החוק אשם

 

הלוגיקה של אי הלוגיקה: איך להוציא את החוק אל מחוץ לחוק? לבצלאל סמוטריץ׳ פתרונים: לדידו, החוק לא מנוסח באופן שמאפשר לקבוע שמרמה היא מעשה רמאות. או שמרמה היא עבירה כלשהי. או שהיא מעשה אקטיבי כלשהו. בקיצור: החוק אשם.

טבעי לצפות משופטים בדימוס וממשפטנים בכירים שיקימו קול צעקה או מחאה על העיוות המסוכן הזה שעל פתחנו, שעל פי הסקרים 14% מהציבור בעדו (כלומר, בעד המנוול שניסח אותו). אבל כלום. שקט. איך אפשר יהיה להשלים עם מצב שבו מרמה והפרת אמונים הם מעשים חוקיים? לגיטימיים?

אולי לא חיפשתי מספיק טוב, אבל לא נתקלתי אפילו בטענה משפטית אחת שסותרת לא רק את ההצעה המעוותת של סמוטריץ, אלא את עצם ההיתכנות של שינוי החוק, ועוד בעיתוי המביש הזה. חייב להימצא משהו, כלשהו, שיעזור לבג"צ לא להתקפל שוב בפחדנות.

אחרת - למה בכלל לעצור כאן? את ההצעה התקדימית של סמוטריץ' ניתן להשית כמעט על כל עבירה - ולבטלה. קשירת קשר לביצוע רצח, למשל. שהרי 'הרג' זה מופשט, רצח לא. אז נשאיר את הרצח בגבולות החוק, אבל נבטל את "הסל הפלואידי" (לשון סמוטריץ') של ההרג. קשירת קשר לביצוע רצח – זה עדיין לא רצח. הרג בנסיבות מחמירות – לא רצח. הריגה ברשלנות –הכי לא רצח.

על פי המציאות בשטח, לא יהיה זה מרחיק לכת לנבא כי בבוא העת, גם רצח ניתן יהיה לפלח ולסווג, כאשר זהות הקורבן היא שתכריע את לשון המאזניים: מה לרצח ומה להרג.

*

בחירות בנוסח דמוקרטי, או מראית עין של שקיפות, אינן מגדירות דמוקרטיה. דמוקרטיה מתאפשרת רק כששני הצדדים – הציבור, ונבחרי הציבור – דוגלים בה. כיום נדמה כי המצב הוא הפוך. ההתחזקות של איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ' בסקרים היא הרבה יותר מאשר מדאיגה. היא מספרת את הסוף הצפוי לנו, במידה ולא נתעשת (חלקנו, לפחות). "בסוף מתרגלים להכל", שר דודו טסה בהקשר אחר, והסוף עלול להגיע מוקדם מן הצפוי - שכן סתגלנות לזוהמה מוסרית מבטיחה קמילה באדישות. זו עלולה להיות תמצית הטרגדיה.

"הצדק עניין מדיני הוא - כי היושר, שהוא קביעת הצודק, הריהו סדורה של השותפות המדינית", כתב אריסטו ב"פוליטיקה", אי שם בשנת 335 לפני הספירה. לפעמים נדמה כי לא עבר מאז ולו יום.