יום שישי, 10 באפריל 2009

פסח 2006: הקציצה האחרונה


"כצ'לה". מי אמר שהפרה משוגעת


"והאביב יבוא עם כל העשב" (צילום: BBC)



עשב מעוצב או עצב מעושיו?


המזלג ננעץ במעטפת השחומה והפריכה של הקציצה העסיסית, ושומן בשר טחון וחם נטף ממנה. איזו קציצה! עשירה בצנוברים ובפטרוזיליה, מתובלת היטב, טעמה היה משובח וניחוחה משכר. "קטיפתי ונימוח", כמו שמבקרי מסעדות אוהבים להגיד. ואז ידעתי: זו תהיה הקציצה האחרונה. והאביב יבוא עם כל העשב, תרתי משמע. פסח 2006. הפעם האחרונה שאכלתי בשר.

רקע: כרונולוגיה טראומטית

1998- מסעדת אלכסנדר, כפר סבא. השף הוגה את מנת הדגל שלו: "אוזני פיל בציר בקר". הסבר: כשנתח הבשר רקוב וצבעו ירוק עז, דופקים אותו כמו שניצל, עד שצורתו כצורת אוזן של פיל. כדי להאפיל עם הטעם הדוחה ועל הצחנה האיומה, בוזקים מעל הנתח רוטב סמיך המורכב מאבקות מרק שונות וממיני תבלינים פיקנטיים. התוצאה: אחרי שהלקוחות המרוצים ליקקו את האצבעות בעונג, קולות של אופנועים בהתנעה עולים מתאי השירותים של המסעדה. צוות המלצרים ומנהל הבר (אני. מישהו צריך לשמור על הוויסקי) מדיפים ריחות של גוויה.
1999- מעדניית כצל'ה, כפר סבא. בעל המקום (השמאלי בתמונה למעלה) היה (ועדיין) בעל תואר שני בפיסיקה, שהחליט שייעודו בחיים הוא להיות קצב. די היה במידע החשוב הזה כדי להדליק אצלי נורה אדומה, אבל משום מה הניצוץ היחיד שנדלק היה אותו זיק בעיניו של הבעלים, ששאל: "רוצה לראות איך מפצלחים ראש של פרה?". למרבה הצער, כאמור, האסימון נפל מאוחר מדי- לא לפני ששרפתי את נוצותיהן של מאות תרנגולות ששופדו לאחר כבוד בגריל, ולא לפני שעפה לי חתיכה נדיבה מהאצבע במכונת חיתוך הנקניקים. מה יש לומר, הייתי עובד נאמן בכל רמ"ז אבריי.
אם אני זוכר נכון, נקודת השבירה נרשמה לאחר שורה ארוכה של דייטים כושלים, כשבגרוע שבהם העניקה לי מישהי את הכינוי "הקצב המזמר" (באותה תקופה הוצאתי ספר שירים, שנמכרו לא רע ובמחיר הקרן- למי שהזמין עוף בגריל ואוסובוקו בוואקום).
2001- במהלך הכנת כתבה ל"זמן השרון" אני פוגש ברחוב את סיוון, לשעבר לקוחה מועדפת בכצל'ה, שאומרת: "אז אתה עכשיו עיתונאי? חחח. פעם קצב, תמיד קצב".
2003- אני נשלח למסעדת "ברוז'" בבנימינה כדי לסקר ארוחת גאלה של "מסדר אבירי הגריל", שחברים בו כל מיני מיליונרים נהנתנים אניני טעם, שמניפים יד בתנועה אנכית ונשבעים אמונים לפילה עגל חלב עסיסי (באותו הערב היה זה פילה איילים). אחד המארגנים התפאר בעדר האיילים שהפך מילוי לרביולי.

מאז עברתי כמה וכמה תהליכים מכוננים, עד שהבשילה ההחלטה הנ"ל.

