יום חמישי, 12 בנובמבר 2009

לוח מודעות (עצמית)

טרום עידן קרולינה. פופאי


פניני תקשורת. פורסם ב"גלובסטודנט" ב-9 בנובמבר


פרדוקס
"היא בת 59, ולמרות האבל הכבד נראית מצוין"
אמיר שואן מחמיא לשרון פנאן, אלמנתו של מוני ("7 ימים", ידיעות אחרונות)

האנשה
"היא די קופה ואני חושבת שאני לא הכי קופה בעולם"
אילנה ברקוביץ' על הדמיון בינה לבין שרה נתניהו ("7 לילות", ידיעות אחרונות)

אפליה מתקנת
"גם טריפוליטאיות מבטן ומחריימה יודעות לאמץ את הלוק של אמא אווזה"
הסופרת והעיתונאית סמדר שיר מחזירה עטרה ליושנה ("24 שעות", ידיעות אחרונות)

מתלוצץ עם קוראיו
"הז'אנר הפיננסי בפואטיקה של הפסטרמה מספק אינספור אפשרויות יצירתיות"
שגיא כהן ממליץ להשקיע בחומר טוב ("גלריה", הארץ)

חזרה לשורשים
"אני בנאדם של עומק. לדבר על בלונד נראה לי שטחי"
פנינה רוזנבלום בהתבוננות פנימית מורכבת ("העיר")

אלגוריה
"אין אף אחד שיכול לחזק בחורף יותר מקרולינה. היא כמו התרד של פופאי"
קליה מור בביקורת מוזיקה מנומקת ("עכבר העיר")

יום חמישי, 5 בנובמבר 2009

לוח מודעות (עצמית)

חשיש-קבב. "אחלה רעיון מקורי"


פניני תקשורת. פורסם ב"גלובסטודנט" ב-3 בנובמבר 2009.

קסם אישי
"התחתנתי שלוש פעמים, וכל הפעמים התחילו בהטרדה מינית"
הצייר אורי ליפשיץ מסביר על כימיה כהשקפת עולם ("7 לילות", ידיעות אחרונות)

ביקורת בונה
"אחלה רעיון מקורי, אבל לא עזר"
כתבת הפלילים הדס שטייף מדווחת על צעיר שהחביא חשיש בחבילת קבבים ("זמן השרון")

פוזיציה
"כשאני כותב שיר אני מתאהב בעולם ומזיין אותו"
הזמר מוקי מפרש ("7 ימים", ידיעות אחרונות)

תובנה
"מי שאשם זה לא הפושעים מהעולם התחתון"
איציק זוהר מאשים את השיטה בהשתלטות עבריינים על מועדוני כדורגל
(כנס דימונה לתקשורת)

גושפנקא
"דניאלה אומרת שהוא מוכשר בצורה בלתי רגילה"
צביקה פיק מתגאה בפוטנציאל הגלום בקוונטין טרנטינו, ה"חבר" החדש של בתו
(פנאי פלוס)

דיאגנוזה
"בעולם התקשורת העכשווי הוא בעצם מגלם אנומליה"
הכתבת גילי איזיקוביץ' על תפקיד חייו של רזי ברקאי (גלריה, "הארץ")

על תבונה ורגישות
"על הגובה: רויטל שואפת למעלה"
כיתוב לתמונת הילדה רויטל אושרנקו ז"ל, בצהובון שלא מפספס הזדמנות לייצר רגש זול (ידיעות אחרונות)

יום ראשון, 1 בנובמבר 2009

אדריאן שלי (1966-2006)


כרזת "האמת שלא תיאמן"


