שבע רצון עם איילה חסון

 

אחרי המלחמה נחזיר את המעגל עם דן שילון – רק עם איילה חסון. נושיב את בנימין נתניהו לצד רחל עוגיות, שתביא כמובן עוגיות, ואת המתנחל שהתחזה לאב של ילד שנחטף לעזה נושיב ליד הלובסטר שהוטרד מינית ע"י יוסי שלי. נשמע שיר בביצוע עידן עמדי, שחזר, מלא בהשראה, משדה הקרב, ונקווה לימים טובים יותר. בעזרת השם

ככה מתנהג אדם רציני?

 

בביתי שבמרכז הארץ, החלונות מרושתים בסורגי ברזל. לי זה נראה טבעי, אבל ספק אם בראשו של מי מהתושבים בעוטף עזה, עברה המחשבה לקבע סורגים על החלונות. זה הרי נוגד את הקונספט - התרסה מפני הפחד, כמתבקש מאנשים אשר חיים למען מטרות נעלות.

דווקא אותם נתניהו הפך לברווזים במטווח, וכעת הוא מסרב לקחת אחריות על כך. מנער מעליו כל בדל של אשמה כשהוא נתלה בתירוץ לפיו הוא לא עודכן. כאילו מה, מה רוצים ממנו? מאיפה הוא אמור לנחש שתושבי עוטף עזה חיים מזה עשרות שנים בסכנה מתמדת?

גם בפן המדיני – אזרחי. איפה האחריות? איך ייתכן שבזמן מלחמה חברי הממשלה נוטשים את הציבור לגורלו? אין לזה תקדים, אבל כמו שזה נראה - הממשלה סיימה את תפקידה.

*הכתבים והפרשנים שמראיינים את שופריו של נתניהו צריכים לשאול שאלה אחת: "איך הוא מסביר את חוסר הרצינות הזה? האם ככה מתנהג אדם רציני?"

*שר האוצר בצלאל סמוטריץ' יכול לחסוך עוד כסף למגזרים שהוא מעוניין לממן, אם יקים כבר עכשיו גם את ועדת החקירה של המלחמה הבאה. שתיים במחיר של אחד. הרי המסקנות יהיו אותן המסקנות: השמאל אשם.

כל מחשבה היא פיסת חיים

 

בעקבות המצב, ובעקבות ניסיונות כאלה ואחרים להסביר לעצמי תחושות לא מוכרות - כמו שיתוק יצירתי, חשש מפני בריחת ההומור, צורך עז בהתבודדות, ודאגה מכך שהרע לא בהכרח מאחורינו, העליתי על הדף כמה מחשבות.

אני אומר לעצמי (בחיוך דק) ואני אומר גם לכן ולכם - אין לראות מחשבות אלו כעצות.

המטרה העיקרית היא לעודד, והלוואי שאצליח בכך אפילו באופן חלקי.

לפני שאפרוש את מחשבותיי האישיות, אני זורק שאלה לחלל האוויר: איך אנשים יצירתיים חווים את הקושי (אולי אף את חוסר היכולת) ליצור בימים כאלה? אשמח אם תספרו.

הדבר הראשון שאמרתי לעצמי הוא שההשתתפות בחיים לא נעצרת גם כשאנחנו משתבללים בתוך עצמנו. גם כשאנחנו חשים במן שיתוק מדומה.

נכפתה עלינו עצירה, והיא לא מוגבלת בזמן, אך זוהי לא עצירה שהיא מנוחה.

נרצה או לא נרצה, המציאות השתנתה, וכמוה גם ראיית המציאות. כך שהסתכלות מחודשת על החיים היא למעשה המשך התנועה.

כשאני אומר שראיית המציאות השתנתה, אני מתכוון גם לכך שהיא הפכה מוגבלת. הפרספקטיבה מוגבלת: אנחנו לא יודעים כמה זמן התקופה הזו עומדת להימשך. אנחנו לא יודעים מה יהיה בסופנו. כך שההשתנות הזו מאפשרת לנו לחשוב כמו מתוך ממד זמן אחר – מרוחק אך מקביל.

היא מאפשרת לנו לחשוב אחרת על המחשבות שלנו: למשל, על המחשבות שלנו לגבי עצמנו, ועל מה שעומד מאחורי אותן מחשבות. היא אף עשויה להביא לעיצוב מחודש של השקפת עולם אישית.

אני משתדל להרבות במחשבה, גם בימים קשים, גם נוכח סיפורי הזוועה והתופת.

אני מתאמץ לחייך ואז אומר לעצמי: כל מחשבה היא פיסת חיים.

ושכדאי להשקיע בה את הזמן, שתהיה מחשבה איכותית.

איך וויתרנו על חיי החטופים עוד לפני שנודע מספרם

 

עצוב לי מאוד שוויתרנו ככה על חיי החטופים, עוד אפילו לפני שנודע מספרם. מה יהיה עם המתמטיקה העלובה והאכזרית של ספירת הגולגלות? כל כך בקלות להגיד שמשאירים את הדיון עליהם לסוף המלחמה. כמו ספרים בעסקת קונסיגנציה. מה זה הנירמול הזה של הוויתור על החיים שלהם, איך זה עובר חלק? לבי עם משפחותיהם, שנאלצו לשמוע על כך בתקשורת.

אם הייתי רונן צור, יועץ התקשורת שמייצג אותם, הייתי פותח עכשיו בקמפיין ציבורי ענק לשחרורם המיידי של כל אסירי החמאס והג'יהאד בתמורה לשחרור מיידי של כל החטופים השבויים.

בהנחה שנשארו כ-48 שעות עד לפתיחת המערכה השנייה בטרגדיה (כניסה קרקעית למשולש ברמודה), הזמן תכף אוזל.

אני לא מקנא ברונן צור, הוא כנראה כבר הבין את גודל האסון, ואת תפקידו כקברן.

אני מבין שבאולפנים יושבים גנרלים וזכרי אלפא למיניהם, שמפמפמים סיסמאות של הרג, שרוצים להשטיח את עזה. הם חלק מהטרגדיה וצריך לעצור את המחשבות על נקמה. בואו נתחיל לדאוג לחיים ולא למוות. המוות לא יברח, את זה כולנו כבר יודעים. צריך לצעוק את זה - לא מוותרים על השבויים. לא נכנסים לעזה לפני שמחזירים את השבויים. אסור להשלים עם הוויתור עליהם, אסור לנו לקבל את השרירותיות של נירמול הוויתור. לא מפקירים אותם פעמיים!

בשבח הביקורת בזמן אמת

 

מכל הזוועות שאנחנו עדים להן בימים האחרונים, נדמה שהזוועה הגדולה ביותר מבחינתם של הסוגדים לראש הממשלה נתניהו, היא הביקורת הציבורית הנוקבת המופנית כלפיו.  

אין זה אומר, חלילה, שפשעי המלחמה המחרידים של החמאס, אשר גובים את חייהם של אלפי ישראלים, כאילו עוברים מעליהם. עם זאת, בטקסטים של רבים מהם ברשתות החברתיות, ניכר דפוס אחיד למדי: "זה לא הזמן לחפש אשמים", הם כותבים, כמו נצמדים לדף מסרים שכביכול הוצנח מלמעלה (מירושלים או מלונדון, אין זה משנה), שמטרתו לסנגר על מי שבאופן מובהק למדי, הוא כפי הנראה האחראי הישיר, הבלעדי, לכשל הביטחוני והמבצעי החמור בתולדות מדינת ישראל: ראש הממשלה הנאשם בפלילים, בנימין נתניהו.

באופן מפתיע, דווקא עבור דברי סנגוריה נמצא שפע של זמן, והזמן - ניחשתם היטב - הוא ממש עכשיו. מילא, אם היו אלה רק דברי סנגוריה מיתממים, ולא שימוש במציאות חיינו הכאובה על מנת לסתום פיות.

אם למשל תשאלו את אותם מסנגרים, מה דחוף להם כל כך לסתום פיות של אחרים דווקא עכשיו, סביר שלא תזכו לתשובה עניינית. לא כי הם לא רוצים לענות תשובה עניינית, אלא כי פשוט לא קיימת תשובה עניינית לשאלה הזו.

עם יד על הלב, אני לא מאמין שברגעים של כנות פנימית הם חושבים אחרת ממני, או מכל אדם אובייקטיבי אחר. אבל היות וגם בעתות מלחמה 'המטרה מקדשת את האמצעים', דומה כי הם שוב אינם ברשות עצמם. זו כמובן זכותם המלאה לוותר במודע על שיקול דעת עצמאי, אך הנה לכם פגם ברור בשיטה הדמוקרטית: זכות ההצבעה נשמרת גם עבור מי שוויתרו מרצון על בגרותם המנטאלית.

בדק הבית שלבטח יעשו אלה בעתיד הלא רחוק הוא חשוב ולכאורה בלתי נמנע, אך כעת יש לבקש מהם – כל אותם סוגדים, שחלקם מכונים "ביביסטים", הוא לעשות שינוי מחשבתי. שכן עכשיו זה בטח לא הזמן לאפשר להם לטייח, או להעמיד פנים. עכשיו זה הזמן לומר רק את האמת העובדתית, גם אם היא קשה. והיא קשה. והיא כואבת.

יתרה מכך, בתקופת הזמן הנוכחית, בה עובדות אובייקטיביות זוכות להוקעה, לבוז, לעיוות ולמחיקה ע"י גורמים אינטרסנטיים ותומכיהם, חלה עלינו החובה ההישרדותית והמוסרית לחתור לאמת ולהשמיע את דעתנו בקול רם וברור, או בכתב מודגש.

אותם פוליטיקאים שכבר הוכח בעבר מעל לכל ספק כי אין בהם את היושרה הבסיסית לקחת אחריות – מתנערים מאחריותם גם הפעם, וביתר שאת. אין שום סיבה לגונן עליהם. אין לכך שום הצדקה מוסרית.

ניסיתי לומר לכמה מחבריי מהימין, שאין מה ללמוד מחברי הממשלה הזו, ובטח שלא מראש הממשלה נתניהו, גם בהקשר הזה.

אמרתי: אל תקנאו בו, בנתניהו, ותזכרו: אתם לא הוא. יש לכם את החופש ואת הזכות להיות בעלי השליטה על האישיות שלכם. זוהי חובתכם - הן מתוך חובת הנאמנות לעצמכם, והן מתוך מחויבות כלפי הדורות הבאים.

תבטיחו לעצמכם שלא תקבלו יותר בהכנעה את הניסיון הציני לשלוט בתודעתכם.

אני רוצה להאמין שהצלחתי, ושזה עבד. ימים יגידו.

 

המובן מאליו שאיננו מובן

 

קצת אבסורד שהגענו למצב שבו צריך להסביר את חשיבותה של ביקורת, כפי שזה אבסורד להידרש להגן על הזכות הבסיסית של אדם להטיל ספק בעולמו (להבדיל, הזכות המופלאה להישלח למוות, זוכה, משום מה, לחסינות נצח), אבל אני אנסה בכל זאת, ובקצרה:

 

*כמי שזכה לעבוד כעיתונאי עוד בטרם החל המקצוע לדעוך, אני רואה ביכולת החשיבה הביקורתית שרכשתי כסוג של נכס. אני לגמרי מאמין שאם נאמץ כולנו את החשיבה הביקורתית כדרך חיים, חתירה לאמת תהפוך לערך חיובי עליון בזהות האישית של כל אחת ואחד מאתנו.

 

*לישראלים יש זיכרון קצר, וביקורת בזמן אמת תורמת למניעת שכחה.

 

*ביקורת בזמן אמת מסייעת למנוע זלזול בחיי אדם, ובאמת שזה המעט שאנחנו יכולים לעשות עבור אלפי ההרוגים, החטופים והפצועים. לדרוש את אי הפגיעה בכבודם.

 

*ביקורת בזמן אמת עשויה להפיח שאר רוח בימים קשים אלו. היא פוקחת את עינינו, מיישרת את גבנו, מחדדת את מודעותנו.

 

על חשיבה ביקורתית ומיניות

 משטרים אפילים מתנגדים לביקורת. שחס וחלילה האנשים הסבירים, הפשוטים, יצליחו להתמצא בחיים. שמא יעזו לחשוב באופן עצמאי, יפתחו אינטלקט. באופן שאיננו מפתיע, משטרים מהסוג הזה תופסים את החשיבה הביקורתית באותו אופן שבו הם תופסים מיניות – כחטא שיש לדכא.

נשמע מוכר? לא בכדי.

אישה נחשבת בחוגים אורתודוכסיים לאויב מסוכן גם משום כפל המשמעות של המילה: מושכת מינית - מושכת את הגבר החוצה מהקבוצה.

בכוחותיה "הפתייניים", האישה (או הילדה, מבחינתם אין בהכרח הבדל) מנטרלת את הגבר ממגנט השתקת האינטליגנציה, והלכה למעשה הופכת גם אותו לאיום.

מפרק בראשית ועד לכתיבת שורות אלה - ימי ראשית מלחמת אוקטובר השחור (זו לא מלחמת עזה לבדה, למרבה האימה), אנשים שאינם בורים, מהווים איום על צייתנותו של העדר. והעדר, כידוע, הוא בנק מובטח של קולות בקלפי, והוא שווה כסף. הרבה כסף. תשאלו את אריה דרעי – תלמיד ישיבה תפרן, שהפך בתוך שנים מעטות בכנסת, ובממשלה, לאחד מעשירי ארצנו. ואת כל מה שהוא יודע, הוא לימד את תלמידו המסור ביותר: אחד, בנימין נתניהו.

ממשלת חירום – כן. ממשלה להצלת נתניהו – לא.

ממשלת חירום צריכה לקום עם אנשים רציניים. לא עם שחקנים שעושים פוזה. לא עם כאלה שפרסונתם פרנסתם. לא עם בני גנץ, רמטכ"ל מנותק בדימוס, שכפוליטיקאי כבר הספיק להוליך שולל את מצביעיו בשביל ''לשמור על נתניהו מאוחדת'' (ביטוי שטבע בזמנו הנשיא בוז'י הרצוג, כבר אז בובה של נתניהו), וגם לא עם יאיר לפיד – האיש שמוטט את מחנה השמאל לטובת הרחבת מחנה השמאלץ, ומי שהגדיר את מלחמת לבנון השניה כ"אחת העוויתות האלה, שהחיים בישראל מזמנים לנו. הן מכאיבות והן מפחידות, אבל הן עוברות" (מתוך מאמר מביש במיוחד שפרסם ב-11 באוגוסט 2006, בידיעות אחרונות).

יש הרבה אנשים רציניים שאפשר וצריך לגייס בדחיפות. לא רק קציני צבא וותיקים, מנוסים, ואכפתיים. נחוצים לנו אנשי ניהול מעולים מתחומי הרווחה ורפואת הנפש.

ותקציבים, כידוע, לא חסרים. אבל חסרים לנו אנשי מקצוע, שיקימו אד-הוק משרדי ממשלה בנוהל חירום. למשל:

*המשרד לבריאות הנפש

*המשרד לתיאום בין אזרחים ומתנדבים לבין צה"ל

*המשרד לטיפול במשפחות חטופים ובמשפחות שכולות.

*המשרד לטיפול במגפת הבדידות

*המשרד למצבי חירום ולשיקום פיקוד העורף

*המשרד להבראת המורל והחזרת התקווה

 

את כל המשרדים הכוזבים, הפיקטיביים, שלהלן:

משרד ההסברה

משרד המודיעין

משרד המשילות

המשרד לשוויון חברתי

משרד העבודה

המשרד לעניינים אסטרטגיים

המשרד למעמד האישה

המשרד במשרד הביטחון

המשרד לביטחון לאומי

המשרד במשרד החינוך

המשרד להתיישבות ולמשימות הלאומיות

משרד ירושלים ומסורת ישראל

משרד החדשנות, המדע והטכנולוגיה

המשרד לשירותי דת

משרד התפוצות והמאבק באנטישמיות

משרד הנגב, הגליל והחוסן הלאומי

המשרד לקידום וחיזוק חברתי

המשרד לשיתוף פעולה אזורי -

יש לזרוק לפח האשפה של ההיסטוריה.

תפילה (שנדע איך לחיות)

 

 

שנבטח בעצמנו ובשיקול דעתנו

 

שנדע להבחין בין טוב לרע, ובין אמיתי לכוזב

 

שנחשוב על צרכיו של האחר ועל טובת הכלל -

מתוך אנושיות, ומעצם הבנת החיים

 

שנמצא משמעות עמוקה בחיינו

 

שנתיידד עם תחושת הבדידות

 

שנדע להבחין בין דת לבין אמונה,

בין חומר לרוח,

ושנזכה להבין כי אין חומר בלי רוח.

 

שנרגיש כאורחים בעולם הזה, כאורחיו של הטבע – ולא ככובשיו.

שנחיה מתוך מחויבות עמוקה לחיים

שניקח אחריות על חיינו

שנתבגר

 

שנדע איך לחיות