האמת, לא קשה לי עם הצמחונות. למעשה, זו אחת ההחלטות הבודדות שקיבלתי שאני מצליח להתמיד בהן. מה שקשה זה ההתנצחות הבלתי פוסקת מול כל מי שמרשה לעצמו להטיל ספק בבחירה שלי, ובאמיתות האמונה והעקרונות שלי. לא אחת מצאתי עצמי מסנגר על ההחלטה, כמו הושמתי בספסל הנאשמים בגין אידיאולוגיה מפוקפקת.
עם הזמן למדתי גם אני להטיל ספק במניעיו המוסריים ובאמונותיו של כל מפקפק באשר הוא. זה הרי פשוט. אפשר למצוא סתירות בהתנהגות של כל אדם.
אני חושב שבשלוש השנים האחרונות שמעתי את כל פלאי הדמגוגיה. הואשמתי בצביעות (נכון, גם האוכל שאני אוכל רוסס מטפילים-וטפילים הם יצורים חיים, ונכון, אם יטפסו עלי באמצע הלילה עכבישים מסוכנים, כנראה שאשמיד אותם. וכן, אני קונה ברשת מזון שמוכרת בשר. נו, אז?). הואשמתי בצדקנות (ונניח שכן. מה רע בצדקנות מפעילה?) ובעיקר בהתנשאות. למה? על פי הטוענים כך, אני מסתובב בתחושה שאני יותר מוסרי מאחרים. שאני מנכס לעצמי איזושהי עליונות מוסרית.
שטות מוחלטת. אני לא מרגיש מוסרי יותר מאחרים. יותר מזה: בהחלט ייתכן שבתחומים אחרים היכולת המוסרית שלי נמוכה משל אחרים. אבל לא מדובר פה בתחרות מוסר. אני פשוט מרגיש שהמהלך שעשיתי הפך אותי לאדם מוסרי יותר ממה שאני הייתי בעבר. ובגלל שמדובר בצלחתי האישית, ואני גורס שאיש בצלחתו יחיה, אני גם מעדיף שלא להטיף/לשכנע אף אחד. לא מכניס את עצמי לפינה הזו בכלל. שכל אחד יאכל מה שטעים לו, מה שעושה לו טוב על החיך. זהו.
סביצ'ה אפרסק, מישהו? חציל בטעם כבד?

יום חמישי, 2 באפריל 2009

שבע השנים הטובות

ווילי מרוצה אחרי שפירק את הפוף

קולאז' גורים. העיצוב לא משהו




(צילם: דרור שירם)




שירה נולדה לתוך מציאות שומרונית ביזארית, בישוב שכוח אל בשם "רחלים", ע"ש רחל המתנחלת. שירה היא המתנחלת הכי שמאלנית שפגשתי. מתנחלת ששונאת מתנחלים. נפגשנו לראשונה במילואים, בתעסוקה מבצעית באזור תפוח השליו והפסטוראלי. הפלוגה ישבה ברחלים. שירה הייתה נובחת על כל אדם שלא לבש מדים. היא אהבה חיילים, וישנה בשטח הפלוגה, בפאתי הישוב, שאלמלא מותה בטרם עת של רחל, לבטח היה זוכה לשם "מעלה גרא" או משהו בסגנון. בימים שירה היתה אוכלת שאריות לוף, טונה ומעדני "לימבו". בלילות יצאה איתנו למארבים. כבר אז היתה חולה בלקקת. היא היתה מלקקת כל חייל באשר הוא- כל עוד לבש זה מדים.
ביום האחרון של הקו, בשלהי אוגוסט 2002, לקחתי את שירה איתי. היא היתה בת חמישה חודשים, וכבר אז החזיקה בתואר "הגורה היפה ביותר ביהודה ושומרון" או "הפנים של השטחים" לשנת 2002. יומיים לאחר תום הקו, בפרץ נחישות בלתי אופייני, מצאתי עצמי דוהר בפאתי צומת תפוח, חולף על פני יישובים ערביים ואוסף את אמונה, אימה של שירה, ולוקח גם אותה לביתי שבשכונת גני צבי, לאיחוד משפחתי מרגש. כזה שיכול היה להביא הרבה רייטינג, אם היתה בסביבה מצלמה של ה"נשיונל ג'אוגרפיק" או של "ערוץ 2", שבימים טרופים אלו, שטופי הריאלטי, זה בערך אותו דבר.

