יום שני, 18 ביולי 2016

סיכום פסטיבל קולנוע ירושלים 2016



אז איך היה פסטיבל הקולנוע הבינלאומי ירושלים שהסתיים אמש? אם שואלים אותי: כמו מסיבה מתמשכת, כמו חופשה בחו"ל, כמו בפסטיבלי הקולנוע הבינלאומיים הגדולים, כמו שמגיע לעיר חשובה ומיוחדת כמו ירושלים. יתרה מכך: הפסטיבל השנה היווה ציון דרך ביחסים אשר בין העיר לבינו, אך על כך בהמשך. תחילה אפתח בחוויה מן הערב הראשון, או במילים אחרות: אתחיל באיש שעקף אותי בתור ליין בקוקטייל הפתיחה. אני מיד סלחתי לו, גם כי הייתי במצב רוח טוב, וגם כי לאיש קוראים קוונטין טרנטינו (אני מקווה שיהיה לי משהו מעצים יותר לספר לנכדים, אבל בינתיים עוד אין לי ילדים, אז זה בסדר). טרנטינו הגדול. במאי שהפך לאגדה עוד בחייו, ובצדק. כמה תשוקה קולנועית יש באיש הזה, כמה חריפות מחשבה, ואומץ, והומור. וההתארחות שלו בפסטיבל, בו זכה בפרס על תרומתו לאמנות הקולנוע, היא שיחוק ענק. הישג אשר יתרום רבות למיצובו של הפסטיבל בשנים הקרובות. אילו יכולתי לשאול את טרנטינו שאלה אחת ויחידה, הייתי שואל אותו איך זה מרגיש שמצד אחד הקהל מעריץ אותו, בימאים מחקים אותו, התקשורת ברובה סוגדת לו, אבל מצד שני, עולה הרושם שכמעט אף אחד בתעשייה לא באמת מקשיב לו. שכן, בכל ראיון או נאום אפשרי, טרנטינו מקדש את אמנות התסריט, מסביר ומנמק כיצד תסריט טוב חיוני ליצירת סרט טוב, ועדיין- הוליווד של ימינו מייצרת סרטי נוסחה, הקולנוע האירופאי העכשווי מזלזל בחשיבות התסריט, או בנחיצותה של העלילה. מבקרי הקולנוע בכל העולם למעט ארצות הברית שומרים נאמנות ל"פוליטיקת האוטר" שנולדה בחטא. שלא יובן לא נכון – טרנטינו הוא אוטר, אבל – וזו הסיבה שאני מחבב את גישת הבימוי שלו, טרנטינו הוא לפני הכל תסריטאי ששומר על התסריט שלו. בכיתת אמן מול הקהל המקומי בפסטיבל הקולנוע ירושלים, בין היתר סיפר כי בצילומי הסרטים שלו השחקנים מוכרחים לשלוט בשורות הדיאלוגים באופן מדויק, באופן שיאפשר להם להתחבר בצורה טוטאלית לדמות. לדעת את הטקסט בדיוק כפי ששחקני תיאטרון שולטים בטקסט אחרי חודש של הצגות רצות. "מבחינתי", הסביר טרנטינו, "כל דבר שהוא פחות מזה, מהווה עבורי עילה לפטר שחקן. זהו חוסר כבוד כלפיי... אני מאוד אוהב את השחקנים שלי, אבל אני אוהב את הדמויות ואת הדיאלוגים שלי הרבה יותר".

קולנוח

לא הרחק ממתחם הסינמטק, בגן העצמאות (בכניסה לנחלת שבעה) המוריק, החלה השנה מסורת נפלאה של צפייה בסרטים תחת כיפת השמיים. אני קורא לזה "קולנוח"- כי הכי נוח לראות ככה קולנוע, במקומות ישיבה/רביצה מרווחים מול מסך ענק, עם כוס בירה ביד, חטיף רדיואקטיבי מתוצרת דוריטוס, ושמיכה וכרית למקרה שיהיה קר מדי. אבל לא קוראים לזה קולנוח, קוראים לזה הקרנות בגן העצמאות במתחם "וילף", על-שם יהודי יקר בשם וילף שתרם מכיסו עבור כל התענוג הזה. בשעות היום התקיימו במתחם וילף הקרנות של סרטי קולנוע לילדים, והקרנות חוצות התקיימו במחוזות נוספים בעיר, ביניהם מתחם התחנה הראשונה. למיטב זיכרוני זו הפעם הראשונה שהפסטיבל מחבק כך את העיר, מזמין את תושביה ותייריה לחוות את קסמו של הקולנוע, הן הקלאסי והן העכשווי. צפיתי בסרט בשם "11 דקות", מעין תרגיל קולנועי ניסיוני באורך 90 דקות, ניסיון שהצליח: פילם נואר אירי מותח בצבעים קרים, בסגנון שמחבר בין סיפורים שונים לקראת סופו. לא סרט גדול, אך יפה ומהנה לצפייה. חתום עליו הבמאי הפולני יז'י סקולימובסקי. באופן כללי סרטים רבים בהם צפיתי במהלך הפסטיבל יושבים תחת ההגדרה של יפים ומהנים לצפייה. חלקם מהנים במיוחד (למשל "מייפלתורפ: הביטו בתמונות"- סרטם התיעודי של פנטון ביילי ורנדי ברבאטו, המנסים – ומצליחים באופן מעורר התפעלות – לפצח את דמותו המסתורית והמורכבת של אמן הצילום המוחצן והפופולארי רוברט מייפלתורפ, שמת ב-1989 ממחלת האיידס, בגיל 42), חלקם פחות, כמו למשל "אבולוציה", סרט מדע בדיוני אמנותי המצולם נהדר, ובו מסופר על עיירת נמל בה מתגוררות נשים צעירות, שזמנן מוקדש לעשיית ניסויים ביולוגיים על ילדים ונערים צעירים. ללוסיל הדזיהלילוביץ', בימאית הסרט, היה רעיון נהדר, אך הרעיון לא פותח לכדי עלילה. הוא נשאר ברמת הרעיון והפנטזיה, וחבל, כי כבר היה צלם טוב ולוקיישן מוצלח ושחקנים טובים. מה עושים בדרך כלל בימאים שלא משקיעים בתסריט? מתמקדים בשפה הקולנועית. הרבה שתיקות, שוטים ארוכים, סצנות איטיות שלא מקדמות את העלילה, הרבה תקריבי נוף. את "אבולוציה" היה ניתן לצמצם ל-20 דקות נפלאות. אין שום סיבה שהשפה הקולנועית תבוא על חשבון הסיפור, אין סיבה להעדפה של הרחבת תמונת מצב על פני יצירת עלילה, ואין סיבה להחזיק את הקהל שעתיים מול מריחה של תמונות שמביאה לכך שסצנות בעלות עוצמה, עוצמתן מתפוגגת עם התמשכות מיותרת של השוט. "אבולוציה" הוא דוגמה טובה לשינוי שעוברת אמנות הקולנוע בשנים האחרונות. ואני תוהה האם גם בקולנוע, כמו במוזיקה ב-15 השנים האחרונות, הקהל עבר תהליך של וויסות הטעם. אם במוזיקה זהו צליל שמנותב לגוון סולידי, רגוע, חביב, בקולנוע הניתוב דומה: דמויות משוטטות לצורך שיטוט, עלילה חמקנית או לא מגובשת, אין דרמה, אין שיא, אין סוף סגור – הכל בסדר. הכל הולך. תהייה זו התעוררה בי שוב בעקבות צפייה בסרטו של ג'ים ג'רמוש, "פטרסון". הסרט הפך למן הקרנתו הראשונה לאחד הסרטים המדוברים בפסטיבל. קולגות שלי אף דיווחו כי צפו בו מספר רב של פעמים, בפסטיבלים אחרים (בקאן, שם זכה לתשואות ולהילולים, ובקרלובי וארי) ובכוונתם לצפות בו שוב. ההקרנה האחרונה של הסרט, בשבת האחרונה, בה נכחתי, הייתה מלאה עד אפס מקום. גיבור הסרט (שנקרא על שמו) הוא נהג אוטובוס שכותב שירים להנאתו – רעיון שיכול היה להיות בעל פוטנציאל, באם הגיבור היה אמן מיוסר, אבל הוא לא מיוסר כלל. וגם השירים שהוא כותב לא כל כך טובים. דמות מרכזית נוספת היא בת זוגו שעושה כל שביכולתה על מנת להיות רעיה מושלמת. הם לא רבים, לא מתווכחים, פשוט חיים את שגרתם. חוסר הכימיה בין שני השחקנים (אדם דרייבר וגולשיפטה פרחאני) הופך, עם התקדמות הסרט, לכמעט ניכור. הוא כותב במחברת השירים שלו שאם ייגזר עליו לחיות בלעדיה, הוא מעדיף את מוות, אבל הוא לא מביע כלפיה ולו קמצוץ מתחושותיו אלו. אפילו לא מקריא באוזניה את השיר. הוא לא רומיאו והיא לא יוליה, וגם לא הזוג שהוא פוגש בבר, אותם פטרסון מכנה בשמות הזוג השייקספירי הנודע.  כל כך הרבה רמזים לאותו מחזה של שייקספיר, וכל כך מעט השראה מצליח לספוג ממנו ג'רמוש בסרטו. יודעים מה- לא רק השראה, אפילו רצון בסיסי לספר סיפור בעל עוצמה רגשית.  
לפחות הכלב של בני הזוג מעורר איזשהו רגש, בעודו מספק לצופה אתנחתות קומיות החוזרות על עצמן. דומה כי תפקידו העיקרי הנו לגנוב את ההצגה (ברגע שאמור להיות השיא של הסרט, כשהכלב אוכל את מחברת השירים של פטרסון, חשבתי לעצמי שהיה יכול להיות נחמד אם הכלב הוא מטאפורה למבקר שירה), ואכן, הקהל צחק במקומות שככל הנראה היו המקומות הנכונים.
בסוף מחא הקהל כפיים סוערות, ובאמת שלא הבנתי מדוע. זהו סרט פרווה, חסר עלילה ולפיכך נטול דרמה, עם דמויות ראשיות פאסיביות ולא מעניינות. מעניין עד כמה גדולה הייתה ההתמסרות של הקהל ושל המבקרים, אלמלא היה זה ג'רמוש האחראי ליצירה.