פולינג אין לאב שוקולד מוס פאי. שלי (מימין) עם קארי ראסל



אני תוהה, בעודי כותב שורות אלו, האם גם בשמי העיר ניו יורק, לפני שלוש שנים, השמיים קדרו כך, כמו עכשיו בשמי ישראל. האם גם אז ושם רעמו השמיים והרעישו, והמטירו על הרחובות גשמי זלעפות? או שמא היה זה יום סתיו שליו במנהטן- כלום שיכין מראש את התחושה שמשהו נורא עומד לקרות.
ב-1 בנובמבר 2006, כבימים שקדמו, אדריאן שלי עבדה על שיפוץ חדר העבודה שלה, אותו ביקשה להפוך למשרד הפקות קטן לסרטים עצמאיים. חדר בו תכננה להפוך את שלל דמיונותיה למילים ולתמונות, לסיפורים עזי מבע וצבע- כפי שנהגה לעשות מזה שנים שנימה, כשליהטה בקולות, בצלילים ובצבעים, מהם יצרה פרשנות חזותית רבגונית לעולמה הפנימי המורכב. המצלמה הייתה לה למכחול, הדמויות לבשו את שפתה, ופעמים רבות, תוך כדי צפייה בסרטיה היפים והמרגשים, יכולתי לדמיין אותה אומרת: "עכשיו, אצבע את העולם האפור-קר- גס - מלוכלך הזה בוורוד".
באותו ראשון לנובמבר, העולם לא לבש ורוד. אף לא ורוד מהוה. אדריאן נמצאה תלויה בביתה על חבל מאולתר, כשהיא חסרת רוח חיים. רק בת 40. ימים אחדים אחר כך נתפס הרוצח – פורץ שניסה לשדוד את ביתה.
אדריאן שיחקה בסרטים רבים ובסדרות, אך היא זכורה בעיקר בזכות הופעותיה בתפקידים ראשיים מצוינים בסרטים "אמון" ו"האמת שלא תיאמן" של האל הארטלי, במאי אמריקני עצמאי בעל טביעת אצבע ייחודית. הארטלי היה אאוט-סיידר שהפך כה פופולארי, עד כי איבד את יכולת הביטוי שייחדה את סרטיו בראשית הדרך. אדריאן המשיכה את דרכו, ואף שיכללה אותה: במקביל לקריירת המשחק שלה, היא כתבה וביימה סרטים דלי תקציב, ביניהם "סאדן מנהטן", ו"אגדה אורבאנית", ששיקפו את הדרך בה חוותה את העיר הגדולה - כמרפאת בדידות אשר מרקחותיה שווא.
יותר מכל היא רצתה להיות נאהבת, ובעולם שבו נשים הן חסרות ביטחון וגברים הם זייפני רגשות, נותרה בה כמיהה מפוכחת, שאותה הותירה על המסך. אהבה, על פי אדריאן שלי, היא עניין של הסתכלות. בסרטים שלה, כמו בחיים, מוצגות דמויות רבות שעבורן אהבה היא בסך הכל תחושה מיני תחושות.
את התסריט של "מלצרית", סרטה האחרון, כתבה כשהייתה בהריון. את הקדרות והבדידות העירונית, אדריאן המירה בעיירה אמריקנית טיפוסית. ה"מלצרית" היא ג'נה, אופה מופלאה בעלת לב רחב, המפצה על חיי הנישואין הקשים שלה באפיית עוגות פאי משובחות בדיינר מקומי. ג'נה הוגה מתכונים לפי מצבי רוחה, והיא מביאה את כל הטועם ממאפיה להתרוממות נפש. צילומי מלאכת האפייה המפתים המחישו את התשוקה שלה. את הניחוחות המשכרים העולים ממטבחה (או ממטבח הדיינר), כמעט ואפשר היה להריח. השמות שג'נה העניקה לעוגות, צבעוניים ומשעשעים כאחד. באחת הסצנות, דואן (אותה מגלמת אדריאן) המאוהבת מבקשת מג'נה להכין עבורה
" falling in love chocolate moss pie", ומוסיפה בהתרגשות: "זה הפאי שאני הכי אוהבת".
"הסרט הוא מכתב אהבה לסופי, הבת שלי", אמרה אדריאן בראיון האחרון שלה, על הסט של הסרט השמח והאופטימי ביותר שיצרה. אלא שאדריאן לא זכתה לראות את הגרסה המוגמרת של "מלצרית". הסרט יצא לקולנוע כחצי שנה אחרי מותה.


יום חמישי, 29 באוקטובר 2009

לוח מודעות (עצמית)

קופים הם לפעמים. קרדיט צילום: מאיפשהו באינטרנט

מבחר פנינים מציטוטי השבוע החולף בכלי התקשורת


כברת דרך
"על מפעל חיים סימנתי V".
השחקן יואב דונט מסכם תקופה, רגע אחרי הופעת הבכורה שלו בסרט "לבנון" (7 לילות, "ידיעות אחרונות").

התשובה במקופח
"המזרחים אוכלים הכל. גם פירורים כבר אין לנו, הלבנים"
מפיק מוסיקאלי בכיר מעביר לכתב רז שכניק שיעור במגזר (7 לילות, "ידיעות אחרונות").

פרגון
"חי אללה, גן עדן! מעולם לא ראיתי דשא ירוק יותר מאשר בבית הקברות הזה של פאיד"
בני ציפר מתקנא בדישון המצרי המשובח ("מוסף הארץ")

לוגיקה
"אתה לא יכול להשיג תוצאות טובות בלי להבקיע שערים, וגם אי אפשר לנצח ככה"

ניר דוידוביץ', שוער מכבי חיפה, מנתח את ההפסד ליובנטוס (ספורט, "הארץ")

הארה
"אני אור. אני תאורה".
הקואוצ'ר אלון גל בווידוי שמדליק נורה אדומה (ערוץ 2)

שפת אם
"האנגלית שלי הייתה יותר מדי אמריקאית, והייתי צריכה לנקות ולהפוך אותה לאנגלית בריטית"
השחקנית נטלי עטיה מתכוננת לתפקיד חדש ומאתגר (24 שעות, ידיעות אחרונות")

תחרותיות
"לפי הבנתי העסקות בוצעו בהסכמה מלאה, ואין זה מקומה של המנהלת להתערב בעניינים האלה"
אבנר קופל, יו"ר מנהלת ליגת העל בכדורסל, לא מתרגש מהעסקים שעשה מוני פנאן עם שופטים ושחקנים (גל"צ)

פואטיקה
"למה, למען השם, להעדיף חורים עגמומיים על חורי האישה שנבראו למענינו?"
מנחם בן, משורר ופובליציסט, מכין עטיפה ייעודית לדגים ("מעריב")

יום שבת, 24 באוקטובר 2009

דם לעולם פוטוגני

לא לשכוח לתת קרדיט לצלם. טרטמן

שבועות ספורים לאחר שהאשים את התקשורת הצינית באחריות למותו של אחיו, שלח מיקי גולדנברג קומוניקט לאותה תקשורת, זו אשר לדבריו מתפרנסת מדם, עם כותרת בזו הלשון: "איך מיקי גולדנברג מתמודד עם מותו של אחיו, דודו טופז? (כמה שורות מטה, כדי לשמור על סקרנות:) - פותח את בית הספר למשחק "צוותא קמפוס" ".
אפשר להגיד הרבה דברים על התקשורת, והדברים שאמר גולדנברג בשעת צערו לא בהכרח מופרכים, אבל הדרך שבה האיש בחר לקדם את העסק החדש שלו, דוחה יותר מכל כתבה שפורסמה בעניין פרשת טופז. אדם שמשתמש במותו הטראגי של אחיו כדי לשלשל עוד כמה גרושים לכיס, הוא אדם בזוי.
מכתבים יחצ"ניים מסוג זה הינם דבר שבשגרה עבור עיתונאים, ולמרות זאת, אני עדיין מוצא עצמי מזועזע ומלא גועל מהדרכים הנלוזות בהן משתמשים אנשים כדי להתפרנס או להתפרסם.
השבוע התרחשה בצפון הארץ תאונת דרכים מחרידה, בה נהרגו שני אנשים ונפצעו תריסר. העיסוק התקשורתי המוגבר בתאונה נבע מכך שחלק מהפצועים הם שחקני תיאטרון "הקאמרי", שהיו בדרכם חזרה מהצגה. כמצופה מהתקשורת הישראלית הצהובה, השחקנים הפצועים זכו להבלטה, בעוד שפרטי שני ההרוגים הוצנעו במידה רבה. אך השיא נרשם מאחורי הקלעים: חברת הכנסת אנסטסיה מיכאלי מיהרה לנצל את ההזדמנות ולהפיק רווח פרסומי . בוקר למחרת התאונה, שיגרה זו הודעה לעיתונות, בזו הלשון ותחת הכותרת: ח"כ מיכאלי בביקור פצועי "הקאמרי" בביה"ח רמב"ם
ח"כ אנסטסיה מיכאלי: "הזדעזעתי לשמוע הבוקר על התאונה הקשה בה היו מעורבים חבריי מתיאטרון הקאמרי. ראשית אני שולחת איחולי החלמה חמים לכל הפצועים ולבני משפחותיהם, שודאי עוברים רגעים לא פשוטים, ותנחומים למשפחות שני ההרוגים.
חברתי הטובה הלנה ירלובה נמצאת כרגע בטיפול נמרץ ואני ממתינה לה מחוץ לחדרה בבית החולים ומחכה לשמוע את קולה ולראות אותה פוקחת עיניים.
תאונות הדרכים בארץ הפכו לצערי למכת מדינה והלילה שוב ראינו מקרה של אנשים תמימים, שחזרו מיום עבודה ארוך, משלמים מחיר יקר.
אותם שחקנים שחורשים מידי שבוע את כבישי הארץ במטרה לבדר את אזרחי המדינה, מהצפון ועד הדרום, חשופים כמו כולנו ואף יותר לסכנת הנסיעה בדרכים.
אני מאמינה וסומכת על הצוותים הרפואיים שיעשו כל שביכולתם לשקמם במהרה. אני שולחת חיבוק חם ואוהב לפצועים ולבני משפחותיהם".
בתמונות המצ"ב: ח"כ אנסטסיה מיכאלי והשחקנית הלנה ירלובה.
קרדיט תמונות: דוברות ח"כ מיכאלי
"

