואז להוסיף ולפתח אותה.

להבדיל מהפסיכולוגיה, שתפקידה לחתור להאחדה קטגורית על מנת לאפיין דפוסים, כתסריטאים ניתנת לנו הזדמנות לפשט את הספציפי. לחקור את מסתרי הנפש האחת, הבודדת.

אי לכך, וגם מכיוון שהדמויות מלמדות אותנו לשנות את ההסתכלות שלנו על מצבים בחיים, אני מעוניין לפגוש את הדמות כשהיא עדיין לא מאושרת. כשמשהו חוסם אותה. מכשיל אותה. מאמלל.

עיצוב זהות, למי שקרא את הפוסט המוקדש לנושא, היא אחת המשימות הראשונות לביצוע כשניגשים לבנות דמות. על-פי המודל שאני מציע בפוסט הנ"ל, על מנת ליצור דמות שאישיותה מעוצבת, יש לחתור לאיזון בריא בין מרכיבי הזהות השונים שלה, שהם: רקע ונסיבות (אובייקטיבי), דימוי עצמי (מידת ההערכה העצמית), אמונות פנימיות ודעות קדומות, מקורות ערך חיצוניים (כגון: מקצוע, מעמד, מקום מגורים, מצב משפחתי, קהילה/חברים) ומקורות ערך פנימיים (שליליים או חיוביים). איזון בריא בין המרכיבים ייווצר בזכות ההכרה בחשיבותם של מקורות ערך פנימיים חיוביים, כמו למשל: אותנטיות, מודעות, יכולת התבוננות פנימית, יושרה, יציבות מוסרית, קבלה עצמית (הכוללת את היכולת לקבל את הלבד שלנו), ואחריות אישית.

טוב, אז בואו נתחיל. עידו אדלשטיין, ברוך הבא.

*מי אני? (עדיף לענות בשם הדמות. זו הזדמנות טובה לחפש את סגנון הדיבור ואת השפה הספציפית שלה)

אהלן, נעים מאוד. אני עידו, בן 38, גנן במקצועי. אני גר בהרצליה עם גלי, ארוסתי, שהיא בת גילי. אנחנו כבר שנה ושמונה חודשים ביחד. אני הבן הצעיר מבין ארבעה אחים (יש לי אחות בכורה ושני אחים – שלושתם מתגוררים בחו"ל), ההורים – אימא שלי היא פנסיונרית של התעשייה הביטחונית הישראלית – לא חשוב איזו חברה. אבא שלי היה לו בית דפוס והוא...הוא פשט את הרגל לפני 15 שנה.

יש לי תואר...עשיתי תואר ראשון במדעי המחשב, אבל אני מתעב את התחום הזה. אני כבר למעלה מעשר שנים גנן. הייתה לי איזושהי אפיזודה חולפת, נקרא לזה, כחקלאי באחד הכרמים בעמק האלה, אבל אין לי מה להכביר מילים פה. הבנתי שאת הענבים אני הכי אוהב כשהם כבר יין...החלום שלי, האמת, היה להיות וטרינר. אבל החיים, אתה יודע

*מה אני אוהב בעצמי ועם מה קשה לי?

בסך הכל מחזיק מעצמי בנאדם סבבה. יש לי יכולת להתחבר לאנשים. אני בן אדם של אנשים. אוהב לדבר, איש שיחה. יש לי קליטה טובה ומהירה לאנשים. יש לי הרבה לקוחות קבועים מרוצים, שהם כבר מזמן לא רק לקוחות.  

אני חושב שאני אדם נדיב. שאני בנאדם שנוהג לתת בלי לחשוב על לקבל בחזרה. ככה אני. ככה אימא חינכה אותי. גם בזוגיות אני ככה.

מה לא? אני לא בנאדם רגוע, אבל אני יודע להיות רגוע. זה הופך אותי לבנאדם יותר רגוע ממה שהייתי לפני שנה, בטח לפני חמש שנים. אבל בעיניי זה עדיין לא מספיק. מבחינת ביטחון עצמי...לא תמיד יציב. יש תקופות ויש תקופות.

*מה המטרות שלי? לאן אני חותר?

להקים משפחה, ולהיות משמעותי עבורה

*מה מקומי בחברה? איך אני מסתדר עם אחרים?

כמו שאמרתי, יש לי יכולת להתחבר לאנשים. מרגיש שיש לי את היכולת לגעת באחרים. אני בנאדם פתוח סך הכל, מה שאתה רואה זה מה שאתה מקבל. איך אני עם גלי? ת'שמע, היא האהבה של החיים שלי, אין ספק. אני אוהב אותה ואני מעריץ אותה, היא מהממת. אם תשאל אותה היא תגיד לך שאני אומר לה את זה כל הזמן. מן הסתם אנחנו רבים מדי פעם, כמו כל זוג, אבל משלימים מהר יחסית. אני אגיד לך מה בעיניי עושה טוב לזוגיות: להתמודד עם בעיות ביחד, לבשל ביחד, ולרקוד בסלון. וכמו שאמרתי, לתת בלי לחשוב על לקבל. כשאנחנו רבים, אחרי עשרים דקות אחד מאתנו הולך לסלון ושם מוזיקה. משם אנחנו מתחילים להשלים.

*מה מקומי במשפחה?

אח טוב. בן טוב. עוזר תמיד כשצריך. משתדל לבקר את אימא שלי לפחות פעם בשבוע. אבא שלי? לא מעוניין לדבר עליו כרגע. אנחנו לא בקשר כבר כמה שנים. עשר שנים כמעט

*מהם העקרונות שלי?

וואלה יש לי הרבה. אספתי. קודם כל, הכי חשוב בעיניי זה להיות חכם בלב. האנשים שחכמים בלב הם האנשים הכי חכמים. ככה אני מאמין. דבר שני, זה משהו שלמדתי לא מזמן, שהתנהגות מטומטמת של אחרים שייכת לאחרים. לא לקחת אישי, זה לא קשור אלי. זה שלהם, זה בעיה שלהם. עוד משפט שאני מאמין בו הוא שאהבה לא יכולה להיות גם שדה חרציות וגם שדה קרב. ויש עוד אחד, מקווה שאני זוכר נכון: "חרדה מפני העתיד משבשת את היכולת שלנו להתמודד עם ההווה". וכמובן, להתרחק מרוע. כשאתה מרגיש שיש מסביבך אנשים שנוטף מהם רוע – לא משנה מה, תתרחק מהם כמו מאש.

*מהם תחומי העניין שלי?

אוהב בעלי חיים, טבע, טיולים, אוהב לבשל, מוזיקה כמובן. אני מאוד אוהב את העבודה שלי, אוהב את האינטראקציה עם הלקוחות שלי. למרות שכמו שכבר אמרתי, החלום שלי היה להיות וטרינר. אבל איך אני תמיד אומר? "לפעמים חלומות מתגמשים".

עכשיו אני אענה בשביל עידו (אני בעצם מתחיל לשרטט ביוגרפיה):

*מה עלול לערער את הזהות של הדמות?

שלילה עצמית. חרדה

*מה עלול לגרום לה למשבר זהות?

אובדן ערך עצמי, תחושת ריקנות וכישלון, חוויית דחייה

*האם הדמות חוותה, חווה, או עתידה לחוות משבר זהות?

כן. היא חוותה. לצורך העניין, ולטובת התחקות אחר אותן אמונות עצמיות ודעות קדומות של עידו, נחזור כמה שנים אחורה, לתקופה בה עידו חש שחייו הם פספוס אחד גדול. הוא כמעט ונרשם ללימודי וטרינריה. אבל אז לקה בחרדת "תסמונת המתחזה" - הוא היה בטוח שהוא טעה לגבי עצמו. שהוא לא מספיק טוב, שהוא ייכשל. שהציפיות שלו מעצמו היו מוגזמות, הזויות אפילו, שתפיסת המציאות שלו השתבשה. ככל שהוסיף להאשים את הציפיות שלו מעצמו, כך הלכה וגדלה השלילה העצמית שלו, עד שהדימוי העצמי שלו התרסק אך תוך שלולית של חרדה. ולחרדה הזו יש תוצר לוואי: שיתוק עצמי.

