תם עידן גלובס. כלומר: תם עבורי, ועבור
עשרות עובדים שגילו בשלהי דצמבר כי האדמה רועדת, וכי תוך שבועות ספורים ייסגר
המוסף היומי "גלובס הערב" וכן המוסף החודשי "פירמה". בערב של
יום חמישי האחרון התכנסנו, כתבי ועורכי "גלובס הערב", לערב פרידה. היה
נחמד לפגוש את האנשים, אבל זה הרגיש כמו מסיבת גירושין.
לא מזמן ביקרתי בבניין בית מעריב. מה אתם
יודעים, קומת הכניסה הפכה למועדון לריקודי סלסה ובקאצ'ה. אהבתי את העיצוב החדש – מן
עיצוב אייטיז של פריפריה. אבל היה עצוב. רק מכונת הדפוס העתיקה שבכניסה נותרה
נטועה ביציקת הבטון, כאנדרטה.
אני כבר 16 שנים במקצוע. אפשר לומר שאלו
16 שנותיו הקשות. שנים של התדרדרות מתמשכת- כמותית, כלכלית, איכותית, אתית. לא
יודע מה יהיה הלאה, אולי אעשה מה שבהוליווד עושים, ואביים סרטים על עיתונאים. חומרים
לא חסר. בינתיים, אכתוב על קולנוע בבלוג, ואדבר על קולנוע בתוכנית הטלוויזיה
המחתרתית שלי בשידורי החללית (פרטים בהמשך. בעצם- מי שיהיה ער מחר ב-23:00, מוזמן:
Halalit.tv ).
ביקורת סרט: חדר
(ארה"ב, 2015). תסריט: אמה דונהיו. בימוי: לני אברמסון.
שחקנים: ברי לארסון,
ג'ייקוב טרנבלי, ג'ואן אלן, וויליאם ה. מייסי, טום מק'מוס.
אני לא חסיד גדול של עיבודים
ספרותיים לקולנוע. לרוב זה לא מצליח, כיוון שהסיטואציה עבור תסריטאים היא בין
מכשילה לבין כמעט בלתי אפשרית – צלו של הסופר מוטל בחרדת קודש על המקלדת, המלאכה
אינה יצירתית במיוחד ומשום כך הינה משעממת, והדהודי הרקע של התגובה השכיחה "הסרט
נחמד, אבל הספר היה הרבה-הרבה יותר טוב", ככל הנראה אינם מאפשרים מרגוע.
"ארץ קשוחה"
של האחים כהן ו"הרחק ממנה" של שרה פולי, היו האדפטציות הקולנועיות
המוצלחות האחרונות שראיתי, והן היו מוצלחות משתי סיבות שונות: ב"ארץ
קשוחה" האחים כהן פשוט העתיקו את הספר (השניים אף הודו בכך) – ואולי זה מסביר
מדוע הסרטים המעובדים שלהם הם הסרטים הטובים ביותר שלהם, ובמקרה של שרה פולי,
שכתבה וביימה את "הרחק ממנה", ובכן- פולי היא פשוט תסריטאית ובימאית
מבריקה (היא גם שחקנית מעולה).
"חדר" עובד
לקולנוע על-ידי הסופרת עצמה, ובאופן מפתיע למדי, החולשות בספר הפכו לחוזקות בסרט,
ואילו החוזקות בספר הפכו לחולשות של הסרט.
בספר, העלילה מסופרת
מנקודת מבטו של ג'ק, ילד בן חמש, אשר כלוא ביחד עם אמו בחדר שבחצר ביתו של פסיכופת
- זה שחטף את ג'וי לפני שבע שנים, והכניס אותה להריון. החדר הוא כל עולמם של
השניים, והוא העולם היחיד אותו ג'ק מכיר.
בספר, דונהיו בחרה לספר
את הסיפור בגוף ראשון ובזמן הווה – משימה שאפתנית במיוחד, שלטעמי לא עלתה יפה. עם
כל הרצון להתחבר לעולמו הפנימי של הילד, קשה להאמין שילד בן חמש מתנסח כך. בסרט,
להבדיל, המונולוג של הילד (בגילומו של ג'ייקוב טרנבלי) נהדר. הוא מתבטא כילד, מתנהג כילד, ואף שנשקפת למולנו
נקודת מבטו, נחשף רובד נוסף של פרספקטיבה- זה של אמו. שתי נקודות המבט הללו
משתלבות היטב בתמונה, והן משלימות זו את זו: תצלומי תקריב בעדשה רחבה ממחישות את ממדיו
הצרים של החלל, ובה בעת משתקף העולם החזותי אותו יצרו השניים, פרי עולם דימויים פנימי
עשיר, המאפשר את שרידת צלילות הדעת.
נקודת התורפה של הסרט
היא בתחילת המערכה השלישית: סיקוונס החזרה של ג'ק וג'וי (ברי לארסון) הביתה. כלום כמעט לא עובד
בסיקוונס הזה. אומר זאת בפשטות: זה לא נראה כמו חזרה של מישהי שנחטפה לפני שבע
שנים. זה נראה כמו חזרה של מישהי הביתה אחרי היעדרות של יומיים. כשמישהי שנעלמה לפני שבע
שנים חוזרת הביתה, אחרי שהתברר שנחטפה ונאנסה על ידי פסיכופת, לא ייתכן שהתגובה של
המשפחה ושל הסביבה תהיה מאופקת כל כך. ללא הפגנת רגשות. ללא סקרנות לדעת מה עבר ועובר
עליה ואיך כל זה קרה, וללא כל רצון להסביר לה מה השתנה במרוצת השנים הללו (למשל,
מדוע ההורים התגרשו). כל כלי התקשורת (התקשורת
הבליחה בסרט לסצנה מוצלחת, אבל בודדת) אמורים לסקר בלי הרף את החזרה שלה. הטלפונים
אמורים לצלצל בלי הפסקה. פרחים אמורים להיערם בכניסה לבית. חברים אמורים לבוא
ולעטוף את המשפחה. כל זה לא היה, וחבל. תסריט מהודק יותר יכול היה להפוך את הסרט
לשיא הקולנועי של השנה. ברי לארסון, בתצוגת משחק מופתית, זכתה בצדק בגלובוס הזהב
על התפקיד, והיא מועמדת לאוסקר בקטגוריית השחקנית הטובה ביותר. אם אלי הקולנוע יהיו
איתה, היא תזכה.
ציון: ארבעה פנסים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה