האם מבקרי הקולנוע בישראל מעניקים יחס
מקל לסרטים ישראלים?
על פי אורי קליין, מבקר הקולנוע הוותיק של
עיתון "הארץ", למבקר
ישראלי אין כל אפשרות להתייחס לסרט ישראלי באותו אופן כמו לסרט מחו"ל. במאמר
שפרסם ב-8 בפברואר 2014 במדורו "האזרח קליין", הוא מודה כי הוא עצמו פועל מתוך תחושת שייכות ותחושת
שליחות, ומעיד על מעורבות רגשית טרם הצפייה בסרט ישראלי ובמהלכה, עד כדי הסתכלות פנימית. בה בעת,
קליין מדגיש כי אין בעצם מעורבות רגשית זו כמן העדפה מתקנת על בסיס מקצועי:
"ההודאה בעובדה שאני מתייחס לסרט ישראלי אחרת מאשר לסרט לא ישראלי, עלולה
לעורר את הרושם שאני עושה הנחות לקולנוע המקומי, ושהנחות אלה נובעות מכך שהוא נחות
מהקולנוע שמגיע מחו"ל. לא זו הכוונה".
האם קליין צודק, ובהכרח קיימת מעורבות
רגשית בכתיבה על סרט ישראלי? האם העובדה שמבקרי קולנוע מזדהים יותר עם דמויות
שזהותן הלאומית-אישית קרובה לזו שלהם, אמורה להשפיע עליהם בבואם לבקר סרט? אף שחלק ממבקרי הקולנוע הישראלים חולקים
על תפישה זו של קליין, במהלך הכנת הכתבה התגלתה תופעה מעניינת: מבקרי הקולנוע עמם
שוחחתי מספרים כי לעתים, בבואם לדרג את איכותו של סרט ישראלי (בשיטת הכוכבים
הידועה), יעדיפו להוסיף "מענק עידוד" בגובה חצי כוכב עד כוכב.
בנוסף,
מתארים כמה מן המבקרים מצב ייחודי שבו הם נתונים ללחצים רגשיים ישירים מצד במאים,
מי שעד לא מכבר היו חבריהם לספסל הלימודים. בעידן הטכנולוגי הנוכחי, המאפשר לשמר
יחסי קרבה באמצעות הרשתות החברתיות, מיטשטשים לעתים הגבולות, והמבקר עלול למצוא
עצמו לא אחת בקונפליקט מוסרי.
אך
עדיין, המרחב הפיזי הוא שמזמן את עיקר המכשולים עבור מבקר הקולנוע המקומי, גם אם
לא מופעלת בו השפעה יזומה מצד במאים ומפיקים. אין
מדובר עוד במפגשים תכופים באירועי התעשייה, כמו בפסטיבלי קולנוע, או בבתי קפה
פופולריים המהווים זירות מפגש ערות לאנשי תרבות ולשוחרי אמנות, אלא במחוזות בהם פועלים
המבקרים והמבוקרים כתף אל כתף. כתוצאה מהתדרדרות תנאי ההעסקה בכלי התקשורת בשנים
האחרונות, ומהעובדה שכיום אין כמעט מבקרי קולנוע שהם שכירים, מוצאים עצמם המבקרים
יותר ויותר בקרבת מושאי הביקורת – אם בשיתופי פעולה באירועים ובכנסים, בהקרנות
טרום בכורה, במתן ייעוץ תסריט, ובאקדמיה.
יתרה מכך, ישראל היא מדינה קטנה עם
תעשייה קטנה, ולעתים נוצרים יחסי קרבה בין מבקרים למבוקרים – דבר שקשה להימנע
ממנו: טבעי שנוצרים קשרים חבריים על בסיס עניין ותשוקה לקולנוע, ובאופן טבעי ישנם
מבקרי קולנוע שהם בעלי שאיפות אמנותיות.
"אני מחלק את מבקרי הקולנוע בישראל לשני
סוגים: המעורבבים, והלא מעורבבים", אומר אבנר שביט, כתב ומבקר הקולנוע של
"וואלה!"
מה הכוונה ב"מעורבבים"?
"מבקרים שיש להם קשרים מקצועיים עם
תעשיית הקולנוע, וביקורותיהם מושפעות מזה. להבדיל מהסוג השני, שהם אאוטסיידרים,
והם גם פחות כותבים. אני, אגב, מהמעורבבים".
אתה רואה פער בביטוי הביקורתי בין אלה ש'מעורבבים'
לבין אלה שלא?
"בסך הכל הגישה של הביקורת הישראלית
לקולנוע הישראלי הגונה ומאוזנת. אי אפשר לצפות מאיתנו לא ללכת ברחוב, לא ללמד
קולנוע.
"אני אישית מאוד לא אוהב את יחס
התעשייה למבקרים. הלחץ שמופעל עלינו לא הגון. אנחנו מקבלים טלפונים מבמאים
וממפיקים ישר אחרי הצפייה בסרט. צריך לקחת דיסטנס". שביט רואה את הבעייתיות
'לאחר מעשה' - כאשר ציפיות מצד במאים ליחס מיוחד, אינן מתממשות. "כבר קרה שמחקו
אותי בפייסבוק אחרי שכתבתי ביקורת לא טובה".
"מה אנשים רוצים, שיתנו להם ביקורת
טובה כי לחצו עליהם? גם אם אני יוצא מסרט ושואלים אותי "איך היה?", זה
לא לעניין. זו אי הבנה של חלוקת תפקידים. זה מאוד מאכזב אותי. ועוד משהו, יותר
נעלבים מביקורות טובות שלי מאשר מביקורות גרועות. כאלה שלא היו מרוצים ממשהו שלא
הוספתי, והצליחו להיעלב. אלו יחסים לא בריאים".
להבדיל, יש גם יחסים חבריים
"יש שתי במאיות שהן חברות שלי למעלה
מעשור, לא אהבתי את הסרטים שלהן וכתבתי את זה שלא אהבתי. אני מעדן, אני אף פעם לא
משקר. זה כלל שלקחתי על עצמי".
איך הן הגיבו?
"הן לא אמרו כלום".
"כבר כתבתי ביקורת שלילית על סרט
שעשו חבריי לספסל הלימודים. אנשים שלפני עשור שתינו ועישנו ביחד", מספר בנימין
טוביאס, מבקר קולנוע ב"ידיעות אחרונות". "אמרתי להם 'תקשיבו, לא
אהבתי', וכתבתי ביקורת שלילית.
"הרבה פעמים אני ניצב בדילמה מול
סרט ישראלי שהוא מעט שונה, שאתה אומר שבגלל שמדובר בסרט ישראלי אתה יותר מודע
להשפעתך עליו, אבל אתה גם לא רוצה לעשות לו הנחות. אני מקדיש מחשבה פעמיים: אם סרט
'עובד לי' או 'לא עובד לי' – ומנמק את זה, וגם לשיקולים שאני מכיר את הבמאים
והיוצרים. אני חושב יותר ויותר גם אם אין יוצר שאני יכול להגיד שהוא חבר אישי, כזה
שאני יוצא איתו לפאבים".
וכשמתרחש מצב שכזה, איך הדבר משפיע?
"זה משפיע במידה מוגבלת, בעיקר בסגנון.
בהזדמנויות מסוימות אקפיד להשתמש בשפה יותר מעודנת כלפי היוצרים הישראליים. בביקורת
על סרט ישראלי יש לי עמדת כוח גדולה יותר מאשר בביקורת על סרט זר. כשאני יודע
שהיוצרים מחו"ל לא ייראו את הביקורת, אני יכול לשלב יותר בדיחות. סרט של
יוצרים ישראלים - אנסה לא לתת תחושה שאני לעולם לא ארצה יותר לראות סרט שלהם".
כשבמאים פוגשים אותך בפסטיבל אחרי הקרנה
של סרטם, שואלים אותך איך היה הסרט?
"היו יוצרים ששאלו מיד אחרי. אני
עונה בתמצות. אני מנסה להגיד במשפט משהו ראשוני. אם ראיתי את היוצר ואהבתי את הסרט
אני אומר לו 'היי, פצצה', וזה מעלה חיוך על פניו. אם לא אהבתי, אגיד משהו כמו 'לא
הרגשתי שיצרת פה את יצירת המופת שלך'".
לגיטימי בעיניך שבמאי ישאל מבקר קולנוע את
השאלה הזו?
"אני לא שולל את זה, אני לא חושב
שבתעשייה קטנה יש מקום לטהרנות. לא מאמין בהפרדות קתוליות בין יוצרים למבקרים.
השיח הקולנועי הוא לא דת ומדינה. הכל שאלה של האינטגריטי של המבקר. מבקר שלא יודע
להפריד בין ביקורת לבין סימפטיה או חוסר סימפטיה שלו כלפי הבמאי, הוא מבקר לא
מקצועי".
וקולנוענים שהם חברים של מבקרים, או שיש
ביניהם קשר עסקי?
"אני לא שולל, שיהיו חברים. אבל
צריך לבטא את החברות או את השותפות העסקית. יש שיעדיפו לפסול עצמם מלכתוב. זה לא
אותו דבר כמו שמבקר כותב על סרט שעשתה אחותו או אשתו. מה שיכול להיות בעייתי זה
מבקרים שיש להם קשר למפיק מסוים, והם לא רואים בעיה בלבקר את סרטיו".
"אף פעם לא ביקשתי חברות בפייסבוק
מאף במאי או במאית קולנוע, בדיוק מהידיעה של מה שעלול לקרות – ביטול חברות
כשהביקורת תהיה לא אוהדת. אבל כשמבקשים ממני חברות אני תמיד מאשרת", אומרת
יעל שוב, מבקרת הקולנוע של "טיים אאוט". שוב: "אני משתדלת לכתוב את
מה שאני חושבת בצורה ישירה, אבל בחירת המילים תהיה יותר זהירה מעצם הידיעה שהבמאי
יקרא את זה. אלא אם כן הסרט מרגיז אותי. אז - אני פחות נזהרת. למשל, כשהסרט הוא
מיזוגני בצורה מודעת או לא מודעת, אני פחות נזהרת וגם כותבת באריכות, כמו במקרה של
"הכל שבור ורוקד" של נוני גפן".
סרט מחו"ל שהוא מיזוגני ירגיז אותך
פחות?
"לא, אבל זו תופעה אופיינית יותר
לקולנוע הישראלי, שיש לו היסטוריה מאצ'ואיסטית שהיא תרומה של במאים וותיקים.
לדוגמה, "חדרי הבית", הסרט החדש של איתן גרין, שהוא בן הדור הוותיק של
הבמאים. שתי הדמויות הנשיות בסרט מוזנחות לגמרי, אחת מהן אנטיפטית. זה סרט שהוא מיזוגני
בלי לדעת את זה. בקרב הדור הצעיר זה עוד יותר בולט, כשהדמויות הנשיות לא מפותחות
מספיק".
מהדור הצעיר של הבמאים את מצפה ליותר
מודעות עצמית?
"אני מצפה לכך גם מהיוצרים וגם
מהמבקרים".
היכן המבקרים לוקים בכך?
"היו במאיות שנתקלו ביחס עוין מצד
מבקרים. "ההיא שחוזרת הביתה" של מאיה דרייפוס זכה ליחס עוין,
"סיפור על אהבה וחושך" של נטלי פורטמן זכה ליחס אלים ממבקרים ותיקים.
למשל, הביקורת של גידי אורשר לסרט של פורטמן זו אלימות בלתי קבילה. הוא אמר
ש"יש הרבה אפשרויות להרוג אנשים. אפשר בירייה, אפשר ברעל, אפשר בחניקה, אפשר
סתם לזרוק מצוק, אבל נטלי פורטמן החליטה להרוג את עמוס עוז בעשייה של סרט".
"בתקופה שיצא הסרט של מאיה דרייפוס
טבלת הכוכבים של "הארץ" הורכבה על-ידי מבקרים גברים, והסרט מוקם במקום
מאוד נמוך בטבלה. להבדיל, בטבלת המבקרים בבלוג של יאיר רוה, שכוללת גם נשים וגם
מבקרים מהדור הצעיר, הסרט ניצב במקום יותר גבוה. אחת הסיבות שטבלת המבקרים של הארץ
נפתחה בפני נשים היא נקודת השבר בעקבות סרט הזה".
רונית אלקבץ ז"ל וקרן ידעה דווקא זכו
לשבחים ממבקרים גברים. מה לדעתך היה בסרט של דרייפוס שעורר סלידה בקרב מבקרים?
"היה משהו במערכת היחסים בין הדמות
הראשית הנשית לבין המחזר המבוגר שלה, שהקפיץ כמה מבקרים ותיקים. לקחו אותו כהתקפה
אישית"
"בשנים האחרונות אני פוגש את מיטב
תעשיית הקולנוע בארץ באספות הורים – את המצב הזה זה לא העליתי על דעתי כשלמדתי
קולנוע", מספר (בחיוך) מבקר הקולנוע יאיר רוה ("סינמסקופ"). "אני
גר במרכז תל אביב ורואה את הבמאים ברחוב. אז מה, תכתוב יותר טוב כי לא נעים לך?
בסופו של דבר מבקרי קולנוע הם לא שקרנים. נכון שהכל מאוד קטן, ויש כאלה שלא אומרים
לך שלום ברחוב.
"אני יודע בוודאות שביקורת שאני
כותב על קולנוע ישראלי, יוצריו יקראו אותה, לעומת ביקורת על סרט של ספילברג, שהוא
בוודאות לא יקרא אותה. ולא רק היוצרים יקראו. גם הצלם, העורך, וההורים של הבמאי.
זה כן מחייב אותי לכתוב ברצינות יתרה, ואני משתדל לעשות את זה גם כשאני לא אוהב את
הסרט. זה חייב להיות עמוק, רציני, מנומק, מכובד ומכבד".
גידי אורשר, מבקר הקולנוע הוותיק של
גלי-צה"ל: "העניין הוא כזה: ראשית, אנחנו מכירים הרבה יותר את הסביבה בה
הסרט צולם, ורגישים יותר לניואנסים. שנית, בחלק מהמקרים, המבקרים מכירים אישית את
הבמאים, ולפעמים גם זה משפיע. אני מניח שאם יש במאי שלמד איתי באוניברסיטה, במהלך
השנים פיתחתי קשרים עם האיש ומלכתחילה נקודת המוצא היא שונה".
איפה אתה מרגיש שזה משפיע?
"זה משפיע בשתי דרכים: אם הסרט מאוד
רע, יכול להיות שלא אכתוב עליו ביקורת. אם הסרט מאוד מצא חן בעיניי, אפליג
בסופרלטיבים. זה במקרה שבמאי הוא חבר. אבל גם במאים שאינם חברים, יש עם זה בעיה,
כי הביצה מאוד קטנה, והחיכוך והמפגשים הם מאוד אינטנסיביים, ויכול להיות שגם
הדברים האלה נלקחים כשיקול. אני, לפחות כלפי עצמי, לגביי זה לא משנה, משום שאני
יודע שככלל, יחסים שלך עם במאי שאינו חבר, נקבעים לפי הביקורת האחרונה שלך. לי היו
כמה מקרים שבמאי התנכר אלי והתעלם ממני עד הביקורת הבאה על סרטו הבא. זה מאוד חד,
הדברים האלה, צריך לדעת איך להבין את הסיטואציה ולחיות איתה".
איך באמת הסיטואציה הזו משפיעה ברמה
הרגשית?
"ב-40 השנים שאני מתעסק בביקורת,
ניסיתי לשחק בשני הצדדים. מצד אחד, לקדם את הקולנוע הישראלי, מצד שני, בתוצרת
הביקורתית שלי. לא אחת חטפתי על זה, לא אחת הבנתי שיש לבחור צד. ייסוד האקדמיה
הישראלית לקולנוע, חקיקת חוק הקולנוע, אלו דברים שהייתי חלק מהם, כמו גם הוראה של
קולנוע ישראלי וניתוח קולנוע ישראלי. בסופו של דבר אני מחזיק את המקל בשתי קצוות,
כי הקולנוע חשוב לי, ועדיין, בערך פעם בחודש, אני מחליט לשנות ולבחור צד".
כתוב בכוכבים
בשלהי המאה הקודמת, סבל הקולנוע הישראלי
מנחת זרועה של הביקורת. במקרה הטוב, מדובר היה בציניות. באותם ימים, טרום עידן
האינטרנט, מעטים היו המבקרים ששלטו במרחב התקשורתי-ביקורתי, ואלה חרצו את דינם של
הסרטים לשבט או לחסד. בתחילת האלף הנוכחי, השתנו פני הדברים: הקולנוע המקומי
השתבח, ובמקביל התרבו אמצעי התקשורת, הן בדפוס ובעיקר ברשת. דור חדש של מבקרים הרחיב
את ההתייחסות ואת השיח. "בשנות ה-90 המצב היה אחר לגמרי. מבקרים היו נכנסים
בבמאים בבוטות, במן חדווה", אומר אבנר שביט. "המבקרים אז היו מוכנים עם
חרבות, והיו גומרים סרטים, היו גומרים במאים. זו גישה הפוכה מהיום. הגיע דור חדש
של מבקרים. ההגמוניה השתנתה".
הסממן המוחשי הבולט של ריבוי הקולות
והדעות בעת החדשה בביקורת הקולנוע, הוא טבלת המבקרים של עיתון "הארץ",
המורכבת מציונים שהעניקה שורה ארוכה של מבקרים לסרטים (ישראלים וגם מחו"ל) המופצים
בבתי הקולנוע. רשימת הסרטים מדורגת על פי ציון משוקלל – מהגבוה לנמוך. קוראי עיתון
הארץ אמנם מהווים מיעוט בהשוואה לעיתונים היומיים האחרים, אך מבחינת פילוח על פי
קהלי יעד, ניתן לומר כי קוראי הארץ הם קהל היעד העיקרי של הקולנוע הישראלי.
ביקורותיהם של מבקרי קולנוע שאינם כלולים
ברשימה אף הן בעלות משקל, והינן סממן נוסף לפלורליזם בתחום ביקורת הקולנוע. עבור
מפיצי הסרטים מדובר בברכה המעטרת באופן כמעט קבוע את כרזות הסרטים.
מבקר הקולנוע איתן וייץ, בעל הבלוג
"קולנוע בראש צלול", טוען שהציבור הרחב מתייחס בספקנות לביקורת
על סרטים ישראלים, וזאת בשל מה שהוא מכנה "גישה סלחנית של מבקרי קולנוע כלפי
סרטים ישראלים", כשהוא מפנה אצבע בעיקר אל הצעירים שבהם. מעניין שדווקא וייץ,
שהבלוג אותו הוא מפעיל הנו מתוצריו של עידן האינטרנט, מצר, באופן מרומז, על אותו פלורליזם.
וייץ: "אני משתדל להתייחס דומה, לא
ישנה לי אם הסרט הוא ישראלי או פקיסטני. מה שהציק לי בעיקר זה ביקורות סלחניות מדי
כלפי סרטים כמו 'מי מפחד מהזאב הרע' של אהרון קשלס ונבות פפושדו ולאחרונה 'אנשים
שהם לא אני' של הדס בן ארויה. הרגשתי שאצל כמה מבקרים היה קול פנימי שאומר: בוא
נסלח לה, נגזים קצת בביקורת. לא פלא שזה מגיע אחר כך לתיאוריות קונספירציה ברשת – שיש
חברות, ולכן יש סלחנות. זה גם לא עובד כמובן, כי אי אפשר לעבוד על הקהל".
אתה באמת חושב שיש איזושהי קליקה?
"לא חושב שזאת קליקה. זאת אג'נדה
שאומרת – בוא נגדיר איזה סרטים אנחנו רוצים שיהיו. לא רוצים את דן וולמן כי הוא
מיושן, לא רוצים עוד סרטים משפחתיים, כן רוצים העזה, כן רוצים סרטים כמו 'ימים
קפואים' של דני לרנר, למשל. קח את 'המילים הטובות' של שמי זרחין. רק יאיר רוה ואני
אהבנו, כל השאר לא. יש מבקרים שמבחינתם אינטגריטי זה לקדם קולנוע ישראלי. ב'מי
מפחד מהזאב הרע' זה היה בולט. הרגשתי שרצו לדחוף את הסרט, כי דבר כזה לא היה
בישראל. וזה היה קצת מוגזם. אני מעדיף לא לעשות את זה" (יאיר רוה: "'מי
מפחד מהזאב הרע' לא היה צריך ביקורת מתעדפת. זה קולנוע אדיר. אם כבר, אני החמרתי
איתם").
חלק ממבקרי הקולנוע עמם שוחחנו אינם
מכחישים את היותם סלחניים כלפי סרטים ישראליים, דבר שבא לידי ביטוי בציון הסופי שניתן
לכל סרט. מה שמעלה את השאלה, האם לקורא יש את הכלים הנחוצים להבין מתי ביקורת
משקפת את דעתו המקצועית של המבקר ומתי הביקורת מושפעת מארץ הלאום של הסרט?
"לא אקשור כתרים לסרט ישראלי שהוא
איום ונורא, אבל מצאתי את עצמי מעניק ארבעה כוכבים לסרטים ששווים שלושה כוכבים,
וחמישה כוכבים לסרטים שהגיע להם לקבל ארבעה", אומר נחום מוכיח, כתב ומבקר
קולנוע באתר "הבמה".
מוכיח: "אני נוטה חסד לקולנוע
הישראלי באופן מובהק. בארץ יחסית אין תעשייה. כשמישהו מסיים סרט, זו סיבה לגאווה,
ושיפוט צריך להיות ערכי. רנן שור, מנהל סם שפיגל, שלמד שנה מעלי בחוג לקולנוע
באוניברסיטת תל אביב, אמר בזמנו משפט שלא יוצא לי מהראש עד היום: "אם סרט
ישראלי מגיע לפיינל-קאט, אני קודם כל לוחץ לבמאי את היד".
במאים במדינות אחרות אינם מתמודדים עם
אותם הקשיים? במה אנחנו שונים?
"אולי אנחנו לוקאל פטריוטים בעניין
הזה. משתדלים לקדם את הקולנוע שלנו. תיכנס לסינמה סיטי – סרטים ישראלים כמו 'מסע
הטבעת' ו'בין העולמות' צריכים להתמודד עם 20 סרטים הוליוודיים ועוד הפקות זרות
מחו"ל. אני מוצא שהמקום שלי כמבקר הוא גם לאפשר תחרות הוגנת יותר לסרטים
ישראלים, לעודד את הצופה הישראלי הממוצע ללכת לסרט הישראלי הזה ולא לזה האמריקני.
כי האמריקני לא צריך עזרה".
"יש פקטור של נקודה, של כ-20 אחוז",
מסביר אבנר שביט, "זה לא שאם זה סרט רע אז כותבים שהוא טוב. מדובר על העלאה משני
כוכבים לשלושה. מארבעה כוכבים לארבעה וחצי. חצי כוכב זה בבחינת אפליה מתקנת. זוהי התיאוריה
של הקיזוז - אנחנו חווים דברים אחרת, ובעולם חווים אחרת קולנוע ישראלי, וזה מתאזן.
מדובר גם בעניין צרכני, וצריך לתת אקסטרה מאמץ".
כלומר, להתגייס לטובת הסרט הישראלי?
"אני יותר מפרגן לסרט ישראלי. מודה
באשמה".
מיכל
סופר-זמרני, מבקרת קולנוע באתר "המבקרות", מעידה כי היא
"לגמרי יותר סלחנית כלפי הקולנוע הישראלי. היה וצפיתי בסרט ולא אהבתי, אני
מעדיפה לא לכתוב מאשר לכתוב ולפסול. אבל כשאני כותבת, יש מצב שאני סלחנית יותר בכוכבים".
איך
הקורא אמור לדעת שסרטים ישראלים שקיבלו שלושה כוכבים, למעשה הגיע להם שני כוכבים?
"השאלה
הזו לא הטרידה אותי עד השנה האחרונה. פתאום כשאני בטבלת המבקרים של 'הארץ', יש
אישיו. אני לא ששה לתת פחות משלושה כוכבים לסרטים ישראלים. אבל כבר קרה לי שנתתי
לסרט ישראלי כוכב אחד.
"אנחנו תעשייה קטנה מאוד, אני יודעת
כמה קשה ליצור סרט, לא מרגיש לי נוח במחי הבל פי לכתוש עבודה של שנים, על אחת כמה
וכמה שלמה שאני כותבת תהיה השפעה על ההכנסות של הסרט, ועל האופציה של היוצרים
להמשיך בעשייה הזו. האחריות על הכתפיים היא גדולה".
בכל מדינה קשה ליצור סרטים.
"נכון, אבל בתוך עמי אני חיה. אנחנו
לא הוליווד. אנשים נלחמים בשיניים ובציפורניים כדי להגיע למקומות האלה, ואם הגיעו
– אני לא רוצה להיות 'פארטי פופרית'. מתוך הבנה עד כמה קשה להשיג תקציב ולעשות
סרט. לא הייתי רוצה לקחת את עצמי ברצינות רבה מדי. לא רוצה להסתובב ולחשוב ש'על פי
יישק דבר'. אם אני מרגישה שסרט מזלזל קשות באינטליגנציה שלי, אז אולי כן. אבל זה
לא קורה הרבה".
האם לדעתך ההימנעות לא עושה עוול ליוצר? הלוא
ביקורת בונה עשויה להועיל לו בעתיד.
"שאלה טובה. אגיד לך את האמת, אני לא
יודעת אם כשאכתוב את הביקורת כביקורת בונה, זה יעניין את אותו קולנוען. השאלה היא
למי מיועדת הביקורת. המחויבות שלי היא לקוראים, לא לבמאי. אני גם לא בטוחה שפורמט
של ביקורת קולנוע הוא המקום לשפר את הבמאי לקראת הסרט הבא".
יעל שוב: "יש משהו מתנשא בלכתוב
ביקורת כביקורת בונה עבור הבמאי. שאני אתן לבמאי שיעור בקולנוע? אני לא צריכה ללמד
את הבמאי איך לביים את הסרט. אנחנו כותבים לקוראים ולצופים הפוטנציאלים. כשהתסריט
מוגש לקרנות, זה השלב של הבמאי להקשיב לחוות הדעת או לא להקשיב. נדיר שבמאי יגיד
שהוא יישם ביקורת על הסרט הבא שלו. ובמקרה הנדיר, היה זה קוונטין טרנטינו שסיפר שכשיצא
'ספרות זולה', מבקר אחד כתב 'טרנטינו לא יהיה אמן מתח כי הוא מאוהב מדי בפרטים
הטריוויאליים'. טרנטינו אמר אז: "חשבתי שזאת הצהרה הוגנת, וכשעשיתי את
'ממזרים חסרי כבוד' חשבתי על זה כשעיצבתי את סצנות המתח".
אבל אם אני כותבת על סרט שלישי או רביעי
של אותו במאי, אני כן מתייחסת לקונטקסט של היצירה שלו. למשל ארז תדמור, במסגרת
הסרטים שהוא ביים לבד, חשבתי ש"נמל בית", הסרט האחרון שלו, הוא הסרט הכי
טוב שלו. זה שימח אותי, ושמחה יכולה להיתרגם לרבע כוכב. בכלל, יותר כיף לאהוב סרט
ישראלי מאשר סרט לא ישראלי. אז כן, יש מידה של פטריוטיות".
יאיר רוה נוטה אף הוא לטובת הסרט הישראלי
("אני יכול להעלות על דעתי רמה של חצי כוכב למעלה או למטה") אך מוסיף כי
לא מדובר ביחס מועדף, אלא בהנאה יתרה מהתוצרת המקומית. רוה: "אני נורא אוהב
את הסרטים הישראלים שנעשים פה. ייחלתי לזה כל חיי, שיבוא דור שיעשה קולנוע כמו
שאני מדמיין. במאים כמו ארי פולמן, ניר ברגמן, דובר קוסאשווילי בסרטים הראשונים
שלו, איתן פוקס, יוסף סידר, שמי זרחין, אבי נשר, ולאחרונה רמה בורשטיין ומני יעיש,
עושים סרטים שמדברים אלי, שרלוונטיים עבורי.
"אחרי שנים בהן הייתי ציני כלפי
הקולנוע הישראלי (כולם היו ציניים כלפיו במאה הקודמת), בשנות ה-2000 הסרטים נהיו
נפלאים, והתאהבתי בקולנוע הישראלי", מוסיף רוה. "ההתבגרות שלי כצופה
וההתבגרות של הקולנוע הישראלי התאחדו. ואני רוצה להיות שגריר של הקולנוע הישראלי,
שהוא קולנוע מעולה, לדעתי שני רק לקולנוע האמריקני. יודע מה, אולי גם לאסייתי".
גידי אורשר מסתייג: "הקולנוע שלנו
לא צריך שום פריבילגיה. הוא הגיע למצב שלא צריך לעשות לו הנחות. התוצאות מרשימות,
כך שאין מקום לביקורת מתקנת. הקריטריונים צריכים להיות אותם קריטריונים, בייחוד
במצב של היום, כשהקולנוע הישראלי שופע הישגים ותפס מקום כל כך מכובד ומרכזי בקולנוע
העולמי. לכן אין סיבה, בעיקרון, לבדוק ולהעריך סרט ישראלי בצורה שונה, לצורך
העניין, מאשר סרט איראני, יוגוסלבי, צרפתי, או שוודי. בכוונה לא אמרתי סרטים
אמריקניים או הוליוודיים, כי הקולנוע האולפני הממוסד עומד מול הקולנוע האחר. אבל
גם מולם צריך להפעיל את אותן אמות מידה קולנועיות".
הכתבה התפרסמה לראשונה במגזין "קולנוע" בהוצאת "ספרא" (2017)
