‏הצגת רשומות עם תוויות קולנוע. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות קולנוע. הצג את כל הרשומות

יום שלישי, 18 באוגוסט 2020

אדם וחווה (שיחה עם טליה פינקל, במאית הסדרה "חוות החופש")

 


מדי פעם אני נזכר כמה כיף זה לפעמים לכתוב על יצירות של אחרים. טליה פינקל, במאית ומפיקה דוקומנטרית, שהיא גם חברה טובה וגם שותפה ליצירה (בימים אלה אנחנו עובדים יחד על סרט עלילתי באורך מלא), הפיקה וביימה עבור מחלקת הדיגיטל של תאגיד השידור הציבורי את "חוות החופש" – סדרת רשת תיעודית רגישה ומרתקת, שזוכה בימים אלה לנתוני צפייה מרשימים.

חוות החופש היא חווה טיפולית עבור בעלי החיים שניצלו מתעשיית המזון - לרוב בשל פגם פיזי שפלט אותם, למזלם, מפס הייצור. בה בעת, החווה משמשת כגן חיות חינוכי עבור ציבור המבקרים בה. כזה שבו בעלי החיים מסתובבים בחופשיות לצד המבקרים, ללא גדר החוצצת ביניהם.

הסדרה, בת ששת הפרקים, מעניקה הצצה אל מאחורי הקלעים של החווה – הצצה לנפשם של המטפלים ואל מערכות היחסים (ההדדיות במידה רבה), שנרקמו בינם לבין בעלי החיים, וזהו  בעיקר סוד קסמה.

טליה פינקל: "כמעט כל בעלי החיים הדיירים של החווה הם בעלי צרכים מיוחדים בשל  נכות או פגם, לכן הם לא היו רווחיים לתעשייה המנצלת. חיפשתי בכל פרק לחבר בין אדם שמתמודד עם אתגר מסוים - פיזי או נפשי, לבין בעל חיים. דרך סיפוריהם של בני האדם קל יותר לראות ולהסיק לגבי הסבל של אלו שאינם יכולים לדבר- בעלי החיים".

המטפלים בחווה חווים תקשורת נעימה, הדדית, בוטחת, עם בעלי החיים, כשלפתע מתפרצת לשגרה האידילית הזו במאית דוקומנטרית חמושה במצלמה, כשהיא חותרת להוציא מהם וידויים אישיים, חושפניים אפילו. איך ניגשת לנושא? איך בכלל בונים את יחסי האמון בין המתעד למתועד בסיטואציה כזו?

"שאלה טובה. אני מכירה את החווה עוד בטרם הוקמה ואני מרגישה בעצמי כחלק מהחווה. לפני שש שנים הכרתי את עדית רומנו ומיטל בן ארי, המייסדות של חוות החופש. התחברתי מעומק הלב למיזם. ליוויתי אותן עם מצלמה בחיפוש שטחים ובפגישות עד להקמת חוות החופש ב2016. מאז אני מתעדת את החווה מפעם לפעם, ומאוד נהנית לבקר בה. היא גן עדן עלי אדמות ויש בה אנרגייה טובה ומיוחדת.

כלומר, בזכות ההיכרות המוקדמת איתך, אנשי הצוות, ובכללם המטפלים, לא חשו מאוימים?

"החווה מאחדת הרבה אנשים שיש להם מטרה משותפת- להפוך את העולם למקום טוב יותר שחי בהרמוניה ובכבוד עם בעלי חיים. לכן כשבאה מישהי כמוני, שהיא לא מבחוץ, קל יותר לבטוח בה.

"בנוסף, אני אוהבת ממש כל אחד ואחת משש הדמויות שבסדרה ומחוברת אליהן רגשית, כמעט בכל אחד מהם יש אלמנט או אלמטים שמשותפים איתי והסיפור שלהם הוא גם קצת הסיפור שלי... אני חושבת שאפשר להרגיש את האהבה הזו מבעד למסך"

היו למשתתפים תנאים מוקדמים? היה להם וטו על התוצר הסופי?

"לא היו תנאים מוקדמים ולא היה וטו. אבל מיוזמתי הראיתי לרוב המשתתפים גרסה כמעט גמורה של ראף- קאט. הרגשתי שאני רוצה לחלוק איתם את התוצאה, ולאף אחד לא היו הערות או בקשות שמשהו יירד. מה שמפתיע אולי זה שבפרק של אורלי ורוני- זבח פסח, רפאל מוריס פעיל בית המקדש שעוסק בהקרבת קרבנות, גם הוא סמך עליי (למרות שאני באה מאג'נדה מנוגדת לשלו) שאראה את הצדדים באור הוגן ושאני לא אוציא אותו "מפלצת". כנראה שגם בזה די הצלחתי כי משפחת מוריס גם שיתפה את הפרק בגאווה ברשתות החברתיות שלהם".

הפתיחות של חלק מהמשתתפים הפתיעה אותך?

"הפתיחות לא הפתיעה אותי, אבל סיפורי החיים שהקשבתי להם, והקשיים שאנשים התמודדו איתם - הדרך שבה הם התמודדו עם הקשיים הללו השפיעה על מי שהם היום. אני חושבת שצריך כוח אדיר ואומץ כדי לצלול לעבר, לנקודות כואבות של התמודדויות קשות מהעבר, וזה בסיטואציה לא לגמרי אינטימית כי חוץ ממני נוכחים גם צלם ומקליט. יאמר לזכות הצלם יורם מילוא והמקליט אמיר בוברמן שהם היו מאוד רגישים לכל הסיטואציות והייתה חוויה מאוד טובה ומכילה עבור כולם". 

היו סיפורים שלא נכנסו בסוף לסדרה? כאלו שהנושא שלהם היה רגיש מדי בשביל שידור בערוץ ציבורי?

"אני לא חושבת שיש דבר כזה "נושא רגיש מידי". יש לא להתייחס לנושא ברגישות. היו עוד שני סיפורים שצולמו חלקית, אחד מהם הוא על גנן שמתנדב בחווה ועל אחד החמורים. הסיפור נפל בגלל שרציתי להביא לחווה את אימא שלו לצילומים, וזה לא התאפשר בגלל הקורונה. אם תהיה עונה נוספת אז זה כמובן פרק שיכנס. אגב, חמורים הם חיית משק - הם לא מתעשיית המזון, אבל אני לא ידעתי עד כמה הם מנוצלים לפני שהכרתי את החווה". 

האם באמת צפוי המשך לסדרה? יש חומרים לעוד עונה?

"יש בחווה 250 בעלי חיים, וגם כ-1,200 מתנדבים בשנה שמגיעים לנקות ולטפל בבעלי החיים, ועוד כאלפיים שמתנדבים בעבודות לא פיזיות. כך שבלי לחשוב יותר מידי אני יכולה כבר לתכנן ארבעה פרקים חדשים ועם חיפוש ותחקיר נוסף אני בטוחה שיהיה תמהיל נהדר ומגוון לעונה נוספת ואפילו שתיים. אז חומרים יש בשפע. מקווה שיהיה לזה גם תקציב, ושזה יבוא לידי ביטוי במיליוני צפיות". 

 


                                                אדם וחווה

 

נכון לכתיבת שורות אלו, הסדרה עברה את ה-1.3 מיליון צפיות. נתון מפתיע, בהתחשב בכך שהסדרה עוסקת בנושא שבמושגים טלוויזיוניים לא נחשב 'סקסי'. איך את מסבירה את ההצלחה הזו? לחילופין, האם ציפית לכמות כזו של צופים?

בהיותי טיפוס אופטימי (ויש שיאמרו מידי), בסינרגיה עם האמונה שלי בסדרה ובחשיבותה, ובהתחשב במדיום הדיגיטלי שמאפשר שיתוף בלחיצת כפתור וצפייה מכל מכשיר... אני חשבתי שיהיו הרבה יותר. ברמה של מיליונים.

האם לדעתך צפייה בסדרה עשויה לעורר בקרב אותם צופים שאינם צמחונים או טבעונים מהפך תודעתי שיוביל אותם לשינוי משמעותי בהרגלי החיים?

 "כמות התגובות הנרגשות והאהבה שהסדרה קיבלה ברשת בהחלט הזינו ומזינות את תחושת האופטימיות שלי לגבי היחס של הקהל הרחב לבעלי חיים. אני מאמינה שברוב בני האדם יש חמלה בילט-אין, ושרוב בני האדם רואים את עצמם כטובים וכמוסריים.

"אכילת בעלי חיים והפקת "מוצרי מזון" נלווים (מוצרי חלב/ביצים)  כתוצאה מניצול בעלי חיים, לצערי זו נורמה תרבותית חברתית רחבה. בחברות שונות בעולם הנורמות הן שונות: בסין, למשל, אוכלים בין היתר כלבים וקופים - דבר שלא יתקבל על הדעת אצלנו, ובהודו פרות הן חיות מחמד ונחשבות לקדושות, לעומת ישראל שכולאים אותן ברפתות מלוכלכות, משנעים אותן עם שוקרים חשמליים ובסוף אוכלים אותן. 