ווילי הכלב לא התלהב ממאזן הכוחות החדש. הוא לא היה צריך אפילו לנבוח כדי להפגין את מורת רוחו. די היה במבט חטוף לעברו כדי להבין מה עובר לו בראש: להדיח לפחות אחת מהן, אם להשתמש בשפת הסוגה העילית הטלוויזיונית העכשווית.
ווילי הוא בית ספר מהלך (על ארבע) לסאב-טקסט. הוא מבין הכול, רואה הכול, ומביע הכול בהבעות פנים אנושיות ורגישות.
בכלל, מדובר בכלב מחונן: פותח וסוגר דלתות, פותח בקבוקי שתיה כשהוא מבריג את הפקק, חובב ויסקי טנסי עם הרבה קרח, נלחם בגלים בחוף הים (נובח עליהם ונושך אותם) וכשהוא רוצה טיול הוא מביא את הרצועה. רק את העיתון הוא לא מביא בבוקר. שזה מבאס ת'תחת.
את אמונה עיקרתי ומסרתי למשפחה מאמצת. את שירה בת אמונה השארתי איתנו. ווילי ושירה הפכו במהרה לחברים טובים. לתקופה קצרה הם היו זוג. נולדו להם 11 גורים. כלומר, להם ולעוד כמה כלבים זכרים, כי אצל כלבים, כידוע, להצלחה אבות רבים (ושירה בהחלט הייתה אז בתקופה הפרועה שלה). כולם הומלטו על הספה בסלון, למרות שהכנתי מבעוד מועד פינת המלטה מרופדת היטב. הגורים נמסרו תוך מאמצי שיווק כבירים, ושירה ו-ווילי נשארו ההולכים על ארבע היחידים בחצר (את הנחשים הם הרגו ואכלו, אבל בעצם-נחשים לא הולכים ובטח שלא על ארבע). אבל היחסים לא החזיקו מעמד. לדעתי ווילי לא בעניין של מערכות יחסים ארוכות. במיוחד מאז הסירוס. אבל הם נשארו ידידים.

את ווילי מצאתי בביוב של מושב גנות. הוא היה גור פרווני בודד ועצוב, עם זיק בעיניים שהסגיר שמחת חיים לא ממומשת. הוא נצמד אלי, הוציא את הלשון וחייך את החיוך המקסים שלו, זה אשר לימים כבש, ועדיין כובש, את לבבות האורחים. מבטו אמר לי משהו כמו: "מתי הולכים הביתה?"
עברו מאז שבע שנים בדיוק. מעניין אם הוא זוכר את הרגע הזה. שבע שנים, ועדיין,
ווילי (או: וויליאם, כשהוא מתנהג לא יפה-אוכל קיפודים או אוכל מהצלחת של שירה) נכנס לדיכאון כשאני טס לחו"ל, ואז הוא בקושי אוכל. עדיין, הוא תמיד מתרגש כשאני מגיע הביתה. גם אם קפצתי לקיוסק לחמש דקות.
אותו דבר שירה. היא עדיין מייללת מרוב שמחה כשאני מגיע הביתה, ומסתובבת סביב עצמה בהיפר ונטילציה. מכשכשת בזנב. היא עדיין חולה בלקקת. מזנקת מהמקום, כמו קובי בראיינט בליי-אפ, כדי לנסות ולהדביק לי ליקוק דביק המדיף לעתים צחנה איומה. כמו ריח של אנשובי בחזקת שש. במילים אחרות: היה נחש בחצר. אהבה של כלבים, אין דומה לזה.
ווילי נובח עכשיו, הוא רוצה טיול. אני גמור מעייפות. אין לי עצבים לצאת בקור הזה. מה הוא רוצה, הבוקר יצאנו. כל יום אותו סיפור. שבע שנים. אין לי כוח, אני מרוסק. טוב, נו. הרצועה, כן, שמתי לב. היא כבר פה. מחר אתקשר למחלקת המנויים של "הארץ", שיצרפו לעיתון רצועה. אולי זה יעבוד. טוב, נו, הולכים.

יום שישי, 20 במרץ 2009

ויי איזמיר




זהו חוף ימה של איזמיר, עיר נמל טורקית (העיר השלישית בגודלה בטורקיה, גם מבחינת מספר תושבים-3 מיליון איש), בה אני נמצא כעת. את התמונות צילמתי אתמול, וכמעט שפספסתי את השקיעה, אחרי שכל מיני מצחצחי נעליים ניסו לאנוס אותי לצחצח את נעלי הכדורסל המרופטות שלי. הסברתי להם שאני מפחד שאחרי הצחצוח עלולים להתגלות בנעליים עוד חורים, אבל אני לא בטוח שהם הבינו. טוב, גם לדוברי עברית לא תמיד אני לגמרי נהיר.
כשאני לא מצלם ולא תופר בורקסים בשרשרת, אני מסקר סדנת קולנוע מיוחדת בשם "גרינהאוס", בה משתתפים יוצרי קולנוע צעירים ומוכשרים (רובם) ממדינות אגן הים התיכון: תוניס, מרוקו, תורכיה, ישראל, הרשות הפלשתינאית, מצרים. זו הסיבה שאני באיזמיר ולא במישור החוף הישראלי. עכשיו, כשאני נח לי בבית קפה על שפת הים, 20 חבר'ה משפרים את הפרזנטציה הקולנועית שלהם, שתתקיים מחר, בפני רשתות טלוויזיה, מפיקי קולנוע ונציגי קרנות קולנוע ופסטיבלים חשובים מכל רחבי העולם. פרטים בהמשך. או, הנה, הבירה שהזמנתי הגיעה












יום שישי, 13 במרץ 2009

חרציות או לא להיות


מרבד החרציות שבתמונה, המלבלב מול הבית שלי, יהפוך בקרוב לשדה וילות. שורת הברושים שברקע, על פי התב"ע (תוכנית בניין עיר) המקומית, תהפוך לשורה צפופה של דופלקסים. "קידמה" קוראים לזה. איפה שהוא באמצע ייסלל כביש.

פורים 2009

*מאז שתחפושת עוזי כהן, סגן ראש עיריית רעננה המנוח, כבשה את השוק - לפני ארבע שנים, חג פורים רק הולך ומידרדר. המסיבות המוניות, מסחריות, השמחה בהן מאולצת. בפאבים האווירה דיכאונית. השנה ראיתי מעט מאוד אנשים מחופשים, מעט מאוד ילדים מחופשים, וגם חלקם-רק כדי לצאת ידי חובה. ורק מכירות הנפצים לא נפגעו. המסורת הזו רושמת יציבות מדי שנה. הערסים בשכונה שלי חוגגים כבר שבוע. הם פועלים בהיחבא, כמו בחמאס, ורעשי הנפצים מדירים שינה מעיני. ניסיתי לשסות בהם את הכלב שלי, אבל הוא מפוחד כולו, רועד מהרעש, והולך אחרי לכל מקום, גם לשירותים. או שהוא עומד בפתח השער של החצר ולא מאפשר לי לצאת.

*הטלוויזיה הישראלית המסחרית התחפשה השבוע לטלוויזיה איכותית, ולא בהצלחה מרובה. למשל, כתבת פרסומת על הזמר עברי לידר, התחפשה לכתבה אמיתית ושודרה בתוכנית התחקירים "עובדה". רוני קובן, הכתב, דחף את עצמו תדיר לפריים, כמו היה חלק בלתי נפרד מהאייטם- אם אפשר לכנות את קידום המכירות המצולם, שלא מחדש מאום על הזמר, "אייטם". בכלל, יותר מדי כתבי טלוויזיה מגלומנים לא משלימים עם העובדה שלא הם הסיפור, אלא המרואיין. חוסר היכולת לתת למרואיין את מלוא הפוקוס מביך בכל פעם מחדש.

*גם השבוע התחפשה אורלי וילנאי לעיתונאית חוקרת בכירה. המצלמה של הסרה "שתולים" בהגשתה של הבלשית המהוללת וילנאי, תיעדה אותה מתדרכת תחקירנים, כמו הייתה שועלת תחקירים ותיקה שמאחוריה רשימת שחיתויות שחשפה במו ידיה. וילנאי, כמו בן זוגה גיא מרוז וכמו מיקי רוזנטל, בונים לעצמם קריירה של עיתונאים חוקרים לוחמניים, שלמעשה הם מסתמכים על תחקירים שנעשו בעבר ומצויים בארכיונים הנגישים לכל אזרח, ובנוסף על תחקירנים להשכיר שעושים את העבודה השחורה תמורת פרוטות. רוצים תחקיר על עוול נוראי? דברו עם תחקירני טלוויזיה, שמרוויחים שכר משפיל, בחלק מן המקרים אפילו לא מינימום.

