‏הצגת רשומות עם תוויות מעבר. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות מעבר. הצג את כל הרשומות

יום שישי, 27 בספטמבר 2019

עקבות האתמול בשעה שהשמש שקעה





לאחרונה הרשיתי לעצמי להישכח. הרגשתי שהעולם צריך קצת שקט ממני. חשבתי לקחת זמן ולנדוד. לשוטט. להיות דג יבשה. להמשיך לכתוב תוך כדי תנועה מתפזרת. לחשוב עוד.

לפני כמה ימים ארזתי תיק ונסעתי למדבר. נסעתי להתגעגע, ובאופן כללי להרגיש משהו חם מופנה כלפיי. מעבר לזה, התגעגעתי למדבר. לגוון האחיד של הנוף. לתחושת הרוגע. לשקט של הלילה, המלווה בציוץ צרצרים רחוק. לגשם של כוכבים שנעצר תמיד במרכז השמיים.  
לקחתי רכבת לבאר שבע וכל הדרך דמיינתי איך יהיה. "כמו סיני, רק בלי ים ובלי איילנד גויאבות...כמו סדנת ריברסינג בלי הנשימות...כמו סדנת ויפאסנה בלי השתיקות. המדבר. זה אתה שיוצר את המדבר שלך. "המדבר שבפנים" - היה סרט כזה, מאורוגוואי אני חושב. לא משנה, אתן גם ככה לא מקשיבות", אמרתי לשתי החיילות עם האוזניות שישבו מולי, שהיו שקועות בהאזנה למוזיקת פופ חסרת נשמה.  

חוף הים

פעם הליכה על שפת הים הייתה אחת ההנאות הגדולות שלי. גם בחורף. ללכת יחף, להיטלטל עם הרוח, לעצור כדי לבהות במי האינסוף, שהקצה הקרוב שלהם מכסה את כפות רגליי. בשבוע שעבר, כשהבטתי בשורות הגלים המתקצפות לפני החוף, הרגשתי שאני לא חלק מזה. כאילו שאני צופה בגלים דרך איזשהו מסך, באיזו סדרת טלוויזיה שיש בה סצנה של ים. בכלל, בתקופה האחרונה קרה לא אחת שהרגשתי שאני כלוא בעולם שפעם הייתי יודע ליהנות ממנו. אמנם הקפדתי לעשות את אותן הפעולות של ההנאות הקטנות שיש לעולם הזה להציע, ושאני מחבב, אבל לא באמת נהניתי.

התבוננתי בזוגות מתהלכים חולפים על פני, בנער שזורק כדור טניס לכלב שנושך גל ורק אז רץ לתפוס את הכדור. באימא צעירה שבונה עם הילד שלה ארמון בחול. באמת, עם כל כך הרבה חול, למה להסתפק במועט? יאללה, שיהיה ארמון. אחר כך הבטתי באופק בשעה הכי יפה של היום. השקיעה. והנה דייגים שתפסו בחכה דג שהקיבה שלו מלאה במי ביוב ופלסטיק. והנה תיירים שבאים ושואלים אותי איפה אפשר לקנות סמים ואני משקר שאני לא יודע.

ניסיתי להבין למה אני חווה את התחושות האלה דווקא עכשיו – דווקא בזמן הכי גרוע לחוות אותן. אני צריך להיות במיטבי עכשיו, אני הרי הולך לקראת העתיד. הדבר היחידי שכן הבנתי הוא שאני לא יכול להיות במיטבי כעת. כי אין בי שקט. יש לי בראש אורגיה של חרדות. דיסהרמוניה פנימית מזעזעת. חשבתי שאולי אני צריך לשנות את ההסתכלות. גם מבחינת כתיבה. אז ניסיתי לכתוב על ערב שלא התרחש במהלך מסע שלא התקיים, באזור עם נוף עוצר נשימה של מדינה רחוקה שאיננה קיימת. חשבתי לפתוח בציטוט מפי משורר מפורסם שלא פרסם שיר מימיו, או מפי פילוסוף המתאבל על נטישת התודעה שלו, ואחר כך, אם יישאר לי זמן, אז ללכת ולהחמיא לשחקנית קולנוע על תפקידה המזהיר בסרט שעוד לא צולם.

"המפה שלך היא שביל לא מסומן", אמרה השחקנית והניחה כף יד מנחמת על כתפי.

"המפה הפסיכולוגית שלי?", תהיתי בקול רם.

"לא, אידיוט", התערב המשורר. "המפה שתוביל אותך אל ההר".

"ומה שחשוב לדעת על טיפוס הרים, זה לשאול את עצמך איזה מן טיפוס אתה", הוסיפה השחקנית (או קבעה נחרצות, אני כבר לא זוכר בדיוק).

"אני נוסע למדבר. לא נראה לי שאטפס על שום הר. אני עייף מדי פיזית ונפשית"

הפילוסוף הנהן בהבנה מהולה בהזדהות עיוורת, השתהה כמה רגעים  - כנראה בניסיון לנסח איזושהי תובנה בעלת עומק, ואז אמר ש"זה כמו שאתה רוצה לכבס את המכנסיים אבל שוכח שיש לך בכיס חבילת מסטיקים. ואז אתה מפעיל את מכונת הכביסה ואומר "שיט, המסטיקים", ובסוף כשהמכנסיים נקיים ויבשים, אתה שולח יד לכיס ומוציא משם עוגיית מזל במילוי מוצרלה, ואז אתה נזכר שאתה בעצם טבעוני".

לקחתי כמה רגעים כדי לנסות להבין.

"מה אתה רומז בעצם?", שאלתי. "שהאושר הוא זמני?"

"לא, לא, לא", התפרץ שוב המשורר. "הוא אומר לך את האמת בפנים: שהבלתי מושג הוא אתה"

"מה?"

"הוא צודק", אמר הפילוסוף. "תחשוב על זה. תחשוב ותשלח לי במייל את המחשבה שיצאה לך"

ניסיתי לחשוב. האם אני האויב של עצמי? האם אני מוותר לעצמי במסווה של התמודדות עם הבעיה?

תחנה מרכזית באר שבע. בדרך לאוטובוס למצפה רמון

בדיוק כשהתעוררה בי איזושהי מחשבת זן, הגיע התור שלי במאפייה. "תן לי את הבורקס הכי שמנוני שלך", אני אומר למוכר, שמביט בי כמי שעיניו פגשו לראשונה תימהוני שבא מרחוק.

"יש פטריות ונשאר אחד אחרון עם תרד".

רציתי להסביר לו שמצאתי משמעות בחיים, ואז מצאתי שהמשמעות היא רק בת לוויה במסע - שהיא לא התכלית. אבל לא היה לזה זמן, והתור מאחורי הלך והשתרך. 

"יודע מה, תביא את הזה עם התרד"

האוטובוס שועט קדימה ואני לוקח כמה צעדים אחורה ומתמסר לשחזור כרונולוגי של השנים האחרונות. מנסה למצוא חיזוקים עצמיים ולהיאחז בהם. מקיף בעיגול גם כישלונות – אין מה לעשות, אין מנוס מזה - ונזכר במה שהבטחתי לעצמי אתמול כשארזתי את התיק: לנסות להגיע להשלמה עם מי שאני. לשאוף לקבלה עצמית מוחלטת. נכון שזה לא קל, אבל קשים עוד יותר הם הייסורים. קבלה מוחלטת...הלוואי והייתי מקבל את עצמי כמו שאני מקבל את הקרובים אלי.

בנסיעה הלא אטרקטיבית הזו בקו 65 דרום, עם התיק על הפרצוף שלי מרוב שאין מקום באוטובוס, אני מרגיש כמו אינדיאנה ג'ונס של הנפש, שמגלה אוצר: אוסף בלתי נדלה של חולשות. זו כבר התחלה טובה, אני אומר לעצמי. בכל זאת, האידיאל השאפתני של הפסיכואנליזה, והפסיכולוגיה בכלל, הוא לחתור אל הלא מודע - לחשוף בפנינו את הלא מודע שלנו, או במילים אחרות: להפוך את הלא מודע למודע. נרצה או לא נרצה, האמת נמצאת שם. אבל להיחשף אל הלא מודע, לא אומר בהכרח שצריך לפעול על פיו. לעתים דווקא ההיכרות שלנו עם הלא מודע תביא אותנו לאי נקיטת פעולה. כי אם חושבים על זה, אי נקיטת פעולה היא גם פעולה. אבל אני בקטע של לנקוט. אני מנסה להסתכל על הלא מודע כאל מאגר מידע עמוק ואמין שמאפשר לי להגיע לבחירות טובות יותר עבור עצמי. אבל בשביל זה אני צריך שקט נפשי ושלווה פנימית עמוקה – והייתי בספק באשר לסיכוי שלי למצוא.

תחנה אחרונה: תחנת מעבר

זהו, נראה לי שהגעתי. אני ברובע אמנים בשם "רובע דרכי הבשמים" שבקצה מצפה רמון, מכתת רגליי לעבר מֵעֵבֶר – מקום שיתברר כמעורר השראה, ושמוגדר, ובצדק, כמרחב לינה, יצירה והתרגעות. והוא הרבה מעבר, האמת.

"מה הביא אותך לפה?", שאלה הבחורה בעמדת הקבלה, באנגלית עם מבטא אוסטרלי לא כבד במיוחד.

"וול..איי סינק איים אין אה קרוס רוד. איי מין, איים אין א קרוס רוד"

"קרוס רוד! ז'תס נייס"

אותה בחורה נמנית על צוות המתנדבים במקום, והיא הופיעה מאוחר יותר, בשעות הערב של אותו יום, עם שירים שלה ושל אחרים במסגרת מסיבת מחווה לפסטיבל וודסטוק, שחוגג השנה 50. השירים שלה יפים ומהלב, ואני מקווה שימצאו את דרכם לקהל הרחב יום אחד. קצת לפניה הופיעה זמרת אמריקנית-ישראלית בשירי פולק וקאנטרי שגם סיפרה קצת על ימיה בסיקסטיז בארצות הברית. במרבית השירים היא ליוותה עצמה בכלי נגינה יוצא דופן - כלי מיתר בשם דולצימר אפלאצ'י (בתמונה לא כל כך רואים כי אין פוקוס – אה, וגם השלט של האסיד זה פייק. בקיצור - חפשו בגוגל (Appalachian Dulcimer
המסיבה הייתה הדבר הכי קרוב שאפשר לאווירה של סיקסטיז, ולא רק בזכות המוזיקה והתפאורה המרומזת. זה פשוט האנשים והמקום עצמו. מקום עם אופי ועם אהבת אדם. מקום של חופש ושל שחרור. לצערי לא חוויתי את הסיקסטיז, אבל חייב לציין - היה מדהים בניינטיז. תקופה שלא תחזור, אלא אם כן אנשים באמת יעברו להתגורר במקומות כמו מצפה רמון. מקומות שמאפשרים ליצור כמו שפעם. בלי לתחום ביומן "שעתיים אולפן", או להלחין שיר בין השגחה על הילדים לבין ריצה מחלטורה לחלטורה, או בין עבודה יומית לבין מטלות הבית, אלא פשוט להיכנס לאולפן ולנסות לחקור וליצור ולא לצאת ממנו עד שייצא לחן חדש ומלהיב. זה נכון לגבי מוזיקה וזה נכון לגבי כל תחום עיסוק אמנותי אחר. אם המציאות לא מאפשרת לאמנים לשים את האמנות שלהם במרכז החיים, או שהם בעצמם לא רואים את היצירה כמהות הקיום שלהם, בקרוב לא יהיו פה יותר יצירות מופת.



המסיבה נמשכת. אני לא כזה שיכור, אבל לא בדיוק זוכר את מי כבר הכרתי ואת מי לא. לך תסביר לאנשים שאתה סובל מהפרעה בשם פרוסופגנוזיה (עיוורון פנים). מה שאני כן זוכר מאותם רגעים זה שרציתי להרגיש לשם שינוי זר גבוה ומסתורי. למרות שאני ממש לא גבוה, וגם לא מי יודע מה מסתורי. אבל גם זר זה אחלה.

"היי, נעים מאוד. בנימין"

"לא אמרת קודם שקוראים לך מתן?"

"אה...כן. סורי, אני גרוע בשמות"

למחרת.

בוקר. אני שואל את התיירת הגרמניה שישנה במיטה מולי אם היא התעוררה מהנחירות שלי. היא אומרת שלא נחרתי, ואני מאמין לה. כזה אני, נותן אמון באנשים. יצאתי מהחדר והקפתי את הכיפה הגיאודזית החשופה והתמקמתי באחת הפינות לטובת מדיטציית יום מדברית, בה כל נשימה היא כמו משיחת מברשת שמנקה אותך מבפנים. האבק מתפזר, וכך גם המחשבות – מהראש אל הזרועות ואל כפות הידיים, ומכפות הידיים אל אופק אחר. ותוך כדי כך, מבלי לתכנן או לחשוב יותר מדי, התחלתי לזמזם לעצמי התחלה לא מסודרת של שיר

באבק המדבר, בחולות
עקבות האתמול
בשעה שהשמש
שקעה בפנים האישון
היטשטשו
לאט לאט

שעה אחר כך אני כבר קילומטרים הרחק משם - בקצה המצוק, משקיף אל הנוף המרהיב של המכתש. כל כך הרבה שנים לא הייתי כאן. למה בעצם? לעזאזל איתי, אני חושב שאני הולך לייצר לעצמי דרכון לתיירות פנים. ככה שאוכל להתבונן בו כפי שמתבוננים בסיפוק בדרכון עמוס חותמות ממדינות העולם, ואזכר כמה יופי יש כאן, כל כך קרוב. במרחק היטלטלות לא קשוחה מדי בתחב"צ. 

נהיה חם ואני לוגם מעט מבקבוק המים ואז מרשה לעצמי להשקיף קצת הצידה, אל חדרי מלון היוקרה "בראשית". בני זוג בבגדי ים יושבים בחדר, זוללים משהו וככל הנראה מרגישים בטבע. דלתות זכוכית חוצצות בינם לבין אבק העולם. משום מה הם לא יושבים במרפסת. שואל את עצמי אם הם זכו לפתוח את הלב ולנהל שיחות נפש עם אנשים שפגשו באקראי בלובי של המלון, או במסעדת הגורמה "רוזמרין", או שהזכות הזו שמורה לאורחים במקומות כמו "מעבר". אני מקווה בשבילם שכן.

פתאום נהיה לי שקט מדי. אז חזרתי לרובע הבשמים, לסלון של מעבר, לדבר קצת עם אנשים. ככל שמתמשכות השיחות מתחדדת בי ההבנה ש"מעבר" הוא הרבה יותר מתחנת מעבר במדבר. הוא תחנת מעבר מהעבר. חלק מהאנשים באו להעביר לילה ונשארו שבוע. חלק באו לשבועיים ונשארו חודשיים. חלק הלכו ושבו וחלק הגיעו כדי להישאר. כל אחד וסיבותיו הוא. צעירים מכל העולם באים להתנדב, לקחת חלק. להיות חלק. משהו בי מקנא בהם. פגשתי גם כאלה שעבורם זוהי עצירה לשם עצירה, או לשם היחלצות הצידה. ומה לגבי? מה זה בעצם משנה. אני בבועה. אני יודע שאני בבועה. ואני מאושר.



מאז שחזרתי (שלשום) אני מנסה לשמר משהו מהשלווה. בעיקר לשמר החלטות. ופה ושם גם להשקות את שטח הגידול האפור שבין המודע ללא מודע. ולנקות קצת את הבית. לעשות כביסה. אני בודק שאין כלום בכיסים של המכנסיים. אבל יש. חשבונית-מס מהפאב המקסים "הברך", חתיכת סבון בניחוח לבנדר שקיבלתי במתנה בחנות המפעל של "פארן", מפית נייר עם ריח של בורקס תרד, וחבילה של מסטיקים.