יום חמישי, 9 ביוני 2016

דיווח מפסטיבל קולנוע דרום וקפיצה קטנה לבאר שבע




"אצלנו אין לחות, אבל כשיש אזעקת "צבע אדום" מזיעים כמו בתל אביב", הסביר לי השבוע תושב העיר שדרות, בעודנו עומדים בתור לקיוסק הסמוך לסינמטק המקומי, שהפך השבוע, כמדי שנה, למתחם המרכזי של פסטיבל קולנוע דרום. יומיים לאחר מכן, כלומר אמש, תושבי תל אביב הזיעו, אך לא בשל הלחות הגבוהה.
הפסטיבל, מיסודו של בית הספר לאמנויות הקול והמסך במכללה האקדמית ספיר, התחדש השנה באולם קולנוע נוסף- קולנוע "חן" הוותיק והנטוש, ששופץ בזמן שיא לטובת הפסטיבל. הקהל שהגיע ל"חן" זכה לצפות בין היתר בסרט "גט", סרטה האחרון של רונית אלקבץ ז"ל כשחקנית וכבימאית (בצוותא עם אחיה, שלומי) ובסרט "הבלתי משוחדים" המופתי של בריאן דה פאלמה. בתזמון מפתיע, באותו היום שבו נחנך קולנוע "חן" המחודש, נחנך, 30 קילומטר משם - ביציאה הדרומית מבאר שבע, מתחם הקולנוע הענק והצבעוני של "יס פלאנט". נסענו לשם מתוך סקרנות, צפינו בסרט המיותר "בוגד משלנו", וחזרנו לשדרות החמימה. למה מיותר? הסבר מניח את הדעת (אני מקווה) יינתן מחר ב-18:30 בערוץ הראשון, בתוכנית "טלסינמה". בכל אופן- מזל טוב לתושבי שדרות, יש להם עכשיו עוד בית קולנוע, וצריך לשבח את אלון דווידי, ראש עיריית שדרות, על שהשכיל להבין שתרבות איננה רק תרבות תורנית, ודאג שהקולנוע ישופץ.
במהלך שהותנו בפסטיבל (וסליחה על השימוש בלשון רבים. שהיתי בפסטיבל בגפי, וגם צפיתי לבד ב"בוגד משלנו". הייתי לבד באולם, כך שהייתי המאוכזב היחיד) ראיינתי בימאי צעיר ומבטיח, יליד מיאנמר (לשעבר בורמה), בשם מידי זי (שמו האמיתי הוא   Chao Te-Yin). הפסטיבל הציג רטרוספקטיבה ממיטב סרטיו של מידי זי בן ה-33, וצפייה בהם  הותירה את הרושם שהבימאי הצעיר והמוכשר מבקש לשקף יותר מכל  את שגרת הייאוש והעוני, ואת הקהות הרגשית בה לוקים רבים מבני דורו. הסרטים, רובם ככולם ראליסטיים דלי תקציב, מצולמים  בעיקר באזורים הכפריים של בורמה. שניים מהם, "רעל הקרח" ו"עם אביון", שגיבוריהם עוסקים בסחר ובשימוש בסמים קשים, מותירים במיוחד את הרושם של אובדן תקווה.
"אולי אני לא הבנאדם החיובי ביותר. אני לא אופטימיסט", אומר מידי זי בראיון שערכתי עמו. "אני חושב שלאנשים שעליהם מבוססות הדמויות אולי יש תקווה, אבל בגלל האישיות שלי, בסופו של דבר אין להם תקווה. כך שזה אולי האישיות שלי, לספר סיפורים בלי תקווה".
סרטו הבא, "הדרך למנדליי" (מנדליי היא העיר השניה בגודלה במיאנמר, ובעבר הרחוק הייתה עיר הבירה של בורמה, מ"ש), הוא סיפור אהבה בין בני המעמד הנמוך, אשר לגיבוריו, להבדיל מגיבורי סרטיו הקודמים של הבימאי, יש מה להפסיד. תקציב הסרט, 2 מיליון אירו, גדול מסך תקציבי כל סרטיו הקודמים. את "רעל הקרח", הוא מספר, צילם בשבעה ימים, בתקציב של 20 אלף אירו, כולל שיווק והפצה. כשאלו התנאים, אך טבעי הוא שהבימאי שובר את החוקים הקולנועיים ומנסח חוקים משל עצמו. הוא שולף מצלמה זעירה, כזו עם מוניטור זעיר הסב על ציר, ובטון בוטח הוא אומר שעם המצלמה הזו הוא מצלם, ושהמוניטור הזעיר הזה הוא המוניטור היחיד על הסט. אני שואל אותו איך אפשר לבדוק ככה פריים, והתשובה שלו, כמו מוכנה מראש, מעלה בי חיוך: "אני אף פעם לא בודק את הפריים. אפילו עכשיו, כשיש לי תקציב של 2 מיליון אירו. במהלך הצילומים אני בקושי מסתכל על המוניטור, אני עובד עם השחקנים. זה המבחן הכי טוב. אם הסצנה עוברת באופן שהיא מצליחה לרגש אותי דרך המוניטור הקטן הזה, היא תרגש על בטוח במסך גדול. המשחק חשוב לי יותר מכל דבר אחר. אם המשחק טוב, פחות חשוב הרקע שבו הסרט מצטלם".
"בבימוי סרטים בלי תקציב, מה שהכי חשוב זה תצוגת המשחק. אם המשחק הוא טוב, זה לא משנה איפה אתה מצלם- בחדר הזה בשדרות אפילו. העיצוב האומנותי פחות חשוב, האסתטיקה של התפאורה פחות חשובה. הרעיון הוא שאיכות המשחק תהיה תמיד בעדיפות עליונה. אם מה שיש במוניטור הקטן נוגע בך, זה ייראה מרהיב באולם הקולנוע. אתה צריך לדמיין איזה מרהיב זה הולך להיראות"
אם כך, מדוע אתה עושה שימוש קבוע בשחקנים לא מקצועיים?
"כדי שזה יירה אמיתי. כשעשיתי את "רעל הקרח" -עשינו הרבה כסף מהסרט הזה"-פניתי לכל קרובי המשפחה שלי ולחברים. אני קודם מקשיב להם. כל האנשים בכפר שבו גדלתי (לאשיו (Lashio) על גבול מיאנמר וסין), אין להם מישהו שיקשיב לסיפורים שלהם. אחרי שלוש-ארבע פעמים שאתה מקשיב להם ומתיידד איתם, אתה מבין מה יש להם בפנים. ואז אני שואל אותם אם הם רוצים לעבוד, והם מסכימים, כי עבורם זה סכום כסף מאוד גדול. וכמו שלפני הצילומים אנחנו מדברים איתם על החיים שלהם, אנחנו מניחים מצלמה ומדברים איתם על החיים שלהם. ורק אז הם מתבקשים לשחק"
אבל איך בדיוק אתה מכווין אותם? איך אתה מוודא שהם מתאימים לשחק?
"זה עד כדי כך טבעי עבורם, שהם שוכחים לפעמים מהמצלמה והולכים להכין לך תה. ואני כמובן לא מפריע להם, אני לא עוצר את החופשיות שלהם. מאוד חשוב לתת לשחקן לא להרגיש את המצלמה. הבעיה התעוררה דווקא בצילומי "הדרך למנדליי, כשציוד הצילום היה גדול והנוכחות של המצלמה הורגשה. צילמתי במצלמת אלקסה, והרגשתי שזה מפריע מדי לשחקנים, חלק אפילו רעדו, אז ניקיתי את הסט מציוד ומאנשי צוות ועברתי למצלמה קטנה. ואז השחקנים הפכו לרגועים יותר.
"כמובן שהקושי הגדול הוא כשאתה מבקש מהם לבכות או ללכת מכות. בשביל לפתור את זה אני עושה מניפולציות. מפתיע אותם עם דמויות שמופיעות בלי שהם יידעו. למשל, בסצנה שבה שני שוטרים עוצרים בחור בבית קפה, אמרתי לשחקנים שמשחקים את השוטרים: אם תצליחו לגעת בבחור, תקבלו אלף אירו. אם לא, אתם תהיו חייבים לי את הסכום. אותו דבר אמרתי לאותו בחור: אם השוטרים נוגעים בך, אתה חייב לי אלפיה".



