אני שוב מסביר לעצמי
שלפעמים, כשהרבה דברים מתרחשים במקביל, קשה לעמוד בקצב ולכתוב. בשנה האחרונה דבר
גרר דבר, ולא אחת קרה שכמעט בכל פעם שהתיישבתי לכתוב קצת בבלוג, לא הצלחתי להוציא
תחת ידי אף מילה. זה כמו יומן אכילה שצריך למלא בשביל הדיאטנית – לפעמים אתה לא
זוכר מה אכלת וכמה ובאיזו שעה ולמה, אז אתה פשוט לא רושם כלום.
בין הרבה דברים
טובים וכמה פחות טובים שקרו ולא רשמתי, הדבר הטוב ביותר שקרה הוא השלמת הפקת הסרט
"ליל ירח בהיר" והשקתו הצנועה. התגובות אליו היו בחלקן טובות מאוד
ובחלקן מגוונות (שזו מילה יפה יותר מ'מעורבות'), וזה מעניין, ומחכים, ואולי ככה זה
צריך להיות, במיוחד בסרט כה שאפתני. אבל מה שחשוב הוא שאני מבסוט מאיך שהסרט יצא ואני
אוהב אותו מאוד. זה סוג של נס מבחינתי, שאחרי עשר שנים של חלומות ושנתיים של עבודה
והשקעה מטורפת, ללא תמיכה ציבורית, הסרט יצא אל אוויר העולם. ויותר משהסרט הוא
מתנה שלי לעצמי, הוא מתנה מכל האנשים הנהדרים שהיו שותפים ליצירתו. אני חושב שרק
כשעברנו על רשימת הקרדיטים התחוור לי בכמה הרבה אנשים מדובר. עשרות אנשים שהטביעו
חותמם על יצירה שהתחוללה בראשי, ושצבעיה וצליליה החלו להתהוות ולהיווצק בזמן שהייתי
שרוי במצב נפשי לא מזהיר, כזה שבו העצב גורם לך להרגיש כמתארח בעולמו. ובינך לבין
עצמך אתה תוהה האם אתה אכן אורח, או שמא משתכן קבע. ומהמקום הלא ברור הזה, שמקומך
בו אינו ברור, הופיעו בבואות מטושטשות של דמויות, שרק את קולן אפשר היה לשמוע. לאט-לאט
החלו החזיונות האלה להיאסף לכדי סיפור עלילתי. הסרט הוא במובן מסוים סיפור אחד
מתוך העולם הבדיוני הזה, שלבטח אשוב אליו בעתיד.
בצהריי יום שישי
גשום של אמצע דצמבר, יומיים אחרי שאור ירח הבהיר את שמי הלילה, הקרנו את הסרט, ומאז
אותו רגע מופלא אני הולך ונחשף יותר ויותר ל'תעשיית ההורות הקולנועית', הידועה
בשמה הענפי כ'שוק פסטיבלי הקולנוע הבינלאומיים', שהיא, במידה מסוימת, לא שונה
בהרבה מתעשיית החיתולים, ואנסה שלא אפשט את המטאפורה יתר על המידה, מחשש לאי
התקבלות לאף פסטיבל קולנוע שווה. רק אומר שיש הרבה פסטיבלים שצריך להירשם אליהם, והם
עולים הרבה כסף אבל אין לך ברירה, ואתה יודע שאתה הולך לספוג הרבה חרא עד שתקבל
תשובה חיובית.
ברם, ולמרות
המטאפורה הגרועה, אני מאוד אוהב לשלוח את הסרט לפסטיבלים, ואפילו מתרגש ממעמד
השליחה. אני מרגיש שככה אני מטפח את הסרט שלי, ואני כמובן רוצה שיראו אותו כמה שיותר
אנשים, ונהנה לדמיין שהוא מעורר שיח בשפות שונות שאני לא מבין. בינתיים עוד לא
קיבלתי תשובה שלילית או חיובית מאף פסטיבל, אבל האביב בפתח, ויש להניח כי בקרוב אתוודע
לפריחה וללבלובן של הודעות רשמיות מכל מיני פסטיבלים במקומות אקזוטיים ברחבי העולם
(כולל ישראל) שאליהם שלחתי את הסרט.
הרצון המידי הוא
לשלוח את הסרט לכל פסטיבל באשר הוא, אבל זה לא אפשרי וזה גם מטופש, וכן, גיליתי
שהכי קשה זה לבחור לאן לשלוח. נכון לכתיבת שורות אלה, קיימים למעלה מ-5,000
פסטיבלי קולנוע בינלאומיים, ומתחקיר שערכתי עד שהתעייפתי, מסתבר ש-550 מתוכם
ראויים, 200 מתוכם נחשבים למאוד מכובדים, למעלה מ-300 נחזים למכובדים, וכ-50 הנם פסטיבלים
שהשתתפות בהם היא בבחינת נכס לקריירה של כל במאי מתחיל.
כך שעכשיו זוהי תקופה
של שליחה, המתנה, ציפייה לפריחה, וגם של יצירה - קרנות הקולנוע הישראליות פתחו את
מועדי ההגשה לבקשות מימון, ועתידם של כמה מהסרטים הבאים שלי תלוי במידה רבה בחוות
הדעת של היועצים והלקטורים השונים בכל קרן. אני מנסה להיות רומנטי ולהגיד לעצמי
שמועד הגשה הוא יום של חג ליצירה, אך למעשה זוהי תחרות שהיא קשה. יש הרבה יוצרים
מוכשרים, ומנוסים, עם סיפורים טובים. ויש מאות כמוני, ששולחים. הבוקר, אחרי עוד
לילה לבן של ליטוש תסריטים, אני מזכיר לעצמי שיש מדינות כמו ארצות הברית שבהן אין
קרנות קולנוע, ולכן שם קשה יותר לעשות סרט (מצד שני, יש בארה"ב הרבה רופאי
שיניים עם כסף שחור נזיל). השבוע צפיתי שוב ב"בלו ולנטיין" האהוב, כולל בתוספות
מאחורי הקלעים. התסריטאי והבמאי דרק סיאנפרנס מספר שם שלקח לו 12 שנים להרים את
הפקת הסרט. הוא אומר שהוא לא מתחרט על הזמן הרב שעבר, אלא להפך: התסריט, ששוכתב
שוב ושוב, כמו התבגר יחד איתו, ואותו דבר חשו השחקנים, מישל ויליאמס וריאן גוסלינג
המעולים, שלוהקו שש שנים לפני צילומי הסרט, ועבדו על דמויותיהם הרבה לפני שהיה
ידוע מתי, או אם בכלל, ההפקה תצא לדרך. ויליאמס וגוסלינג, שבזמן שחלף מאז שלוהקו
הפכו לכוכבים גדולים, מספרים שהדיאלוג המתמשך (והאינטנסיבי לפרקים) בינם לבין
סיאנפרנס, שנפרש על פני כל אותן שנים, סייע להם רבות בהבנת הדמויות ובעיצובן. זה
לקח מעניין, אמרתי לעצמי, ובדקתי עוד כמה פרטים לגבי הסרט: הוא הופק בתקציב של סרט
קולנוע ישראלי ממוצע (מיליון דולר), הוא נכשל בקופות (כולל בישראל) אך זכה לעדנה
דיוידית, וכהכנה לצילומים, במקום חזרות, השחקנים והבמאי גרו למשך חודש בבית ששימש
כאתר הצילומים. למי שלא ראה את הסרט הנפלא הזה אני ממליץ לראות (אפשר למצוא אותו
באוזן השלישית, החזרתי אותו שלשום). המבנה של הסרט נע בין הווה לעבר בחייהם של זוג
צעיר, ושני הסיפורים מסופרים כרונולוגית והם שזורים זה בזה, או יותר נכון: קוטעים
זה את זה. בעוד שבהווה הזוגיות שלהם חווה משבר קשה, העבר מוצג כרצף כרונולוגי קטוע
של התאהבות (בעיניי זוהי ההתאהבות הכי יפה שנראתה על מסך הקולנוע). ההזדהות עם הדמויות
והניגוד הקיצוני בין המעברים, אמור לעורר בקרב הרגישים שבצופים סערת רגשות, גם
לאחר הצפייה הרביעית.
אני מאוד אוהב את המבנה
הצורני-סגנוני הזה, כיוון שהוא מאפשר לסיפור לשמור על ספציפיות עלילתית, ולמעשה מדייק
אותו. בעוד שהמסגרת עלילתית (הווה) קצובה בזמן, החיתוכים לתקופות שונות בעבר אינם
מוגבלים לכרונולוגיה, אך עליהם להיות הכרחיים לקידום העלילה. ככל שהמעברים נעים על
ציר הזמן באופן שהוא טבעי ותורם למסגרת העלילתית הכרונולוגית, כך הצופים מעמיקים
את ההיכרות שלהם עם הדמויות, שהופכות עגולות, בעלות עומק, ומעניינות יותר.
מכיוון שאני אוהב את
המבנה הזה, ומכיוון שהיה לי סיפור שהדרך הטובה והיפה ביותר לספר אותו היא במבנה
הזה, כתבתי תסריט לסרט באורך 80 דקות בשם "יום שני, לפני הגשמים". הוא
מספר על מישהי בשם תמר, שבאמצע הלילה, בזמן שבעלה ובנה בן ה-9 ישנים, עוזבת את
הבית ונוסעת צפונה, אל מישהו שפעם אהב אותה. ציר הזמן העלילתי משתרע על פני יממה -
החל מרגע עזיבתה של תמר את הבית ועד הגעתה למשק של עמוס, אהובה משכבר הימים, בקיבוץ
געתון. במהלך הנסיעה ברכבת מתל-אביב לנהריה, העלילה נעה בין רגעים משמעותיים בחייה
הבוגרים של תמר.
זה בעצם סיפור על
אהבה ועל יחסים לא פתורים, ועל היכולת להתאהב במקביל בשני אנשים. הוא נכתב תחילה
כסיפור קצר, בניסיון להסביר במילים את עוצמתה של נפילה חזקה, והסרט מגולל את
סיפורן של שלוש דמויות אשר עולמן נכרך זו בזו – סיפור שמסגרתו משתרעת על פני שתים-עשרה
שנים, אך אירועי העלילה הראשית שבו מתרחשים, כאמור, במהלך יממה אחת. יממה בה כל דמות
חווה טלטלה נפשית עזה, ששיאה בהשתנות הרת גורל.
השאיפה שלי הייתה
ליצור דרמה פסיכולוגית מורכבת על רקע נופה הנטוע של הארץ, כך שהתנהגות הדמויות
מושפעות מהנוף, ולהפך. השפה הקולנועית של הסרט כוללת גירויים רגשיים כמו צבעים,
ריחות, צלילים, חפצים ומקומות - כולם בעלי השפעות התנהגותיות- בין אם הנוף משתנה ובין
אם לאו. לעתים, תחת עול תלאות הנפש, הנוף משמש כאנדרטה, ולפרקים כדימוי סמוי,
מרומז, או אף גלוי. וזו הכרזה המושלמת שציירה ועיצבה האמנית דפנה בן עמי, שמהדהדת
את עולמה הפנימי של תמר, גיבורת הסרט (תמר, מתוך סיקוונס הפתיחה: "האטבים, רואה?
אלה היו עד לא מזמן ציפורים. כל ציפור שהייתה נחה על חבל, הפכה מיד לאטב כביסה. גם
אני הייתי פעם ציפור צבעונית, ועכשיו אני כמו אחד האטבים האלה שתלויים").