עידו נסע להתבודד למשך שבוע במדבר, ושם, כשהוא שכוב על האדמה הצחיחה ומעליו רקיע מרוצף כוכבים, הוא התחיל לשאול את עצמו מספר לא מבוטל של שאלות, שכמו הוכנו עבורו מראש על-ידי תסריטאי מיוסר: "למה אני חושב על עצמי בצורה שלילית?", "למה אני חושש להיכשל?", "ממה אני שואב עידוד? מה עשוי לעודד את רוחי?", "אילו תשובות אני מחפש?", "לאן הובילה אותי עד כה התפישה העצמית שלי?", "מה גורם לי להיות גאה בעצמי?", "עם אילו מצבים בעבר התמודדתי בצורה מוצלחת? אילו מקרים הותירו אותי מצולק?", "מה המטרה הכי חשובה שלי?", "מה הייתי רוצה לשנות באישיות שלי, ומדוע? מה ימנע ממני לשפר או לשנות? מה יכול לסייע לי לשפר או לשנות?", ו-"האם אוכל להשלים עם מי שאני במידה ולא אצליח להשתפר או להשתנות?"

חלק מהשאלות (האחרונות בעיקר) נשאלו על ידיו עוד בשבוע שקדם לנסיעה למדבר - שבוע שהיווה מבחינתו נקודת שפל אישית, כיוון שבשבוע הזה הוא עשה מעשה שכמעט עלה לו בחייו.

עידו נסע בכביש איילון צפון, כשלפתע נהג הרכב שמאחוריו – רכב מסוג ניסאן ג'וק, שהיה אז באופנה - ניסה לחתוך אותו בפראות. כעבור כמה רגעים, כשנהג הניסאן החליט לעקוף ולהעיף את עידו מהנתיב, עידו נבהל והסיט את ההגה ימינה במהירות שיא, ובכך מנע התנגשות. עידו הרגיש כיצד הדופק שלו משתולל. ראשו בער מרוב כעס. הוא הגביר מהירות, ואז הגביר עוד, ואז, כשהגיע למרחק של כמאתיים מטר מלפני אותו רכב, חזר לנתיב, ואז, כשנהג הניסאן החל לסגור פער, עידו לחץ לחיצה חזקה וממושכת על דוושת הברקס. מבעד המראה הקדמית הוא ראה את נהג הניסאן מאבד שליטה על הרכב. הניסאן סטתה שני נתיבים ונעצרה כשהחלק הקדמי שלה נגד כיוון התנועה. שני הרכבים שנסעו בנתיבים הסמוכים הצליחו לחמוק מהניסאן באורח נס. בשלב זה הרגליים של עידו רעדו. הוא ניסה לייצב את הרגל על דוושת הגז תוך כדי ניסיון האצה, וליתר ביטחון הוסיף את רגלו השמאלית. איכשהו הוא הצליח. כשעצר להירגע בתחנת הדלק, לא רחוק מביתו, כל הגוף שלו רעד. עידו הבין שיש לו בעיה.

בשלב זה לעידו לא היו תשובות. זה לגמרי הגיוני, כי בכל זאת – רק התחלתי לעצב את הזהות שלו. השאיפה שלי היא שהאופן שבו אעצב את זהותו יביא לכך שבסופו של התהליך (שרובו ככולו לא יופיע כלל בתסריט, אם בכלל ייכתב תסריט. כרגע אנחנו מעצבים זהות ובמקביל בונים ביוגרפיה) עידו יצליח להתגבר על פחדיו העמוקים (שעדיין לא נגענו בהם) ולנקות מעל עצמו את מרבית רגשותיו השליליים, להיות שבע רצון מעצמו ובכך להפוך לאדם שעמוק בפנים הוא ביקש להיות: אדם מאושר.

השאלות שעידו שאל את עצמו בהיותו במדבר, התסכול והפספוס שהוא חש, וכמובן הדברים שלא נאמרו על ידו באופן גלוי (סאב טקסט), הם בבחינת מידע חופשי. הם נותנים לי מושג לגבי מספר סממני אופי שאבחר להשתמש בהם.

אז מה אני יודע על עידו עד כה? שהוא אדם שמייחס חשיבות רבה לזיכרונותיו הטובים. שהוא מסוגל ליצור תקשורת כנה, לדבר על רגשות בפתיחות, ואף לחיות בכנות פנימית. שהוא אדם עם שאיפה תמידית לשיפור עצמי: שאיפה לפתח את הרגש שלו, את היכולת להתבונן בעצמו. אלו הם מקורות ערך פנימיים חיוביים, ולעידו יש עוד מאותם מקורות: הוא נדיב, גלוי לב, סקרן, בעל חוש הומור מפותח, והוא אדם שמבקש להבין את עצמו - ואדם שמבקש להבין את עצמו הוא אדם שמוכן להשקיע בלשפר את האישיות שלו ולהתפתח אישיותית. הוא יחתור למצב בו יהיה משוחרר לגמרי מאותן אמונות עצמיות שגויות ומדעות קדומות לגבי עצמו. אני רק צריך להביא אותו למצב שבו הדעה שלו על עצמו תהיה חיובית, ושהיא תהיה חשובה לו הרבה יותר מאשר דעות של אחרים לגביו - או מה שהוא מדמיין שאחרים חושבים עליו. זה עשוי לצמצם במידה ניכרת את מקורות הערך השליליים שלו. אבל הדבר לא יקרה מעצמו. שינוי חשיבה לבדו, שאינו בכפוף לפעולה, לא סביר שיתרחש.

טוב, אז בלי ששמנו לב, מועד החתונה של גלי ועידו מתקרב. ההזמנות כבר מוכנות, הן הגיעו טריות מבית הדפוס ועכשיו הן בארגז קרטון שעל השולחן בפינת האוכל. יש גם הזמנה שתישלח במייל (בכל זאת, יש גם צעירים בקהל. הרבה מהם הם החברים של גלי - חברי ילדות וחברים מבית הספר למשחק, שעם רובם היא שומרת על קשר). עכשיו גלי ועידו בעיצומו של סיבוב קניות בתל אביב, שכלל גם קפיצה זריזה לחייט (מכפלת במכנסיים של עידו) ואצל מעצבת שמלת הכלה (אלגנטית, בלי הרבה תוספות ותוספים). כבר בין ערביים, והשניים צועדים בחלק היותר מטונף של רחוב אלנבי, כאשר לפתע, גלי מצביעה על חנות ביגוד פינתית, ובלי לשים לב היא דורכת על קופסת המטבעות של הקבצן המבוגר ששכב בסמוך. דומה שצלילי המטבעות שהשתקשקו בקופסת הפח העירו את הקבצן משנתו, שכן הוא התמתח והזדקף באחת

"אוי, סליחה, אני ממש מתנצלת" אמרה גלי לקבצן, ומיהרה להוסיף לקופסה כמה מטבעות.

רק אז היא הבחינה במשהו מוזר שמתרחש. הקבצן אחוז התרגשות, הוא נועץ מבטו בעידו והוא מנסה להגיד משהו, והוא קורא "עידו! עידו!"

עידו מחסיר פעימה, מעווה פניו, תופס לגלי את היד, ומושך אותה משם. היא מופתעת לחלוטין. הקבצן קם, מתקדם כמה צעדים, מבטו אל הזוג המתרחק

"עידו! בוא רגע, בבקשה..."

עידו מרוכז בעצמו, צועד בצעדים גדולים ומדויקים, ולגלי קצת קשה עם הקצב

"מי זה? מאיפה הוא מכיר אותך?"

עידו לא עונה.

"נכנסת ממש לפאניקה"

עידו מסיט אליה את מבטו, מאט את הקצב

"איזה פאניקה?! מה, מהקבצן הנרקומן הזה? (לוקח נשימה) הוא היה גר פעם מול הבית של ההורים שלי".

גלי מסתכלת עליו, מתקשה להאמין לו. מאורח יותר, כשהם בדירה, תוך שהיא שוקדת על הכנסת הזמנות לחתונה לתוך מעטפות, גלי נזכרת לשאול.

"יש לו משפחה אתה חושב?"

"למי?"

"לקבצן הזה"

"טוב חלאס עם זה. לא יודע וזה גם לא מעניין אותי"

"אבל אם הוא היה גר מול הבית שלכם, בטח הכרת את המשפחה שלו. את הילדים שלו...אם היו לו"

עידו פוער פה מול עיניה הבוחנות של גלי. הוא משתהה למשך כמה רגעים, כמו רוצה לומר משהו ואז מתחרט, ואז אומר: "יש לנו דברים יותר חשובים להתעסק איתם מאשר בקבצן המסריח הזה" והולך לחדר השינה.

עוברות עשרים דקות – גלי מוודאת בהצצה בשעון – והיא ניגשת לסלון ושמה שיר. היא ממתינה, ועידו לא בא. היא מגבירה את הווליום, ועדיין.

לא קשה לנחש לאן רגליה של גלי הובילו אותה למחרת. נכון – לפינת הרחוב בה היא ועידו פגשו את אותו קבצן. הוא שם, הקבצן, והיא מתיישבת לידו. תכף היא תשלוף מהתיק הזמנה לחתונה.

מפאת קוצר היריעה (לא אתן לפלטפורמה המקוונת להפריע לי להשתמש בביטוי) אין מנוס מלעשות ספוילר ולספר שהתגובה של עידו הייתה מאוד-מאוד קיצונית. המפגש של גלי עם הקבצן, שכעת כבר מובן לכל שהוא אביו של עידו, כמעט הרג את היחסים בין גלי לבין עידו. כשהיא סיפרה לו שהיא הזמינה את אביו על דעת עצמה, מרוב עצבים עידו לקח את הארגז עם ההזמנות לחתונה ורוקן אותו אל מחוץ לחלון המטבח. גשם של מעטפות ירד מהקומה הרביעית אל השדרה. לקח לעידו חמישה ימים רק להירגע מהמעשה של גלי. כשהוא נרגע, הוא ארז תיק ונסע לכמה ימים. פתח אוהל בשבי ציון, קרוב לשפת הים, וחשב. הוא חשב הרבה, ואז הוא גילה שהוא בקונפליקט. האם עליו לדאוג לכך שההזמנה לחתונה שקיבל אביו תבוטל, או לראות בכך הזדמנות לסלוח, ואולי אפילו לחדש את הקשר ולאחות את השברים. עידו שוחח על כך עם אמו, שבאופן מפתיע החזירה את האחריות אליו: "חתונה שלך. אתה תחליט".

עידו החליט. לא לסלוח, אבל גם לא לבייש את אביו. הוא ביקש מגלי לגשת שוב לפינה הזו באלנבי, ולשאול את אבא שלו אם הוא צריך בגדים לחתונה, ואם לארגן לו הסעה. לפני שגלי יצאה לדרך, עידו אמר לה תודה. כשהיא סגרה את הדלת היא שמעה אותו בוכה. היא בחיים שלה לא שמעה מישהו בוכה ככה.

בחודשיים שנותרו עד לחתונה עידו נפגש עם אביו פעמיים. אחרי הפגישה השנייה החליט ללכת לטיפול פסיכולוגי אצל אחד הלקוחות שלו, פסיכולוג בעל שם - עסקת בארטר שעידו מאוד גאה בה - ואף רואה הקבלה בין תחזוקת הנפש לתחזוקת גינה ("הפסיכולוג אמר שיונג אמר שיש צורך להיות תמיד בהתפתחות ובצמיחה"). לראשונה בחייו עידו שיתף אדם אחר בכעס שנצבר בו בעקבות הנתק של אביו מהמשפחה, אותו חווה כנטישה. בבושה שחש בעקבות מצבה הכלכלי של המשפחה, החובות והנושים, והשמועות על כך שאביו נעלם, שקע בחובות נוספים, נפל לסמים קשים. בדיעבד עידו הבין את מידת ההשפעה של כל זה על הדימוי העצמי שלו. הוא התוודה על תחושת השכפול של אבא שלו, שרובצת עליו.  

שנה חלפה. עידו נרשם ללימודי הווטרינריה ופרש בתום השנה הראשונה. "גלי התאכזבה בעיקר בשבילי. אבל אני אמרתי לה שאני מבסוט. אנחנו שוקלים לפתוח ביחד פנסיון לכלבים ולחתולים.

"האמת שפשוט התגעגעתי לגינון, ללקוחות. הבנתי שלהיות וטרינר זו פנטזיית ילדות שהייתה לי. אין לי תשוקה אמיתית לזה. גיליתי שאני מאושר מעצם זה שאני חי. לפעמים אני קם בבוקר ואומר לעצמי "איזה כיף זה להתעורר", ואני עף על זה".

מתי לראשונה הרגיש שהוא מאושר? הוא עצמו לא מצליח לשים את האצבע על הנקודה. הוא חושב שהיה זה הרגע שבו הבין שאף גורם או אדם לא יוכל לערער את הביטחון העצמי שלו, או את מצב הרוח שלו. אבל במחשבה שניה, הוא לא בטוח שמדובר ברגע הזה או ברגע אחר. הוא גם לא יודע לומר מה גרם לזה. "בסוף", הוא אומר, "בסוף אלו הדברים הקטנים. זה עניין של הסתכלות על החיים. להסתכל על מה שיש ולהיות אסיר תודה. לא לקחת שום דבר כמובן מאליו. להשלים עם מי שאתה, ולחייך חיוך פנימי קטן. זה הכל אמיתות פשוטות, מה שאני אומר לך.

"תבין, האושר לא תלוי במשהו חיצוני – זה לא עניין של הישגים או של כסף, וגם לא אם יש זוגיות או אין זוגיות, או אם יש לך או אין ילדים. אפרופו ילדים, גלי עכשיו בחודש השישי".

כמה הערות:

יכול להיות שאני, בחיי האישיים, לעולם לא אחווה את הווית האושר הזו, אבל תחושת האושר האישי של עידו, ה'מאושרות' שלו, היא חוויה שאני חווה כאשר אני בנעליים שלו. כשאני נתון בהוויית עולמו, בתוך הרגע הזה ביחד איתו. ממד זמן שמרגיש כמו רגע אמיתי בחיים.

וזה שהצלחתי להרגיש מה עידו, שהוא ישות פיקטיבית, מרגיש כשהוא חווה את התחושה הזו – זה יפה בעיניי. וזה קרוב מאוד לאושר.

*המשך פיתוח הדמות של עידו בפוסט הבא. רמז: בשל נסיבות עגומות שלא תלויות בו, הוא לא יישאר מאושר לאורך זמן. החיים, אתם יודעים איך זה


*התמונה מתוך הסרט "אושר" של טוד סולונדז (ארה"ב, 1998)

 


יום רביעי, 3 במרץ 2021

עיצוב זהות של דמות


לפני שאנחנו רצים לכתוב את הסרט או את הסדרה שלנו, כדאי שנשאל את עצמנו שאלות לגבי הזהות של הדמויות שלנו – בעיקר זו של הדמות הראשית:

*האם בתחילת התסריט הזהות של הדמות כבר מעוצבת?

*האם הדמות חוותה, חווה, או עתידה לחוות משבר זהות?

*מה עלול לערער את הזהות של הדמות?

*מה עלול לגרום לה למשבר זהות?

אבל עוד לפני כן, כדאי להתעכב על מושג הזהות. אנחנו משתמשים בו ביומיום, וכביכול יודעים היטב את משמעותו, אבל ההגדרה שלו איננה פשוטה – היא לא הייתה פשוטה גם עבור אותם פסיכולוגים וסוציולוגים שחקרו אותה (בראשם הפסיכולוג היהודי-אמריקני אריק אריקסון). אני סבור שהסיבה לכך טמונה בפער שבין האפיון העצמי של אדם לבין בחירותיו והתנהגותו, ומאמר זה עוסק בכך בהרחבה.

ההגדרה הרווחת היא ש'זהות' הינה סך האמונות שלנו כלפי עצמנו, וכי הזהות מהווה את הבסיס לאופן שבו אנחנו חושבים על עצמנו - התפישה העצמית שלנו: כיצד אנחנו תופשים את מקומנו בחברה, את משמעות חיינו, את כישורי החיים שלנו, ואת הערכים והעקרונות שלנו.

אפשר כמובן לאמץ פרשנות שונה, או לפרש זאת אחרת. אני מעדיף להגדיר זהות כתחושה הכרתית עמוקה, המושפעת מהיחס המוטה שלנו כלפי מרכיבים אובייקטיביים וסובייקטיביים בדמותנו. הכוונה ב'יחס מוטה' היא בכך שהזהות מתעצבת בהתאם למשקל השיקוף החיצוני – דהיינו: הסביבה, בין אם באופן מודע ובין אם לאו.

לפיכך, במידה ונבחר לאמץ פרשנות זו, נוכל לדבוק בהגדרה כי 'זהות' הינה תחושת אופי המשמשת לנו כמצפן אישיותי.  

ייתכן ויהיו שיטענו כי בהגדרה זו מובלעת סברה, לפיה תהליך של עיצוב זהות לעולם לא נשלם. על כך אענה, שאם וכאשר אדרש לכך, אתוודה כי יש בכך לא מעט מן הצדק.

 

עיצוב זהות על-פי המודל

בניסיון לפשט את ההגדרה ולפרוט את היבטיה, בחנתי את סוגיית הזהות באמצעות מודל שניסחתי. המודל, המונה ארבעה מרכיבי זהות, מאפשר בחינה מקפה של הקשרים שבין אותם מרכיבים, והוא משמש ככלי עבורי לאפיון ועיצוב זהותן של דמויות בתסריט.

על-פי המודל שאני מציע, על מנת ליצור דמות שזהותה מעוצבת כהלכה, בראש ובראשונה יש לפרוט את תכונותיה וקורותיה בהתאם למרכיבים שלהלן:  


מרכיבי זהות אובייקטיביים

*רקע ונסיבות

*מקורות ערך חיצוניים (מקצוע, מעמד, מקום מגורים, מצב משפחתי, קהילה, וכו')

 

מרכיבי זהות סובייקטיביים

 *תפיסה עצמית והערכה עצמית

*מקורות ערך פנימיים (שליליים או חיוביים)

 

אף שתהליכי גיבוש ועיצוב זהות הם בחלקם לא מודעים, הניסיון הפרסונלי לבחון את הזהות הוא בהווייתו תהליך מודע. רבים מאתנו מייחסים משקל רב - לעתים אף מכריע - לרקע ולנסיבות חיינו, או למקורות הערך החיצוניים, כעוגנים להגדרת הזהות העצמית. בעוד שהיאחזות זו נדמית לעתים כבלתי נמנעת, היא עשויה להתברר כחרב פיפיות – היות ומקורות ערך חיצוניים עלולים להתגלות כשרירותיים, או במקרה הפחות טוב - כזמניים. לכן, כאשר קיים איזון לא בריא בין המרכיבים הללו, הזהות עלולה להתערער ביתר קלות. וזה מסביר, על קצה המזלג, את הפער שהוזכר בפתח המאמר.  

הנקודה החיובית היא, שגם כאשר משבר זהות נחווה ככורח המציאות, אין זו בבחינת דרך ללא מוצא – שהרי זהות אינה מתעצבת מעצמה. לעתים משבר זהות מהווה עבורנו הזדמנות לבחון על בסיס אילו יסודות עיצבנו את הזהות שלנו, ומדוע הנחנו את אותם יסודות. הסתכלות זו עשויה לקרב אותנו להבנה שאין לנו שליטה על מה שאינו תלוי אך ורק בנו. הבנה זו היא בעיניי קריטית. היא מעמתת אותנו עם אמיתות החיים המודחקות, והלכה למעשה, מכינה אותנו להכיר באחריות שלנו על חיינו, ופועל יוצא מכך, להוביל אותנו לעיצוב מחודש של הזהות.

הגדיר זאת היטב ד"ר נתנאל ברנדן בספרו "הערכה עצמית – המדריך להערכה עצמית ובנייתה" (הוצאת כרתא, 1996): "הכרה באחריות האישית שלנו היא הכרה בכך שאף אחד לא אמור להציל אותנו מעצמנו. הרי אף אחד אחר לא יעשה את העבודה שלנו במקומנו. אף אחד לא יעשה סדר בחיים שלנו, אף אחד לא יבנה את הכבוד העצמי שלנו".

אחריות אישית מתאפשרת כאשר קיים איזון בריא בין מרכיבי הזהות. איזון בריא בין מרכיבי הזהות ייווצר בזכות ההכרה בחשיבותם של מקורות ערך פנימיים חיוביים, כמו אותנטיות, מודעות, יכולת התבוננות פנימית, יושרה, יציבות מוסרית, וקבלה עצמית, שהיא ערך מקיף הכולל היבטים של תפיסת האדם את עצמו, לרבות היכולת שלנו לקבל את ה'לבד' שלנו.

כמו האדם, כך גם הדמות שעל המסך: הבחירות של הדמות אינן אוסף מקרי של התנהגויות. הן תוצר של מערך הציפיות של הדמות מעצמה, המעוגנות בערכים ובעקרונות הספציפיים לה, כשם שהן תוצר של הערכתה העצמית.

אנחנו רואים זאת תכופות בסרטים ובסדרות, היות שכמעט כל סרט או סדרה עוסקים במשבר זהות - בניסיון המטלטל, המתמשך, לצמצם את הסתירה הפנימית, ולחתור לזהות בריאה.   

"שאיפת הנפש לאזן ולחבר את ניגודיה ולהגיע לזהות עצמית אחת, מתקיימת בסרטי תרפיה רבים שבהם הגיבור עובר מסע שייעודו לחבר את ניגודי נפשו המפוצלת (...) המגמה לחבר בין ניגודי הנפש קיימת בכל תהליכי התרפיה וכך אפשר לראותה גם בקולנוע" (רות נצר, "הקולנוע מטפל בנו", הוצאת רסלינג, 2013).

פעמים רבות קונפליקט קיומי (מרכזי) בסרט או בסדרה הנו משבר זהות שמעצב זהות, שכן מעמד ההכרעה בקונפליקט הוא רגע האמת: השלב שבו הדמות מגלה מה היא באמת צריכה: קבלת החלטה מוסרית אשר נובעת מתוך ההכרה הפנימית, האותנטית, לעשות את הבחירה הנכונה.

כך שגם אם הדמות חושבת שהיא יודעת מי היא (כשם שהיא חושבת שהיא יודעת מי היא לא), הבחירות שלה ישקפו עבור הצופה מי היא באמת.

  

תרגיל 1 – ניסוח מאפיין (לענות בשם הדמות)

*מי אני?

*מה המטרות שלי? לאן אני חותר/ת?

*מה אני אוהב/ת בעצמי ועם מה קשה לי?

*מה מקומי בחברה? איך אני מסתדר/ת עם אחרים?

*מה מקומי במשפחה?

*מהם העקרונות שלי?

*מהם תחומי העניין שלי?

*על מה אני גאה בעצמי?

 

תרגיל 2 – משבר זהות

לפניכם שלושה סרטים בהם הדמות הראשית מתמודדת עם משבר זהות. נסו לנחש מהו משבר הזהות בכל סרט:

 

גאולה (התמונה בראש הפוסט היא מתוך הטריילר של הסרט)

https://www.youtube.com/watch?v=BWd0IpDNQ0I

 

הפרעה בקצב הלב

https://www.youtube.com/watch?v=6zdvKq_B8jU

 

סיפורים שאנחנו מספרים

https://www.youtube.com/watch?v=1RzsWbMn_7g&feature=emb_title