*לפני ששודרה התוכנית "שתולים", הוציאה "קשת" הודעה לעיתונות על כך שחזיז הושלך לעבר מכוניתה של וילנאי, כנראה מצד מושאי התחקיר, כביכול להשתיקה. זה הזכיר לי תלונות למשטרה שנוהגים להגיש כמה ראשי עיר מכהנים, זמן קצר לפני מועד הבחירות המוניציפאליות, על כך ששמשת מכוניתם נופצה/ אלמונים ריססו כתובות נאצה בכניסה לביתם/ קיבלו איומים על חייהם/ ועוד ועוד סיפורים. תלונות מתוקשרות היטב, שתזמונם לא מפתיע.

*יומיים אחר כך שודרה כתבה על רמי קליינשטיין. עוד תחפושת- הפעם כתבה שהתחפשה לסרט דוקומנטארי. לפחות הכתב דני ענבר נשאר מאחורי המצלמה, להבדיל מרוני קובן. הייתה זו עוד כתבת רכילות ארוכה, באורך 45 דקות, שבה אומן מפורסם מכבס את הכביסה המלוכלכת שלו בחוץ, לנגד עיני האומה, ולמעשה מוכר את חייהם הפרטיים של אשתו לשעבר ושתי בנותיו בשביל רייטינג.

*משה קצב, הצדיק הל"ז, התחפש לאיוב, או לסוג של דרייפוס, במסיבת עיתונאים שכינס אמש באולם הבריתות של קריית מלאכי.
אני חף מפשע, טוען הנשיא לשעבר. הוא? טלית שכולה תכלת, כזה ששמו הטוב הלך לפניו, עד שלתמונה נכנס מני מזוז, המן הרשע, ו-ושתי, הלוא היא א', ה"מעלילנית", כלשונו. כן, כן. מלך המינויים הפוליטיים הישראלי, שעקף בסיבוב אשפי מינויים פוליטיים כמו פואד בן אליעזר, אהוד אולמרט וצחי הנגבי, מספר על עצמו שהוא ישר כסרגל, צח כשלג, בטח שלא נגע באף אחת מהכפופות לו. קצב מספר על עצמו שהוא אדם צנוע, הוא אפילו לא בברנז'ה של התקשורת ושל אנשי ההון. צודק. הוא בברנז'ה של העולם התחתון.

יום שלישי, 10 במרץ 2009

הודיווד

הצלחתו הגורפת של "נער החידות ממומביי" ממחישה היטב את פריחתו חסרת התקדים של הקולנוע ההודי. בעוד מספר צופי הקולנוע בארה"ב יורד משנה לשנה, במומביי המצב הפוך: אין מיתון, התעשייה משגשגת, והוליווד הפכה ממחוזרת למחזרת. וכמו בהוליווד, כך גם בבוליווד, לכל מלצר שמגיש טאלי יש בבית תסריט מוכן להגשה.
התפרסם ב-9 במרץ ב"גלובס"
http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1000432361&fid=3317

יום חמישי, 5 במרץ 2009

מסכנים הדגים. לא מספיק שהים מזוהם, שצריך לעטוף אותם בעיתונים?

בשבוע שעבר נדרתי נדר, שלא לכתוב בבלוג על נושאי תקשורת. רציתי שהבלוג שלי יהיה אופטימי, משעשע, מקורי וחיובי. בזה הרגע הפרתי את הנדר. כוס אמק. למה בכלל נדרתי? זה הרי היה די צפוי שתוך שבוע אשבר. טוב, כנראה שלעולם לא אתגבר על הצורך הזה, למחות נגד אותם "חברים" למקצוע, שמועלים בתפקידם פעם אחר פעם ומטילים קלון על מעט הכבוד שעוד נותר במקצוע העיתונות ההולך ונעלם. מה קרה הפעם? השבוע כמעט כל כלי התקשורת חגגו, פיזזו ורקדו על דמו של האלוף אליעזר מרום, מפקד חיל הים, אשר נתפס כשהוא מבלה במועדון חשפנות בדרום תל אביב .
איתרע מזלו של מפקד חיל הים, ולמועדון החשפנות נכנס בוקי נאה, עד לאחרונה כתב הפלילים של "ידיעות אחרונות", וכיום פנסיונר חובב סחי ומקומות מפוקפקים.
נאה לא בדיוק ניסה לכבוש את יצר הרכלנות שלו, יצר לו הוא חייב את הקריירה, ומיהר לחדור לפרטיותו של קצין צה"ל הבכיר כדי לזכות בתהילה עיתונאית מפוקפקת (לא מפוקפקת כלל עבור עיתונאים מסוגו, יש לציין), והן כדי ליחצן את המיזם התיירותי המחליא והמתועב שלו, עליו ארחיב בהמשך. בעצם, ארחיב עתה:
עוד בימיו ככתב הפלילים של העיתון, השלים נאה הכנסה חודשית בהעברת סיורי לילה מודרכים בביב השופכין של תל אביב: תמורת תשלום, נאה מוליך קבוצות של סקרנים חסרי חיים במסלול הפשע והעוני העירוני, מציג לראווה זונות ונרקומנים, כשהוא סוחר במצוקתם ובסבלם ללא כל בושה, מנצל את מצבם הקשה ליצירת אטרקציה תיירותית, תוך שהוא משלשל לכיסו שטרות כסף המצחינים מעודף חטטנות. ככל הנראה, מועדון החשפנות בו נתפס האלוף מרום היה אחד מבין האתרים התיירותיים במסלול הביבים של נאה ולקוחותיו.
מכל העיתונים שהתייחסו למקרה, קיבל נאה קומפלימנט: "העיתונאי שחשף את הפרשה". מה לומר, ממש עבודה עיתונאית מרשימה. טוב שלא כתבו "תחקיר". וכדי להוסיף חטא על פשע, נאה מצטייר כמי שעשה שירות אדיר למדינה, כשהוא מתריע על הסכנה הטמונה בתחביבו של הקצין: "גורמים עבריינים עלולים לסחוט את מפקד חיל הים ולהוציא ממנו סודות צבאיים רגישים", טען נאה הפטריוט, החרד לביטחונה של מדינת ישראל. איש מבין העיתונאים שציטטו את נאה הרכלן, לא העמיד אותו על מקומו. אם מפקד חיל הים נהנה להתחכך בחשפניות, האם זה אומר שהוא אינו נאמן למערכת הצבאית אותה הוא משרת משך שנים כה רבות? האם זה אומר שהוא סחיט? איך אפשר להרוס כך בן אדם?
אני לרגע לא מצדד במעשיו של האלוף מרום. מה שהוא לכאורה עשה רחוק מלהיות מוסרי, אבל כל עוד אין זו עבירה פלילית, מדובר בחדירה לפרטיות. למרות הסיכון הרב שהוא לקח, זכותו לשמור את הרגליו הרחק מעמודי העיתונים וממסכי הטלוויזיה. לפחות האחרון שומר על חוש הומור : "גם שני ביקורים הם בגדר מעידה חד פעמית".
העיתונות, למרבה הצער, חוטאת בירידה לרמתו של נאה. "מעריב" ו"ידיעות אחרונות" הנם צהובונים, וככאלה, אינני מצפה מהעורכים שלהם לגלות גדלות נפש או איפוק (כפי שאינני מצפה מבעל המועדון לשמור על איפוק. מצד אחד הוא אומר שפרטיות לקוחותיו הינה קודש, מצד שני, בידיעות אחרונות הבוקר "החשפניות מדברות: הוא נתן לנו טיפים יפים, אין לו במה להתבייש"). למעשה, אם הייתי דג, הייתי נעלב עד עמקי נשמתי מכך שגווייתי תתעטף בסחורה הזולה והצהובה ש"ידיעות" ו"מעריב" מוכרים מדי יום.
העצוב באמת הוא שעיתון "הארץ" שותף מלא בהזדהמות הזו, תוך שהוא חוטא במוסר כפול: "הארץ", שעל לקוחותיו נמנים בכירי הסרסורים של תל אביב, ודאי שאינו יכול לנקוט עמדה, גם לא מובלעת, כנגד הקצין. אם עיתון הארץ מתנגד לזנות, שיפסיק לאלתר להתפרנס מכספי זונות וסרסורים המפרסמים את שירותי המין שלהם מדי שבוע במקומון "העיר תל אביב" שבבעלותו.