יום שבת, 12 בספטמבר 2009

מדליק סיגריה הפוך, זה לא טעים. לא טעים כמוך

הוציא את ספרו ב"סער", המזוהה עם רבין. קלינטון

 
מדליק סיגריה הפוך, זה לא טעים. לא טעים כמוך. 
מדליק סיגריה. זה לא בריא. לא בריא. כמוך. 
מדליק סיגריה, חושב עליך. אולי ניפרד? 
(מתי מוזס, 2002) 

לפני שבוע התקשר אלי חבר ילדות. הוא נשמע נרגש- אולי כי עברו חמש שנים מאז הפעם האחרונה בה שוחחנו, ואולי כי קיבל סופסוף תשובה חיובית מאחת הוצאות הספרים אליהן שלח כתב יד. הוא ביקש לבשר, ובעיקר להתייעץ, לשאול לדעתי, אולי אני מכיר את ההוצאה לאור הזו. 
"קוראים להוצאה "סער"...מכיר?" 
"כן. על המכתב חתום חנוך סער?" 
"נכון" "צר לי לבאס אותך, אבל התשובה שלי לא כל כך רומנטית. גם אם תשלח להם 200 עמודים של קללות בנורווגית, הם ישמחו להודיע לך שהחומר ששלחת נמצא ראוי. לא הם, הוא. חנוך סער. זה רק הוא. אחר כך הוא יבקש ממך בעדינות שתוציא את פנקס הצ'קים". 
"וואלה? איך אתה יודע? אתה בטוח?" 
"כן. בדקתי. והחומר ששלחתי אליו גרוע יותר מ-200 עמודי קללות בנורווגית" 

אפריל, 2002, רעננה. איתי רום ואני היינו אז כתבים צעירים במקומון "זמן השרון" של מעריב. יום אחד החלטנו לבדוק איזו מן סלקציה מבצעות הוצאות הספרים בחומר הנשלח אליהן, ולצורך העניין התיישבנו וכתבנו במשך כעשר דקות 26 שירים, כשהדגש- לא להשקיע טיפת מחשבה באיכותם. התוצאה הייתה בהתאם להשקעה: שירים נלעגים, מטופשים, חסרי כל ערך וכוונה אמנותיים ולא ראויים בעליל להיקרא "שירה". השירים נשלחו תחת השם הבדוי "מתי מוזס". 
התשובות השליליות לא איחרו להגיע. "ספריית הפועלים", "קשת", "זמורה ביתן-כנרת" והוצאות ספרים נוספות השיבו בנימוס כי לא ניתן לפרסם את החומר. הוצאות אחרות כלל לא טרחו להגיב. המשותף להוצאות הללו הוא שהספרים שהן בוחרות להוציא מופקים, לרוב, על חשבון ההוצאה, או במימון משותף של ההוצאה והמחבר. 
רובן כלל לא מוציאות ספרי שירה של משוררים אלמונים, מהסיבה שהוצאותיהן על ספרים כאלה, ככל הנראה לא תכוסה. הוצאות אלו סירבו לפרסם את החומר של מתי מוזס, על אף שצוין במפורש בפנייתנו כי מוזס מוכן להשקיע כספית בהוצאת הספר. כפי הנראה, הן העדיפו להימנע מהאפשרות להרוויח כסף, מאשר לאבד את כבודן המקצועי ולהכתים את מוניטין ההוצאה בחומר ששלחנו אליהן. 
לעומתן, הגיעו תשובות חיוביות מ"סער" ומהוצאה נוספת בשם "גוונים". המשותף לשתיים הללו הוא שהספרים שהן מפרסמות ממומנים על ידי המחבר. הן מרוויחות גם במקרה שבו הספר לא מוכר ולו עותק אחד. 
במצב כזה, קל יותר להבין כיצד נתקבלה תשובה חיובית על שירים בהם מופיעות שורות כמו "מרחתי לחם עם ריבה/אמרת לי ספסיבה", או "בידיבידה, דה, בידיבי. או, בבידיאה בידיבדי". 

