יום שישי, 12 ביוני 2009

חפץ ביקרו

הכיתוב יצא לי מטושטש. לחצו על הציור כדי להגדיל

הבוקר (שישי) פורסם ב"הארץ" שאת הנאום המדיני אותו עומד לשאת בשבוע הבא ראש הממשלה בנימין נתניהו, כתבו שני עיתונאים: אורי אליצור, עורך המשנה של "מקור ראשון", וניר חפץ, עורך "7 ימים" של "ידיעות אחרונות", אשר מונה השבוע לתפקיד היחצן הבכיר בלשכתו של נתניהו.
המעבר של חפץ אל לשכת נתניהו אינו אבידה לעיתון או לעיתונות. נהפוך הוא. אלא שהדרך שבה המהלך נרקם, ללא תקופת צינון, אף לא של דקה, ובעיקר השקט התקשורתי (והתעשייתי) שליווה את המעבר, צריכים להדאיג.
מזל מועלם וברק רביד, הכתבים המדיניים החתומים על הידיעה, נמנעו מלציין כי את הג'וב החדש סגר חפץ בעודו מכהן כעורך בכיר בעיתון הנפוץ במדינה. הם גם לא הביעו ביקורת על כך שעיתונאים בתפקיד כותבים נאומים לפוליטיקאים. מדוע השניים לא עשו כן? כיוון שחפץ, היחצן החדש של נתניהו, הוא מעתה מקור המידע העיקרי שלהם. ללא תמיכה (בלתי מסויגת) בו ובאדונו, לא יהיו להם כותרות, לא ראיונות חגיגיים עם רה"מ, וגם לא נסיעות לחו"ל מטעמו. זה מאוד פשוט: אם מועלם ורביד לא ישרתו נאמנה את אדוניהם החדשים, הם יישארו בלי עבודה. מה לגבי השירות לקוראים? הצחקתם אותם. מה, הקוראים יביאו להם סקופים?
בזמנו, כששאלתי את נחום ברנע, העיתונאי הבכיר והוותיק של ידיעות אחרונות, כיצד הפך לעיתונאי החצר של רה"מ לשעבר אולמרט, ענה לי ברנע: "תשמע, אני בסך הכול רוצה לחזור הביתה בשלום".

צינון? זה כשיש נזלת, לא?

מצד שני, יהיה זה מגוחך לדרוש מחפץ שייקח תקופת צינון, שכן חפץ מאז ומתמיד התנהל כעסקן ולא כעיתונאי. לאורך כל הקריירה העיתונאית שלו, עסק חפץ בחנופה לפוליטיקאים וביצירת קשרים עמם. בארבע השנים האחרונות הגדיל לעשות, כשפרסם שני ספרים (במשותף עם גדי בלום), שכל תכליתם, כך נראה, התרפסות בפני פוליטיקאים וגורמים בעלי השפעה. הספר הראשון הוא "הרועה-סיפור חייו של אריאל שרון" (על הכריכה: שרון, האיכר התמים וטוב הלב, מחבק כבשה) ו-"ישראל לאן-18 שיחות עם האנשים שמעצבים את המדינה" (ביניהם נתניהו, אהוד ברק, ציפי לבני ונוחי דנקנר). עוד על פועלו העיתונאי הבלתי יאומן של חפץ, בכתבתו של איתי רום, "חיבוק מהכיוון הלא נכון" אשר ניבאה את העתיד לבוא: בעבר הלא רחוק "7 ימים" היה מוסף איכותי שעסק בתחקירים חשובים וחשף שחיתויות פוליטיות. כשמונה חפץ לתפקיד, נעלמו התחקירים החשובים. במקום עיתונאים חוקרים, הוכתרה יסמין לוי, כתבת רכילות, ככתבת הבכירה של המוסף. הפוליטיקאים החלו סופסוף לנשום לרווחה. ככה זה כשהעורך חפץ, חפץ ביקרם.
קישור לכתבה של איתי (עוד לא למדתי ליצור קיצור לקישור):
http://www.the7eye.org.il/articles/Pages/article6822.aspx?RetUrl=/WRITTERS/Pages/itay_rom.aspx


ניר חפץ לא לבד. פניו הם פניה הכעורות של התקשורת הישראלית, שהפסיקה מזמן לבצע את מלאכתה נאמנה. וכשהציבור לא מקבל אינפורמציה אמיתית ומלאה, היסוד הדמוקרטי בחברה למעשה חדל מלהתקיים. עוד על עיתונאי החצר בתקשורת הישראלית, בכתבה "כלבי השמירה של אולמרט" שפרסמתי בשעתו ב"גלובס":
http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1000263325

4 תגובות:

  1. לפחות יצא המרצע מהשק. עכשיו העורך המכובד עושה את עבודתו בגלוי ובראש חוצות. זה גם משהו בימים טרופים אלו, לא?


    פוסט מצויין. כה חבל שלא יוכל לעלות בעיתון

    השבמחק
  2. תודה על פקיחת העיניים.

    השבמחק
  3. המשך לכתוב

    השבמחק
  4. איש יקר, מעולם לא התיימרתי להיות תחקירנית שאמורה לחשוף שחיתויות פוליטיות. אני כתבת מגזין. רק מישהו מתנשא, כמוך, ישפוט כיצד התחיל אדם את הקריירה שלו ויזלזל ברכילות- שהיא אגב, העיתונאות הקשה ביותר לידיעתך. מעבר לכך, מעולם לא עסקתי ברכילות נבזית ותמיד עשיתי כתבות צבע במקביל. אני לא מתביישת בדרך שהתחלתי והתקדמתי במקצועיות, יושר וכבוד למקצוע- יעידו כל המרואיינים שלי וראיינתי עשרות אנשים, חלקם מכובדים ביותר בתחום שאני מסקרת. אני חלק ממוסף שלם- לא כולו- ודרכי לא הצלחת להעביר את הפואנטה שלך. הכתבות שלי זוכות להפניות בשער הראשי של העיתון, כלומר- לא בגלל עורך זה או אחר. מה לעשות, עולם הבידור מעניין את כולם. אני מציעה לך לקרוא בכיף את הכתבות שלי, ולפני שאתה מזלזל, תחשוב שנית. אינך מכיר אותי, אבל אני לא הייתי רוצה להכיר אדם כמוך, שמתיימר להיות מלומד ונאור אבל מניח יומרות שווא. בהצלחה.

    השבמחק