השיא: קולנוע ישראלי קצר    
               
שיא הפסטיבל מבחינתי היה ביום רביעי, היום בו הוקרנו מקבצי הסרטים הישראלים הקצרים, היו טובים בפער ניכר משאר הסרטים בפסטיבל – וזה כולל גם את מרבית הסרטים שהוקרנו במסגרת התחרותית של הפיצ'רים הישראליים. ייתכן וההשוואה יכולה להישמע צורמת במידה מסוימת - הרי יצירת סרט עלילתי ארוך דורשת מיומנות יתרה בכתיבת תסריט ובניהול אתר צילומים גדול, והסט של סרט קצר מצומצם באופן משמעותי, מה גם שרוב הסרטים הקצרים מספרים סיפור נקודתי של דמות - אבל במבחן ההרגשה והתוצאה - תנו לי סרט מעולה באורך 8 דקות, ועשיתם לי את היום. אני מנוע מלנתח כל סרט ספציפית (לטעמי זה לא לעניין לבקר קולגות), אבל רשמתי לעצמי לעקוב אחר יוצרים צעירים שיצירותיהם עוררו בי עניין: "לבד" של ענת מלץ, "מושקי" של עליזה חנוביץ', "בית האילמת" של תמר קיי (שזכה בפרס הסרט התיעודי הקצר הטוב ביותר), "שבתון" של משה רוזנטל, "שן כריש" של אורן גרנר. לרשימה הזו מתווסף "מיומנו של צלם חתונות", סרט מצוין באורך 40 דקות של נדב לפיד, שהוקרן במסגרת ההקרנות המיוחדות.

בפרס הסרט הישראלי העלילתי (באורך מלא) הטוב ביותר, זכה הסרט "שבוע ויום" של אסף פולונסקי. הסרט זכה בנוסף בפרס סרט הביכורים הטוב ביותר, בפרס התסריט הטוב ביותר, ופרס סרט הביכורים הישראלי הטוב ביותר מטעם פיפרסקי - איגוד מבקרי הקולנוע העולמי. הייתי מוסיף לפולונסקי עוד שלושה פרסים: פרס הבימוי, פרס עבור מקוריות, ופרס עבור אינטליגנציה רגשית גבוהה – תכונה שהפכה את הסרט למה שהוא.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה