פסטיבל הסרטים חיפה 2019 - רשמים מוקדמים

ברוסיה של ימינו, הכבוד העצמי של נשים איבד את ערכו - זו התימה המרכזית ב-"בית ספר לפיתוי", סרטה התיעודי החדש של הבמאית אלינה רודניצקאיה, שיוקרן בפסטיבל הסרטים הבינלאומי חיפה שייפתח במוצ"ש הקרוב. 

במהלך שבע שנים ליוותה רודניצקאיה שלוש נשים צעירות, החל מהתקופה בה היו תלמידות מסורות בבית הספר לפיתוי – מוסד שתנאי הקבלה אליו קשים, אבל מהסיבות ההפוכות – ואל מעבר לתקופה בה מומשה מטרתן: מציאת גבר בן המעמד הסוציו-אקונומי הבינוני (לכל הפחות), ומיסוד היחסים עמו. 

התימה השניה של הסרט היא האחריות של המציאות השלטונית, הן הנוכחית והן ההיסטורית, למצבן החברתי ולמעמדן הלא מזהיר של נשים ברוסיה בהשוואה לגברים (שגם מעמדם לא מדהים במיוחד). 

מבחינתן של לידה, ויקה ודיאנה – שלוש הדמויות הראשיות בסרט, הרשמה לבית הספר המפוקפק הזה היא בבחינת האופציה האחרונה לשיפור מצבן. לידה מנהלת רומן עם גבר נשוי שלא מראה סימנים של רצון להפרד מאשתו, ויקה מרגישה אבודה בעולם וללא ביטחון כלכלי שיבטיח יציבות לה ולבנה הצעיר, שנולד במסגרת יחסים קודמים, ודיאנה, שמחפשת מישהו שיעמוד בקריטריון היחיד, כך נראה, שהיא מציבה: מישהו שיהיה טחון בכסף. 

בבית הספר הן לומדות ריקוד, עמידה בטוחה, ובעיקר הן לומדות מה שגברים לכאורה רוצים, ומי שמלמד אותן "מה גברים רוצים" הוא גבר בגיל העמידה שברמה הכי פרימיטיבית מחבר אותן למיניות שלהן, לביטוי חושני אותנטי, ולרגש אקסטטי, יצרי. זה כמובן עובד. האם זה מספיק? בואו נגיד שלא צריך ספוילר בשביל לגלות את התשובה.

לפני שלוש שנים הוקרן בפסטיבל חיפה "פיתוי בע"מ", סרט תיעודי ישראלי אותו ביימה ענת וובנובוי, שעסק בפופולריות העכשווית של סדנאות שמטרתן להכשיר גברים רווקים (תל אביבים בעיקר) להשיג בחורות. על פניו, ההשוואה בין "פיתוח בע"מ לבין "בית ספר לפיתוי" היא יותר מאשר מתבקשת. מעבר לעובדה שבשני הסרטים אף תלמיד או תלמידה לא באו במטרה לחפש אהבת אמת, שני הסרטים צולמו באותה תקופה, במדינות שונות אך בעלות מאפיינים תרבותיים, חברתיים וכלכליים די דומים. בסרט הישראלי, הקונספט של המדריכים היה ללמד את התלמידים איך להקטין את ביטחונן העצמי של נשים על מנת להעלות את הביטחון העצמי האישי שלהם. בסרט הרוסי, סט הכלים שרוכשות התלמידות מאפשר להן לשדר לגבר הפוטנציאלי שמולו ניצבת אישה קטנה, כנועה, אבל כזו שלא משעממת במיטה. מישהי שהיא גם מרצה וגם סקסית, ואם יש לה בעיות אישיות- שפשוט תסתיר אותן. האם בכך מסתכמת ההשוואה? הייתי רוצה להגיד שכן, ובכך לפתור את עצמי מהתעסקות לא נעימה בסוגיות חברתיות נפיצות.

.

"לב העולם" (רוסיה, 2018). איזה יופי של סרט. מגיע אלינו באיחור של שנה 

(הוא הוקרן לראשונה בפסטיבל טורונטו אשתקד), אבל כמה טוב שהגיע.

אני יכול לכתוב בלי סוף על כמה שהסרט הזה הוא הישג קולנועי מדהים. 

לעבוד על הסט עם כל כך הרבה בעלי חיים, להפוך אותם לדמויות אינטגרליות בעלילה, זה מצריך אינספור ימי צילום. זאת כמעט התאבדות מבחינה הפקתית. ולהציג תוצאה כל כך מושלמת, כל כך אורגנית מבחינת חוויה, זה בלתי נתפש כמעט. לא ברור לי איך זה שהסרט משובץ בקטגוריה זניחה יחסית ולא במסגרת התחרותית החשובה של הפסטיבל ("תחרות כרמל לקולנוע בינלאומי"). אולי בגלל שהוא ישן? לא, זו לא סיבה מספיק טובה. לא יודע. יודעים מה, אני אברר את זה.

הסרט מדבר על הצורך להיות נאהב ועל חוסר היכולת להרגיש נאהב, על הכמיהה לחום ולאהבה והפחד להיקשר בשל החשש להינטש, ועל המחיר שמשלמים על פצעי נפש שלא מגלידים. איגור, וטרינר בשנות העשרים לחייו, הוא גיבור הסרט. הוא חווה ילדות קשה והוא ניתק קשר עם אמו ומשפחתה. הוא עובד וחי בחווה חקלאית משפחתית באזור מבודד יחסית. משפחת החוואים היא הדבר הקרוב ביותר למשפחה – מבחינתם הוא חלק מהמשפחה. השקט והנוף והטיפול בבעלי החיים מעניק לו שלווה יחסית, אך איגור הוא פוסט טראומטי לא מטופל, וכשבתו של בעל החווה מנסה להתקרב אליו אינטימית, כשבמקביל נוצרים חילוקי דעות מקצועיים בינו לבין אביה – חילוקי דעות שגולשים אל מעבר ליחסים המקצועיים ויוצרים אווירה של כעס ומתח, הסערה הפנימית הולכת וגועשת. כשאיגור מתבשר על מותה של אמו, המוצפות הרגשית מאיימת להשתלט ולהחריב הכל.

אנושיות היא תכונה חשובה והיא כלי קולנועי יקר ערך. האנושית של התסריטאית והבמאית נטליה משצ'אנינובה כלפי הדמויות, הרגישות שבה כל דמות מטופלת, זה מורגש היטב. ביד אמן בוטחת ובמיומנות יוצאת דופן היא מנווטת בין העולמות של כל אחת מהדמויות, ויוצרת עולם עלילתי שלם ונוגע ללב.  

אני רוצה שתלכו לסרט האנושי והמקסים הזה.

"סוג של שתיקה" סרט הביכורים של מישל הוגנאוור (צ'כיה, הולנד, לטביה, 2019) מבוים נהדר, אבל כתוב לא נכון. הוגנאוור ראוי להערכה על עבודת שחקנים מרשימה, על שפע של רעיונות ויזואליים מעניינים, על כך שהסרט אסתטי מאוד ומהוקצע. 

אבל הוגנאוור לא נכנס לראש של מיה, הדמות הראשית, הוא לא עיצב את האישיות שלה מספיק בשביל לנמק את השינוי הקיצוני בהתנהגות שלה, ולכן המהלך הפסיכולוגי שהיא עוברת לא מוצדק ולא משכנע. והמהלך הזה הוא לב הסיפור. כשהמהלך הפסיכולוגי של הדמות לא משכנע, כל המסע הרגשי שלה הופך מלאכותי, וזה מה שמוטט את הסרט. 

עיצוב דמות בצורה מעמיקה, היה מאפשר לדמות לבצע את פעולותיה הטבעיות בהתאם לאישיותה. לכתוב מותחן פסיכולוגי מבלי להבין את ה-DNA הרגשי של הדמות, ומבלי לשרטט את הרקע הפסיכולוגי של הדמות, זהו מעשה אבסורד. מישהו בהפקה המושקעת  הזו היה צריך להסב את לבו של הבמאי לכך.

וזה לא הכל. הסרט מספר סיפור על משפחה, על התנהגות מוזרה של הורים, על שיטות חינוך שאמורות היו לעבור מן העולם. לקראת סוף הסרט, מתברר שמשהו מופרע עומד מאחורי האג'נדה החינוכית המשפחתית. משהו שמשותף לקהילה לה שייכת המשפחה. אבל הסיפור האמיתי מתגלה רק כשהסרט מסתיים – על גבי כתוביות הסיום, ומותיר טעם של פספוס. אותי הוא הותיר משתאה: אז זה בעצם סיפור על כת עם סניפים בכל העולם, מה שראינו עכשיו? זה לא סיפור של קהילה קטנה? זה מבוסס על אירועים שקרו? מדובר בתוכנית שטנית מתוכננת היטב? האמת, נשמע כמו רעיון טוב לסרט.

קרדיט תמונות: יח"צ הפסטיבל. התמונה למעלה היא מתוך "סוג של שתיקה", התמונה באמצע היא מתוך "בית ספר לפיתוי" והתמונה התחתונה היא מתוך "לב העולם".