הערב ננעל פסטיבל קולנוע דרום, עם הקרנת סרטו החדש של ערן קולירין "מעבר להרים ולגבעות", והערב נפתח פסטיבל הבינלאומי לסרטי סטודנטים בתל אביב. למה זה קורה? מה בדיוק זה משרת? אני מקווה שלקראת השיבוץ של הפסטיבלים בשנה הבאה, ייפגשו הנהלות שני הפסטיבלים כדי לוודא שהתאריכים לא מתנגשים.  
לפני שנסיים, נדווח על הזוכים בתחרויות השונות בפסטיבל, ובכך נשמח עוד קצת את הזוכים הטריים. אז ככה:
הסרט "כיסופים" של מיכל חג'ג', זכה הערב בפרס הסרט הטוב ביותר ע"ש מיקה אילון. הסרט, לוחשים לנו בקומוניקט, "מספר על  אברהם, גבר בשנות החמישים לחייו, פועל ממעמד הביניים, המתעורר לילה אחד כשהוא חש כאבים בחזה. הכאבים גורמים לו לחוש את חייו אל מול מותו המתקרב".
בפרס השני בפסטיבל זכה הסרט "חבר שלי יניב", סרט תיעודי של מעיין שוורץ, "המספר על יניב המנסה בכל יום לגבור על מוגבלויותיו, ולטרוף את החיים שמאיימים לטרוף אותו בחזרה".

זוכים נוספים:
יונתן השילוני זכה בפרס סרט האנימציה הטוב ביותר על הסרט "מקק"
דור שלוסברג זכה בפרס הפיילוט הטלוויזיוני על "חבל הטבור"
גיל רמון זכה בפרס הצילום על "שאריות"
דור אבירם זכה בפרס העריכה על "עבודה"
עדן ספנדי זכתה בפרס ההפקה על " בין כרמאנשאה למיידנק"
יוסי שגיא ביזאווי זכה בציון לשבח לשחקן על הסרט "כיסופים"
ענבר מרקו זכתה בציון לשבח לשחקנית על הסרט "שאריות"

הילה אמיר זכתה בציון לשבח לצילום על "דובדבן"

תמונות: העליונה היא מתוך הסרט "עם אביון", השניה היא תמונה של הבימאי מידי זי, באדיבות ויקיפדיה האסייתית. 

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה