הדמות הראשית בטרגדיה

 

בקומדיה, הדמות הראשית עושה את הדברים הנכונים, רק מהסיבות הלא נכונות.

בטרגדיה, הדמות הראשית עושה תמיד את הדברים הלא נכונים, ותמיד מהסיבות הלא נכונות.

בדרמה, ברגעי השיא, הדמות הראשית ניצבת בפני קונפליקט קיומי, והיא נאלצת לבחור בין צורך כוזב לבין צורך אותנטי.

בטרגדיה, הדמות הראשית אף פעם לא בקונפליקט.

ספייס אידיוטי

 

 

בקונטרול יושב הטרול

בקונטרול יושב הטרול

נהדק ת'חגורות ואז ניפול

 

בקונטרול יושב הטרול

קולו הבוטח – בריטון

הוא ינווט כמו שמצביעיו קיוו

 

מציאות צורחת לקונטרול:

אנחנו תחת אש!

והטרול עונה:

הנוף כל כך יפה.

מי הים תכולים, החורש, השדה

 

אל תדאגו, אני רואה הכל

בחושך ובאור

אני אתן פה צרור, אם משהו ישתבש

ואת הקסדה תצמידו טוב, כך שתגן

 

אפודים...יישלחו אליכם בהקדם

וגם מימיות

בקרוב גם תגלו,

שבמנות הקרב אין לוף.

 

אך שדה הקרב הוא מאזן אימה:

להינצל או להציל?

והטרול קורא ליפול ולהפיל.

תל אביב כדין שדרות ונחל עוז

 

ובקונטרול יושב הטרול

לבו חרד

חרד ליפול

והאויב מכה בכל.

האויב מכה בכל

ותודה לדייויד בואי על Space Oddity

הותר לפרסום: עדות נתניהו בוועדת הבדיקה של אחרי המלחמה

 

הותר לפרסום: מתוך עדות נתניהו בוועדת הבדיקה של מלחמת שמחת תורה. סליחה, מלחמת אחרי סוכות. סליחה, מלחמת לפני אחרי החגים. סליחה, מלחמת ההפקרה. סליחה, מלחמת ההתשה השנייה. בעצם לא, סליחה...מלחמת סוף הסבבים. לא. מלחמת סוף ה...מלחמת הסוף. סליחה

 

"לגבי החטופים. אמרנו להם: "הקייטנה נגמרה", והם לא חזרו".

 

"אומרים לי: 'הסרבנים נלחמים', 'השמאל נלחם'. אז אני אומר לכם: בוודאי. בוודאי שעכשיו הם נלחמים. הם נלחמים כדי לנקות את מצפונם – הם הראשונים שצריכים לבקש סליחה מכל עם ישראל"

 

"המלחמה רק הסתיימה - זה לא הזמן עכשיו לחפש אשמים. זה לא הזמן להאשים אחד את השני. אנחנו עם אחד. אחים אנחנו. אנחנו נעבור את זה - ביחד!"

 

"אהרון ברק, אהוד ברק, יצחק בריק. זה נראה לכם מקרי? דיי וונט טו ברייק אס". אבל אנחנו נעמוד מולם כחזית אחת!"

 

"לבי עם תושבי העוטף והצפון המפונים. אני מבין מה זה לאבד בית. ב-99 סילקו אותנו מהמעון הרשמי, נאלצנו לעבור לשרתון פלאזה"

"זה נראה לכם אמיתי שיאיר גולן, איש מרצ, ממובילי המחאה, מחלץ משדה הקטל הנורא במסיבה ברעים דווקא את בנו של עיתונאי "הארץ"? תגידו לי, אתם באמת מאמינים לזה?" 

"אם הייתה זו ממשלת בנט-לפיד, היינו רואים 50 אלף הרוגים. לא 400 חיילים ו-200 חטופים וכמה מאות תושבים".

"הסמול - הם שהביאו עליהם את אנשי החמאס, במסיבה המיותרת וחסרת האחריות הזו. מטרים ספורים מהגבול עם עזה, אלפי צעירים - כולכם בוודאי ראיתם את התמונות. כמו פיתיון בקצה החכה. באכזריות שאין כמותה, בלשון העם: 'אכלו סטלות', ורצו אל מותם. ואותי אתם מאשימים. אתם מדברים איתי על אחריות? ממני אתם מבקשים תשובות? אני יכול למנוע מסיבה חסרת אחריות של השמאל? אני יכול למנוע הפגנות בקפלן? אומרים "דיקטטורה". רבותיי, תגידו לי אתם - ככה נראית דיקטטורה? הרי - הרי אם הייתה פה דיקטטורה, האם הייתם יכולים להפגין כל מוצאי שבת נגדי וכנגד רעייתי? תגידו לי אתם - ככה נראית דיקטטורה? תראו לי דיקטטורה אחת! אחת! שיש בה אלפי משתתפים במסיבה של סרבני גיוס. מסיבה שבדיעבד ובחוסר הגינות משווע מכנים אותה כ"מסיבה למען השלום". ידידיי, אני רוצה לומר לכם. בערב זה. השמאל - השמאל לא רק ששכח מה זה להיות יהודים, הוא גם שכח מהי המשמעות האמיתית של נטילת אחריות. אחי ואחיותיי, אזרחי ישראל. עתיד מ-ז-ה-י-ר לפנינו. אנחנו עם הנצח. עם סגולה. ואנחנו נשתקם. ומהר, כפי שאויבנו לא חלמו. מהר מכפי שניתן לדמיין. אנחנו נעבור את זה ב-י-ח-ד! אני, וממשלת ישראל, בראשותי, תבטיח. שלעולם לא עוד! לבי עם משפחותיהם של החטופות והחטופים, הנעדרות והנעדרים. וכמובן - משפחותיהם של הנרצחים הרבים. והפצועים. יום הזיכרון העצוב ביותר בתולדות מדינת ישראל לפנינו, ואני מבטיח לכם. אזרחות ואזרחי ישראל היקרים. שבמוצאי יום הזיכרון, יום העצמאות הזה, הקרוב - יהיה יום, שלעולם לא יישכח. אנחנו נראה לעולם מה זו תקומה של עם! אני מבטיח לכם - עין אחת בעולם הנאור לא תיוותר יבשה! ובל נשכח, כפי שנאמר, ואני מצטט: "תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר". ומדוע, אתם שואלים, זה יקרה? אני אענה. כי זה נורא פשוט. כי עם-ישראל-חי!"

הסיגר והשמפניה של שש אחרי המלחמה

 

כותרת עיתון הארץ מערב יום כיפור האחרון וטורי הדעה שנלוו לה, הדהדו ביתר שאת את הכתובת שהייתה על הקיר כבר זמן רב למדי: מחדל מלחמת יום הכיפורים הבא קרוב – והוא ממש רובץ על פתחנו.

כנראה שבלשכת ראש הממשלה נתניהו, כמו גם בלשכת ראש המוסד וראש השב"כ, לא קוראים "הארץ". חבל. כמי שהצליחו לפספס גם את מלחמת ששת הימים, גם את מלחמת יום הכיפורים, גם את האינתיפאדה הראשונה וגם את זו השניה, כדאי היה לשב"כ ולמוסד להשקיע את מאמציהם הכבירים במשאב זמין העומד לרשותם, זה שאינו דורש תקציבי עתק: מנוי לעיתון הארץ. עוד לא מאוחר, אגב. אם רוצים להתייעל ולחסוך, אפשר לעשות מנוי דיגיטלי ללא מוסף דה מארקר. או מנוי רק לסוף השבוע. עדיין, יש בכך כדי להרחיב את הפרספקטיבה – או להשלים את חלקי התמונה החסרה (במקרה הטוב).

אגב, עיתון הארץ הוא זה שחזה את רצח רבין, שבועיים לפני שהתרחש (מאמר של אריה כספי ז"ל). חבל שגם אז, בלשכת ראש המוסד ובלשכת ראש השב"כ לא מצאו זמן לקרוא. אולי היו עסוקים בשושו, בפסאדה.

לזכותם של ראשי צה"ל, השב"כ והמוסד בהווה, ייאמר שהם לקחו אחריות והודו בכך שהם זרקו זין ענק על תושבי עוטף עזה – או, כפי שהגדירה זאת היטב ובעדינות החטופה המשוחררת יוכבד ליפשיץ: "היינו השעיר לעזאזאל של השלטון. הפקירו אותנו". מה לגבי ראש הממשלה נתניהו? עדיין ממשיך לזרוק זין. שבועיים וחצי לאחר האסון הכבד, והוא? כנראה שהוא מחכה לסיגר ולשמפניה של שש אחרי המלחמה.

*

אחרי שבועיים וחצי בשבי החמאס, יוכבד ליפשיץ בת ה-85 משתחררת אל הריסות חייה והריסות ביתה - ללא בעלה שנותר ברצועת עזה, ומספרת לתקשורת את האמת: המחבלים התייחסו אליה יפה.

האם האמת חשובה? תלוי את מי שואלים. מבחינת העיתונאים, היחצנים, והפרשנים המזדעקים באולפנים, האמת הזו היא לא פחות מאשר "פיגוע הסברתי" - כאילו שמדובר במחדל המתקרב בגודלו לזה שהתחולל בבוקר שבת ה-7 באוקטובר.

איך הגענו למצב שבו אנשי תקשורת מנוסים מאבדים את היכולת לתת אמון בכוונותיה של אישה מבוגרת, חבולה נפשית ופיזית, שזה עתה שוחררה מהשבי - ואף על פי כן התעקשה לומר למצלמות בביטחון את מה שהיה בעיניה חשוב לומר?

אם כבר מדברים על פיגוע, נעשה פיגוע למושג 'אמת'.

יש אנשים, ואני מרשה לעצמי להאמין שליפשיץ נמנית עליהם, שה'אמת' היא ערך חשוב מבחינתם - שהרי מהי האמת אם לא אבן יסוד ביחסים שבין אדם לסביבתו? להבדיל, בשביל אנשים מסוגו של ראש הממשלה נתניהו, אמירת אמת נתפשת כחולשה. בחייהם של אנשים כמו נתניהו, את מקומה של האמת תופסים החשדנות, ההונאה, השוחד, הספין.

האם התרבות שנוצרה בצלמו של נתניהו, זו שעיצבה את הרוח הביביסטית (לרבות מיצג תפאורת הגדר בגבול עם עזה, אך עוד הרבה לפני), השתרשה עד כדי כך שהיא מעוורת גם עיתונאים ופרשנים מן השורה?

אהבת המלחמות והאבל

 

עוד לא סיימנו לבכות על הקורבנות, עוד לא הספקנו לחשב את מניין החמ"ן (חטופים מסוג נעדרים), וכבר עומדת באוויר שמחת הניצחון שטרם הושג (ושספק אם יושג). כאלה אנחנו – חוגגים ניצחונות עוד בטרם מוינו כל הגופות. כי עם הנצח לא מפחד, והוא גם לא שונא מלחמות. מאוד לא שונא. אפילו אוהב. ממש כפי שהוא אוהב להתאבל.

איך אפשר להסביר את הסתירה הסימטרית הזו? האם קיימת איזושהי תשתית תודעתית לאיזון החומר, על מנת לספק את הצורך הישראלי בשייכות? מן שיטת לוחמה אבולוציונית הפועלת על הלא-מודע הקולקטיבי? בהחלט שווה לבדוק. מה שבטוח - תעסוקה לחוקרים מתחומי הפסיכולוגיה לא תחסר אחרי המלחמה הזו.

מה העם בישראל פחות מחבב? את משפחות החטופים. אותם נודניקים שמפריעים עם הבקשות המעצבנות שלהם, כמו נשים שמפריעות באמצע המונדיאל, שרוצות תשומת לב דווקא באמצע משחק. לא מתאים!

לכן, כדי שלא יפריעו כבר על ההתחלה, אותן משפחות זוכות לאדישות ממסדית ואף ציבורית כבר מהיום הראשון. ככה זה אצלנו. היכן שיש שמחה, יש פחות סבלנות לכאב. כי מה לעשות, ניצחון זה לווינרים. בכי? בכי שייך למפסידים. ומה אנחנו, לוזרים? חבורה של כוסיות? אנחנו נחסל את החמאס. אפילו ביבי נתניהו אמר.

*

סיסמאות כמו "ביחד ננצח", נועדו לשמור על מורל גבוה בטווח הקצר. בשביל לשמור על מורל לטווח הארוך יש את הצנזורה הצבאית.

כי בואו, ברצינות, למה שננצח? הפסדנו בכל המלחמות בחמישים השנים האחרונות, והפסדנו גם הפעם, עוד לפני שפלשנו לעזה. כל כך הרבה הפסדנו בשבת של ה-7 באוקטובר, וכמובן מאז אותה שבת. אנחנו אנשים בוגרים, אנחנו צריכים לדעת להפסיד.

החטא הקדום הוא ששורש המילה ניצחון הוא נ.צ.ח, וכעת אנחנו צריכים לשאול את עצמנו מהו ניצחון עבורנו. האם נקמה? הרתעה? האם תחושת ההישג המבצעי, היא זו שמבססת את מהות הניצחון, או שמא זו התחושה בדבר היכולת לשמור על אותו הישג לאורך זמן? האם אנחנו סוגדים לרעיון הניצחון בכל מחיר, אפילו במחיר אורח חיים החותר להפסד בטווח הרחוק?

המשמעות של "לנצח בכל מחיר" היא להדחיק רגשות אנושיים. זה אומר להתרכז אך ורק בהווה, ולהיות חסר חמלה כלפי דמם של החיילים ושל החטופים. תשאלו את הילדים שנחטפו לעזה, האם "ביחד ננצח". תשאלו - האם זה ריאלי "להשמיד את החמאס" ועל הדרך להשמיד גם אותם.

שהרי תכליתה של כל מלחמה היא שיפור עמדות ושיפור התחושה. בסוף, מלחמה מתחילה ונגמרת בסטוריטלינג. כל מלחמה. ואם נקלף עוד טיפה, נגלה שזהו סיפורו של האגו הגברי מתקופת התנ"ך ועד ימינו. סיפור לא משהו.

לא יהיה זה מרחיק לכת לומר שכל דבר המונע ישירות מהאגו, הוא מנוגד לחוקי הטבע. לכן כל מלחמה היא מלחמה קיומית, ולמרבה הצער כך יש לראות אותה. וכמו בכל מלחמה, את מחיר טיפשותם ואכזריותם של אלה המכורים לאלימות, משלמים, כרגיל, כל אותם חפים מפשע – בני אנוש ובעלי החיים יחדיו.

האם אנחנו כחברה מוכנים לשלם שוב ושוב את המחיר הכבד הזה? האם אנחנו באמת מבקשים לעצמנו את המלחמה כדרך חיים? האם המחשבה שהכיבוש הוא נצחי היא מחשבה הגיונית?

שבע רצון עם איילה חסון

 

אחרי המלחמה נחזיר את המעגל עם דן שילון – רק עם איילה חסון. נושיב את בנימין נתניהו לצד רחל עוגיות, שתביא כמובן עוגיות, ואת המתנחל שהתחזה לאב של ילד שנחטף לעזה נושיב ליד הלובסטר שהוטרד מינית ע"י יוסי שלי. נשמע שיר בביצוע עידן עמדי, שחזר, מלא בהשראה, משדה הקרב, ונקווה לימים טובים יותר. בעזרת השם

ככה מתנהג אדם רציני?

 

בביתי שבמרכז הארץ, החלונות מרושתים בסורגי ברזל. לי זה נראה טבעי, אבל ספק אם בראשו של מי מהתושבים בעוטף עזה, עברה המחשבה לקבע סורגים על החלונות. זה הרי נוגד את הקונספט - התרסה מפני הפחד, כמתבקש מאנשים אשר חיים למען מטרות נעלות.

דווקא אותם נתניהו הפך לברווזים במטווח, וכעת הוא מסרב לקחת אחריות על כך. מנער מעליו כל בדל של אשמה כשהוא נתלה בתירוץ לפיו הוא לא עודכן. כאילו מה, מה רוצים ממנו? מאיפה הוא אמור לנחש שתושבי עוטף עזה חיים מזה עשרות שנים בסכנה מתמדת?

גם בפן המדיני – אזרחי. איפה האחריות? איך ייתכן שבזמן מלחמה חברי הממשלה נוטשים את הציבור לגורלו? אין לזה תקדים, אבל כמו שזה נראה - הממשלה סיימה את תפקידה.

*הכתבים והפרשנים שמראיינים את שופריו של נתניהו צריכים לשאול שאלה אחת: "איך הוא מסביר את חוסר הרצינות הזה? האם ככה מתנהג אדם רציני?"

*שר האוצר בצלאל סמוטריץ' יכול לחסוך עוד כסף למגזרים שהוא מעוניין לממן, אם יקים כבר עכשיו גם את ועדת החקירה של המלחמה הבאה. שתיים במחיר של אחד. הרי המסקנות יהיו אותן המסקנות: השמאל אשם.