פסטיבל הקולנוע
ירושלים ייפתח ביום ה' הקרוב, ובימים הספורים לפתיחתו נישאת בביתו של הח"מ, אשר
בשפלת החוף, תחושה של חג. כי זה חג. זוהי השנה התשיעית ברציפות שאני פוקד את פסטיבל
הקולנוע ירושלים, מחווה דעתי על סרטיו, ובאופן כללי נהנה. גם אם ראיתי רק סרט אחד
ביום (שזה קורה כשהסרט הוא ממש טוב ויש בי רצון לשמור על טעמו). כי פסטיבל קולנוע
הוא הרבה מעבר להקרנות רצופות של סרטים, ולכן גם בשנים בהן התוצרת הקולנועית חלשה (פסטיבל
נשען על בציר קולנועי חדש – כלומר: נשען על הקיים, ולפעמים קורה שיש שנה שחונה,
אין מה לעשות) אין בכך בכדי לפגום בהנאה. אני בעיקר נהנה מהמפגשים האנושיים
שמתרחשים במתחם הפסטיבל. יש משהו מרגש, ולרוב מעשיר, במפגש של קהל עם יוצרי
הסרטים. וזה הדדי. להבדיל ממחזאים, במאי תיאטרון, רקדנים וזמרים – בימאי קולנוע כמעט
ולא חווים את השפעת היצירה שלהם על הקהל. אמן אמיתי הוא זה המבקש לגעת בנפשו של
הצופה, ופסטיבל קולנוע מהווה עבור בימאים מהסוג הנכון הזה, הזדמנות נפלאה לחוש
זאת. או, המפגש עם סרטים רגע אחרי שהם נולדים, בהקרנת הבכורה, או כשהם רק בראשית
דרכם- חמישה עמודים מודפסים על נייר מחשב, המוצגים באירועי התעשייה, בניסיון למצוא
משקיע. ואני נהנה גם מהמפגש שלי עם העיר - בהליכה מהתחנה המרכזית, דרך שוק מחנה
יהודה, ובמעלה הסמטאות העתיקות ועד לסינמטק. או בשיטוט השרירותי ברחובות הבירה, בהפוגות
הקטנות בבתי קפה ובפאבים ירושלמים מעניינים. אני לא יודע כמה זמן יישאר לי להסתובב
השנה במחוזות תחת פני השמיים, כי התוכנייה השנה גדושה ועשירה עד כדי כך שרבים מהסרטים
שאני רוצה לראות מוקרנים במקביל באותן שעות. אבל לפחות כמה מהם כבר ראיתי, שזה
אומר שאפילו יש המלצות.
"חיה אפלה".
בימאית: פיליפה גררו (קולומביה, 2016)
צריכה להיות סיבה
טובה לכך שבני אדם לא ידברו ביניהם, ולכן סרטים ללא דיאלוג נחלקים בעיניי לשניים:
סרטים יומרניים ולא אמינים, וסרטים בהם אי השפה היא-היא השפה. הסרט "חיה אפלה"
שייך לקבוצה השניה, והבחירה, שגם בה יש יומרה, היא בחירה אמיצה. הסרט עוסק במלחמת
האזרחים המתמשכת בקולומביה, והמטאפורה ברורה כבר למן תחילת הסרט: הדמויות הן כמו חיות
בג'ונגל. הנשים (אישה צעירה, נערה מתבגרת וחיילת יפה) הן הטרף, והן חיות בידיעה
שבכל עת הן עלולות להפוך לניצודות. הסכנה מרחפת, עלולה להסתתר מאחורי כל עץ, והשקט
מתוח וטעון. נדירים הם הסרטים שמצליחים ליצור מהלך דרמטי שעובד נהדר ללא מילים,
וב"חיה אפלה" יש כמה וכמה מהלכים כאלה. השוטים ארוכים, לעתים ארוכים
מדי, כמו בסרט טבע, כזה המציע התבוננות מבעד לעדשת הדוקומנטריסט. הצילום יפה, לוכד
את הנוף הפראי הפסטורלי למראה. צילום אסתטי, אך לא כזה שבא לשרת את האסתטיקה של
הצלם. עם זאת הסרט קשה לצפייה, גם משום הידיעה כי הסרט מבוסס על מציאות שמתרחשת
בזמננו. אבל למרות הקושי, חשוב שתראו אותו. והוא גם סרט מצוין. אגב, התמונה למעלה היא מתוך הסרט.
"הלילה
הארוך של פרנסיסקו סנקטיס". בימאים: פרנסיסקו מארקז, אנדראה טסטה (ארגנטינה,
2016)
סרט הביכורים של
פרנסיסקו מארקז הוא סרט אפל, אינטליגנטי ומשעשע. הייתי אומר שזהו סרט חמוד במובן
הטוב של המילה, אבל גברים נעלבים מהמילה הזו. בכל אופן, הסרט יכול היה להיות הרבה
יותר מאשר חמוד, אם הבמאי היה הולך עד הסוף, תרתי משמע. העלילה משתרעת על פני לילה
בארגנטינה הדיקטטורית של סוף שנות ה-70, לילה שבו גבר ממעמד הפועלים, ללא רקע
בטחוני, נשלח על ידי מכרה ותיקה, אותה לא פגש עשרים שנה, להתריע בפני שני אזרחים על
חטיפתם הצפויה על ידי הממשל. כשהוא בדרכו אליהם, הוא נזכר שאותה מכרה הייתה נוהגת
לרקום סיפורי בדיה על ארגוני ביון. האם יגיע ליעדו? הבחירה בסוף פתוח היא בחירה
מעניינת, כזו המותירה את הצופה עם שתי אפשרויות עלילתיות שונות, כאשר כל אחת מהן מגדירה
אחרת את הסיפור כולו. מצד שני- עבור הבמאי זהו פתרון קל. לתחושתי סוף סגור היה
מותיר רושם רב יותר על הצופה. ובכלל – למה לדמיין את השיא של הסרט אם אפשר להראות
אותו?
"לב
של כלב". דוקומנטרי. בימאית: לורי אנדרסון (ארה"ב, 2015)
התרגום הנכון הוא
"לב של כלבה", היות והסרט עוסק בכלבתה המנוחה של אנדרסון. זהו למעשה סרט
שכולו הספד, שכולו הנצחה ושחזור סיפור אהבה בין הזמרת לכלבתה, סיפור שהסתיים בשל
פערים בין גלגולי החיים. אנדרסון שזרה דימויים ויזואליים משתנים, יוצאי דופן, פס
קול לירי וקריינות בקול שמנסה לא להיסדק. כשנכנסתי לסרט בהקרנה המוקדמת שערך
הפסטיבל למבקרי קולנוע, לא ידעתי במה עוסק הסרט. הספיקה לי הידיעה שאנדרסון היא
הבימאית. כעבור בערך פחות משעה, נטשתי את אולם הקולנוע. לא הייתי מסוגל להמשיך. מי
שקראו את הפוסט הקודם, יבינו ללבי. אבל תלכו, והישארו עד הסוף. גם כי ההקרנה
בנוכחות הבמאית.
"מלחמה".
בימאי: טוביאס לינדהולם (דנמרק, 2015)
שנה אחרי "צוק
איתן" והרחק-הרחק מכאן, צולם הסרט הדני הנושא את השם "מלחמה", אך
עוסק בעיקר בהשלכותיה המוסריות. מפקד פלוגה דני שהוא וחייליו מוצבים באפגניסטן,
מורה על פתיחה באש לעבר שטח בנוי אשר נשקפת ממנו סכנה מידית. כמו ב"צוק
איתן", ואולי בהשראתו, מפקד הפלוגה נדרש להכרעה מוסרית – לדאוג לביטחון חייליו
ולפתוח באש, גם בידיעה שמדובר בירי שעלול לפגוע באוכלוסייה אזרחית, או להימנע
מיצירת מגע עד הישמע ירי, אם בכלל. עם תום הלחימה, כשהחיילים חזרו הביתה, המפקד עומד
למשפט. את גורלו יכריעו עדויותיהם של קציני וחיילי הפלוגה, החלוקים בדעותיהם
ובתפישותיהם הערכיות. חבל שסרט כזה לא צולם בישראל, מצד שני- אולי הסתכלות מהצד
מאפשרת שיפוט אובייקטיבי יותר על הדברים. הסרט עשוי היטב, וזה יהיה נפלא אם תצפו
בו.
"העתיד
לבוא". בימאית: מיה הנסן-לאב (צרפת/גרמניה, 2016)
מישהו (וזה בטח לא
מישהו מצוות השיפוט של פסטיבל ברלין האחרון, שהעניק לסרט את פרס הבימוי) צריך להגיד
לתסריטאית והבימאית מיה הנסן-לאב: בני אדם לא מתנהגים ככה. בני אדם לא מדברים ככה.
בעצם...בסרטי מיינסטרים צרפתיים עכשוויים, בז'אנר "סרטים פטפטניים לבורגנים",
כן מדברים ככה. מה שמוביל למחשבה שאולי הידע של הבמאית אודות מערכות יחסים רומנטיות
שאוב ברובו מסרטים אלה? יש לקוות שלא, אך כך זה נראה בסרטה האחרון, שבו מרצה
לפילוסופיה נעזבת על ידי בעלה, שמתוודה על מערכת יחסים עם מאהבת צעירה, שכעת
עומדים לעלות שלב. רגע הווידוי, שמופיע לאחר 35 הדקות הראשונות של הסרט, שנדמו כניסיון
עקר לאקספוזיציה, אמור להוות שיא דרמטי עמוס רגש. במקום, בני הזוג מתנהלים במן שלווה
קרירה, והאישה הננטשת ממשיכה לטייל באתרים בפריז וממשיכה בפטפוטים שמשכיחים כל
נימה של עצב שאמור היה ללוות אותה. המלצה שלי: עדיף לוותר.
שתי הערות לפני הסוף:
א. סרטים ישראלים
ארוכים וקצרים.
אני מנוע מלכתוב על
סרטים ישראלים, כך שלא נותר לי אלא להציע לכם להיות הראשונים לצפות בתוצרת המקומית
-שהיא גולת הכותרת של הפסטיבל- לפני שסרטים אלה ייצאו בהפצה מסחרית. או חצי
מסחרית. או הרבה לפני שיופצו. תלוי. זוהי גם הזדמנות מיוחדת לצפות בסרטים הקצרים
המשתתפים בתחרות הסרט הקצר הטוב ביותר, ובמקרה של סרטים ישראלים קצרים, אורך חיי
המסך שלהם קצר בהתאמה.
ב. טרנטינו
כן, שמעתם נכון: כל
הכרטיסים למפגש של התסריטאי והבימאי המהולל קוונטין טרנטינו, פלוס צפייה בעותק 35
מ"מ של ספרות זולה, נחטפו בתוך פחות מיממה. כך שאעשה מאמצים להעלות על הכתב
ציטוטים מעניינים מהערב המבטיח הזה.
זהו. הולך לארוז תיק.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה