12 שנים

 

היום לפני 12 שנים פרסמתי את הפוסט הראשון בבלוג הזה. בלוג נחשב אז לחידוש זוהר, כמו הפודקאסט של ימינו. כיום כמעט ואין בלוגים אישיים, על החיים, וגם הבלוג הזה שלי לא תמיד הצליח להיות אישי.

במהלך רוב התקופה הוא היה בכלל בהרצה. לא היה לו קונספט, לא קו מנחה מסוים, לא נישה. הוא היה במה אישית לכל מיני מחשבות, סיפורים, רעיונות, מאמרים, שירים. רשמים מרגעי התבוננות חולפים. הכי משוחרר.

בשנים הראשונות הייתה לבלוג גם רשימת תפוצה של "מנויים בעל כורחם", שבשלב מסוים ויתרתי עליה. למה? כי גם ככה כולם בפייסבוק, וגם – למה להעיק? חלק מהטקסטים, קשה לומר עליהם שהם עושים נעים בגב.

בשנים האחרונות הבלוג מתמקד בסוגיות מחקר בתחום הכתיבה – מחקר עצמאי על כתיבת דמויות. הפסיכולוגיה של הכתיבה, אם יש בכלל דבר כזה. כלומר, במידה מסוימת יש - הפסיכולוגיה הקוגניטיבית עוסקת בהיבטים שונים, גם יצירתיים, של תהליכים רגשיים (טיפול קוגניטיבי התנהגותי), אבל מעולם לא התעסקו בדמויות מספיק ברצינות, אז חשבתי שכדאי שמישהו יעשה את זה.

עיסוק זה (הכולל הוראה) הפך, לצד הכתיבה היצירתית, לחלק מהותי מחיי. הבלוג מתיימר לשקף פיסה הגונה מזה.

למה בעצם פנס רחוב?

פנס רחוב הוא אובייקט פילם-נואר שהיה בזמנו גם אילוץ וגם תמצית היצירה. פנס רחוב הוא כמו זבוב על הקיר של העולם, והוא הכי יפה בשיר "פנס בודד" של יוסף דר וחיים גורי (לחן: סשב ארגוב) בביצוע "התרנגולים".

הסרט שלי הופך למציאות, לצערי

לפני ארבע שנים יצרתי את הסרט הראשון שלי, סרט עלילתי קצר על אנשים שמחפשים קרבה בעולם שעבר אפוקליפסה תרבותית (בעיקר מוזיקלית). עולם שדומה שאבד בו הרגש. לא, לא דמיינתי מגפה, אבל ראיתי שחורות.

הרעיון הדיסטופי הזה, של עולם תרבות שנחרב על-ידי בני האדם, העסיק אותי תקופה ארוכה, ובשלב מסוים הוא בער בי מאוד. ראיתי לנגד עיניי חיים בצל החסך במוזיקה, בקולנוע, בתיאטרון, במחול, ולא כתרחיש של העתיד הרחוק. בהצהרת הכוונות של הסרט, כתבתי שבעיניי מוזיקה היא יותר מאשר מצרך תרבותי מתכלה- היא שוות ערך לרגש, כזה אשר עלול להפוך, ביום מן הימים, לבלתי מושג.  

עלילת הסרט מתרחשת בעתיד הלא רחוק, שבו שחקנים ומוזיקאים הפכו חסרי כל. בעוד שברי המזל שביניהם מופיעים במחזות זמר ממוסחרים בתאטרון "הבימה", רוב המוזיקאים חיים בדוחק. חלק מהם מתפרנס משירה ונגינה עבור לקוחות מזדמנים, חלקם קבועים, ברחובות בשולי העיר או בדירות מתפוררות. מבצעים שירים על-פי בקשה, תמורת כסף. כן, קצת כמו זנות.

שם הסרט הוא "ליל ירח בהיר" – כשם הלילה שבו עובר הגיבור מסע, שבסופו הוא מגלה שכבר מזמן איבד את היכולת להרגיש; הוא מנסה להבין מה הוביל למותה הטראגי של בת הזוג שלו, והוא עומד לגלות שהוא בכלל לא הכיר אותה.

יצירת אמנות היא יצירה שפועלת על הרגש של הקהל. אם בשירים אין רגש, האוזן מסתגלת לריקות. אם בסרט קולנוע אין ניסיון לגעת, הקהל יתנחם בתוכנית ריאליטי בטלוויזיה. אם אין מופעים והופעות, בטווח הרחוק הוא יסתדר בלי תרבות.

אפשר לחיות בלי תרבות, כפי שאפשר לחיות ללא רומנטיקה, ללא עיסוק בפצעי הנפש, ללא כמיהה ליופי אמנותי. אפשר להעביר חיים שלמים בתחליפים. אבל המחיר הוא קהות רגשית, תחושת זרות, אבדן זהות. המחיר הזה הוא גם הבסיס להתפוררות חברתית, שהרי תרבות היא תלכיד חברתי ראשון במעלה. מעבר לעושר רוחני ואמנותי, תרבות יוצרת שייכות. חיבור. היא מתעדת קווי מתאר של מקום וזמן, והתרחשות, ויוצקת אופי. בראשית שנותיה של המדינה ולמשך עשרות שנים אחר כך, היה רצון ליצור תרבות ישראלית. בבסיס היצירה, מעבר לרגש מובע, עמדה אידאולוגיה תרבותית-חברתית. לתרבות הזו היה כוח תודעתי, הייתה לה השפעה על היחיד ועל הסביבה, ועד שלב מסוים גם הייתה לכך התמשכות. זה לא היה כזה מזמן. אני זוכר מה עיצב את הזהות שלי ושל רבים מחבריי, ואני מודע לכך שחלק נכבד מהבחירות שלי כיום מקורן ברגש נוסטלגי.

אנחנו חייבים תרבות. כלכלת הרוח ניצבת אחרונה בשרשרת המזון של הממשלה, ולא מהיום. גם לא מפברואר האחרון. אם לא ניצור תרבות, לא תהיה תרבות, ואנחנו נאבד את הרגש אחד כלפי השני וכלפי המקום. כי מדינה ללא תרבות היא בסך הכל מתקן. כאמנים, אנחנו מחויבים לתרבות. עדיף שלא נחכה לכסף, לתקציבים, למקדמות, לפתיחת אולמות, להגשות, לשגרה שהיא נחלת העבר - זוהי ציפייה מוטעית ואנחנו נהיה אומללים.

אנחנו צריכים לחשוב לטווח הארוך - להכין תוכנית חומש לתרבות, ליזום ולקיים צוותי חשיבה, סיעורי מוחות על איך לברוא 'יש מאין', וגם על מאבקים ועמידה על עקרונות. אבל כרגע אנחנו בעיקר מוכרחים ליצור.

לאתר הסרט: ליל ירח בהיר   

לצפייה בסרט: https://vimeo.com/194926845

בגב הספר (כריכה אחורית)

"מתן שירם, יליד 1975, ניסה לכתוב רומן רציני ועמוק, אך למן תחילת הדרך דאגו הדמויות בספר לשים לו רגליים. הוא לעולם לא יסלח להן על שגרמו לו לאבד את הזהות הספרותית שלו. ספרו הבא, ככל הנראה ספר ילדים בתפוצת עותקים מוגבלת, ייצא לאור ביום מן הימים".
למרות הנימה המשועשעת, זה בדיוק מה שקרה במהלך כתיבת ספר הביכורים שלי, "תבלינים במרפסת": הדמויות קבעו את הטון. בתחילה אפיינתי את הדמויות לפרטי פרטים, לרבות פרטים שונים שלא שולבו בעלילה. למשל, הנטייה של עודד, הדמות הראשית, להקיץ משנתו מדי לילה ולבהות מן החלון למשך שעה בעוברים ושבים במורד הרחוב. או, למשל, חיבתה של מיה לעפרונות- זו הייתה רוכשת אותם מדי יום, רק בכדי שתוכל ללעוס את קצותיהם. או, תובנה מסוימת שהנחילו לדמויות הוריהן בילדותן, תובנה שנטמעה ומאז מתווה במידה זו או אחרת את תפישת עולמן.
במהלך תקופת הכתיבה הארוכה, שידעה עליות, ירידות, הפוגות רבות וייסורים אין ספור, הכרתי את חולשותיהן של הדמויות, את מגבלותיהן הרגשיות, את צורת הליכתן, וגם את דרכי החשיבה השונות של כל אחת ואחת מהן. ידעתי מתי הן עומדות לשקר, מתי לטעות, מתי הן עשויות למעוד מבחינה מוסרית.
אלא שלא יכולתי לנחש כיצד הן עשויות להתגבר על מכשולי העלילה השונים.
כיוון שכשדמות מעוצבת היטב, היא הופכת לישות עצמאית. או אז, נכון לו, לכותב, מאבק מתמיד בינו לבין הדמות: הכותב מנסה לשמר בקנאות את קו העלילה המקורי, בעוד הדמות המרדנית –והעיקשת לא פחות- דורשת את חירותה. ככל שהדמויות הלכו ולבשו אופי, ככל שאישיותן נתגבשה, כך רבו המכשולים שהנחתי בפניהן. מכשולים אשר תכליתם, כאמור, לשמור את הדמויות בגבולות העלילה הראשית. ואז הבנתי: עלי להיכנע. לעולם אין לנצח במאבק הזה! משום שיותר מכל, הסיפור הוא סיפורה של דמות. דבקות של הכותב ברצונותיו הראשוניים, מעוותת את אופייה העצמאי של הדמות הראשית, מגבילה את התפתחותה הפנימית ואת מידת מורכבותה, ומכאן, מעוותת את המהלך העלילתי הייחודי והאמין.
הגבלת דמות לקווי העלילה המקוריים, משמעה התפשרות. התפשרות מתוך ויתור על הבעה מקורית ויצירתית, ובאותה מידה זהו ויתור על שיא אמנותי.
המסקנה שלי היא שהכותב חייב לאבד שליטה על הדמות. כיצד? פשוט להיות נאמן לאופייה. אחרת, הסיפור הולך לאיבוד.