אני מקווה שהפוקוס של הסדרה על האישיויות הייחודיות והסיפורים האישיים של חיות המשק, ידגדג את שריר החמלה אצל כל אחד מהצופים. שזה לכל הפחות יגרום לצופה לחשוב על אורנה תרנגולת ההודו לפני שיקנה פסטרמה בסופר,  ועל יוסי ועמרי החזירים החמודים, בכל ארוחת בוקר עם בייקון. 

לאחר כחמישה סרטים תיעודיים החלטת ליצור סדרת רשת - האם יש הבדל בין העשייה התיעודית שאת רגילה אליה לבין פורמט של סדרה?

"בהחלט, יש הבדל משמעותי בהתכווננות לגבי איך לספר סיפור. בסדרת רשת, אנחנו מדברים על יצירה שהיא באורך של כתבה. אני לעולם ארצה לעשות סרט ולא כתבה, כי סרט הוא סיפור שבו הדמות עוברת משהו. כך שמשך הזמן הקצוב בהחלט היווה מכשלה מהבחינה הזו.

"בנוסף, הדיגיטל הוא ז'אנר בעל תודעת רייטינג מפותחת, כך שהנתון הזה, נוסף על משך הפורמט, כאילו דוחפים את היוצר למקום של פאנצ'ים ושל דברים מאוד ברורים ויחסית שטחיים. הרבה פעמים, תוך כדי העריכה והגרסאות השונות, העורך ואני הרגשנו שקשה לנו לקצר, כי אנחנו רוצים סיפור עם יותר עומק. למשל, בפרק על אורנה, שומרת הלילה – היא סיפרה שבצעירותה חלמה להיות נהגת אוטובוס, אבל אימא שלה התנגדה, תוך שהיא אומרת לה "את תהיי מורה בישראל". אורנה הוציאה רישיון על אטובוס ללא ידיעת ההורים, ואז עבדה כמה שנים כנהגת אוטובוס של "דן", שם פגשה את אהבת חייה - נהג אוטובוס אחר. אלא שבחברת האוטובוסים אסור היה שזוג יועסק יחד, ואורנה נאלצה לפרוש. היא ישבה בבית קצת מבואסת ובעלה קנה לה מחשב, בסופו של דבר היא הפכה למורה למחשבים. בעצם, היא הגשימה את השאיפה המוקדמת של אמא שלה כלפיה. עכשיו, בסרט של שמונה דקות אי אפשר לספר את כל הסיפור הזה, כך שמטבע הדברים נשארים רק ה'היי-לייטס'. בסרט תיעודי או פרק של חצי שעה בסדרה תיעודית סטנדרטית, הסיפור הזה כן היה נכנס".

יצאת מההפקה בתחושה אמביוולנטית?

"לא. אני מאוד שמחה שכאן דיגיטל בחרו לתמוך בסדרה הזו, למדתי מלא מהילה גברון ומדנה פרנק, שתיהן נושמות דיגיטל ובעלות הבנה מעמיקה במדיום.  אני חושבת שהצלחתי להעביר את המורכבות של הדמויות ואת הרוח של החווה גם בפרקים קצרים, ואני סומכת על קהל הצופים האיכותי והאינטליגנטי של התאגיד, שיידע ליהנות מהיצירה הזו וגם להעריך את העשייה שלה".


מי אני?

טליה פינקל, יוצרת רב תחומית ובמאית סרטים משנת 2000. יצרתי כמה סרטים תיעודיים לטלוויזיה שזכו להצלחה גדולה ולמספר פרסים, ביניהם: "התיקון" על הרבנית קוק (גדולת המחזירות בתשובה מטבריה), כוסות רוח לאבא- סרט מתח תיעודי, "טליה.דייט.קום" - סרט תיעודי קומי על דייטים באינטרנט, "מוחמד ואנה- האומץ להציל" - על רופא מוסלמי שהפך לחסיד אומות עולם בשואה. בנוסף לאלו כתבתי ספר שירה, ואני גם מאיירת ומצלמת סטילס ווידאו.

מבחינתי קולנוע הוא אומנות שמשלבת את כל האומניות, קולנוע מאתגר יותר, קשה יותר ולכן אני אוהבת אותו יותר.

בעבודה על חוות החופש זכיתי לעבוד עם קבוצת יוצרים נהדרת שנתנה את הנשמה: יורם מילוא, שהוא צלם בחסד, מוזיקה- רפי תורן, עריכה- עומר שדר, וגם אמיר בוברמן, המקליט. לכל אחד מהם  הייתה השפעה על הדינימקה בצילומים ועל התוצאה הסופית, ואני מודה להם על תרומתם היצירתית ועל האהבה.  

קרדיט צילום סטילס: יורם מילוא

לפרקים המלאים: הנה 

https://www.facebook.com/watch/kanipbc/2350299941939403/?sfnsn=mo&extid=66kGbdyFBXbYISc5

יום ראשון, 15 במרץ 2020

תיאוריית המסע הרגשי של הדמות



המסע הרגשי של הדמות הוא תהליך יצירתי, אישי, עמוק, ממושך ואינטימי. הוא השלד של התסריט, והוא גם הלב שלו.

משום שכך, ניתוח הקונפליקט המרכזי של הדמות ופתרונו הם תנאי סף לבניית המסע הרגשי של הדמות. ניתוח הקונפליקט המרכזי יאפשר לנו להתבונן מבעוד מועד באותו 'צילום רנטגן' של נפש הדמות שלנו, באמצעותו תיחשף זהותה האמיתית, כך שנוכל להוליך את הדמות באמינות, על פי מאפייניה האישיותיים, אל עלילת הסיפור. קונפליקט, אגב, הוא לעולם פנימי (קונפליקט חיצוני הוא אוקסימורון), וכך גם הכתיבה - מהפנים אל החוץ, כך שלא יהיה צורך לחפש פתרונות עלילתיים חיצוניים (מלאכותיים) או להתפתות לנוסחאות. חשוב לזכור שמקוריות היא ערך עליון.
הכל שם, בדמות. בעולם הפנימי שלה. חשוב להתבסס על עקרונות הז'אנר שבחרתם, על הרקע של הסיפור (מקום, תקופה, גבולות הזמן של הסיפור, העולם העלילתי, דמויות ראשיות ודמויות משנה), על התזה (תפישת העולם שלכם בהקשר של הסיפור שאתם מספרים), וכמובן על התמה (האמירה), שהיא גם הגילוי העצמי של הדמות הראשית. הגילוי העצמי, כתוצאה מפתרון הקונפליקט, יסייע לנו בבחירת האירועים בחיי הדמות שיעצבו את המסע הרגשי

דמות מונעת על פי רוב משילוב של כוחות מנוגדים: רצון לא מודע אחד (מנגנון הימנעותי שמטרתו לצמצם נזקים רגשיים לטווח הקצר) ופחד מודע (חולשה), ומנגד, צורך לא מודע אחד (מה שהדמות באמת צריכה). במעמד ההכרעה המוסרית, כשהדמות תגלה מה היא באמת צריכה (גילוי עצמי), היא תפעל על מנת לספק את הצורך המודע האחד.
הבסיס הוא כזה (ראו תרשים): רצון לא מודע (הרצון להימנע) הופך באירוע המחולל (החיצוני) לרצון מודע (המטרה), שמתפתח לכדי צורך עז (ההשתוקקות שהיא הכרח), שנבלם בכוח חוסם (הקונפליקט) - שנפתר על-ידי גילוי עצמי של צורך לא מודע (מה שהדמות באמת צריכה).

כפי שהסברתי במאמר הקודם, התהליך שעוברת הדמות הראשית מדמה את הנחת היסוד של כל טיפול פסיכולוגי - פחד, כנות, שחרור: הדמות פועלת כנגד הפחדים שלה, וברגע שהיא הופכת פתוחה וישרה כלפי עצמה, היא יכולה לעבור שינוי (כמו המטופל, גם הדמות מבקשת לעצמה הרמוניה פנימית, שלווה, גאולה אישית). כשהנחת היסוד מתממשת על גבי המסך, לנגד עיני הצופה מתרחש סיפור מסע פסיכולוגי שלם – לרוב תמציתו של טיפול מוצלח, שלעתים ההוא גם תמצית תהליך הטיפול העצמי שעובר התסריטאי במהלך הכתיבה - שכן המסע שהדמות עוברת הוא מסע שמתחיל בנו, ובמהלכו אנו, הכותבים את מסעה, עוברים שינוי תודעתי.

גם בסדרת הטלוויזיה הצורה הסיפורית הדרמטית היא למעשה צורה פסיכולוגית.   אם סרט הוא סיפור על דמות שתעמוד בפני קונפליקט מרכזי שיבוא על פתרונו בשיא, כאשר מעמד השיא יחשוף בפני הדמות מי היא באמת ומה היא צריכה לעשות בשביל להשיג את מה שהיא צריכה, סדרה לרוב מתחילה בקונפליקט שנפתר כבר בפרק הראשון (אם לא קודם כן), כאשר הגילוי העצמי כתוצאה מהפתרון, הוא שמניע את הדמות לאורך כל פרקי הסדרה.

אדגים זאת על הסרט "הג'וקר" (2019), שהוא דוגמה לסרט עם מסע רגשי רצוף מניפולציות –

רצון לא מודע (לא להיות בדיחה) הופך באירוע המחולל – רצח הבריונים מ-וול סטריט – לרצון מודע (אף אחד לא יעשה ממנו בדיחה), שמתפתח לכדי צורך עז (הצורך שלו בהכרה), שנבלם בכוח חוסם – הקונפליקט המרכזי (כזכור, מעמד הקונפליקט המרכזי הוא השיא של הסרט). הערה, עבור מי שצפה ובקיא בפרטים: יש שיאמרו שקבלת האקדח היא האירוע המחולל. אפשר לקבל את זה, למרות שבעיניי זה לא נכון, כי הוא לא השתמש בו. כמו שהוא לא השתמש בסכין מטבח בשביל לרצוח. האירוע המחולל הוא לרוב אירוע חיצוני, אבל כזה שיוצר אפקט פנימי. האפקט נוצר כשארתור לחץ לראשונה על ההדק, וההשלכות הן תוצאה של המעמד הזה. 

סצנת הקונפליקט המרכזי: ארתור, הוא הג'וקר, מגיע לשידור חי בטלוויזיה, כאורח בתוכנית פופולרית, שהשתתפות בה היא פסגת חייו המקצועיים של כל בדרן, על אחת כמה וכמה של אחד ששואף לחיים מקצועיים. לארתור ניתנה הזדמנות לספק את הצורך שלו בהכרה - להיות זה שמספר את הבדיחה, הבחור המצחיק, הליצן, הגיבור עם החיוך שלא יורד מהפנים – הג'וקר, ועוד בשידור חי מול כל האומה (לכל הפחות מול כל העיר). אבל אז, במהלך השידור, הוא מבין שהבדיחה היא על חשבונו. הוא חווה את ההשפלה הגדולה ביותר, ועוד מהמנחה הקומיקאי - המבוגר היחיד שאותו הוא העריץ. איך אפשר לחיות עם זה אחר כך בשלום? מבחינת ארתור, אי אפשר.
יש מבחינתו שתי אופציות: או שהוא יתאבד בשידור חי, ואז המנחה שהשפיל אותו יישאר לחיות עם רגשות אשם, או אף יאבד את משרתו ויתמודד עם ביקורת ציבורית, או שהמנחה ימות. אחד מהשניים. השאלה היא מי. אם ארתור יתאבד, הוא ישתף פעולה עם מי שגרם לו את הסבל – המנחה, שכעת מייצג את כל הדמויות לפניו שהרסו לארתור את החיים.
מעבר לכך, קיים החשש שהוא ימות, ואז יהפוך לבדיחה. אבל - אם ארתור ירצח את המנחה, הוא אולי יסיים את חייו בכלא (גם ככה, לדבריו, אין לו מה להפסיד),
אבל הוא יעשה צדק. מבחינת ארתור, המעשה המוסרי ביותר לעשות בשביל האנושות, וגם בשבילו עצמו ובשביל אנשים נרמסים כמותו, זה לנקום בחזקים העשירים והציניקנים.  

הצורך הלא מודע – מה שהוא באמת צריך לעשות – הוא המעשה שבעיניו הוא הכי נכון ומוסרי, כזה שישחרר אותו מהכלא הנפשי בו הוא נמצא (על ידי חוויות העבר וההווה), והוא יהפוך לאדם חופשי, ויותר מזה: הצורך יסופק: הוא יזכה בהכרה. ייקחו אותו ברצינות סופסוף. ארתור מגלה שעדיף להיות רוצח מאשר להפוך לבדיחה.  זו מחשבה של פסיכופת. הוא מחליט לרצוח את המנחה, וזה מה שהוא עושה. הוא יורה בו והורג אותו, בורח, וברגעים האחרונים של הסרט הוא הופך לגיבור מעמד הפועלים (וכל המעמדות שמתחת). הסוף הזה בעייתי מבחינת המסר שהוא מעביר. אותי מעניין מה קורה ביום שאחרי שנגמר הסרט. מה אז עובר על הגיבור. האדרנלין יורד, ההמון המשולהב חוזר לביתו – או עוצר לפוצץ במכות עוברי אורח ורק אז הביתה, או שההמון מתפזר לביתו ושם ממשיכה האלימות.

אם הייתה מופיעה סצנה כזו, היא הייתה משנה את המסע הרגשי, ואת התמה. תחשבו על כך שביום שאחרי סוף הסרט (או תחילת הפרק השני של הסדרה), הג'וקר חוזר ומנסה לבנות לעצמו חיים. הוא מגלה שאין לו כלום. הוא לבד בעולם, אין לו אהבה – סביר שהשכנה שלו שאיתה הוא יוצא בחיים לא תהיה איתו. אין לו בית לחזור אליו – המשטרה שם. אין לו עבודה. הוא צל אדם. אולי הוא יעשה חשבון נפש.
אני רוצה לראות את השבוע שאחרי, כשאף אחד מהאנשים שהריעו לו לא יכניס אותו לביתו. אז הוא כבר ישכח שהוא היה לכמה רגעים גיבור המונים. אבל את זה יוצרי הסרט לא יספרו. כי "הפשע לא משתלם", או "רצח זה הדבר השפל והבזוי ביותר", או "מאלימות צריך להתרחק", זה לא בסולם הערכים הקולנועי שלהם. זה דופק את הקתרזיס. סותר את האסתטיקה של האכזריות. זה כישלון קופתי מובטח. זה סותר את התדמית של המותג – הג'וקר הוא הרי גיבור מעמד הצופים.

התמה - בסופו של דבר, הבחירות של הדמיות משקפות גם את הלא מודע של התסריטאי. התסריטאים של הג'וקר יכולים לספר עד מחר שהתמה היא שאנשים מסוימים, שהסביבה פגעה בהם, עושים מעשים קיצוניים כי אין להם מה להפסיד, אבל זה כמובן פשטני ולא נכון. זו אולי התמה הרשמית, הגלויה, המודעת, אבל התמה האמיתית, המובלעת, של הג'וקר, היא שעדיף להיות רוצח מאשר להפוך לבדיחה.
יש הרבה דרכים לספר על רוצח פסיכופת שהופך לגיבור על. גלוריפיקציה של הרוצח הסדרתי היא רק אחת מהן. בעיניי היא הגרועה מכולן.
גם אם הבחירות של הדמויות משקפות את הלא מודע של התסריטאי, הבחירות האמנותיות של הבמאי יכולות לסתור את זה, כי בחירות של במאי הן לעולם בחירות מודעות. במקרה זה של "הג'וקר", התסריטאי הראשי הוא גם הבמאי, והמבע הקולנועי - הבחירות האמנותיות, האסתטיות (הסרט מרהיב מבחינה אמנותית, ומייצר עולם עלילתי פנטסטי), שמשקפות את הבחירות המודעות של הבמאי, מחזקות את התמה.

זה לא אומר שכל הבחירות התסריטאיות הן לא מודעות. ממש לא. גם בניית המהלך הרגשי היא בנייה מודעת, מעצם היסוד הסיפורי המבקש לעורר תגובה ותחושת גמול. ב-הג'וקר, התמרון הרגשי של הצופה כלל שלל מניפולציות רגשיות. כמו למשל: ארתור (הג'וקר) חס על גמד טוב-לב, רגע אחרי שהוא רוצח את חברו לעבודה. הוא נותן לגמד נשיקה על המצח בעוד ידיו מגואלות בדם (סצנה יפהפיה מבחינה ויזואלית.
הבחירה בגמד אינה מקרית. הסאבטקסט זועק לשמיים: הגמד, אין לו ברירה אלא להיות טוב לב, כי הוא גמד. כמו גם לבחורה אפרו-אמריקנית שיוצאת עם ארתור. הצופים אמורים לעשות את ההקשר: אין לה ברירה, כי היא שחורה. ארתור לא יפגע בהם, כי הוא לא פוגע במוחלשים כמוהו. המוחלשים הם לא האויב. הצופה אמור להבין שארתור, יש לו קווים אדומים. הוא לא פוגע בחלשים, ולצופים יהיה קל להזדהות איתו, הוא לא איש רע. כי למרות שהוא פסיכופת, יש לו עקרונות. הוא פועל על פי דפוס מוסרי. אולי הוא בכלל בחור טוב? אולי הנסיבות הן שהפכו אותו למי שהוא? יכול להיות שאלו הנסיבות. אבל מה לגבי אחריות אישית? תשובה: לא בסרט הזה.

לגבי התזה של "הג'וקר", אני מאמין שאין חולק עליה: אנחנו חיים בעולם אכזרי שבו החזק רומס את החלש. התסריטאים יכולים לומר להגנתם שכל מי שחפץ חיים חייב להיות חזק. וחזק מבחינתם זה גם להיות אכזרי לפעמים, להתעלם מרגשות של אחרים, ולרצוח כשמרגישים שצריך. אם הם היו נדרשים להיות מתוחכמים באמת, הם היו יכולים לטעון שבשביל לשרוד, צריך לדעת להסתגל. כי לא החזק הוא זה ששורד, אלא מי שיודע להתאים את עצמו למציאות – עובדה, דינוזאורים נכחדו מעל פני כדור הארץ, ועובדה שהעם היהודי הקטן והחלש שרד את כל המלחמות והאסונות האפשריים באלפיים השנים האחרונות, אבל שרד, כי ידע להסתגל.




ביום שישי שעבר, במרחק 300 מטר מהבית שלי, קם איש צעיר, רצח את הילדה שלו, בת ה-10 חודשים, משם המשיך וניסה לרצוח את אשתו ואת הבת השניה, ילדה בת שלוש. הוא פצע אותן קשה, הן עדיין בבית החולים. הילדה בת ה-3 עדיין נלחמת על חייה.
סיפור מזעזע בפני עצמו, אבל כשהוא קורה בזמן שבו אתה מערבב את הקפה שלך בבוקר, המחשבה שבזמן שאני ערבבתי את הקפה של הבוקר, במרחק כמה בתים ממני מישהו רצח את הבת שלו, ופצע קשה את אשתו ואת הבת השניה, לא יוצאת לי עד עכשיו מהראש. קשה לי לקבל את העובדה שיש אנשים עם נפש כל כך מזוהמת. שמבחינתם האגו הפגוע הוא קדוש, ובשמו הכל מותר. אז באיחור קל, הלכתי ל-האוזן השלישית ולקחתי את "הג'וקר".

אני לא מאלה שחושבים שאלימות בקולנוע בהכרח מעודדת צופים לאלימות. הסרטים של טרנטינו הם אלימים, וכמו ב-הג'וקר, גם הם מרהיבים מבחינה אמנותית, אבל אצל טרנטינו הם בבחינת בידור טהור. הרי ברור שהפורקן הקולנועי של הבמאי הוא טיפול עצמי. לתחושתי, טרנטינו מבקש את ההזדהות של הקהל עם הביטוי לפורקן שלו.
הג'וקר הוא אחר, ואני כן מאמין שאלימות מסוגננת, אסתטית, מרהיבה מבחינה אמנותית, בכפוף למהלך רגשי שמהווה מניפולציה שתכליתה להאדיר רוצח פסיכופת, עלולה לכל הפחות להותיר את הרושם שמדובר בתעמולה אפקטיבית.



יום שישי, 6 בדצמבר 2019

הפחד לדמיין





אנחנו לא מדברים מספיק עם הדמויות שלנו. כשאני כותב "אנחנו", אני מתכוון גם אלי, כי אני מתקשה לתחזק קשרים עם הדמויות שלי לאורך זמן. עכשיו אני עומד לקראת הגשה לקרנות הקולנוע, אז יוצא שאני יותר מתעניין. אתמול, למשל, לקחתי את הדמות הראשית לשיחה, לא לפני ששאלתי אותה בנימוס אם זה זמן טוב לדבר, וכמובן שהתנצלתי על זה שלא הייתי כל כך בקשר בזמן האחרון. היא מכירה אותי, בכל זאת – כבר שלוש שנים שאני כותב את התסריט הזה, כך שהיא יודעת שאני נוטה להיות מרוכז בעצמי ושאין סיבה להיעלב. וגם אם יש סיבה להיעלב, אז מה? להיעלב אפשר תמיד אחר כך. אז כן, שוחחנו, וזה עזר.

*
אם הפסקה הזו נשמעת ביזארית, זה אומר אחד משלושה דברים: 1. הקורא או הקוראת אינם אנשים כותבים. 2. הקורא או הקוראת הם אנשים כותבים, אבל לא חשבו מעולם על האפשרות הזו, של לנהל דיאלוג עם דמות בדיונית. 3. הקוראים, שהם אנשים כותבים, חשבו על האפשרות הזו, אבל חששו לבצע אותה מסיבות שונות ולא רלוונטיות, היות שכולן כאחת חסרות ממשות. 
הפחד מלדמיין ולנהל דיאלוג עם דמות בדיונית, הוא הפחד שיחשבו שאנחנו משוגעים, או שאנחנו בעצמנו נחשוב שהשתגענו. הפחד הזה הוא חסם יצירתי, והוא אחד הגורמים לכך שתסריט שנכתב מגיע לשלב שבו הוא תקוע.
בדרך כלל התסריט תקוע כי יש בעיה עם הדמות - היא לא מעוצבת עד הסוף. בשביל שדמות תהיה מעוצבת עד הסוף, צריך להתייחס אליה כאל ישות ממשית.
תסריטאי שלא מתייחס לדמויות שלו כאל ישויות ממשיות, צריך לשאול את עצמו מאיזה מקום אמנותי הוא פועל. אם שחקן שנכנס לדמות חודשיים לפני הצילומים נחשב למקצוען, איך זה שתסריטאי לא רואה את הנחיצות שבדבר? ואם שחקן נדרש להיכנס לדמות, אז על אחת כמה וכמה התסריטאי. 
אם שיחה עם הדמויות היא לא אופציה עבורכם, ואתם תקועים עם התסריט ומרגישים שהדמיון שלכם שובק, סביר להניח שהוא לא באמת שובק. הוא פשוט מסורס.
הצעה שלי – קחו את הדמות לשיחה, דברו איתה פתוח, ובין היתר תשאלו אותה את השאלות הבאות:

*איך היא חושבת שהחיים שלה נראים כרגע?

*עם מי היא מרגישה בטוחה מספיק בשביל לפרוק את אשר על לבה?

*מהו המקום הבטוח עבורה? 

*מה גורם לה להיות גאה בעצמה? 

*מה היא מסתירה מהעולם? אילו דברים אף אחד לא יודע לגביה?


*
הדמיון הוא משאב נפשי ויצירתי חשוב, שאינו מנוצל דיו. חרף היותו מעורר עונג פעיל - לעתים עד כדי תחושת אופוריה, ואף שאין כל קושי בהפעלתו (או, כמו שג'ון לנון שר: "אם תנסו, תראו שזה קל") – רבים מאתנו ממעטים לעשות בו שימוש. למעשה, הדבר נכון גם לגבי העוסקים בכתיבה יצירתית.

מסיבה שאינה לגמרי ברורה, נדמה שחלקנו מתקשים לאפשר לעצמם להשתחרר מאחיזה במציאות, גם במחיר אובדן הישג אמנותי. שזה חבל, אם חושבים על זה, כיוון שכמו בכתיבה יצירתית, כך בשאר תחומי החיים - כשהדמיון פועל, נפתחות בפנינו אפשרויות חדשות. נוצר מגוון רחב יותר של דרכי פעולה, יותר שבילים לצעוד בהם.

"אדם מאושר לעולם אינו מדמיין. רק אדם בלתי מסופק עושה זאת", כותב פרויד בכרך "סופרים וחלומות בהקיץ", ומסביר: "הכוחות היוצרים פנטזיות הם משאלות שלא באו על סיפוקן, וכל פנטזיה היא מילוי משאלה - תיקון המציאות הבלתי מספקת".

טענה זו בבסיסה אינה רחוקה מן האמת, וניתן היה להסכים עמה, אלמלא התיאוריה שיצק פרויד על יסודות הטענה: על פי פרויד, תהליך היווצרותה של היצירה האמנותית היא ביטוי ליצרים מיניים מוכנעים של האמן היוצר - סובלימציה (עידון) של צרכים מיניים לא מסופקים, ולא מעבר לכך. כלומר, פרויד טוען שתכליתה של היצירה להוות פורקן מיני – כאילו שמעשה האמנות בהכרח מנותק מהתשוקה לברוא יש מאין, כמו גם מהצורך לגעת בקהל ולהעניק לו חוויה רגשית רבת עוצמה שבמרכזה אמירה אישית מובהקת.

פרויד, שהוסיף לעסוק באנליזה של האמן ויצירתו לאורך שנות חייו המקצועיים, הסביר את מניעיו של האמן באישיותו רבת הפנים – בעיקר בסתירה הפנימית שבין מופנמות לבין יצריות הנובעת מתחושת גדלות. על פי תאוריה זו, האמן הנוירוטי והמודע לעצמו בורח בעל כורחו מן המציאות המרה - חוסר יכולתו להשביע את תאוותו המינית המגלומנית - אל מחוזות הפנטזיה, כשהוא מנתב את דחפיו המיניים אל אובססיית היצירה.

ייתכן ותשתית תאורטית זו של פרויד מבטאת במידה מסוימת את תסכולו – גאון יצירתי וענק פורץ דרך, בעל איכות כתיבה פואטית, החסר את הכישרון האמנותי לברוא עלילה רגשית ודרמטית.

שכן בהניחו את פרשנותו, מבטל פרויד את היתכנותם של מניעים אותנטיים ליצירה. יתרה מזו, פרשנותו של פרויד מרחיקה לכת משהיא מרמזת כי היכולת הפנימית לפשט את הריאליזם, מקורה בפגמים אגוצנטריים, שאינם אלא אוסף של צרכים כוזבים. 


*התמונה מתוך הסרט "הסטודנט". במאי: קיריל סרברניקוב (רוסיה, 2016)



יום חמישי, 20 בספטמבר 2018

מחשבות על כמה מהסרטים שיוקרנו בפסטיבל הסרטים הבינלאומי חיפה 2018



פסטיבל הסרטים הבינלאומי חיפה ייפתח במוצ"ש, והתיק שלי כבר ארוז ומוכן. נשאר לי רק לארוז מזוודה קטנה, וזה מתעכב כי אני מנסה לגהץ חולצה. אני לא מצליח להיות טוב בזה, תמיד זה נשרף לי ליד הכפתורים. גם הפעם.
יש קסם מיוחד בעיר חיפה בתקופת הפסטיבל, שאותו אני מקפיד לפקוד מדי שנה. יש משהו באוויר, מלבד זיהום מהמפרץ, שקשה להסביר. צריך להיות שם כדי להבין. כבר כעת, בעת כתיבת שורות אלה, אופפת אותי תחושת ערב חג. מן ציפייה נרגשת לספוג שוב את האווירה החגיגית ברחובות הכעורים של מרכז הכרמל, אלה הסמוכים למתחם הפסטיבל. אווירה שמחה ושקטה, שלעת ערב הופכת צבעונית ורועשת וחמה. כזו שאמורה לגרום לכל עובר אורח להרגיש שפסטיבל הקולנוע הוא לא בבחינת אסופה בלתי נגמרת של סרטים, אלא הרבה יותר מזה. עבורי, המפגש האנושי חשוב לא פחות מהסרטים. יש מעט מאוד הזדמנויות כאלה, לפגוש כמות כזו של אנשים שחולקים אהבה משותפת, ולא פחות מכך, לפגוש אנשים שאתה מכיר, שגם הם, כמוך, עובדים קשה מאוד בשביל החלומות שלהם. 

*

"גלאובנברג" (מתוכו התמונה למעלה) ו-"אלה שעובדים", שניים מהסרטים הטובים ביותר שראיתי בשנים האחרונות, יוקרנו השנה בפסטיבל. שניהם, אגב, משוויץ, וזה מעניין, כי בדרך כלל התוצרת הקולנועית של שוויץ לא מאוד מרשימה. "כשהעצים נופלים", סרט שמתחיל נהדר אך מנקודה מסוימת הולך ומאכזב, יוקרן אף הוא. הנה המחשבות שלי על שלושתם:  

גלאובנברג. במאי: תומס אימבאך (שוויץ, 2018)

הסיטואציה הקיצונית שבה נרקמים יחסים אינטימיים בין אח לאחות, בין אם בהסכמה ובין אם לא, הינה סוג גילוי עריות השכיח ביותר. מנתונים שחשפו מחקרים שנעשו בנושא בארץ ובעולם, אשר חלקם הסתמכו על מקרים מדווחים וחלקם גם על סקרים, עולה כי שכיחותה של התופעה גבוהה מאוד: 1 מתוך 5 חוו מגע מיני מצד אח או אחות. מה לגבי רגשות מודחקים? אפשר רק לתהות עד כמה נפוצה סיטואציה כמו זו המתרחשת בסרט זה – בה נערה מפתחת רגשות רומנטיים כלפי אחיה. השאלה הראשונה שעולה בהקשר של גילוי עריות, ובפרט של רגשות רומנטיים מובהקים או משיכה ארוטית שאינם מגיעים לידי מימוש, נוגעת לקושי להתמודד עמה - באיזו גישה רצוי לנקוט? האם להתעלם בתקווה שזה יעבור? האם לפנות לטיפול? לפתוח את הנושא בעדינות? האם להדחיק? מה שבטוח הוא, שכשהדברים לא מונחים על השולחן, הם אף פעם לא נפתרים. וזה בדיוק מה שקורה בסרט - השתיקה המשפחתית סביב העניין. לנה בת ה-16 מודעת לנורמות החברתיות, אך היא בוחרת לחתור תחתן. היא יפה, שמחה, חברותית, חכמה ומחוזרת. בוגרת מספיק בשביל להציב לעצמה גבול. ההתאהבות שלה באחיה תמימה, אותנטית, אך לא מוסברת מבחינה עלילתית-פסיכולוגית. נואה, אחיה, לא רוצה לפגוע ברגשותיה, אבל אין לו כלים כיצד לפעול. הוא במצוקה: הוא אוהב את אחותו, אז הוא בוחר להתרחק ככל שאפשר, ואף מחליט לעבור להתגורר במדינה אחרת. זה כמובן לא מונע מלנה לאתר אותו ולנסוע אחריו. נואה לא משתף את הוריו, אבל אמו יודעת. היא לא בהכחשה - מרגישים עליה שהיא יודעת. היא מעדיפה לטמון ראשה בחול, ובכך היא מאפשרת ללנה לפתח אובססיה, זו שתוביל בסופו של דבר לטרגדיה. הסרט הוא הישג אמנותי יוצא מן הכלל, והוא עלול להותיר בלבם של הצופים בו עצבות וכאב רב.

אלה שעובדים. במאי: אנטואן רוסבאך (שוויץ, 2018)

קשה להאמין שהדרמה המעולה והמותחת הזו היא סרט ביכורים (באורך מלא), אבל אחרי קריאת הרזומה המקצועי של רוסבאך (זה הדבר הראשון שעשיתי לאחר הצפייה. הדבר השני היה לנסות לשים יד על הסרטים הקצרים שלו), הדבר בהחלט מתקבל על הדעת: הבמאי הוא קודם כל תסריטאי חרוץ, פורה ועסוק. למעלה מעשור שהוא בעיקר כותב תסריטים. עשר שנות כתיבה רציפה בהחלט מאפשרות לתסריטאי כישרוני להגיע לרמת מיומנות גבוהה, ורוסבאך הוא הרבה יותר מתסריטאי כישרוני. הבנאדם הזה הוא תסריטאי מבריק. אנטואן, הדמות הראשית בסרט, הוא דוגמה לבנייה מופתית של דמות.    מרכיב הזהות העיקרי של אנטואן (בשנות החמישים לחייו) הוא היותו אדם עובד ומפרנס. הוא עובד מסביב לשעון, ובכך מאפשר לבני משפחתו רמת חיים גבוהה. הוא הדמות הסמכותית בבית, אף שהוא כמעט ואינו נמצא בו. גם כשהוא בבית, הוא כמעט ואינו מורגש. הוא שתקן, מופנם, מתקשה בהבעת רגש (ואף מעיד על עצמו כאדם לא רגיש וחסר חמלה).

אנשים מסוגו של אנטואן, שהדימוי העצמי שלהם נשען על מרכיב זהות חיצוני, פועלים מתוך תחושת הישרדות תמידית. כך שכאשר מתעורר משבר במקום עבודתו של אנטואן, בפעילות אשר באחריותו, הישרדותו בחברה - ובחיים בכלל, לתפישתו - תלויה בהיחלצות מהמשבר. הוא מפעיל שיקול דעת קר ואכזרי, ועובר עבירה בעלת אופי פלילי. כשלמעסיקיו נודע דבר העבירה, הוא מפוטר לאלתר. גרסתו, שההחלטה נבעה מרגע של לחץ, כשטובת החברה עמדה לנגד עיניו, לא שינתה את גזר דינו.
כעת, לראשונה בחייו, אנטואן מצטרף למעגל האבטלה הלא אטרקטיבי. הוא במשבר זהות עמוק. הוא מסתיר את המצב ממשפחתו. הדימוי העצמי שלו אט-אט נסדק. הבושה מציפה מבפנים והחוצה (בושה על היותו מובטל, לא על המעשה החמור שעשה). אין ביקוש לעובדים בגילו, ובנישה המצומצמת בה פעל, סיבת פיטוריו ידועה לכל, ואיש אינו מעוניין להעסיקו. בשלב זה הוא מחליט לבלות זמן עם משפחתו. הוא מנסה לפצות על כך שהוא כמעט ולא היה מעורב בגידול ילדיו, לא היה חלק מחייהם. אבל השמועה על הסיבה שהובילה לפיטוריו מגיעה לאוזניהם ולאוזניי רעייתו, ואנטואן מרגיש דחוי גם בביתו שלו. הוא מרגיש שהוא לבד בעולם, הוא מיואש, והוא מתכנן לשים קץ לחייו.
הצגת צדדים אנושיים של דמות שלעתים נדמה שהאנושיות הינה ממנה והלאה, באופן שמעורר בצופים הזדהות, איננה עניין של מה בכך. מאידך, מתבקש לשאול באיזו מידה הבעת חמלה כלפי דמות שכזו מעידה עלינו, הצופים? מה זה אומר עלינו, על אמות המידה המוסריות שלנו, אם אנחנו מניחים את השיפוטיות בצד ומקווים בשביל הדמות שדברים יסתדרו בעבורה? אני מניח שהבמאי, ששמו הפרטי הוא כשמה של הדמות, מותיר שאלה זו כנקודה למחשבה עבור כל אחד ואחד מהצופים.



כשהעצים נופלים. במאית: מריסיה ניקיטיוק (אוקראינה, 2018)

שם כל כך פיוטי לסרט. צילום כה מרהיב. משחק מצוין של צוות השחקנים. עיצוב אמנותי משובח. דומה שבהכל השקיעו בסרט הזה, חוץ מאשר בתסריט. וזה חבל, כי ניקיטיוק, שגם כתבה את התסריט, מוכיחה בסרט הזה כישרון בימוי לא מבוטל. מרשימות במיוחד הן הסצנות המורכבות, המסובכות לבימוי, ויש לא מעט כאלו: סצנות חוץ ליליות מרובות משתתפים, עם שינויי קצב ומעברי מצלמה מנוגדים, אשר יוצרים תחושה חזקה של מתח. בכלל, סצנות הפשע בסרט עובדות נפלא. אבל מה הטעם בכל זה, אם המרכיב החשוב ביותר בסרט פגום? גיבורת הסרט היא  לאריסה, בחורה צעירה המתגוררת באזור כפרי באוקראינה, נתונה למרותן של אמה וסבתה, שמנסות לחנך אותה כראוי ולהרחיק אותה מגברים, שלא ייצא לה שם של בחורה מופקרת. היא חשה ייראה כלפיהן, ויחד עם זאת, היא נחושה לברוח ולחלוק חיים עירוניים וחופשיים עם הגבר שלה, עבריין יליד אותו כפר. הוא נעלם יום אחד בנסיבות פליליות מסתוריות, ולאריסה מתייסרת מגעגועים אליו, מבדידות, ומשגרת החיים האפורה. לימים היא מתחתנת עם מישהו שהיא לא אוהבת. בן עשירים מפונק ודוחה, שהמשפחה שלה שידכה לה. גם אם הסיפור נשמע נדוש – והוא אכן נדוש, לא זו הבעיה בסרט. הבעיה היא לא העובדה שהיא מתחתנת עם אותו בחור, אלא למה בכלל היא מתחתנת איתו? מישהו הכריח אותה? זה לא שאין לה עוד אפשרויות (היא צעירה, יפה, כל החיים לפניה), ולמרות שברון הלב שהיא חשה, היא לא חיה בתחושה שהחיים "סוגרים עליה". הבחירות התמוהות והלא מוסברות של לאריסה, הן שהופכות אותה לדמות לא אמינה. אנשים לא מתנהגים ככה במציאות. מוכרחה להיות סיבה להתנהגות מסוימת. התסריט אמור להסביר התנהגות. בקיצור, זה לא עובד.



יום ראשון, 1 בנובמבר 2009

אדריאן שלי (1966-2006)


כרזת "האמת שלא תיאמן"


פולינג אין לאב שוקולד מוס פאי. שלי (מימין) עם קארי ראסל



אני תוהה, בעודי כותב שורות אלו, האם גם בשמי העיר ניו יורק, לפני שלוש שנים, השמיים קדרו כך, כמו עכשיו בשמי ישראל. האם גם אז ושם רעמו השמיים והרעישו, והמטירו על הרחובות גשמי זלעפות? או שמא היה זה יום סתיו שליו במנהטן- כלום שיכין מראש את התחושה שמשהו נורא עומד לקרות.
ב-1 בנובמבר 2006, כבימים שקדמו, אדריאן שלי עבדה על שיפוץ חדר העבודה שלה, אותו ביקשה להפוך למשרד הפקות קטן לסרטים עצמאיים. חדר בו תכננה להפוך את שלל דמיונותיה למילים ולתמונות, לסיפורים עזי מבע וצבע- כפי שנהגה לעשות מזה שנים שנימה, כשליהטה בקולות, בצלילים ובצבעים, מהם יצרה פרשנות חזותית רבגונית לעולמה הפנימי המורכב. המצלמה הייתה לה למכחול, הדמויות לבשו את שפתה, ופעמים רבות, תוך כדי צפייה בסרטיה היפים והמרגשים, יכולתי לדמיין אותה אומרת: "עכשיו, אצבע את העולם האפור-קר- גס - מלוכלך הזה בוורוד".
באותו ראשון לנובמבר, העולם לא לבש ורוד. אף לא ורוד מהוה. אדריאן נמצאה תלויה בביתה על חבל מאולתר, כשהיא חסרת רוח חיים. רק בת 40. ימים אחדים אחר כך נתפס הרוצח – פורץ שניסה לשדוד את ביתה.
אדריאן שיחקה בסרטים רבים ובסדרות, אך היא זכורה בעיקר בזכות הופעותיה בתפקידים ראשיים מצוינים בסרטים "אמון" ו"האמת שלא תיאמן" של האל הארטלי, במאי אמריקני עצמאי בעל טביעת אצבע ייחודית. הארטלי היה אאוט-סיידר שהפך כה פופולארי, עד כי איבד את יכולת הביטוי שייחדה את סרטיו בראשית הדרך. אדריאן המשיכה את דרכו, ואף שיכללה אותה: במקביל לקריירת המשחק שלה, היא כתבה וביימה סרטים דלי תקציב, ביניהם "סאדן מנהטן", ו"אגדה אורבאנית", ששיקפו את הדרך בה חוותה את העיר הגדולה - כמרפאת בדידות אשר מרקחותיה שווא.
יותר מכל היא רצתה להיות נאהבת, ובעולם שבו נשים הן חסרות ביטחון וגברים הם זייפני רגשות, נותרה בה כמיהה מפוכחת, שאותה הותירה על המסך. אהבה, על פי אדריאן שלי, היא עניין של הסתכלות. בסרטים שלה, כמו בחיים, מוצגות דמויות רבות שעבורן אהבה היא בסך הכל תחושה מיני תחושות.
את התסריט של "מלצרית", סרטה האחרון, כתבה כשהייתה בהריון. את הקדרות והבדידות העירונית, אדריאן המירה בעיירה אמריקנית טיפוסית. ה"מלצרית" היא ג'נה, אופה מופלאה בעלת לב רחב, המפצה על חיי הנישואין הקשים שלה באפיית עוגות פאי משובחות בדיינר מקומי. ג'נה הוגה מתכונים לפי מצבי רוחה, והיא מביאה את כל הטועם ממאפיה להתרוממות נפש. צילומי מלאכת האפייה המפתים המחישו את התשוקה שלה. את הניחוחות המשכרים העולים ממטבחה (או ממטבח הדיינר), כמעט ואפשר היה להריח. השמות שג'נה העניקה לעוגות, צבעוניים ומשעשעים כאחד. באחת הסצנות, דואן (אותה מגלמת אדריאן) המאוהבת מבקשת מג'נה להכין עבורה
" falling in love chocolate moss pie", ומוסיפה בהתרגשות: "זה הפאי שאני הכי אוהבת".
"הסרט הוא מכתב אהבה לסופי, הבת שלי", אמרה אדריאן בראיון האחרון שלה, על הסט של הסרט השמח והאופטימי ביותר שיצרה. אלא שאדריאן לא זכתה לראות את הגרסה המוגמרת של "מלצרית". הסרט יצא לקולנוע כחצי שנה אחרי מותה.


יום שלישי, 4 באוגוסט 2009

קוראים את המסך


יותר ויותר רבי מכר של סופרים ישראלים יעובדו בקרוב לסרטי קולנוע.
הכישלון, בהרבה מקרים, ידוע מראש, כיוון שלא כל ספר ראוי לעיבוד קולנועי,
ולא כל תסריטאי מוכשר לאמנות הזו.ועדיין, ישראל הולכת בעקבות הוליווד
ומעלה את מיטב סופריה על המסך. עמוס עוז, דויד גרוסמן ויהושע קנז כבר בפנים


http://digital.globes.co.il/Repository/ml.asp?Ref=R0hOLzIwMDkvMDgvMDQjQXIwNDAwMA==&Mode=Gif&Locale=hebrew-skin


פורסם ב-4 באוגוסט 2009 ב"גלובס"

יום ראשון, 17 במאי 2009

Yes we can

אקסל רוז? לא. אקסלרוד

למנתח שיר מזמור

הדרך אל הצמרת רצופה כוונות טובות. תשאלו את ציפי ברנד, שהסרט שלה, שמומן על ידי "יס", זכה במקום הראשון בפסטיבל "דוקאביב", ש"יס" היא נותנת החסות העיקרית שלו.


במקום הראשון בתחרות "הסרט הישראלי הטוב ביותר" שהתקיימה בפסטיבל "דוקאביב" שננעל אמש, זכה הסרט "גוגל בייבי", סרטה של ציפי ברנד, שהופק במימון חברת הלוויין "יס". "יס" היא נותנת החסות הראשית לפסטיבל "דוקאביב".
לכאורה יש טעם לפגם בכך שבתחרות הסרט הישראלי הטוב ביותר משתתפים סרטים שבהפקתם השקיעה נותנת החסות העיקרית של הפסטיבל. להבא, אף לשם מראית עין, ייטב אם לתקנון התחרות יתווסף קריטריון שלא יאפשר זאת. למען הסר ספק, אני סמוך ובטוח בכך שההחלטה לגבי הזוכים אינה נגועה בטעמים פסולים, וכי הבחירה ב"גוגל בייבי" כסרט הטוב ביותר נעשתה מתוך בחירה מקצועית, נקייה וטהורה. למרות ש"גוגל בייבי" אינו סרט טוב, בלשון המעטה. מה גם שבפסטיבל הוקרנו סרטים ישראלים נפלאים, בעוד "גוגל בייבי" הוא למעשה כתבת חדשות שנמרחה על פני שעה וחצי. ושלוש דקות היו מספיקות בהחלט כדי להעביר את הסיפור במלואו. האם "גוגל בייבי" היה זוכה במקום הראשון גם אם היה ממומן על ידי "הוט"? אני מאוד מקווה שכן.
$אילנה צור, מנהלת פסטיבל "דוקאביב", אין חשש לניגוד עניינים?
"אין בעיה עם זה. כשאנחנו שופטים, אנחנו לא יודעים מי תמך במי, ובמקרה זה יצא ככה. זה מקרי לגמרי"
$יש אפשרות שבעתיד תימנעו ממצב כזה, שבו נותני חסות משתתפים בתחרויות וזוכים?
"אין אפשרות כזאת. הלוואי שהייתה. אתה יודע מה? אם נמצא נותן חסות גדול, איזה סלולארי, נוכל להתנתק מהערוצים הדוקומנטאריים בשמחה. אני חותמת לך על זה".

נגר חובב דם

כאמור, אמש, במוצאי שבת אביבית ונעימה, ננעל פסטיבל "דוקאביב" 2009, הפסטיבל הבינלאומי לקולנוע דוקומנטארי בתל אביב. בסינמטק 1, האולם הגדול בסינמטק תל אביב, הוקרנו הסרטים הזוכים בתחרויות השונות (הסרט הדוקומנטארי הישראלי הטוב ביותר, הסרט הבינלאומי הטוב ביותר, סרט הסטודנטים הטוב ביותר). בסינמטק 2, האולם הקטן, הוקרן אחד הסרטים הטובים שידע הפסטיבל השנה: "המנתח האנגלי", סרטו של הבמאי הבריטי ג'פרי סמית'. המתעד את עבודתו של הנרי מארש, מנתח מוח בריטי בעל שם עולמי, שסדרת הרצאות שהעניק לפני כ-15 שנים בפני רופאים באוקראינה, מדינה עשירה ומושחתת שתושביה סובלים מהזנחה שלטונית ומתנאי טיפול רפואי עלובים ופרימיטיביים, מביאה אותו להחלטה להכשיר רופאים מקומיים ולהעביר את הידע הרב שצבר. מדי שנה מארש טס לאוקראינה, שם הוא חונך את ד"ר איגור קורילטס, מנתח צעיר ומסור בבית חולים עלוב.
יחדיו הם יוצאים למסע הצלת נפשות, תחת תנאי עבודה בלתי אפשריים. מול מצלמתו של סמית' הם מבצעים ניתוחים ללא הרדמה, ולצורך הסרת גידול גדול במיוחד הם רוכשים מקדחה בשוק. היחסים בין המנתח הבריטי לאוקראיני חמים ואמיצים. "הוא כמו אחי הגדול", מתוודה קורילטס הכמה למידע. הבדלי התרבויות ביניהם משתקפים בהבעת הרגשות השונה של כל אחד מהם, ובדיאלוג ביניהם, בעיקר כשהם ניצבים מול חולים סופניים. מארש הוא ציניקן, מנסה להדחיק את רגשותיו ככל הניתן, חזותו של קורליטוס, כלפי חוץ בלבד, קרה ומאופקת עוד יותר. המצלמה משילה את שכבות ההגנה הכה נחוצות במקצוע. מארש מספר כי הוא נקשר לאוקראינה, בעיקר למשפחתה של טניה בת ה-17, חולה שלא הצליח להציל כמה שנים קודם לכן. האחרון הוא נגר חובב, ורופא חובב דם, כהגדרתו. הוא מדמה את הצלחתו של ניתוח כניצחון בקרב, ומפליא באמירות יוצאות דופן בכנותן . מארש: "קל מאוד לעבור לצד השני של הרחוב", במקרה של טניה חציתי את הכביש...חשוב להפיח תקווה, אבל אני יודע שהרסתי לה את השנתיים האחרונות של חייה…לפעמים צריך לדעת לוותר". ובאותה נשימה הוא אומר, שהוא לא משוכנע כי בפעם הבאה יוותר. "אם בן אדם חי את חייו מבלי לעזור לזולת, חייו לא שווים כלום. הוא לא שווה שום דבר" מתוודה זה בסיום הסרט. ניק קייב ו-וורן אליס תרמו את המוסיקה לפס הקול הנפלא.

עולם הפצה חדש

"דוקאביב" השנה היה מוצלח וכן היה עמוס באירועים. בין סרטים ופאנלים על גסטרונומיה תל אביבית, הרצאות על העיר תל אביב ותיעודה הקולנועי- דגימות ממנה, מקבצי סקטים קצרים, הוקרנו במספר מועדים, וסרטים על אמנות ואומנים במוזיאון תל אביב, היו גם אירועים מקצועיים לאנשי קולנוע. תחת הכותרת "מודלים כלכליים במדיה החדשה" קובצו סדנאות שנועדו לסייע לקולנוען העצמאי להפיץ את סרטיו ברחבי העולם. סדנא מעניינת בת יומיים המשרה השראה על הקולנוען התיעודי, התקיימה במסגרת הפסטיבל בתחילת השבוע החולף ברחוב החשמונאים הסמוך למתחם הסינמטק: "סדנה לשיווק והפצה עצמאית של סרטים דוקומנטאריים", המיועדת ליוצרי סרטים ולמפיקים, אותה העבירו איש שיווק הסרטים פטר ברודריק והמפיק סנדי דובובסקי. מזה זמן מה בוחנת תעשיית הסרטים את המודל החדשני של תחום ההפצה, מעין בוחן בספקטרום רחב: בעידן האינטרנט, המאפשר גישה עצמאית יותר משוכללת יותר, נגישה יותר- הן לשוק המוסדי, הן לאנשי התעשייה והן לקהל הסופי. ברודריק מגדיר עצמו כפורץ דרך בתחום "עולם ההפצה החדש" בו לדבריו סיכויי ההצלחה של יוצר להפיץ בעצמו את הסרט שיצר, גדולים ורווחיים יותר מאשר ב"עולם ההפצה הישן"-כלומר, דרך מפיץ מקצועי. הוא מדבר על חופש, על הזדמנויות רבות הממתינות בסף הדלת, על עמידה ביעדי הפצה רבים – כמובן, מטרה שהשגתה דורשת עבודה קשה יותר וסיכון גבוה יותר. ברודריק: "זה אתגר שאינו מבטיח הבטחות, אך כשהשליטה בידיים שלכם, היוצרים, כשהפרספקטיבה היא שלכם, ניתן לכבוש טריטוריות רבות יותר".
כשהוא מציג רזומה מפואר של 500 סרטים אשר סייע ליוצריהם בהפצתם, כל זאת בתוך 7 שנים, מבטל ברודריק את החוקים הישנים של עולם ההפצה הישן. לדבריו, כוחו של האינטרנט בהפצת קולנוע דוקומנטארי ובגיוס מימון לסרטים, גדל מדי יום. דוגמאות, הוא מספר, לא חסרות: החל מהסרט "הסוד", מן זוהמה בז'אנר המודעות העצמית והתנ"ך של הכסילים עלי אדמות, אשר נמכר בלמעלה מ-2 מיליון עותקים דרך האינטרנט בלבד, דרך דוגמה של קולנוענית אמריקנית שגייסה קרוב למיליון דולר לפיתוח והפקת סרטה דרך אתר האינטרנט שלה, וכלה בניסיון האישי של דובובסקי, שותפו להנחיה. בהשוואה בין עולם ההפצה הישן לבין זה החדש, מבחינים השניים בכמה מרכיבים: אם בעולם הישן השליטה בהפצה הינה בידי המפיץ, הרי שהעולם החדש השליטה הינה בידי היוצר. וכי בעולם ההפצה החדש קיימת גישה ישירה לצרכן הסופי, קיימת אפשרות לבצע עסקאות נפרדות מול גופי השידור השונים, והדובדבן: עלויות ההפצה נמוכות בהרבה לעומת הפצה דרך מפיץ מקצועי.
הסדנה חשובה ומרתקת, וברודריק הכריזמטי בהחלט מצליח להפיח תקווה, אך עדיין, למרבית היוצרים-בעיקר הדוקומנטאריים, אין את האפשרות הכלכלית להפיץ בעצמם את סרטיהם. כוחם נופל מזה של המפיצים המקצועיים, שמציגים בפני גופי ורשתות שידור קטלוג סרטים רחב. ומכיוון שחתך הרווחים אינו גדול בז'אנר זה, עמלת המפיץ (בסביבות 35% מהמחיר הקטלוגי) ביחס לתמורה, איננה גבוהה מדי.

"בחיים כל כך קשה"

במלאת 100 שנים לעיר תל אביב, נערכה תחרות "דוקו צ'אלנג'"- תחרות אתגרית בין 15 צוותים של יוצרים דוקומנטאריים: על כל צוות ליצור סרט דוקומנטארי בן 7 דקות על העיר תל אביב, זאת בתוך 5 ימים. ביום שני האחרון, בתום ספירה אחידה לאחור, כ-80 קולנוענים יצאו לדרך, כשהם מצוידים בציוד צילום ובנושא לסרט, אותו בחרו מבעוד מועד. הנהלת התחרות הקשיתה במקצת, וערכה הגרלה של תת- ז'אנר. למשל, צוות ההפקה "איזי פארק" אליו התלווינו לכל אורך ההפקה, שנושא הסרט שבחר היה "עולמם של השליחים התל אביביים", הגריל את תת הז'אנר "היסטורי" ועל פיו בנה את הנרטיב. בליל יום ההזנקה, הבימאית שירה אפל ספרה 72 שיחות יוצאות מן הטלפון הנייד שלה, אותן ביצעה במטרה למצוא שליחים מתקופת קום המדינה, ואם אפשר, שיעברו מסך וישכילו לרגש. מכיוון שזמן מיותר לא היה, והמרוץ כנגד הזמן חייב עבודת תחקיר תוך כדי צילום, את השיחות ביצעה בעודה רכובה על אופנוע, בין אתרי הצילום השונים. למחרת, ביום השני לתחרות, התנהל מרדף אופנועים: אפל והצלם אלכס קורין דהרו על טוסטוס, כשהאחרון מצלמם שוטים ארוכים, יפהפיים ואומנותיים, של שליח בשם גיא, דמות מרכזית בסרט. אנחנו מאחוריהם, מדדים ברחוב קינג ג'ורג', סוגרים פערים בחנות פרחים בבן יהודה. בחצות של אותו יום נערכת פגישה ראשונה אצל יניב בלוך, העורך. התסריטאי יוסי עטיה מצטרף לנבירה בחומר הגלם. מתברר כי יש על מה לעבוד. גיא השליח הוא מוזיקאי בהתהוות, והצוות הנציח אותו בחדר ההקלטות, שר את פזמון הסינגל הראשון שלו: "בחיים כל כך קשה, אהובה", מתוך השיר נוטף השמאלץ "בחיים". בלוך עובר לסצנה הבאה, בה איש אקדמיה בכיר קובע שמאז ומתמיד נהוג היה "להרוג את השליח". היומיים הבאים הוקדשו לתיעוד שליחים משנותיה הראשונות של המדינה, כאלה שרתמו לחמוריהם עגלה עם תרופות, ביצים, חלב, בדרך לעוד לקוח מרוצה, כמו המשורר אברהם שלונסקי, למשל, או השחקן רפאל קלצ'קין.
המוזיקאי אלון כרמלי דגם קולות רקע, ערך סימפולים של קריאות קשר של תחנת השליחויות, ויצר פס קול מקורי, קצבי ומבריק.
שבת, דרום תל אביב, 9 בבוקר. על השולחן: שאריות ג'חנון. על הספה: ארבעה יוצרים חצי מעולפים, שלא ישנו כמעט שבוע. על רצפת חדר העריכה: סצנה שבו גיא השליח בוכה בכי תמרורים, כשדמעותיו זולגות על קסדת האופנוע כטיפות גשם שקופות על עלים. בסצנה הוא מספר על מקום מסתור אהוב, מבנה שהעירייה השמידה. שעתיים אחר כך, העותק הסופי של הסרט "ה-'לך תביא'" כבר היה מוכן.
ביום חמישי האחרון, בשעות הערב, נערכה בנמל תל אביב הקרנת כל 15 הסרטים. חלקם טובים מאוד, ביניהם "משחקים בקקי" (קומדיה משעשעת שאינה דוקומנטארית, על בעלי כלבים ומלחמתם בפקחים הקונסים על אי ניקוי צואתם של ההולכים על ארבע) "ה-'לך תביא'" ו-"חבילות" (משחק החבילה, גרסת הליל התל אביבי). סרטים אחרים עוסקים ביוצרים עצמם, העסוקים בעצמם יתר על המידה, או סרטים שפספסו את הסיפור ואת הרעיון, כאלה שחופפו, שיוצריהם בחרו במהלכים א-דרמתיים ויצרו כתבות טלוויזיה גרועות. כמה מהיוצרים התגלו כחסרי כישרון.
הסרט הזוכה הוא "האישה עם מצלמת הקולנוע", סרטו של הבמאי אבי וייסבלאי על לאה אקלסרוד, אלמנתו של חלוץ הראינוע נתן אקסלרוד, אשר כביכול חוזרת לרחובות תל אביב כדי ליצור את יומן הקולנוע האחרון. יוצרי הסרט זכו חבילת הפקה בשווי 10 אלפים שקלים. במקום השני: "האיש ההולך" (ליווי מצולם של הגיגיו הפשטניים של גלעד כהנא, סולן "הג'ירפות") ו"משחקים בקקי". את הדוקו-צ'אלנג' הפיק הדוקומנטאריסט ארי דוידוביץ', שהבטיח כי תשעת הסרטים הטובים יככבו בערב רביעי הקרוב ב"יס", וכן בהקרנות בסינמטק ועל גבי קלטות "דיוידי".
שני דברים בפרויקט גרמו לנו לאי נחת: סעיפים 2 ו-3 בכתב הסכמה להשתתפות בהפקה, עליהם הוחתמו היוצרים. סעיפים שגרמו לחלק מהמשתתפים לחוש מנוצלים. כך נכתב במסמך: "כל זכויות היוצרים וכל זכויות קניין רוחני אחרת בהפקה, ובכל יצירה מכל סוג שתיווצר על ידי או אגב השתתפותי בהפקה יהיו שייכות באופן בלעדי לך…בהתאם לאמור, תהיה רשאי לנהוג בזכויות המועברות בזה מנהג בעלים ולפעול בהן לפי שיקול דעתך המוחלט….כמשתתף הנני מעניק לך ולכל מי מטעמך או בהרשאתך רישיון בלעדי ובלתי חוזר לעשות שימוש בשמי, ולצלם, להסריט, להקליט ובכל דרך אחרת לתעד ולהטביע את דמותי וקולי וכל ביצוע אומנותי, ספרותי, דרמתי, או מוסיקלי במסגרת מתן השירותים…." ולהפיצו "בכל דרך ובכל אמצעי מדיה, בין שהוא ידוע או קיים כיום ובין שיומצא בעתיד, בכל מקום בתבל, וללא הגבלה בזמן". "טוב שלא ביקשו מאיתנו לוותר על כליה", אמרה אחת היוצרות.
מעבר להעדר הפן הערכי, ניתן לשער כי איכות הסרטים יכולה הייתה להיות גבוהה יותר אם כתב ההסכמה היה פחות דרקוני, כזה שלא היה מבריח יוצרים מנוסים וטובים.