סער הוא חבר מן המניין בהתאחדות המו"לים בישראל, ולכן רבים מהפונים אליו מקבלים את הרושם שמדובר בהוצאת ספרים ככל ההוצאות, כזו הממיינת את החומר שנשלח אליה. כשפנינו אל סער, הוא מסר לנו כי מתוך למעלה מאלף כתבי יד שמגיעים אליו בשנה, הוא מחליט לפרסם רק חמישים. כלומר: 95 אחוזים מהחומרים נדחים משום שאינם ראויים מבחינה ספרותית, לטעמם של עורכי ההוצאה. מתוך ידיעה שכל כתב יד מכניס לסער כמה אלפי שקלים טובים, משמעות הצהרתו היא שהוא מוותר מרצון על הכנסות של מיליוני שקלים, לשם האמנות. לפי ההצהרה הזו, השירים העלובים ששלחנו שייכים לחמשת האחוזים המובחרים. "הסיפור הזה מאוד עצוב", סיפרה לנו ג', שפרסמה ספר שירים אצל סער, ומצאה עצמה בונה בביתה קיר מהספרים שלא מכרה. "מה שקרה לי הוציא לי את החשק לכתוב שירים. הטיפול של הוצאת סער בספר שלי כל כך כאב לי, שמאז הפסקתי לכתוב שירים". 

בום בום. יש פיצוץ. 
פחד. לא אלך יותר לקניונים 
לא אשב בבתי קפה 
להתפוצץ ולהרוג זה לא יפה 
("פיגוע. בום", מאת מתי מוזס) 

מתוך הכתבה המקורית (לא הכול, העכברים במחסן כרסמו חלקים ממנה): יצחק קינן, משורר שהוציא ספר שירה בהוצאת "סער", בהחלט יכול להרגיש מוחמא. ב"ספר סער", ספר בו מאגד חנוך סער את שמות ותמונות כל היוצרים שהשכילו להוציא את ספרם בהוצאתו לפי סדר אל"ף-בי"ת, מופיעה ליד תמונתו של קינן תמונת נשיא ארה"ב לשעבר ביל קלינטון. גם יצחק קינן וגם ביל קלינטון הוציאו את ספרם בהוצאת "סער". 
סער, יצא לך להיפגש עם קלינטון? "לא הייתי צריך להיפגש עם קלינטון או עם ג'ימי קרטר (יוצר נוסף שזכה לפרסם את ספרו ב"סער", מ"ש, א"ר), אבל הייתי שמח לו זה היה מסתייע. כשקלינטון ביקר בארץ, הייתי קצת עסוק מכדי לפגוש אותו". סער גאה במיוחד בספרים שהוציא לשמות גדולים בעולם: קרטר, וופי גולדברג, וודי אלן ואולי גם ג'ורג' דבליו בוש. סער: "המחמאה הכי גדולה שקיבלתי ושאני מקבל אותה יותר מפעם אחת היא: אם אתה היית מספיק טוב בשביל להיות המוציא לאור של קלינטון או של קרטר, אתה מספיק טוב בשביל להיות המו"ל שלי". 
סער גם אוהב לציין כי "יש חוזה בו ג'ימי קרטר חתום מצד ימין, וחנוך סער מצד שמאל". סער הוסיף בפנינו כי בקרוב יידרש להחליט אם הוא רוצה להוסיף עוד נשיא אמריקני לאוסף, "ואז הכותרת לכתבה הזו תוכל להיות: רוקד עם נשיאים". 
לאחר שכתבנו את הכותרת המוצעת בדפינו, שלף סער טוש מרקר צהוב, וכדי שלוודא שלא נשכח אותה, הדגיש את הכותרת שבחר. על השאלה מה הניע את ביל קלינטון ואת ג'ימי קרטר לבחור דווקא בהוצאת "סער", הקטנה יחסית, טען סער שהכל קשור באירוע הקשה של רצח יצחק רבין ז"ל. לדבריו, במשך שבוע שלם צילם אנשים מתאספים בכיכר רבין בימי האבל שאחרי הרצח בנובמבר 95, ולאחריו מיהר להוציא את הצילומים בספר "נפרדים מרבין בכיכר, שלום חבר". לפי גרסת סער, זה מה שהפך אותו בעיני המו"לים האמריקנים למו"ל שנזוהה עם רבין. לטענתו, ספר הצילומים התמים ריגש את ביל קלינטון כל כך, עד כי הנשיא לשעבר החליט כי הוצאת "סער" היא ההוצאה לאור הישראלית הראויה ביותר להוציא את הספר בישראל. אלא שיש מי שיודע לספר על מציאות שונה. סוכנת הספרים אשר תיווכה בין "סער" לבין ההוצאה אמריקנית, מסבירה: "מי שרוצה להוציא בארץ ספר מחו"ל, צריך לפנות לבעל הזכויות ולהציע לו סכום של מקדמה שמקוזז מתמלוגים. במקרה של קלינטון, אף אחד לא רצה להוציא את זה, כי זה לא ספר שהיה נמכר בישראל באלפי עותקים. ב"סער" התעניינו ראשונים, אז מכרנו להם את זה". 

