יום רביעי, 20 במאי 2026

הרלטיביביזם המוסרי – קווים לדמותה של דת הביביזם

 


"אלים מתחלפים, התפילות נשארות לעד" (יהודה עמיחי)

נהוג לחשוב שתופעת ה"ביביזם" היא כת, או לחילופין – דת. יש שיאמרו שאם מנתחים את ה"ביביזם" בכלים סוציולוגיים ולא פוליטיים, ייתכן ויתברר שלא מדובר בדת קלאסית (במובן התיאולוגי), אלא בדפוס מודרני בעל מאפיינים מעולם הכתות ומעולם הדתות. בכפפות ניתוח של מתבונן משתאה מן הצד - אשר ער לפולחן האישיות של אדם שמידת הפופולריות שלו משתווה למידת חוסר היושרה שלו, אני נוטה להאמין שה"ביביזם" היא דת אזרחית, בעיקר בהסתכלות המעניינת על דפוסים של הקרבה אישית ושל ביטול עצמי: הנכונות של תומכי נתניהו, ה"ביביסטים", לגונן עליו, גם כשזה נוגד את האינטרסים האישיים שלהם (כלכליים, חברתיים), ואת המוניטין שלהם בעיני עצמם – או בעיני הסביבה. הדבר דומה למסירות דתית, ולא בכדי.

מבחינה רעיונית, דומה שהדת הביביסטית מושתתת על פילוסופיית הרלטיביזם המוסרי (ונשענת גם על אגנוסטיציזם אפיסטמולוגי, המניח כי הנפש האנושית היא חסרת אונים, ולכן אין ביכולתה להבין את המציאות האובייקטיבית). על פי התפישה הזו, ערכים הנם מוסכמות ותו לא, המוסר הוא לא יותר מאשר ביטוי רגשי, ומוסכמות מוסריות הן חסרות כל תוקף רציונלי. כך שאין טוב ואין רע, אין שקר ואין אמת, אין אחראי ואין אשם - הכל בעיניי המתבונן. כך, לצורך העניין, מה שבעבר היה נחשב לפשע אכזרי (כמו למשל פעולות הטרור היהודי בגדה), יכול להתפרש כיום כביטוי חיובי ("משילות").  או, מה שהיה טבח אכזרי של חמאס ב-7 באוקטובר, נורמל ל"טעות טכנית" (צחי הנגבי), ל"תקופה של נס" ולברכה המלבבת "קודם כל חג שמח" (אורית סטרוק).

אין זו יד המקרה. עם השנים פילוסופיה זו התפתחה לכדי אמנות שליטה בהמונים, וחייבים לתת את הקרדיט לנתניהו, על הפיכת הרלטיביזם המוסרי לרלטיביביזם מוסרי. הפרקטיקה: שימוש בכלים פסיכולוגיים כדי לייצר נאמנות ברזל בעידן של חוסר יציבות. האמצעים: תעמולה, סימון שעיר לעזאזל, שלהוב (עידוד לאלימות ולשנאה), עיצוב זהות ותחושת שייכות.

אחד הריטואלים האופייניים: אולפני הטלוויזיה המשמשים כבמות הטפה, הרשתות החברתיות כחללי תפילה דיגיטליים, וההתקפות על "הכופרים" (אנשי מערכת המשפט, התקשורת או האופוזיציה) כאקט של טיהור דתי.

**המדריך לרלטיביביסט המתחיל**

*עמעמת השחיתות ועידון הסרחים: הקטנת ממדי השחיתות והשוואתם לחולשת האדם הפשוט (שהרי מי לא שילם אי פעם לאינסטלטור ב"שחור"?), ומעבר מאמות מידה שיפוטיות, ממלכתיות, לאמות מידה פשוטות: "באגס באני", "חמגשית", "גלידת פיסטוק".

*סינדרום ארגז החול (בלעז: "ווטאבאוטיזם"). "אבל הם התחילו", "אבל למה רק להם מותר?", "אה, כן? מה עם..."

*השתקת האינטליגנציה, ערפול עצמי, הזדהות עם מנהיג בעל רמה מוסרית ירודה.

*האדרת דמותו של המנהיג. למשל: דמותו של נתניהו, הנתפסת כמי שאין לה תחליף ("ליגה אחרת"), וכל ביקורת עליו נתפסת כבגידה בערכי המחנה או המדינה.

*פורקן אגרסיות וטיפוח בורות מרצון, בכיינות מקצועית והתקרבנות ("אכלו לי, שתו לי").

*אימוץ נורמות כוזבות – ה"ביביזם" כמרחב חשיבה. החל בחיזוק "עצמי אידאלי" כוזב, שבו אנשים מוצאים "עצמי אידיאלי" קולקטיבי, וכלה בהשתחררות מפחד והפחתת חרדה- דרך אימוץ דרכו של המנהיג החזק, החסידים מרגישים בטוחים בעצמם, ומחלישים את החרדה הבסיסית שלהם מול עולם משתנה ורווי איומים.

 


יום שלישי, 19 במאי 2026

אנלוגי - כן, כן

 


כמעט כל דבר בחיינו הקצרים הוא דיגיטלי. תעודות זהות ודרכונים ביומטריים, ארנקים אלקטרוניים, תשלומים מאובטחים באתרי הממשלה. מה לא דיגיטלי? הצבעות בבחירות. בשביל זה חייבים פתקים, ומעטפות, קלפיות מקרטון, וספירות ידניות -  תחילה לקראת חצות בכל קלפי, ואחר כך הפתקים מועברים בארגזים ממקום למקום, להיספר שוב בהיכלי ענק, על ידי מאות רבות של אנשים - הכל ידני, כמובן, הכל לוקח שעות ארוכות.

כאילו עדיין לא המציאו את טלפון החוגה ואת הפקסימיליה, את מכשיר הרדיו ואת המיקרוגל של שבת. רטרו.

לפעמים מתברר שהיו ששמו שני פתקים במעטפה, וצריך לבדוק שוב, ובזמן הזה עוד קלפיות נשלחות לאולמות ענק, ומתברר לפעמים שכמה מתים התעוררו לתחייה לכבוד יום הבוחר, או שביישובים מסוימים קרה נס וכל היישוב הצביע פה אחד – כולל אלו שכבר לא גרים בארץ (אבל לראייה - עדיין פטריוטים).

אז למה דווקא בבחירות אנחנו – ה"סטרט-אפ ניישן" – לא דיגיטליים?

אפשר להעלות על הדעת לפחות שלוש סיבות עיקריות:

האחת – הגנה על זכויות המיעוט של הנפטרים. מעבר להצבעה דיגיטלית ישלול מהם את זכות הבחירה, ויקטע מסורת ארוכת שנים של התעוררות לחיים לכבוד יום הבוחר.

סיבה שנייה, העניין הבעייתי הזה של טביעת אצבע. מה רוצים, שפעילי מפלגות (ליכוד, אבל לא רק) יאספו אצבעות משומרות בחומץ? אתם יודעים באיזו לוגיסטיקה מדובר?

סיבה שלישית: האופוזיציה. אפשר לשאול את נציגי האופוזיציה, למה לדעתם זה לא אפשרי, העניין הדיגיטלי. שהרי אם זה היה אפשרי, הם לבטח היו קופצים על ההזדמנות.