עוד שירים שסער מצא אותם ראויים:

מחכים ללימון 
חתכתי בצל שמתי רסק 
הוספתי תפוח אדמה בשביל הנשמה 
 גזר ועוף שהזמן לא יחלוף 
הרבה תבלינים 
שיהיו עניינים 

פפריקה, פפריקה 
למה אינך מתוקה 
לימון, לימון, 
מתי תוסיף כבר המון? 
בסוף יצא טעים 

סחוט 
בוכה כמו לימון טרי 
שסוחטים אותו לאט 
צוחק כמו תינוק 
שמשתכשך לו באמבט 

ואת שותה עוד בירה מאלט 
תביאי קצת 
תמזגי לי שאטעם 

הקמצנית 
משעמם לי. בואי נצא 
לא אכפת לי לאן 
העיקר שאת משלמת. 
בפעם האחרונה שהלכנו לסרט 
אמרת שהארנק שלך באוטו. 
כשחזרנו לאוטו, לא היה ארנק. 
ואת אפילו לא חיפשת 

זמן 
גיהצתי חולצה שעה שלמה 
התקלחתי, שמתי ג'ל, עיצבתי שיער 
שעה שלמה. 
שעתיים חיכיתי לך בקפה 
ולא באת. 
מצטער, גברת, את לא מתאימה לי. 
אין לך תחושה של זמן 

יום שישי, 4 בספטמבר 2009

מילואימניקים. פראיירים כן מתים/ עמוק בשפשפת



השבוע ראיתי מקרוב איך מתבזבזים כספי המיסים שלי.
זו לא הפעם הראשונה, זה קורה בכל פעם שאני יוצא למילואים. נכון שלא צריך לנסוע עד למחנה צאלים כדי להכיר בבזבוז כספי הציבור על ידי המערכת השלטונית המופקרת-מספיק לחיות כאן שבוע בשביל להבין, אבל עדיין- כנראה שאין מוחשי יותר משבוע אימונים בצה"ל בכדי להרגיש זאת על הבשר (תותחים).
אמנם המטרה הלא רשמית של צה"ל - לסמן "וי" כדי שיהיה אפשר להצהיר בעת תחקיר המלחמה הבאה ש"גדוד השריון התאמן כנדרש"- הוכתרה בהצלחה, אך עבורנו, הברווזים במטווח, מדובר בביזיון מתסכל.
להלן, תוך צנזורה עצמית (או "רגולציה עצמית", כפי שאומר אר"ג), קווים כלליים לתכנון הגרוע של שבוע אימונים גדודי שעלה למדינת ישראל כ-8 מיליון שקלים:

*שימוש בכוח אדם יקר למשימות האמורות להתבצע על ידי חיילים בסדיר ועל ידי אנשי קבע (זיווד הטנקים בציוד ותחמושת, טיפולים בטנקים, פירוק הציוד=יומיים מתוך חמשת ימי האימון)

*אימון לא יעיל מבחינה מקצועית: אי מיצוי השהות של הלוחמים- במקום לאמן ולהכשיר, עיקר הזמן הוקדש להתעסקות בתרגילים טקטיים ברמה של משחק מחשב לילדים (לא צוחק).

*חיסכון בתחמושת אימונים באמצעות תרגול מיותר של פעולות מתודיות ונסיעות ארוכות וחסרות פשר עם הטנקים, במקום לשאוף למיומנות של אנשי צוות הטנק, אחרי שלא עלו שנתיים על הכלי, ע"י אימון הצוותים במשימות לחימה בסיסיות ומתקדמות.

*חיסכון בתנאים הולמים: מנות קרב במקום אוכל מזין (אפילו ביצים קשות היו מתקבלות בברכה), חיסכון באוהלים (אז מה אם חם במדבר (39 מעלות), תמיד אפשר למצוא צל מאחורי שיח קוצני).

*מיובשים ומיוזעים בהינו בעיר הפלסטינית המדומה שהקים צה"ל קילומטר ממול, ערב מבצע "עופרת יצוקה", למטרות אימון ב-לש"ב (לוחמה בשטח בנוי). זהו העתק אחד לאחד, בהתאם לחזון ולהוראת שר הביטחון אהוד ברק. מה עם איזה מבנה בטון, או אוהל קבוע עם ברז למקלחת, בשטח אימונים בן 50 שנה? זה לא, לא צריך. מתוך כלל חיילי הפלוגה אשר נמסו בחום בשטח, שני חיילים התייבשו ונשלחו לביתם חולים. אחד פרק כתף. אחרים היו על סף התייבשות או עילפון, וסיימו את המילואים חבולים, רצוצים, עם שפשפת איומה. בתום האימון כולם נסעו לביתם אחרי לילה מפרך ללא שינה. בעצם, המפונקים ישנו שעתיים.

*הטנקים. עשרה טנקים יצאו מהימ"ח לאימון. עשרה טנקים שאיתם אנו אמורים להילחם במקרה הצורך. מתוכם, שני טנקים הושבתו כבר ביום הראשון לאימון (ובשאיפה ייצאו מכלל שימוש). למחרת, שמונת הטנקים הנותרים התגלו כלא כשירים. לא לאימון, בוודאי שלא למלחמה. נמצאו ליקויים רבים ושונים-אם במערכת הירי, אם במנוע, אם במערכת הבקרה של התותח ושל הצריח, המחשב, המקלעים, הזחל, ההינע, וכו' וכו'.

במלחמה מול הסורים, לא היינו שורדים 24 שעות. כלומר, היינו מתים יום אחד לפני המועד הצפוי (סטטיסטית).

*האשמים: פוליטיקאים במדי רמטכ"לים, קצינים בקבע שלא מתעניינים בדבר מלבד העלאה בדרגה, כוח ושליטה, ומפקד הגדוד, שכשל בתפקודו, והפקיר את חייליו ברוח האינרציה. הנושא לא יעבור בשתיקה.


15 שנה אנחנו על מדים. תמיד באים כשקוראים לנו. זן נכחד. למרות המחיר האישי שכל אחד מאיתנו משלם, בכל תחום כמעט, למרות סכנת החיים. למרות השקפות פוליטיות שלא בדיוק מתיישבות עם המיליטנטיות הצה"לית. למרות הציניות הצבאית ("המובחרים למילואים", "אני מילואימניק גאה" ושאר סטיקרים מפגרים) ולמרות הפופוליזם הפוליטי הציני עוד יותר ("יוענק סל הטבות לחיילי המילואים"). למרות הניצול -בשכר, בתנאים, בביטוח החיים העלוב, באי החזרי הוצאות. בהשוואה לחילות מילואים ברחבי העולם, חיילי המילואים בצה"ל הם המנוצלים ביותר - יותר מבכל צבא אחר (נתוני המחקר המלאים מופיעים באתר פורום המג"דים והמח"טים). אנחנו גם מודעים לכך שאם ניפצע, נהפוך נכים או הלומי קרב- משרד הביטחון ינסה להתנער מאיתנו מבלי למצמץ. אנחנו מודעים לכך שמעטים מעריכים, ושמעטים עוד יותר שווים את הסיכון. ולמרות כל זאת. הנה סיסמא שרוני דניאל, היחצ"ן של צה"ל, לבטח לא יאהב: "מילואימניקים. פראיירים כן מתים". רובנו בהחלט מרגישים פראיירים. מדוע אנחנו ממשיכים? הרבה סיבות, אף אחת לא נשמעת הגיונית. בעיקר אחרי המקלחת של חמישי בלילה.